הרב אריה חיים נווה שליט"א
תורת התיקון הרגשי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה
שיעור 17
סוד השפיות וההסתכלות הנכונה על דברים
בעניין הטיפול הרגשי - עניין הרגש הוא כל כך כל כך חשוב, בגלל זה נתתי לו יום שלם בשבוע בזמן שחשבתי להיות כל כך יעיל בלימוד התורה ובהעברת החומר הרוחני.
מאד מאד חשוב לי לשמור על יעילות מאד מאד גדולה ולדעת לגעת במקומות הנכונים שאו מונעים מן האדם התפתחות רוחנית או גורמים לו התפתחות רוחנית, והרגש הוא קריטי כאן כי בלי רגשות אנחנו לא עושים הרבה דברים. האינטליגנציה הרגשית עומדת בליבם של הדברים. אנחנו עושים דברים על ידי הנעה רגשית. אם כיף לנו ונעים לנו וטוב לנו, אנחנו נעשה את זה, ואם לא ואנחנו נרגיש מזה דיכוי או עצבות או תסכול, אז אנחנו לא נעשה את זה. לכן הטיפול במערכת הרגשית כאן הוא חשוב מאד.
יחד עם זאת, אנחנו צריכים השקפת עולם של 'חכמת הקבלה' כדי להבין איך להתמודד עם המערכת הרגשית שלנו. [דברי הרב נווה: נכון, ואני חווה את זה לא יום, לא יומיים, 29 שנים עם כל כך הרבה אנשים שעברו חוויות שנראות על פניו איומות; פדופליה, עוקצים במיליוני שקלים, בגידות עם החבר הכי טוב, גניבה של בית, מכות רצח, התעללויות, התעללויות בכל הרמות; פיזית, רגשית, אפילו אקדמית, פסיכולוגית. ולא יום, לא יומיים, ממש מסכתות שלימות של התעללויות מה שיוצרים תוצרים עצובים, תוצרים מדוכאים, תוצרים מתוסכלים, וזה מובן, כשאתה שומע סיפורי חיים של אנשים אתה אומר' אני לא יודע איך הוא חי עכשיו. איך נפשית הוא חי. איך רגשית עוד יש לו כוח.
ובאמת אתה רואה הרבה מסביבך שהם כבויים ומוכים מאד, עם לב סגור, חיות פצועות. וכמה שאתה מדבר ומסביר' אין, העולם הפנימי כל כך סגור שהוא צריך כאן טיפול. הוא צריך כאן טיפול, צריך לעשות כאן ניתוח לב פתוח, לב רגשי פתוח, ולדעת איך מרפאים פה את הפצעים של כולם.
הטיפול הפסיכולוגי -
אם הייתי פסיכולוג הייתי פונה לכל זה בדרך אחרת. ממש הייתי חושב על דרך להכניס את כל אחד לספת הפסיכולוג ושהוא יספר את החיים. וכמו שהפסיכולוגיה נוהגת לעשות' אתה לא יכול לרפא את האירועים, את הנעשה אין להשיב אבל אתה יכול לנרמל לו את החיים. אתה יכול לצרף אותו לאיכות החיים. אתה יכול להגיד לו' תראה, העולם עדיין חי, בוא אני אגיד לך איך להתמודד עם המשבר שלך אבל עדיין לחזור למעגל העבודה, לחזור למעגל החיים, לחזור למעגל השפיות, איך להיות בציבור ודברים מן הסגנון הזה, אבל למעשה אני הייתי מנציח את הפציעה שלו, אני הייתי אומר לו: 'כן, אתה באמת נפצעת, ובאמת מה שעשו לך זה לא בסדר'. ככה זה נראה אילו זה היה רק ככה].
הטיפול הרגשי בעולם הרוחני היהודי -
העולם הרוחני היהודי עובד אחרת - אנחנו יודעים שאנחנו באים מאחדות פשוטה ואנחנו צריכים לראות וללמוד את כל המציאות מההתחלה שלה בצורה כזאת שהיא גם תיגע לנו בחיים שלנו ולהבין גם למה זה קורה לנו. לא למה זה קורה לנו באופן אישי, למה זה קורה לאנושות. מה בעצם הקב"ה ברא? מה בעצם עשית פה? ואז לאט לאט להבין איפה אני משתלב פה ואולי אפילו להבין בסופו של דבר את המסקנה המפתיעה שבאמת אין כאן רע, ורע באמת מעולם לא התרחש כאן, וכל מה שאני חוויתי כרע, נובע משפיטה מוטעית. שפטתי את הדברים כי מישהו אמר לי מגיל אפס' תשמע, זה רע, זה טוב. ברגע שזה יקרה לך - תרגיש כלפי זה רע. ברגע שזה יקרה לך - תרגיש כלפי זה טוב. והכניסו לי פשוט שפיטה תרבותית שהיא למעשה המקום ממנו אני רואה את המציאות ולפי זה זה גם קובע את הרגשות שלי.
