הרב אריה חיים נווה שליט"א
תורת התיקון הרגשי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה
שיעור 22
דרכי ההתמודדות במצבי נפש קשים
9.11.2020
.היום בעניין הטיפול הרגשי אנחנו נדבר על פרקטיקה. בד׳׳כ נהוג לתת את ההשקפה ולהסביר בעצם מדוע אנחנו צריכים שינוי התנהגותי. בעקרון הפועל יוצא של השינוי הרגשי הוא שינוי התנהגותי
טיפול רגשי ומודעות
לפעמים האדם יכול להימצא במצב רגשי מאוד קשה. והתודעה שלו מזדהה עם זה והוא חש שהוא לא יכול לצאת מזה. ובעצם כל יום הוא חוזר לאותה תבנית והוא מתעורר לאותו אדם והוא מתעורר לאותה אישיות. ואותה אישיות לא משתנה, עד כדי מצב שזה כביכול יוצר היבט פיזיולוגי לרגשות מסוימים. זה יכול להיות כל דבר, זה יכול להיות כעס, זה יכול להיות מרמור, זה יכול להיות ביקורת, זה יכול להיות שפיטה. אדם מתעורר כל יום למצב רוח הזה והתודעה שלו מזדהה עם זה. כי להזכיר שהמודעות לעומת שלושת ההבטים, מחשבה רגש וגוף, היא מעל הכל והיא נקיה. ועליה נאמר: ׳׳אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא׳׳. במה היא טהורה? היא טהורה מן הסיגים האלה. היא תמיד מסוגלת להתבונן מעל ולא להידבק.
מודעות לא פעילה = הזדהות והתמכרות
ההזדהות היא עם התבנית
מחשבתית, רגשית, פיזית.
לצאת מתבניות=להתחבר.
אבל אם בחלקים התחתונים, בעולם המחשבה עולם הרגש ועולם הגוף, שהם באים מדחפים רצוניים בהמיים בד׳׳כ, התודעה מזדהה איתם. למעשה נוצר כאן איזה סגירת מעגל לא טובה שהאדם נהיה מה שהוא מרגיש חושב או חש בגוף שלו. (הרב נווה - גוף/רגש/מחשבה אני כרגע שם אותם כאחד, כי בד׳׳כ זה מגיע מהמקומות הנמוכים. לעומת התודעה שהיא תמיד משוחררת מכל זה. היא תמיד משוחררת מכל זה היא בת חורין לגמרי).
התמכרות והזדהות עם התבנית=שעבוד
מודעות=חירות
אבל בעקרון ברגע שיש טאץ דאון בין התודעה לבין שלושת הרבדים האלה: מחשבה רגש גוף, אז אנחנו מוצאים את עצמנו בצרה צרורה. וכאשר האדם כל יום מאשש את עצמו עם אותה התנהגות הוא יכול למצוא את עצמו במצב שהוא מרגיש שהוא מצב נצחי. ואז הוא יוצר סוג של התמכרות.ויש התמכרות לשפיטה והתמכרות לביקורת והתמכרות למרמור והתמכרות לעצבים והתמכרות לכעס. יש גם אפילו התמכרות לפגיעות, יש התמכרות לקורבנות, יש התמכרות לעצב, יש התמכרות לדכאון בוודאי. ואז האדם כל יום משחזר ולמעשה הוא מייצר את עצמו כל יום לאותו תהליך. ברגע שזה ככה אתם צריכים לדעת שהגוף (על כל ההבטים שלו) באיזשהו שלב מתאבן להיות כזה ואח׳׳כ קשה לשחרר אותו. ותכלס זה כמו להבדיל התעמלות. שכאשר האדם לא מתעמל ולא מתגמש אז השרירים שלו נעשים נוקשים וקשה לו להיות גמיש. ואח׳׳כ כשאתה מנסה לעשות גמישות זה כואב.
ממעמקים קראתיך ה׳
אבל בעקרון צריך לדעת אף על פי כן צריך לדעת שכל המערכת הזו היא גמישה לחלוטין ואפשר לצאת מכל מצב מכל סיטואציה ולו הגרועה ביותר. ממש, מקומות שבהם העיד דוד המלך וקרא להם: ׳׳גיא צל מוות׳׳ ׳׳ממעמקים קראתיך ה׳ ה׳ שמעה בקולי תהיינה אוזנך קשובות לכל תחנוני עם עוונות תשמור יה ה׳ מי יעמוד׳׳ זה מעמקים לא טובים זה חשיכה גדולה מאוד. ומתוך התהילים אנחנו לומדים שדוד המלך חווה תהליכים נפשיים מאוד לא פשוטים ומהם הוא למעשה קרא אל הבורא (אני תיכף אדבר על הנקודה הזאת).
שינוי
- ליצור שינוי התנהגותי כיפי
לא מעורר התנגדויות לא מעורר קושי ולא מעורר יסורים
׳׳אחרי המעשים ימשכו הלבבות׳׳
כדי ליצור שינוי רגשי וכדי ליצור שינוי התנהגותי אנחנו צריכים להבין שהדברים הא בהא תלויים. זאת אומרת, נניח באופן או בשיטה שאני מטפל באנשים הרבה פעמים אני יוצר שינוי התנהגותי אפילו שהוא משוחק, לא משוחק צבוע אלא מאולץ נקרא לזה ככה. ושוב לא מאולץ אונס אלא הכוונה מביא את האדם לעובדה. וברגע שאתה מביא את האדם לעובדה מבחינה התנהגותית אחר כך הרגשות והמחשבות משתנות בהתאם. לא סתם נאמר "אחרי המעשים יימשכו הלבבות".
אז נניח לאנשים שטיפלתי בהם בדיכאון הייתי מוציא אותם לטיולים בטבע והייתי עושה להם כל יום בילוי וטיול במקום אחר. ומעצם העובדה שאתה לוקח אותו כל יום לדבר שהוא לא מטלה והוא לא מגבלה אז זה דבר גדול מאוד. ובכלל שהוא יוצא לטבע הרמד"ו (רבי משה דוד וואלי) אמר שהטבע הוא מלבוש לגן עדן. אז יש משהו שמאוד מחייה. העיקר לצאת מהמערה העיקר לצאת מאיזשהו מקום שהוא כלא נפשי.
זה מאוד חשוב לצאת מכלא נפשי ולשים את האדם באיזשהו סוג של דינמיקה. נסיעה, טיסה, שיט בים, ביקור באתרי טבע, הליכה קצת וכו׳. אז זה דבר אחד שחייבים לשים לב אליו.ליצור שינוי התנהגותי שהוא יחסית כיפי יחסית לא מעורר התנגדויות לא מעורר קושי ולא מעורר ייסורים אצל האדם שצריך לעבור טיפול רגשי. זאת נקודה אחת.
- לזהות את הדיקטטור הפנימי (המדכא, המשעבד)
נקודה שנייה, האדם שתקוע ברגש מסוים אתם תמיד צריכים לדעת שיש לו סוג של מלקה. כאשר אתם מראיינים אדם שהוא 'מוכה רגשית' הוא לא מספר לכם יותר מאשר שהוא כן מספר לכם. לפעמים הוא רק חווה את הרגש שלו בצורה של כובד של משקל כבד, של איזה משקולת של דכאון שיושבת לו על הריאות.
וצריכים לדובב אותו כדי לדעת למה הוא נמצא בסיטואציה ולמה בעצם הוא לא יוצא 'לחגוג את החיים'. מדוע הוא לא חווה את החיים, מדוע הוא לא חוגג את החיים.