דוגמא; ישנה כת ביפן שכל פעם שמישהו מת הם חוגגים לו, והם בכלל שמחים. אז אצלהם יש התניה רגשית - כשמודיעים מוות, על שמחה. אז זה לא שמוות חייב להיות דבר רע, תלוי איזו התניה תרבותית אתה עושה לאדם איך להתייחס לזה.
בעולם החרדי - נשברת כוס' מזל טוב, 'כפרת עוונות'. אז ממש כל שבירת כוס מיד מזכירה לך משהו משמח. יש מקומות ששבירת כוס זה כעסים, זה תסכול, אתה רשלן, איך עשית את זה והילדים מסתגרים.. כל שבירה הכי קטנה בבית. זו אחת הדוגמאות.
וכמובן שזה מביא עד למקום של נניח מקומות אובייקטיבים שאתה אומר' בן אדם נרצח - נו, אפשר לתת לזה פתרון אחר? אישה נאנסה – אפשר לתת לזה פתרון אחר? ילד מסכן נפגע בפדופליה – אפשר לתת לזה פתרון אחר?
להגיע להבנה שמעולם לא היה רע בעולם -
אז אנחנו בכל זאת צריכים באמת לראות מה החכמה מציעה. בוא נראה מה החכמה שאנחנו מאמינים בה מציעה בעצם, ולראות באמת מה קורה כאן. איך אנחנו בעצם מסתכלים על הדברים עצמם. איזו מן צורת הסתכלות יש לנו כדי להוציא מזה מערכת רגשית בריאה, מערכת רגשית שפויה, מערכת רגשית נכונה. זו הנקודה.
כי כולנו חייבים לטפל טיפול רגשי בעצמנו, כי מה שעברנו עדיין נמצא תחת שפיטה מאד חותכת; יש להמון אנשים מה להגיד כלפי ההורים שלהם, כלפי מערכת החינוך, כלפי המדינה, כלפי אנשים שהיו איתם במהלך הדרך, כלפי הבן זוג שלהם, כלפי הילדים שלהם. יש, יש לנו מלא מה להגיד, וכולם מרגישים קורבניים, וכולם מרגישים שלא מבינים אותם, וכולם מרגישים שמענים אותם. ובוא נראה, 'הכצעקצה'? זה באמת ככה?
[דברי הרב נווה: אנחנו דיברנו על זה בשיעורים קודמים אבל מחילה מכבודכם אני לא מרגיש שיש כאן הפנמה לנאמר. אני לא מרגיש שיש כאן אפילו עומק חדש. לא מאשים אף אחד, ברור שיש אנשים שהם מתקדמים יותר ומתקדמים פחות אבל משהו לא נעצר מול השיעור כדי להגיד' וואלה, עכשיו לאור השיעור הזה אני צריך לעצור לעצמי את החיים, ממש לקחת את הסטופר, לעשות לו סטופ, ללכת, לשנות את המחשבה בהתאם למה שנאמר בשיעור, ולצאת עם הרגשה טובה.
השיעור הזה לא מועבר בשידור ממלכתי לכל עם ישראל, זה מועבר לתלמידים שלי. ואתם אתי לא יום יומיים, אני מניח שלחלק מכם יש קצת קילומטרז' אתי. אתם גם יודעים שאני לא מדבר מתוך עצמי, זו החכמה שלנו. ומי שמבין את זה גם כן לעומק, מבין גם שזאת המסקנה שצריכה לצאת מתוך החכמה שלנו. כי אם כבר משהו בך נעשה רוחני ומאמין באיזה מוחין עליונים על הכל, שאותם מוחין עליונים משגיחים ועושים דברים עם ידע, עם מחשבה, עם תכלית ועם כוונה, אז אתה לא יכול לשבת עכשיו בבית ולהגיד' אבל נפגעתי מזה, אבל נפגעתי מזה, אבל נפגעתי מזה, או נפגעתי מזה, אפילו שזה נכון.