הדיקטטור הוא המיינסטרים
על פי רוב אתם תגלו שלאדם יש בתוכו מאסטר שמדכא אותו, מעין איזשהו סוג של דיקטטור שכל הזמן רודה בו. אם אתם רוצים לגלות את הדיקטטור הזה בראש ובראשונה הדיקטטור הזה הוא, המיינסטרים. התרבות הרגילה החברתית שיש אותה בחוץ. כרגע אני לא שופט אותה אני רק אומר שהיא המדכא. למה? כי אדם בדרך כלל משווה את עצמו למקום שכולם נמצאים בו. הרי לאדם יש ׳חרדת נטישה׳ והוא מאוד אוהב להיות איפה שכולם נמצאים. ברגע שיש הרבה אנשים ביחד כיף לו והוא רוצה לעשות מה שהם עושים.
השורש׳
חרדת נטישה
אז אם כולם קמים בבוקר בשמונה והולכים לעבודה, וזה מרגיש כמו תנועה חברתית אדירה, והוא לא מוצא את עצמו שייך הוא מרגיש 'לוזר' בהתאם לחברה. אם כולם מצליחנים והם נוסעים לחופשות ולו אין כסף הוא מרגיש 'לוזר'. גילו היום שהתופעה הזאת זו חרדה שנקראת FOMO- Fear Of Missing Out. הטריגר של FOMO זה חרדת נטישה. אבל זה בכלל גם ההתעסקות החברתית שאותה הם הגדירו גם כן כהישג או כסטנדרט והוא מרגיש שהוא לא עומד לא בהישג ולא בסטנדרט. וזה ממרמר אותו.
הנסיבות מגוונות
המימד המאחד הוא הדיכוי
ההבטים הרגשיים יש מניפה מאוד מאוד גדולה. שאם ניקח בן אדם וננסה לנתח אותו רגשית וננסה להבין מה עובר עליו - אנחנו נגלה מניפה לא נורמלית של נסיבות. שכל אחת מהן מהמקום שלה מטפטפת אליו: חוסר הצלחה, חוסר שייכות, קורבנות וכו. שלמעשה לכולן יש מימד אחד שהוא מימד מדכא. ואז האדם חווה איזשהו סוג של מירמור וכעס עד כדי דכאון במידה והוא מרגיש שהצעקה שלו לא נשמעת.
טיפול רגשי
עקרונות בטיפול הרגשי,
פרספקטיבה נכונה של המציאות
השקפת העולם של חכמת הקבלה
בקורלציה עם המציאות,
ועוזרת בהתמודדות מול הרגש
כאן כדי לטפל ולרפא את החיים נכנסת השקפה ותורת הקבלה כדי להסביר לאדם ולפענח לו בעצם מה המציאות שהוא חווה אותה.
(הרב נווה - אני רוצה לחזור השכם והערב עם ההבנה - אני יודע שלאנשים קשה לקבל את זה כי ברגע החוויה, החוויה כ׳׳כ כואבת שאין מוחין לחשוב על זה. אבל בכל זאת זה מאוד חשוב לדעת מה לעשות כדי ליצור את השינוי ההתנהגותי. וזה עיקר השיחה שלנו היום.
הדברים שאני הולך להגיד הם לא פופולריים כל כך ואני לא חושב שיהיה רב שיקבל אותם אבל ככה הם כי זאת מציאות. ומכוון שזאת מציאות אנחנו צריכים לדעת גם שהמציאות נמצאת בקורלציה עם ההשקפה. אנחנו כמובן לא מעודדים את זה ואנחנו לא תומכים בזה וכל מה שאפשר לרפא מנסים לרפא. אבל הרבה פעמים פשוט צריך לדעת שיש מציאות. והמציאות הזאת שייכת להשגחה ואני לא יכול להתכחש להשגחה).
הבנת האקסיומה
הבנת השלמות, הבנת האחדות
אז אנחנו דיברנו על זה שהקב"ה ברא את עולמו להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו. וזה אומר שמן האחדות יצאו תכונות ואיכויות שכל אחת מהן צריכה לעמוד בפני עצמה כדי שכל זה יהיה ׳סופראורגניזם רוחני שלם׳ כי האין סוף לבד הוא לא שלם.
שלם זה שיש ׳כוח׳ ו׳פועל׳. ולמעשה יש כאן פשיטת צורה ולבישת צורה נצחית. כאשר האין סוף הוא בעל יצירתיות אין סופית להוציא עוד שם עוד פעולה ועוד כוח ל'נצח'.
וזה מאוד חשוב לי שאתם תבינו - שזה לא נכון לעמוד מן הצד ולשאול 'אבל בשביל מה זה?' אלא צריך לנסות להבין את זה כאקסיומה.
ואז שמבינים את זה כאקסיומה אתה חי בתוך זה ולא בהתפשרות אלא אתה מבין שפשוט כך זה חי. וצריך לתת את הדעת על זה הרבה כדי לדעת שכך זה חי.
העבודה׳
שינוי צורת ההסתכלות
הרחבת הפרספקטיבה
הפעלת המודעות
והבנת השלמות, הבנת האחדות
אבל זה לא אמור להשאיר את הבריות בריקנות ובאינוס התנהגותי או באינוס תחת ההשגחה אלא הפוך. ברגע שהמודעות תלך ותגדל, אף על פי שהגוף נמצא בתוך ההשגחה בתוך הגורל שלו בתוך החיים שלו. המודעות עדיין יכולה לצאת החוצה ולחוש מלאות ושמחת חיים ולחיות את כל הסיפור הזה אחרת לגמרי.
אבל יש זמן שבו כל ערך יוצא בצורה של דואליזם. וכדי שהערך לעתיד לבוא כגאולה יצא כערך חד-חד ערכי רק טוב. כמו לראות רק חסד, רק אמת, רק אהבה ללא תנאי, רק אחדות. אנחנו חייבים לחוות למשך תקופה ארוכה בדיוק את ההפך.
ולכן הששת אלפים שנה נבנו, הששת אלפים שנה האלה הם הפך ה'חסד' הם הפך ה'גבורה' הם הפך ה'רחמים' הם הפך ה'נצח' הם הפך ה'הוד' הם הפך ה'יסוד'. וזה אמור להיות ככה לכל אלף יש את העניין שלה. ואנחנו צריכים בגדול לחוות את הפך האהבה. אם הכל אהבה ואחדות אנחנו צריכים לחוות את הפך האהבה ואת הפך האחדות. החוויה הזאת למעשה בגלל שזה בא בדואליזם אתה לא תוכל לדעת מה זה 'אמת' עד שלא תדע מה זה 'שקר'. ואתה לא תדע מה זה 'טוב' עד שלא תדע מה זה 'רע'. ועל זה נאמר "יתרון האור הוא מן החושך".
מסע חוויתי בתודעה
אם ככה אנחנו קודם כל צריכים לדעת, גם כדי להרגיע את עצמנו וגם כדי להרגיע את המטופלים שלנו, שאנחנו נמצאים כאן במסע שיש לו מטרה כפולה.
תפקיד האדם
א.לחוות בקומה רוחנית שלמה
על הצד ההופכי. שם פעולה וכינוי
אחד, הוא קודם כל להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו ולחוות בחוויה בקומה רוחנית שלמה כל שם פעולה או כינוי. אז אם כתוב "לא תגנוב" אנחנו צריכים להיות גנבים. אם כתוב "לא תרצח" אנחנו צריכים לרצוח. ואם כתוב "תשב אנוש עד דכא" אנחנו נהיה בדיכאון. ואם כתוב "פתחת שקי ותאזרני שמחה" אנחנו צריכים להיות בשק.
להכניס את עצמנו לכתחילה בוודאי שלא פשוט יד ההשגחה תוביל אותנו. השאיפה של האדם תמיד לחיים לשמחה למלאות לאושר לשלווה. זה הגיוני זה נורמלי. זה דרגה של הנשמה לגשת תמיד אל האור ואל כל פעולות האור שעניינו של האור בעיקר הוא העונג והשמחה. אבל אנחנו רואים שיד ההשגחה מטלטלת אותנו בכל מיני צורות כדי להביא אותנו לכל מיני מצבים רגשיים ואנחנו רואים שזה לא פוסח על אף אחד. העצבות לא פוסחת על אף אחד, הדיכוי לא פוסח על אף אחד, המרמור והכעס והעצבים והאכזבה. אנחנו רואים את זה, זה מציאות.
יד ההשגחה
לא מנרמלים’
מקבלים מסכימים
ומנסים להבין
אז שוב, לכתחילה אנחנו לא נכנסים לזה אבל אם יד ההשגחה לוקחת אז אנחנו צריכים לדעת לעשות את הדבר הבא – אני בשיעורים דיברתי הרבה מאוד על לא למהר לנרמל, לא לרוץ ישר לתרפיסטים. מכיוון שהם לא ידעו לעזור לכם אתם תהיו מתוסכלים הם יהיו מתוסכלים. זה הוצאת כסף לשווא. וחוץ ממקרים קיצוניים מאוד מאוד מאוד שבהם צריך לשאול אז הולכים ועושים את זה. אבל אם לא, אז יש כאן תהליך שאנחנו צריכים לעשות אותו בתוך החוויה.
אז קודם כל לפני שאני מפרט אז יש לנו כאן אמרנו שני תפקידים:
תפקיד אחד, הוא לחוות בגוף בקומה שלמה כל שם פעולה או כינוי על הצד ההופכי שלה. ושוב אני אומר, לכתחילה לא להכניס את עצמנו לצרות אלא יד ההשגחה כבר תוביל.
ב.מודעות
מהצד השני, אנחנו צריכים להשתמש במודעות העצמית שלנו כדי 'להחזיק את הראש מעל המים' כל הזמן ולהיות דבוקים בקב"ה כל הזמן. כמו שדויד המלך אמר "כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא" כאשר הכל היה לו טוב ונהדר וכו' אז הוא קורא לשם השם ואומר לקב"ה תודה 'מזמור לתודה' "הריעו ליהוה, כל הארץ". ויש מצב של "צרה ויגון אמצא. ובשם ה׳ אקרא".
ההתנהלות בצרה ויגון
מחזיקים ראש
זאת אומרת גם כשיש צרה ויגון גם אז דויד המלך מחזיק את הראש מעל המים. אז הגוף חווה חוויה לא נעימה כפויה עליו. היא חוויה אמיתית. זה יכול להיות של נידוי - במקרה של דויד המלך נידו אותו ולא אהבו אותו והוציא עליו שם רע וכל מיני דברים כאלה. זה יכול להיות מצב כלכלי לא נעים, זה יכול להיות מצב בריאותי לא נעים, זה יכול להיות מצב זוגי לא נעים. זה יכול להיות מצב של הורות גם מצד הבן כלפי ההורים גם מצד ההורה כלפי הילדים שלו.
מיישרים השקפה׳
המציאות לכתחילה היא לא נורמטיבית
זאת אומרת אנחנו נחווה את זה - המציאות לכתחילה היא לא מציאות נורמטיבית. היא מציאות שאין סיכוי שמישהו יעבור בה והדברים יעשו על פי רצונו. אין מציאות כזאת בכלל. סטטיסטית בוודאי שבכל מקום לפי 'גרף הפעמון' אז יהיה לך אחד או שניים שזה הכל ילך על פיהם. אבל על פי רוב זה לא הולך. אין אחד שהחיים הולכים על פי רצונו ואין אחד שאין לו הפתעות בחיים והוא לא סובל ייסורים בצורה של מרמור וכעס ותסכול. זה נחלת כולנו.
אז אם ככה אז יש לנו כאן תפקיד כפול,
- אחד,לחוות את החוויה. להסכים לה, לא להרגיש אנוס. לא להיבהל ממנה גם כן, פשוט לחוות אותה (ותכף אני אדבר מה עושים בה).
- והצד השנילהיות מודע כל הזמן.
טיפול רגשי
והרחבת התפיסה
הרחבת התפיסה
תורה הלכה ומצווה
בעיקרון שתדעו אף על פי שיש המון דמיון בין תורת היהדות לבין תורות המזרח או תורות אזוטריות אחרות. כל התורות בעולם וכל הדתות כולל אנשים שחוו חוויה של מוות קליני אפילו מאוד משמעותית – חסרה להם תורה.
ובאמת תלמידי חכמים יושבים ולומדים תורה. שהיא מלאה באינטליגנציה רוחנית, היא עסוקה בליישם את המצוות. שזה למעשה קטע גדול מאוד בטעמים שלהם זה למעשה 'האיברים האלוקיים' שמתלבשים בתוך האיברים הפיזיים שלנו. וקיום ההלכה.
הדברים האלה ממלאים את יומנו והם מפתחים אינטליגנציה רוחנית פנומנלית שלוקחת את האדם מאוד גבוה וממילא הופכת את החוויה שלו לחוויה טרנסנדנטלית - לחוויה עליונה.
אז אף על פי שהגוף שלו פה סובל החוויה הרוחנית שלו היא אחרת לגמרי. והוא אומנם לא נמצא במנותק הוא לא עושה detachment אבל הוא מסתכל למעל לתמונה עצמה והוא מסתכל על הכל בגדלות גדולה מאוד.
הרחבת התפיסה
מודעות הגות ותפילה
אני יודע שרוב בני אדם אין להם את זה. אין להם את הזמן ואין להם הפניות. והתרבות כרגע הולידה מציאות של אנשים שחיים חיים רגילים לגמרי. ובמסגרת החיים הרגילים לגמרי הם לא פותחים ספר. אבל עדיין לפחות במינימום אפשר 'להחזיק ראש' ומודעות. גם לאור השיעורים שאנחנו נותנים על התפילה ועל ההגות. ואני חושב שהמידע שמובא שם מבחינת היעילות יכול לתת המון כדי להחזיק את הראש מעל המים (ועל זה אנחנו נדבר בשיעורי תפילה והגות).
מבחינת החוויה עצמה,
הרחבת התפיסה
מבניות אלוקית מול דרמה אנושית
מסע אלוקי
כשלון הצלחה - מושגים לא רלוונטיים
אנחנו ב win win situation. יש רק חוויה.
אז קודם כל מאוד חשוב להגיד גם לילד שאין כאן חוויה של כשלון. לא יכולה להיות כאן חוויה של אי יוצלחיות. לא יכולה להיות חוויה כזאת מכיוון שאתה עובר בהשגחה.
אז אם אנחנו נסתכל נניח על מסעות האדם מאז שהוא נולד לכאורה ע׳׳פ הפשט זה נראה כאילו האנושות היתה לוזרית. אדם הראשון חטא. קין רצח את הבל. הבל בסוף נרצח ואז הצדיקות שלו לא באה לידי ביטוי. ׳שת׳ ממשיך אבל שום דבר לא נקרא על שמו. ׳נוח׳ ממשיך אבל שום דבר לא נקרא על שמו. ואז יש את ׳אברהם אבינו׳ שהוא מוליד את ישמעאל, שיעשה צרות לבנים שלו. יצחק מוליד את עשיו, שיעשה צרות לבנים שלו. יעקוב חטא כלפי אביו, סבל מאוד בבית לבן. ומת במצרים בגיל 147 אמר: ׳׳מעטים ורעים היו ימי חיי׳׳. (הרב נווה - אני מדבר כרגע על הפשט על בנ׳׳א שמנסה להסתכל על זה והוא לא מבין איפה ההצלחה של האנשים האלה באה לידי ביטוי). הילדים שלו יורדים למצרים, נמצאים שמה 210 שנה. יוצאים למדבר, לא מפסיקים לקטר. וככה נגמרת התורה, התורה נגמרת בכניסה לארץ ישראל.