עכשיו, מצד אחד אני לא מאשים' הצלקות הרגשיות הן התנייתיות, הן כואבות, הן כואבות, זה לפעמים גדול מהרציונל. אתה יכול לדבר רציונלית כמה שאתה רוצה אבל הצלקת הרגשית והפגיעה הרגשית היא כל כך גדולה שאין, היא מקטינה אותך, היא מקטינה אותך, לא יעזור, היא מקטינה אותך. והאדם אומר' בסדר, הכל טוב ויפה, הרב אני מבין את הכל אבל אני פגוע. אין מה לעשות' "אדם שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין", אין מה לעשות, מה אתה רוצה ממני?
אז אני מבין אבל אני בא עוד פעם עם תחבושת על הפצע. אני בא עוד פעם לחבוש את הפצע. בוא נוריד את התחבושת הקיימת כי היא עוד פעם מזוהמת, עוד פעם ננקה, ועוד פעם נחבוש. ואם אחר כך עוד פעם זה יזוהם, עוד פעם נעשה את זה עד שזה יתרפא לחלוטין.
וככה נעשה תחבושת תחבושת, לדבר דבר; הגות, תפילה, השקפה, בתוך הטיפול הרגשי, פעם לטיפול הרגשי הזה, פעם לטיפול הרגשי. תחבושת תחבושת נסיר אותה, נרפא אותה נחזיר אותה, נסיר אותה נרפא אותה נחזיר אותה.
כי אין ברירה אחרת' כולנו יכולים להיות מוגדרים קורבניים ופצועים ומתוסכלים וחסרי חיות ומדוכאים. אבל אם בסופו של דבר זה לא באמת ככה? אנחנו גם צריכים לקחת את זה בחשבון שאנחנו טעונים, ויש לנו מלא מה להגיד, ומישהו יגיד לך' אוקיי, ברגע שאתה תצא החוצה מחוץ לגוף אתה תראה שבכלל זה לא היה ככה, והתלונות שלך היו לשווא.
ולכן אני אומר: צריך לעצור. הבשורות שאני אומר אותם בשיעורים הן בשורות דרמטיות. זה כ"כ אקוטי, תבינו מה אני אומר לכם, אני אומר לכם שמעולם לא היה רע בעולם. אנחנו צריכים להגיע למצב שמעולם לא התקרבנו, לא קירבנו אותנו. אני אומר לכם להגיע למצב שמעולם לא נרצחנו וגם מעולם לא נאנסנו. כל התחושות הרעות שלך למעשה הן לא במקום. יש מקום להסתכל על כל זה אחרת. זה mind blowing. זה ממש mind blowing. אתם צריכים להבין את זה שזה mind blowing כי זה יכול לשנות לך את כל ההרגשה מכאן ואילך, איך אני אמור לחיות מכאן ואילך.
ההבדל בין 'גלות הדעת' לבין 'גאולה' – 'שיעבוד מלכויות' -
וכל ההבדל בין גלות הדעת לבין גאולה – כתוב: 'אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שיעבוד מלכויות'. מה זה שיעבוד מלכויות? קודם ה'מלכות' שלי אמרה לי: תהיה עם הרצון לקבל לעצמך. אל תהיה פראייר. אם פגעו בך אתה קורבני, תדרוש את זה, תיקום, תיטור.
והעולם הבא הוא לשעבד את זה - לשעבד רצון ברצון חדש, ולהתעורר בבוקר ואתה אומר: אתה לא קורבני, ואף אחד לא ניצל אותך, והכל בסדר, ואתה יכול לראות את עצמך בכלל מעוצב ועמוק ובעל אינטליגנציה רגשית ענפה מאד שמשמשת אותך מכאן ואילך. ואתה אפילו מודה על אירועים מסוימים שקרו לך בחיים שפתחו לך המון דברים. ואפשר לראות את זה אחרת, ומכאן ואילך אתה יכול להועיל לעצמך, למשפחה שלך, למציאות שאתה חי בה.
אז אין בין 'גלות' לבין 'גאולה', בין 'גולה' ל'גאולה' אלא עניין של [דברי הרב נווה: אנחנו אומרים את זה אבל היום אני רוצה להבהיר את זה] האל"ף, והאל"ף זה 'אלופו של עולם'.
ז"א, אם אני אייחס את הכל לאחדות הנפלאה - זה יהיה ברור וזאת תהיה גאולה. והמעבר - it's a thought away, זה במרחק של מחשבה. ובגולה אני נמצא לבד עם הרבה מאד אנשים שעשו לי רע.
אבל אם אני מעלה את זה למקום של המוחין של הסופר-אורגניזם, המוחין של היקום הזה, המוחין שמשגיחים והמוחין שעושים תכלס, ואני מבטל את הבחירה מבני אדם כי אין להם באמת בחירה, זה השתלשלות של דחפים, ובהשתלשלות של הדחפים היקום יודע לשמור על עצמו, הוא יודע לעצב את עצמו, הוא פושט צורה, הוא לובש צורה אבל הוא אחד תמיד. והוא גם תכליתי, הוא מוביל למקום חדש. ואז אני מבין שכל האנשים שעשו לי מה שעשו לי זה התנועות ביקום והם בעצמם היו תחת דחפים שהם לא עמדו בהם.
עכשיו, זה לכאורה נשמע מסוכן כי אתה אומר' אז בוא ניקח את האחריות עכשיו לכל הפושעים, אז בוא נוציא את כל האסירים מהכלא? לא. תכף אתם תבינו גם למה לא אבל בכל זאת, בסיכום על עצמי, כשאני מסתכל על עצמי בסופו של דבר, אני יכול להסתכל על עצמי או כקורבן שנפל פה לאינספור מכות שגרמו לו לפספס את החיים, ואז אתה יוצא מתוסכל וממורמר כמו אני לא יודע מה, שאנשים הפריעו לך לחיות.
או הפוך, שבכלל המציאות עיצבה אותך והכינה אותך אל הבאות, ומינפה אותך, ומה שחווית זה בדיוק החיים שהיית צריך לעבור. זה החיים, זה החיים, לא פספסת כלום. וההבדל בין שניהם זה ההבדל של לרצות להתאבד או לרצות לחיות עם חשק ושמחה. זה ממש ככה. זה ממש בין חידלון לבין מה שהקב"ה כתב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה מרוב כל". שיש טענה' למה אתה לא שמח? שפה אתה יכול להגיד' מי שמח בעולם הזה? מי יכול להגיד שהוא שמח? אז על זה אנחנו מדברים.
אז צריך לדעת לקבל תמונה נכונה על המציאות -
אז בראש ובראשונה צריך לדעת מה אנחנו כדי לדעת מה נפגע. אז להגיד שאני בשר ודם עם קורות החיים האלה, נניח אני גבר יהודי בן 51 שהיה פעם נשוי והתאלמן, והיו לו ילדים והוא איבד אותם, והיה לו הרבה מאד כסף והוא נפל מנכסיו וכל מיני דברים כאלה, אתה יכול לקרבן את עצמך, אתה יכול לספר לעצמך את הסיפורים האלה. ואיפה הייתי יכול להיות היום? אם הייתי מנצל את הכל איפה הייתי יכול להיות היום? ולמה נולדתי להורים האלה ולא נולדתי להורים אחרים. ולמה הם גידלו אותי ככה ולא גידלו אותי אחרת. אתה יכול לספר לעצמך סיפורים ולמרמר לעצמך את החיים.
או באמת לנסות להבין שאם אתה כבר הגעת' אם אתם פה [דברי הרב נווה: סימן, אני מניח שחלקכם כבר מאמין בקונספט שנקרא הקב"ה] אתם בוודאי יודעים שהקב"ה נקרא אצלנו 'אור אין סוף'. ואתם בוודאי יודעים שיש כאן תהליכי השתלשלות שיוצאים מה'אין סוף' ומטה - "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו" ורק הוא יודע איזה פעולות שמות וכינויים עדיין לא יצאו. והוא "היה הווה ויהיה". והוא "עשה עושה ויעשה לכל המעשים", ובאמת אין באמת בחירה.
וב'ליקוטי מוהר"ן' הוא כותב על עניין הבחירה שכל המקובלים רצו להגיע למקום של ההעדר הבחירה. אז צריך להבין מה אומר 'רבי נחמן מברסלב'. מה זה להגיע למקום של העדר בחירה? אז לכולם זה נראה כאילו' תהיה כמו מלאך. כאילו שאתה תראה את הכל, ואתה תראה את האמת בעיניים ואז לא תהיה לך ברירה, אתה תהיה חייב להתנהג ככה כמו מלאך.