ולא נראה איפה יש שמה הצלחה. לא רואים למעשה מתכון להצלחה. ז׳׳א אין מקום שבתורה עצמה עוצרים ואומרים, במקום הראשון -משה רבינו. במקום השני -יהושוע בן נון. אין מצב כזה, ז׳׳א אין כאן ציונים נקרא לזה ככה.
אבל בכל התהליך, כל התורה זה התפתחות רוחנית, כל התורה זה להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו. כל התורה הן במדרשים והן המשנה והגמרא מתארת את המסע המופלא של האנשים שנמצאים שמה. מה הם השיגו, ומה הם עדיין לא השיגו. במה הם עדין כשלו, במה הם עדיין היו חלשים. ואז הם מתארים את הגלגולים שלהם ואיך הם מתקנים במהלך הגלגולים שלהם. אבל בתוך כל זה חז׳׳ל לא נותנים ציונים. ז׳׳א אף אחד לא מקבל ציון
דע מאין באת
אע׳׳פ שזה נראה נניח ׳רבי שמעון קיבל ציון. כולם היו צדיקים אבל רבי שמעון מעל הכל ׳׳נעשה אדם נאמר בעבורך׳׳. זה לא נחשב לציון. אתם צריכים לדעת כי ׳׳לא ידח ממנו נידח׳׳ ובמסע הזה כולנו זה ׳קרני אור׳ מאותה עצמות של שמש. ואתה לא יכול שלא להיות קרן אור. כי גם לחוות את הרע זה גם כן אור (אנחנו דברנו על זה). חושך הוא גם כן אור, כי חושך הוא חוויה. ואחרי שאתה יודע את חווית החושך זה נקרא שאתה מואר בחושך, אתה יודע מה זה להיות חשוך. בסופו של דבר, הכל צריך לחזור לאור אין סוף.
הבנת השלמות
הופכיות ודואליות
אז אם נדמה שלרגע פה יש חושך וזה נדמה כאילו האור אין סוף נסתלק, זה לא שהוא נסתלק הרי ׳׳לית אתר פנוי מני׳׳ אלא האור עצמו נהפך להיות חושך. ז׳׳א אנחנו חיים בהסתרה, אני לא יודע אני לא מודע. אבל אע׳׳פ שאני לא מודע חיי החשיכה שלי הם חיים למעשה על הצד שנקרא ׳׳סיטרא אחרא׳׳ (הצד האחר) והוא נותן לי חוויה פשוט מהצד השני.
מה זה חוויה מהצד השני? כמו שאמרנו מרמור כעס תסכול עצב. זה יכול להיות כל דבר מהצד השני לא מהצד השמח לא מהצד המודע לא מהצד המואר. אבל עדיין זה נקרא ׳אור׳. כי רק השקרן יכול להעיד על האמת, רק האדם יכול להגיד: ׳׳ה׳ אלוקיכם אמת׳׳.
האמת לא מעידה על האמת. כשזה בהשוואת פוטניצאלים אז אחד לא יכול להעיד על השני. רק השקרן יכול להעיד על האמת ורק הקמצן יכול להעיד על החסד. שאתה אומר, איזה צדיק הוא הוא עושה חסד עם כל קלוריה. אז זה אומר שאתה נמצא במקום שלא עושה חסד עם כל קלוריה שלך. כשאתה אומר ׳איזה בנ׳׳א חכם׳ זה אומר שביחס אליו אתה לא נמצא במקום ההוא. לכן אנחנו חייבים לחוות את חווית החושך כחוויה מלאה. וכאמור מכיון שזו רק חוויה בקומה רוחנית שלמה אי אפשר להיכשל בזה, זה לא נכון.
הכל בהשגחה,
להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו
אז לכן אנחנו צריכים לדעת שכל חוויה שאתה חווה אותה בלי יוצא מו הכלל, כל חוויה – היא חוויה שהקב׳׳ה רוצה שאתה תחווה אותה.
אז נניח אם בנ׳׳א חולה הוא צריך לחוות את חווית החולה, ואם הוא הולך לרופא ומתרפא זאת החוויה שהוא רוצה שהוא יחווה. שהוא הולך לרופא ומתרפא. אם זה עני והוא צריך הלוואה והוא יוצא מהעניות שלו רק ע׳׳י הלוואה או ע׳׳י תרומה מן הציבור, זאת החוויה. כל דבר שאתה חווה אותו אע׳׳פ שהוא מורכב זה החוויה. צריך לחוות את כל מניפת החיים, את כל ספקטרום החיים את כל המניפה שאנחנו חיים בה. וכל חוויה, כל איוושה בה היא חשובה מאוד.
התפתחות שלא מדעת
עבור רוב בני האדם שתדעו יש זמן שהקב׳׳ה רוצה שהם יחוו את החוויות האלה בחשיכה. בלי רב, בלי הארה. ממש לחוות את המוות. הרי בואו נחשוב רגע רק על חווית המוות – באמת אין מוות. אם הכל רשות אחת ואנחנו אומרים: ׳׳שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד׳׳. וה׳ זה אור אין סוף. אז אין שם מוות, אין שמה רע. יוצא שזה חוויות פקטביות. אני לא אומר שקריות, הן חוויות. אבל הן חוויות לשעתן הן חוויות זמניות.
הכל נרשם בתודעה
עכשיו גם מוות למעשה זה חוויה זמנית, כי הרי אנחנו יודעים על הישארות הנשמה. אז אם האדם לרגע אחד מפיל ראש מיד לאחר מכן התודעה יוצאת מהגוף שלו וממשיכה הלאה. והזמן הזה הוא אפילו יותר קצר מזמן של שינה. עוד בשינה אתה יותר טועם טעם של מוות יותר מאשר במוות ממש. אבל כדי לחוות חוויה של מוות צריכים להוריד אותך למקום של הסתר כ׳׳כ גדול שאתה ממש מרגיש לרגע אחד שאתה חווה חוויה של מוות. שכל כוחות החיים אוזלים. ואז אתה מוצא את עצמך במימד אחר. אז הנה אין מוות. אבל יש חוויה של מוות. והחוויה הזאת נרשמת בתודעה של האדם. היא נרשמת בתודעה של האדם כתודעה של מוות.
בסה׳׳כ התודעה שלנו צריכה את כל הרישומים של כל החוויות.
מבשרי אחזה אלוק
הפסוקים בתורה מחייבים את בני האדם
איפה כל החוויות רשומות? התשובה היא בתורה. הקב׳׳ה הסתכל באורייתא וברא עלמא. התורה היתה כלי אומנותו של הקב׳׳ה. מכיון שהיא היתה כלי אומנתו של הקב׳׳ה כל פסוק למעשה הוא מציאות. כל פסוק יש לו פשט רמז דרש וסוד. וכל פסוק למעשה יורד מעולם האצילות לעולם הבריאה לעולם היצירה ומתהווה בעולם העשיה. והפסוקים בעצם מחייבים את בני האדם.
התמרה ותנועות בתודעה
הייתי אומר לכם אפילו עוד משהו שיעזור להסתכלות – אין אפילו בני אדם כבני אדם, אני מתכוון ככאלה שחווים דרמה אנושית.
למשל, אני ׳אריק נווה׳ בן 52 נשוי.. ויש לי ככה וככה ילדים, והקרירה שלי כזו וכזו. התורה לא מסתכלת על זה ככה. כאשר עושים עליית נשמה. צדיקים עושים עליית נשמה, בעלי רוח הקודש או בעלי נבואה, או חווים חוויה של מוות קליני ורואים את מה שקורה למעלה - הדרמה האנושית היא קליפה באדם.
ז׳׳א כל מה שהוא אומר׳: אבל סבתא שלי, ואמא שלי, ומה שאני אמרתי. כל זה קליפה. קליפה אני מתכוון לא קליפה רעה, אלא הכוונה לא רלוונטית. ז׳׳א מה שאנחנו חושבים שמערכת היחסים בנינו היא בכלל לא רלוונטית. המציאות היא אחרת לגמרי ז׳׳א הסיפור הוא אחר לגמרי. למעלה - הוא אחר לגמרי.
וזה כמו למשל שלילדים בגן הילדים יש להם את הדרמה שלהם בתוך הגן. ואתה כמבוגר אומר׳: מה הסיפור שלהם, מה הם מתרגשים. מה הוא עלה למגלשה, הוא לא נתן לו. בסדר מה הקטע שלך עכשיו צא מזה. ואותו דבר כשהיינו בביה׳׳ס יסודי. ביה׳׳ס יסודי, חבר׳ה נידו אותנו ועשו לנו שיימניג וכל מיני דברים כאלה. וזה הרי היה כל עולמנו. והמבוגרים מסתכלים על זה ואומרים: אז מה, נו מה. שתי דקות אתה בכיתה ח׳ ואתה עף משם. מה הסיפור שלך, עזוב אותך מהשטויות זה ילדים קטנים. ואותו דבר בתיכון, ואותו דבר בצבא, ואותו דבר באונברסיטה. עד שאדם מגיע למציאות שלו והוא עושה ממנה ביג דיל. אבל כאשר הוא יוצא מן המציאות שלו היא לא ביג דיל.
כשיוצאים מן הגוף – זה לא רק שהמציאות הזאת היא בכלל לא ביג דיל אלא זה בכלל לא מה שאנחנו חושבים. תבינו אנחנו בנינו לעצמנו ע׳׳פ התרבות דרמה אנושית שהיא בכלל לא רלוונטית בעולם שמחוץ לגוף. היא פשוט לא רלוונטית. מה שקורה שמה זה משהו אחר לגמרי הסיפור הוא שונה לחלוטין. אז בני אדם נמצאים פה כמו כוחות בנפש וכמו קרני אור שבאים לפה להאיר ולהיות משהו מסוים והם יוצאים עם זה ברישום בתודעה.
אמנם הדרמה האנושית נרשמת בתודעה והיא חשובה. אבל היא קליפה והיא לא ממשיכה הלאה. ואנחנו רואים את זה בתורת הגלגולים, אתה לא ממשיך עם הדרמה האנושית שהיתה לך בגלגול הקודם, כי היא לא רלוונטית. אלא אתה ממשיך ככוח בנפש.
(אנחנו נדבר על זה. סבלנות לאט לאט אנחנו נפתח את זה. אני לא יכול לפתוח את הכל בבת אחת. אני רוצה לדעת מי נמצא מולי ומה יכולת הקיבולת שלכם וההכלה שלכם.
לדברים האלה יש עומק אינסופי עם דקויות מחשבתיות. ואתם צריכים לדעת שאע׳׳פ שאני חופר וזה נראה כאילו ב level אחד. ל level הזה יש עוד המון המון המון המון עומק, שאני עוד צריך להוביל אתכם לשמה. ואני צריך לעשות את זה מאוד בזהירות לאט לאט. לא לחשוב שזה מסתכם במה שאתם שומעים).
מודעות וטיפול רגשי
?בפשט הדברים, כדי להיות מקורקע על פני כדור הארץ ולדבר לאנשים פשוטים כמונו והמטופלים שלנו. בחוויה שאנחנו חווים אותה, מה כן לעשות
הרי אמרנו שכשאנחנו חווים חוויה שהיא לא נעימה אז היא לא נעימה ואין מוחין. והיא נראית ומרגישה קטסטרופלית. והמציאות בחוץ בינתיים נראית ומרגישה רצה. ואז אנשים שואלים׳: מה איתך, מה קורה איתך. ומיד רוצים לפנות אותך לביה׳׳ח ולקחת אותך ולטפל בך. ואולי תראה פסיכולוג ואולי תדבר עם משהו ואולי תעזור לעצמך. כשלמעשה אתה רק חווה חוויה.
?אז מה צריך לעשות שמה
התשובה היא – שאנחנו צריכים להיות מודעים בכל השלבים.
אנחנו צריכים להיות מודעים בכל השלבים. התודעה היא באמת טהורה והיא באמת נמצאת מעל הדרמה האנושית. התודעה נמצאת מעל הרע והטוב. מעל הרע והטוב, אין רע וטוב.
קיימות
יש רק מודעות טהורה של אחדות (אני הייתי אפילו לא קורא לזה ׳מודעות׳) קיימות של אחדות חיה, רצונית. וזאת קיימות שאי אפשר לקרוא לזה ׳רע׳ או ׳טוב׳ זה רק שיא הפוטניצאל של הדברים ׳׳אור עליון פשוט ממלא כל המציאות׳׳. ואנחנו קוראים לו ׳טוב׳ כי ביחס אליו כביכול המילה ׳רע׳ מדברת על גריעותא על חיסרון מסוים. אבל למעלה כשלעצמו אין לזה שם – אחדות פשוטה. החוויה במקום הזה היא חוויה של מלאות. ואז יש כביכול ׳׳עוז וחדווה במקומו׳׳ עונג ׳׳אין באור למעלה מעונג׳׳ כי יש חוויה של מלאות.
המטרה שלנו אע׳׳פ שאנחנו נמצאים כאן בחוויה הרוחנית הפחות נעימה - בדרמה. המטרה היא להיות מודע. להשתמש במודעות הזאת שהיא תמיד קיימת למעלה.
העבודה במסגרת המודעות
הצורה הראשונה איננה זזה ממקומה
(׳׳אני הוויה לא שניתי׳׳)
יש חוק בחוכמת הקבלה שאומר את הדבר הבא. שאם אתה התחלת מסטטוס מסוים ועברת לסטטוס השני, עברת מצב. המצב הראשון איננו זז ממקומו. ואם עברת למצב השלישי, המצב השני איננו זז ממקומו. והדברים למעשה מתפתחים כמו סרט מצויר. שאתה עושה את הפריים הראשון, הפריים השני, הפריים השלישי, הפריים הרביעי. ורק ניתנת תחושה של תנועה. אבל למעשה כל צורה נמצאת במקומה. והצורה הראשונה איננה זזה ממקומה.
תזכור׳
אתה תמיד מחובר
מכיון שזה כך, אז תחשבו שיש לנו את עצמות הבורא, אור אין סוף, כתר, חכמה, בינה עד מלכות. ואע׳׳פ שאנחנו חווים חוויה של מלכות, חוויה של חשכות וחוויה של דיכוי. הצורה הראשונה איננה זזה ממקומה ואנחנו עדיין קשורים אליה.