זה לא בדיוק מה שהוא כתב שמה אלא הוא רצה להגיד לך שעכשיו שאתה נמצא בעיוורון כזה גדול אתה חושב שיש לך בחירה. וכשתהיה לך פקיחת עיניים אתה תגיע למקום שאתה תבין שבאמת מעולם לא הייתה לך בחירה. ולא הייתה בחירה, וזה אומר שהכל בסדר. זה לא אומר שהכל לא בסדר. זה גם לא אומר שאתה רובוט רוחני. זה לא אומר שאתה כמו אני לא יודע מה. הפוך, אתה שותף. אבל אתה צריך לדעת בכל זאת לקבל את התמונה הנכונה על המציאות. וברגע שתהיה לך את התמונה הנכונה על המציאות אתה תחיה בתוך אותה מציאות בשמחה גדולה מאד. ואתה תבין שהכל בסדר. ואתה אפילו תשתף פעולה עם המציאות הזאת.
אז באמת צריך לנסות להבין שכשאומרים לך "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים" לא מספרים לך על המפץ הגדול, אלא היקום שלנו הוא מובנה והוא רבוד, יש לנו כאן רבדים רבדים של מימדים. בפנימיות פנימיות שלו יש את 'עצמות הבורא' וה'אור אין סוף' ואחר כך יש את מה שהוא מקרין החוצה; הוא מקרין את 'עולם קדמון', 'עולם אצילות', 'בריאה', 'יצירה', 'עשייה', וכל הזמן יש לנו 'אור ישר' ו'אור חוזר'. יש לנו כאן סירקולציה של תודעה שיורדת מה'אור אין סוף', עושה פעולות, הפעולות עצמן נעשות וחוזרות בחזרה ל'אין סוף'. ז"א, יש כאן תנועה בתודעה. התנועה היא תנועה בתודעה.
מכיוון שיצאנו מן הבורא – אנחנו נצחיים -
דבר שני' חשוב לדעת שמכיוון שכולנו יצירים של הקב"ה, אז כולנו נצחיים. מה גילה של תרנגולת? אפרוח של תרנגולת בקע, כמה זמן הוא יחיה? הוא יחיה כמו חיי שור? לא. כמו חיי פיל? לא. הוא יחיה כמו חיי אדם? לא. אלא, הוא יחיה כמו חיי תרנגולת. גוש של אריות, כמה זמן הוא יחיה? האם הוא יחיה כמו תרנגולת? לא. האם הוא יחיה כמו נחש? לא. האם הוא יחיה כמו אדם? גם כן לא. כמה זמן הוא יחיה? כמו גור אריה.
אז מכיוון שכולנו יצאנו מן הבורא, והוא נצחי, אז זה אומר שגם אנחנו נצחיים. וזה אומר שאתה לעולם לא תמות. זה אומר שלעולם לא תיכחד. וכשאני מדבר על למות אני לא מדבר על המוות הביולוגי, אל תיתפסו בזה. אני מדבר על זה שאתה תלך לאיבוד. שאיכשהו הקונספט שלך ילך לאיבוד' פתאום אתה תתפוגג לאוויר באיזושהי דרך. לא. כל זה לא נכון. אלה הנחות יסוד מוטעות. האנושות סובלת בגלל בורות, בורות רוחנית, ובגלל הנחות יסוד מוטעות. אבל אם אנחנו נגיע כולנו להסתכלות מחודשת, אנחנו אפילו נשמח מאד להיות פה ולהיות בעלי זכות להיות כאן נוכחים בגוף הזה בעולם הזה.
ההשתלשלות מה'אין סוף' ומטה יצרה דואליות -
בהיבט הזה צריך לדעת שהיציאה מה'אין סוף' ומטה, ממקום שכולו טוב ומיטיב, אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, טוּב גמור, ברגע שאתה יוצא למטה ואתה רוצה להוציא לאור שלימות פעולותיך שמותיך וכינויך, באופן הזה זה חייב להיוולד יחד עם הרע של זה. זה חייב להיוולד יחד עם החיסרון של זה. ז"א, אתה יוצר אור, אז זה חייב לבוא עם חושך. כי אם פה יגידו אור יגידו אור ביחס לחושך. אם יגידו פה טוב יגידו פה טוב ביחס לרע. אם יגידו גבוה יגידו גבוה ביחס לנמוך. כל דבר שפה יגידו זה יהיה יחסי. אז הדברים חייבים להיוולד עם דואליות.