מודעות דואליות
אז מכיון שאנחנו עדיין קשורים אליה אנחנו בדואליזם שלנו עדיין שם. כי יש לנו חלק שהוא עדיין רוחני לחלוטין לא נגוע, ויש חלק בנו שירד למטה. החלק שירד למטה מורגש בצורה של כביכול עוד ישות. בגלל זה אנחנו קוראים לזה ׳נשמה׳ ו׳גוף׳. למה אנחנו קוראים לזה נשמה וגוף? כי כביכול לזה יש חיות וכביכול לזה יש חיות. בזמן שאני מודע לגמרי ושהכל טוב לי, אני חווה חוויה רוחנית לגמרי שאינה תלויה בגוף. אבל כאשר אני נמצא פה בעולם הזה בדרמה האנושית - אני חווה גוף מאוד מאוד חזק. אבל אני יכול להיות מודע אליה. ז׳׳א הדואליזם קיים
ההתנהלות עם הדואליות
אבל צריך לדעת גם מה טיבו של הדואליזם. הדואליזם הוא זה שיש כוח של תודעה נקי טהור שמחובר עדיין למעלה למעלה למעלה, כי הצורה הראשונה איננה זזה ממקומה. ורק יש חוויה נקרא לזה שניונית - חווית משנה של זהות של אינדווידום של מחשבה של רגש ושל גוף.
מודעות
תנועה בתודעה
עכשיו אני חייב לדעת את זה מכיון שאני חייב להשתמש בכוח של התודעה. כי תשימו לב, כשאני אומר לכם׳ תפנו את התודעה למעלה. ברגע שאני אומר לכם׳: תפנו את התודעה, אתם מבצעים תנועה. יש כאן תנועה. זה לא קורה. אתה ממש יכול לבצע תנועה.
אדם יכול להיות מודע לתבניות
גוף רגש מחשבה
כשאני אומר לבנ׳׳א בוא תהיה מודע. תהיה מודע לגוף שלך, תהיה מודע לרגשות שלך, תהיה מודע למחשבות שלך. באופן אוטומטי אתה נעשה מודע. פניתי למודעות. אם לפני זה לא הייתי אומר לך: תהיה מודע. אתה היית פשוט, אתה המודעות שלך והרגשות שלך – היו אחד. זאת היתה איזה מכבסה של בנ׳׳א ביזארי ומוזר מאוד. שהוא נראה כל כולו כעסן רגזן מדוכא ממורמר וכו׳. אבל ברגע שאני יוצר לך ניתוק ואני אומר לך׳ תדע לך שאתה שניים, אתה לא אחד אתה שניים. ויש לך אפשרות להיות מודע למצב שאתה נמצא בו.
מודעות׳
שליטה ובקרה
השקטה והשתנות
אתה יכול להיות מודע לגוף שלך. אם אתה מודע לגוף שלך זה לא סתם שאתה מודע. אתה מודע ז׳׳א שאתה יכול לשלוט בו. כמו שאתה אומר לעצמך אני יכול עכשיו לסגור ידיים, אני יכול לפתוח ידיים, אני יכול להניח אותם. אני מודע למצב הרגשי שלי. אז אני יכול גם לשנות אותו. אני מודע למחשבות שלי אז אני גם יכול לשנות אותם. ז׳׳א שיש כאן ׳אדון לבירה׳. והמחשבה שלו או הכוח שיוציא את המחשבה או שיגרום למחשבה או לרגש, נובע ממנו. ורק אם אתה מרפה ממנו, רק אם אתה מרפה מן המודעות אז יש את ההשתוללות הזאת.
מודעות׳
מקור חיות
אז ברור שאם אתה בצורה טבעית תשהה ככה ותשב בלא מעש. באזשהו שלב הגוף יגיד לך לא נוח לי כואב לי בשרירים. הגוף יגיד לך חסר לי מים אני צמא. הגוף יגיד לך ירד לי הסוכר אני רעב. הרגשות יגידו לך, משעמם לי. הרגשות יגידו לך, עצוב לי. אתה פשוט תחוש את זה מבפנים בלא דעת. והמחשבות כמובן הן טורדניות, דאגה קיומית. נו מה יהיה, נו מה עושים. כל מיני דברים מן הסגנון הזה. אבל ברגע שאתה מעיר את המודעות – אתה יכול לשלוט על כל התהליכים האלה. להשקיט אותם ולשלוט בהם. להיות מודע אליהם ולשלוט בהם. וכאן ׳לשלוט בהם׳ זה אומר שהתודעה גם מהווה מקור חיות לגוף.
ההבראה הרוחנית
מעירים את המודעות
מודעים לגוף
ממשלה ובקרה
ז׳׳א הרבה מאוד אנשים אומרים לי׳: נו, אז מה הרב נניח שאני מודע לגוף שלי. אז מה אז הוא לא יהיה צמא? ברמה נורא נמוכה בוודאי שהוא יהיה צמא. אבל ברמת מודעות גבוה הוא לא יהיה צמא ואפשר לא לאכול ולא לשתות. מודטים בהודו עושים את זה הרבה מאוד. אני ראיתי אנשים שלא אכלו הרבה מאוד זמן ולא שתו. בגלל שהמודעות מחליפה את הצורך החיצוני.
מודעים לרגשות
מידת ההשתוות
המודעות היא לא סתם מודעת היא גם מקור החיים. המודעות היא מקור החיים בעצמם. ואותו דבר מבחינה רגשית, המודעות יכולה למלא את הרגש. ברגע שאתה מודע ואתה לא נותן לרגשות שלך להיכנס לתוך הדרמה האנושית, למרמר אותך. אז המודעות ניכנסת פנימה ואז יש תחושה של שלווה ומלאות. ׳מידת ההשתוות׳ כפי שקרא לזה הבעש׳׳ט.
מודעים למחשבות
שליטה והשקטה
ומבחינה מחשבתית אתה משליט את השקט. כי אתה רוצה שקט. ואתה תחשוב מחשבה רק אם יש בה תועלת. תועלת רוחנית, תועלת של התפתחות, תועלת של הכרה. ואתה לא תניח למחשבות שלך להשתולל מה שהן רוצות. הוא אמר לי, הוא עשה לי, אני צריך ללכת, אני יגיד לו, אני יעשה לו. כל הדברים האלה ימחקו. אז אפשר לעשות השקטה, להביא את הכל לדף הלבן. וממש לשלוט במחשבה שתעלה.
המודעות׳
אחדות חיה
רצונית
המודעות נמצאת בקשר רציף עם הרצון – יש שני מיני רצונות. כשאנחנו מדברים על אור אין סוף אנחנו מדברים על אחדות חיה רצונית. וקשה להוסיף על זה עוד מילה מכיוון שכל המוסיף גורע. אבל זה מאוד חשוב שאנחנו נבין שזה רצוני. ׳רצוני׳ זה אומר שזה עושה מה שהוא רוצה. זה לא קורה לו, זה לא אקראי. ׳חיה׳ זה בניגוד לזה שהיא דוממת כמו אנרגיה. ו׳אחדות פשוטה׳ מכיון שאין שם שום תבנית. לא מחשבתית, לא מנטלית, לא פיזקאלית. בוודאי שלא פיזקאלית כי זה ברמה נורא נמוכה. גם אנרגיה זה רמה נורא נמוכה. אנחנו מדברים על משהו שהוא הרבה יותר גבוה מן האנרגיה. אז לכן צריך להגיד את המילים הללו: אחדות חיה רצונית.