אז גם אם אתה תגיד 'טוב' אז הטוב נולד יחד עם הרע. וגם אם אתה תגיד 'הרצון להשפיע' -נולד עם 'הרצון לקבל'. הם באים ביחד, זה טבעי.
אז קוראים לזה הקליפה והפרי, בסדר, קוראים לזה בכל מיני שמות אבל אני רוצה לדייק את זה - שזה מגיע עם הדואליות של זה.
כי יתרון האור הוא מן החושך -
מכיוון שהקב"ה רצה להיטיב לנבראיו, והוא ברא את עולמו להיטיב לנבראיו, הוא הטוב והמיטיב שרצה להיטיב לנבראיו. ואיך הוא רצה להיטיב? בשני היבטים: אחד - ההארה שמגיעה לנברא, היא תגיע בצורה קונספטואלית, אור זה קונספט, זה משמעות; שאדם יבין מה זה אהבה, והוא יבין מה זה חסד, והוא יבין מה זה אמת, והוא יבין מה זה כבוד, והוא יבין מה זה יראה, והוא יבין מה זה נתינה, והוא יבין המון דברים.
אבל כדי להבין את כל הקונספטים האלה הוא חייב להבין אותם ביחד עם החשיכה שלהם; הוא יבין אהבה ביחד עם השנאה. הוא יבין אמת ביחד עם השקר. הוא יבין שלום ביחד עם המלחמה. כי הוא לא יצליח להנות ולהתענג מזה אם לא יהיה לו גם את החוויה ההופכית.
מכיוון שהחוויה הכוללת היא "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו חייבים להיוולד ולחוות חוויה שהיא הפוכה לזה בדיוק. כמעט שנאת חינם ברמות הכי אכזריות שלה. עכשיו, אם מישהו יגיד' אבל למה? למה ככה? למה בצורה הזאת? אז האמת היא, כמו ש'הרב אשלג' כתב ב'פתיחה לחכמת הקבלה', אומר שכדי להסביר את זה אני צריך להביא בערך את כל חכמת הקבלה ולהסביר את זה אבל אני אתן קצת משהו כי בכל זאת לכל דבר מורכב יש גם "למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת". ואדם לא יכול לפתור את עצמו סתם בלהגיד זה מורכב וזהו, כי אני לא יודע מתי תהיה לי הזדמנות להעביר לכם את כל חכמת הקבלה, אבל אני פשוט רוצה להסביר לכם שזאת אקסיומה. זה אקסיומה שמתחייבת מן ההיגיון. אתה יכול לדבר על הקב"ה כאחדותי רק באין סוף, אבל ברגע שכבר נוצרו עולמות, חייבת להיווצר דואליות כי אין ברירה אחרת, כי אין דרך אחרת.
אז אם הפואנטה היא להיטיב לנבראיו והפואנטה היא "ואהבת לרעך כמוך" אתה יכול לחוות את זה רק עם הדבר ההפוך של זה כי אתה לעולם לא תעריך מה זה "ואהבת לרעך כמוך", לא קונספטואלית, ולא מנטלית ולא תרבותית וגם לא רגשית, אם אתה לא תעבור תהליך הפוך. וזה אומר שצריך להיות זמן של ההפך. של חוויה הופכית.
הכאב הוא חוויה זמנית שמטרתה לחוות את הטוב ביחס לרקע של הרע -
עכשיו אתה לא צריך לפחד מכיוון שאתה נצחי. ואתה צריך לדעת שאתה לעולם לא תמות. ואתה לעולם לא תיזוק. אתה לא תינזק כי אתה נצחי, כי מחוץ לגוף אתה אתה. אתה תודעה ואתה קיים ואתה נצחי. אז אין לך את החשש הזה, אלא יש לך חוויה זמנית - אעפ"י שהיא לא נעימה, אתה יכול להתנחם בעובדה שהיא זמנית והיא תעבור פה. כמה שהיא לא תהיה פה קשה ועמוקה וכואבת, היא זמנית, והכאב הזה יפסיק מתישהו. כי כל הרע - יש לו סוף ולטוב - אין סוף.