מכיון שאנחנו נבראנו בצלם המודעות שלנו נמצאת כבר במקום הזה - מהסיבה הפשוטה שהצורה הראשונה איננה זזה ממקומה. ואז החלק העליון שלנו למעשה הוא מודעות של אחדות. וזה למעשה בניגוד למודעות של שפיטה. כי יכול להיות שאדם מודע למשל - אני מסתכל על בנ׳׳א ואני אומר׳: טוב הבנ׳׳א הזה מתנהג לא יפה. ואתה אומר לו, לפי מה אתה אומר שהוא מתנהג לא יפה? ׳אצלנו בתרבות לא עושים ככה׳. מי החליט את זה? ׳אצלנו בתרבות׳. אז יש עדות מסוימות ששופטות עדות אחרות, יש תרבות מסוימת ששופטת. האמרקאים שופטים מאוד את היפאנים. היפאנים את היוונים. היוונים את היפאנים. שניהם את האמרקאים וכו׳. ועולם שהוא מלא בסטריאוטיפים - כולכם יודעים את זה. הוא מלא בשפיטה שנובעת מביקורת תרבותית אבל אין לזה באמת קיימות אבסולוטית אין לזה קיימות אוביקטיבית. המקור של השפיטה ׳׳המלך המשפט׳׳ הוא האחדות הנפלאה. באחדות הנפלאה ההסתכלות היא אחרת לגמרי.
האחד המודע
אז כל הזמן אנחנו יוצאים במודעות – למקום הזה. למקום של׳ אני לא רוצה סתם לקרוא לזה המודע העליון אלא המודע האחד. האחד המודע. ז׳׳א אני עדיין מודע לזה שהכל אחד. וגם אם אתה נמצא בחוויה לא נעימה אתה צריך רק לדעת שיש לזה שייכות לאחדות.
זה כמו מהנדס שמסתכל על כל האוטו הוא יודע שיש אוטו שלם, אבל כרגע העיניים שלו נמצאות על בורג אחד. ואם הבורג הזה תקוע הוא מתעסק איתו. אבל בראיה המרחבית שלו המודעת שלו הוא יודע שהוא מטפל באוטו. לא שהוא מטפל בבורג.
אז אותו דבר, אע׳׳פ שאנחנו חווים חוויה דיכאונית לשעתה במציאות שאנחנו נמצאים בה. אתם צריכים לדעת שזה בורג, אני עובר כאן על בורג אבל בתוך אוטו ענק, בתוך מכונה גדולה, בתוך פרופטום מובילה ענק.
הבלם׳
הפחד
אז הנקודה היא כאן למעשה לעלות כל הזמן אל המודע. ואני צריך לדעת לא לפחד. לא לפחד להיות הומלס. כל מה שאתה יכול לעשות – תעשה. אבל אם קורה שהמציאות זורקת אותך מן הבית, נוטשת אותך (בכוונה אני לוקח את זה למקרים הכי קיצוניים) מביאה מלחמה, מביאה מחלה ודברים כאלה. לא לפחד, כי אנחנו נצחיים.
המלבוש בתוך הגוף הזה הוא זמני – ואני רוצה שאתם תרגישו את זה. לרגע אחד שיהיה לכם הרגש שכרגע זה רק חליפת צלילה. זה כמו חליפת משחק זה virtual reality ממש עם עיניים של virtual reality עם חליפה של virtual reality, עם כיסא של virtual reality. ואנחנו רק חווים כאן חוויה כמו של משחקים למשך שבעים שנה. וכשהנשמה יוצאת היא יוצאת בלא הרעש של הדרמה האנושית, היא יוצאת כתודעה טהורה.
אבל אסור לנו לרצות למות, כי אתה צריך לחוות את החוויה הזאת. כי אם אתה לא תחווה את החוויה הזאת ואתה תהיה חכמולוג שירה לעצמו בראש. אתה תצטרך לחזור ולחוות את החוויה הזאת עד שאתה תחווה את החוויה הזאת באופן מלא.
פרקטיקה
מודעות ויומן מסע
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה פשוט להיות מודע.
כשאתה מודע – מה שאני הכי ממליץ זה לעשות ׳׳יומן מסע׳׳.
למשל, אדם שנמצא בדכאון בסמים, בהתמכרות כלשהיא. במאבק כלשהו, במערכת רגשית מאוד מסורבלת. אפילו לאנשים שעוברים גרושין מאוד קשים ממושכים. אני אומר להם׳: בואו נעשה יומן מסע. היום כ׳׳ב בחשוון ה׳תשפ׳׳א. המתעתד להיות גרוש שלי אמר לי׳ ככה וככה. נפגעתי עד עמקי נשמתי. חוסר צדק, הוצאת דיבה. הרגשות שלי מגיבים לא טוב, אבל אני מבינה את זה, אני עוברת את זה. אני מבינה שמה שהוא אומר, הוא מדבר ממר נפשו - אני מבינה מה הוא חווה. אני מבינה את החוויה שלי - אני מבינה שאני בחוויה של פגיעות. אני לא מסוגלת להתגבר על זה כרגע, אני לא נמצאת בגדלות. הכאב עובד, הכאב נמצא בפנים. אני מעורערת כרגע זה מאוד קשה לי ׳׳ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד׳׳.
כ׳׳ג בחשוון. יום שני לתהליך הגרושין. בעלי עדיין מוציא עלי שם רע - אומר דברים מאוד קשים. מספר לשכנות לחברות, דברים שלא היו ולא נבראו. הוא מעצים דברים קטנים שהם היו כלום לשום דבר. והוא מדבר לא יפה. זה פוגע בי זה רומס אותי. השכנות שלי מסתכלות עלי אחרת, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. כרגע אני מרוסקת אני נמצאת במיטה, כל מה שאני רק רוצה לעשות זה למות ׳׳ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי׳׳.
וככה לעבור יום יום, יום יום. ואז בוקר אחד לבוא ולהגיד׳: בוקר טוב התגברתי על הטמבל הזה וכל מה שהוא יעשה עכשיו בכלל לא מזיז לי (אני אומר את זה ככה בצורה צינית אבל כמובן שזה לא צריך להיות ככה אלא לאט לאט).
מודעות ועומק
הרגש זולת
הבנה הכלה אהבה
עכשיו כל הימים האלה לא סתם עברו בכאב מתועד. כל הימים האלה עכשיו ישרתו אותי כי אם אני יסתכל על זה עכשיו אז עכשיו אני יותר עמוק. אני בעל אינטליגנציה רגשית מאוד נכבדת, אני מסוגל להבין את הזולת.
אם המטרה היא ׳ואהבת לרעך כמוך׳ ועכשיו תגיע אלי גרושה שתספר לי מה היא עברה אני מיד יגיד לה, אני כ׳׳כ מבין אותך, אני כ׳׳כ יודע מה עברת. ואתם צריכים לדעת שהאמירה הזאת לבד זה הנחמה הכי גדולה ביקום. אין נחמה יותר גדולה מאשר להגיד לבנ׳׳א שאתה מבין אותו מבלי להציע עכשיו הצעות. פשוט לחבק אותו ולהבין אותו.
לעתיד לבוא אנחנו רק נחבק אחד את השני בהבנה גדולה מאוד בלי שום שפיטה, בלי שום ביקורת וזה יהיה האחדות שלנו. האחדות שלנו תתחיל, כדי להיות ׳כאיש אחד בלב אחד׳ זה רק כאשר אנחנו נהיה בהבנה משותפת של כל החוויות שאנחנו עברנו. ואף אחד לא ידבר עם אף אחד, ואף אחד לא יציע לאף אחד. פשוט נתחבק בהבנה אחת של כל החוויות המשותפות. ולא מתוך צער ולא מתוך כאב - לא מתוך יוצאי שואה. ההיפך, מתוך עומק אדיר, מתוך עושר רגשי רוחני מאוד גדול. אינטליגנציה פיזית רגשית רוחנית ענפים מאוד. משם נוכל לכבד את האחדות, לכבד זה את זה, להעריך אחד את השני. לחגוג את החיים, לחגוג את האהבה, לעבוד מתוך רגישות לזולת.
מודעות וניסיון חיים
היום יש הרבה מאוד אנשי חסד, שאני אומר הם מקסימים הם מתוקים. באמת כל אחד לפי דרגתו ומעלתו, ואני לא שופט כאן אף אחד. אבל באמת אדם שעושה חסד מתוך הרגש הזולת, כאשר הוא מרגיש את הכאב של הצד השני זה משהו נעלה מעין כמוהו.
החומר דלק שלנו הוא למעשה רגשות. אבל הרגשות שלנו אסור שיהיו מדומיינים, אסור שיהיו רגשניות. אלא שהרגש שלנו למעשה יהיה חקוק מתוך ניסיון חיים. ואז אני יכול לתמוך בחבר שלי אחרי שאני מרגיש זהות איתו - אני יכול להבין מה הוא מרגיש. אז זה כאילו שאני רוצה לרפא את עצמי באמצעותו.
מודעות וסבלנות
ולכן צריך לחיים האלה – סבלנות. לא לחשוב שבזמן שאני בנפילה וכל העולם נראה כאילו הוא טס באיזה חללית לעבר הקידמה. הם לא טסים לאף מקום, אף אחד לא טס לאף מקום. גם אנשים שעכשיו משחררים לכם את כל החלליות והטילים והם עוסקים בהייטק ובצפנים של נאס׳׳א הוא לא מתקדם מילימטר. מילימטר הוא לא מתקדם מבחינה רוחנית. אז גם אם הוא יעשה שלושים אלף מיליון דולר והוא גר בתוך הבית הלבן והוא עכשיו הצ׳מפיון של העולם ׳׳מיסטר אמריקה׳׳ - הוא כלום. זה החוויה שלו, זה הכל. וזה לא שונה מהחוויה שלך. וכולם נפגשים ברמזור.
מודעות ופנימיות
אז להתרכז בחיים שלנו, לא להסתכל החוצה. לא לקנא לא לחמוד. להתרכז בחיים שלנו לסגור את האוהל ׳׳אדם כי ימות באוהל׳׳ ׳׳זאת התורה, אדם כי ימות באוהל׳׳. תשב באוהל שלך אל תפתח את העיניים ואל תסתכל מחוץ לדלת אמותיך.
תסגור את התריסים - תיכנס פנימה, תחווה את החוויה. תעשה את הרישום. תהיה מודע. תלמד מזה. אל תסתכל על זה כאילו׳ חוויתי טראומה. אל תתלונן על זה, אל תלך לתרפיסט שיושיב אותך על ספה ויגיד לך: אוי כמה אתה מסכן אתה עברת חוויה טראומטית. חבל שעברת אותה. לא להגיד את זה, לא להיות במקומות האלה. טוב שעברנו את זה, להודות על זה.
מודעות והודיה
הרב אשלג כתב במאמרי שמעתי הוא כתב: העתיד תלוי בהודיה על העבר. אז זה מאוד חשוב להבין את זה, על מה אני יודה על העבר. אני יודה על שואה, אני יודה על הטראומות שלי? אז אני אומר׳: אל תודה על הדרמה האנושית כי הדרמה האנושית היא פיקטיבית. תודה על הרגשות - על חבילת הרגשות שזכית לה.
סיכום
בעקרון כולנו היינו אמורים לחוות את חבילת הרגשות האלה ע׳׳י עומק בתורה, ע׳׳י תרגול של הגות מאוד מאוד עמוקה שהיתה אמורה להוביל אותנו לעומקים מאין כמוהם. וזה לבד היה מפתח בנו הרגש הזולת. אבל אנחנו לא שם ומעטים האנשים שהצליחו באמצעות התורה לצלול למקומות האלה. אבל החיים. החיים הם אלה שלמעשה מכשירים אותנו. ואנחנו ב win win situation אתה לא יכול להיות נשמה כשלונות. אין כזה דבר, נשמה כשלונית. המסע הוא מסע. במסע עצמו אתה חווה אותו ויש רק חוויה, אין ציון.
ומושגים של שכר ועונש אלה מושגים מוסריים כדי בכל זאת לגרום לאדם לא להיות פאסיבי ולרצות לעשות משהו עם עצמו ולא להנציח את הכאב שלו ולא להנציח את הטראומות שלו ולא לפרש את הדברים לא נכון. אז נתנו לו כל מיני תמרורים או נקרא לזה דחפים כדי להזיז אותו כדי לגרום לו לעירנות. אבל מאחורי הקלעים זה לא ככה. מאחורי הקלעים הכל בסדר. הדברים צריכים לזרום בזרימה שלהם ואי אפשר לקחת את זה אפילו לא דקה אחת פחות. כתוב: ׳׳יסורים רבים ונאמנים׳׳ נאמנים להיכנס בשעה מסוימת ולצאת בשעה מסוימת.
המטרה של הדברים האלה - אני מעדיף שהתלמידים שלי לא ישתמשו במושגים האלה. כמו: זה כפרת עוונות, בטח אני חטאתי בעבר. בסדר, כל זה קשור למלבושים שאנחנו חיים בהם ולמציאות הרבודה שאנחנו נמצאים בה. אני מדבר איתכם מאחורי הקלעים. אתם לומדים אצלי את ׳תורת הסוד׳. בתורת הסוד זה חוויה נקיה נטו פרקסלנס. והחוויה היא חוויה רבודה.
ז׳׳א זה לא רק זה שאתה אומר, בסדר אז אני חוויתי מה זה להיות גנב. אני אומר, החוויה שלנו היא חוויה של התורה. הרי כתוב גם מה לעשות עם הגנב. לתפוס אותו, לשלם פי שתיים פי ארבע, תלוי בנסיבות. יושב בכלא/לא יושב בכלא, מקבל מלקות/לא מקבל מלקות. גם לאחר מכן, ל׳חיים שאחר החיים׳ יתכן שהוא יוצא לתוך מקומות נעימים יותר נעימים פחות. וזה גם כן חלק מהחוויה. כי הוא עובר כל פסוק. אני רוצה שאתם תבינו, שכל פסוק שכתוב כתוב עם עומק שהקב׳׳ה כתב אותו. וכל פסוק מוביל את המילה עד התכלית שלה. היא ירדה מן האין סוף היא מגיעה, היא עוברת בתוך החוויה. והיא בסוף היא מתקנת ומגיעה עד האין סוף.
אז כדי לדעת מה כל קורותיו של הגנב – איזה גלגולים יש לגנב.. ממש ואז להבין כאשר בנ׳׳א גונב הוא צריך לעבור את כל החוויות האלה כי הן כתובות בתורה. והכוונה שזה כתוב בתורה זה אומר שזה חלק מהמחשבה האלוקית. ולמה זה חלק מהמחשבה האלוקית? כדי להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו. ואז אתה מבין שאתה חווה חוויה דואלית עם קוטביות. שחלק התחתון שבה עובר בגניבה, והחלק העליון שלה עושה חסד עצום. בעת ובעונה אחת יש לך את לוט ולוט דומה מאוד (שתי טיפות מים) לאברהם אבינו. והם בני דודים והוא כמו אח שלו. ולמעשה זה הקופי שלו מהצד ההפוך (מהסיטרא אחרא). שני צדדים של אותו מטבע ׳׳ותלכנה שתיהן יחדיו׳׳ רות ונעומי, אברהם ולוט, יעקוב ועשיו, קין והבל. זה ככה עובד כולם באו בזוגות. וזה ככה חייב להיות. ואחד מעיד על השני, אחד צריך את השני וביחד ניכרת השלמות (אז אנחנו עוד נדבר על זה ב׳׳ה).
ברוכים תהיו.