כל הרע שיש לו סוף – אעפ"י שהוא קשה, קשה, הוא נותן תחושה כאילו זה כאב אינסופי. פשוט מביא אותך למצב כאילו' אין, לא עומד בכאב, הכאב הזה הוא כאב אינסופי, ככה זה נראה. אבל האמת היא שהכאב הזה הוא כן סופי בזמן שלו. זה כאב, זה לא אומר שזה לא כאב, זה כאב אבל הוא סופי בזמן שלו. והקב"ה נותן לך כוח גם לעמוד בו. והמטרה היא זה שאחר כך אתה תחווה את הטוב ביחס לרקע של הרע. כשם שאנחנו רואים את האור ביחס לחושך. כל דבר הוא יחסי כאן בעולם הזה.
האדם נולד לדבוק בבורא – "בגין דישתמודיעון ליה" – ולכן אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים -
לכן אנחנו צריכים לרדת למציאות שבה אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים. ובמציאות הזאת לא שייך להאשים בני אדם כי הם לא מודעים אפילו למה שהם עושים לנו. הם לא מודעים אפילו לעומק שהם נכנסים לתוכנו בפגיעה. הם לא מודעים לכל זה. אז שמא תאמר' אז בוא נפטור אותם..
אז אני רוצה להסביר בכל זאת;
נכון, התורה כתבה על 'לא תרצח', 'לא תגנוב', 'לא תענה ברעך עד שקר', 'לא תנאף', 'לא תחמוד', נכון. והיא עשתה את זה לאדם כלפי הקב"ה כדי להגיד לו: תשמע, אתה יודע, אתה צריך לחזור למצב שהוא כולו טוב ומיטיב. אתה צריך לחזור למצב שהוא כולו אחדות. אתה צריך לחזור למצב של אהבה ללא תנאי. ואם אתה תהיה גנב או רוצח, החזרה שלך לשמה לא תתקבל טוב. ואנחנו נצטרך לעשות לך איזשהו סוג של תיקון, והתיקון הזה כביכול הוא לא נעים לאותו אדם כי מכריחים אותו לעשות משהו שהוא לא. הוא היה במגמה של לגנוב ולקחת והרצון לקבל לעצמו' פתאום מעלים אותו לעולם שבו הכל אחד, הכל הומוגני, הכל אהבה, והוא לא רוצה לתת אהבה, הוא לא היה בראש הזה. אז כביכול כל תהליכי התיקון הם מנוגדים לו.
כמו לקלח ילד – ילד לא רוצה להתקלח. כיף לו לצאת החוצה ולשחק כדורגל, ולהנות בבוץ והוא כולו מזיע וכיף לו והוא אדום בפרצוף.. פתאום אתה אומר לו: 'בוא ניכנס להתקלח', הוא לא רוצה, לא בא לו להיכנס להתקלח אבל הוא צריך להיכנס להתקלח כי אתה לא יכול להיכנס הביתה ככה עם בוץ.
אז לכן אני אומר' חייבת להיות לנו כאן חשיבה בוגרת שמבינה את זה, שמבינה את זה שאנחנו חייבים לחוות חוויות שהן הפוכות לאור ושהן הרקע לאור. ובחוויות האלה אנחנו יכולים לחוות את זה גם כחסרי ישע. גם בגיל שלוש או תינוקות, או גם לחוות אני לא יודע מה. אבל בסופו של דבר להבין שהחוויה היא זמנית כאשר המטרה שלה היא להותיר לך עיצוב בנפש. תנועה בנפש. סיתות בנפש (סיתות כמו לסתת אבן).
ואז כשאתה יוצא מן העולם, זה יהווה רקע – כלי (רקע זה כלי) כדי לקבל את האור. וככל שתחווה שנאת חינם עמוקה יותר – חווית ה"ואהבת לרעך כמוך" תהיה עמוקה יותר. ככל שתחווה שקר מעוות יותר – חווית האמת שלך תהיה מדויקת יותר. ככל שתחווה קמצנות ואי נתינה גדולה יותר – תחווה חסד גדול יותר.
ואתה צריך להתנחם בעובדה שאתה נצחי. ואתה לא צריך לנצח את העולם הזה. אתה לא צריך לצאת מפה כאילו' אני צריך להיות הבעל הכי טוב, וההורה הכי טוב, והעובד הכי טוב, והאזרח הכי טוב, ובעל איזה פרס, או בעל איזה תואר אקדמי, אתה לא צריך, לא ביקשו את זה ממך. באף מקום לא כתוב כל מה שנאמר.
האדם נולד לדבוק בבורא. והזוהר אומר: "בגין דישתמודיעון ליה" – אתה צריך להתוודע אליו. ולכן קורות חייך קשורים לזה. אם אתה צריך לדבוק בו, ולהיות מודע אליו, זה אומר שקורות חייך הם בנויים שאתה תדבק בו ותהיה מודע אליו. ולכן אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים.
"לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני הוי"ה"-
אז נכון שכתוב בתורה 'לא תרצח', זה אומר שיהיה רוצח. לא יכול להיות שיהיה כתוב בתורה 'לא תרצח' ומעולם לא היה באנושות רוצח. אז מי ידע מה כתוב שמה? וכל מה שכתוב בתורה לא, ושאסור, בוודאי שיצא מישהו שיעשה את זה. והוא גם ייתפס. והוא גם יישפט. והוא גם ייענש. אבל הוא גם יתוקן כי כל התהליכים האלה מתקנים אותו כדי שהוא לא יישאר רוצח, כדי שהוא לא יישאר גנב, כדי שהוא לא יישאר מעוות. אלא צריך לעוות אותו, העיוות יהיה כלי לאור ואחר כך לתקן אותו. זאת המציאות שכולנו עוברים בכל ההיבטים.
אבל זה אומר שאם אתה לא משחרר אותו מהכלא כי כרגע אסור לשחרר אותו מהכלא כי אנחנו לא יודעים אם הוא שינה את המגמה הנפשית שלו בלהמשיך לגנוב או להמשיך לרצוח או לאנוס, בלב אתה חייב לשחרר אותו ולמחול ולסלוח – "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני הוי"ה". זה אומר שבתוכי חייב להיות איזשהו תהליך שמוחל לו אבל עוד פעם, לא מתוך התנשאות, לא מתוך טוב נו.. אלא מתוך ההבנה הזאת שאני מבין שהוא שלוח. אלפי שלוחים למקום.
אלפי שלוחים למקום -
'דוד המלך' העביר את 'שאול' מהמלכות שלו - יותר נכון זה נעשה באמצעות 'שמואל' על ידי נבואה שהוא קיבל מהקב"ה. אבל איך אתה מסתכל? על מי אתה מתעצבן? על זה שיושב כרגע במקומו, במקום 'שאול המלך'. אז 'שמעי בן גרא' היה ראש הסנהדרין, לא ילד קטן, אדם גדול מאד אבל הוא היה מהמשפחה של 'שאול' והיה בליבו על 'דוד המלך', על ההפיכה הזאת.
אז הוא התחיל לקלל את 'דוד המלך' קללות נמרצות ולזרוק עליו אבנים. 'דוד המלך' מגיע יחד עם שר הצבא שלו, ושר הצבא שלו נעלב בשבילו והוא אומר לו: 'תן לי להסיר את הראש לכלב הזה'. וזה ראש סנהדרין, זה לא איזה עמךָ. אז 'דוד המלך' זה 'דוד המלך', אומר לו: 'השם אמר לו קלל'. זה לא הוא, הוא שלוח, מה הוא יודע, 'השם אמר לו קלל, ואם 'השם אמר לו קלל' אני צריך להתבונן למה אני צריך לקבל את זה. איך אני צריך עכשיו להגיב לזה.
בכל אחת מהסיטואציות של החיים שלנו, כדי לשחרר את הזולת ולקיים "לא תיקום ולא תיטור", אנחנו צריכים להתנהג כמו 'דוד המלך' ולהגיד: 'השם אמר לו קלל'. ואעפ"י שזה נראה לנו רע מאד, ונראה לנו הרבה פעמים שאותו בן אדם עושה רע לא רק לי, הוא עושה רע גם לכולם סביבו, ומישהו צריך להשתיק אותו, ומישהו צריך להגיד לו, ומישהו צריך לעשות לו.. א'- תעשה שאלת רב מה צריך לעשות, אבל תבחר בשתיקה ובהבנה של איזה אפקט הוא הכניס לך; אפקט של עומק. אפקט של אינטליגנציה רגשית. אפשר לקרוא לזה כפרת עוונות. אפשר לקרוא לזה מלא דברים אבל תבחן את האפקט שנעשה עליך.
[דברי הרב נווה: תסתכלו על הדור הנפלא הזה. של אנשים שהם פחות או יותר בני גילנו, הייתי אומר שלושים ומעלה. יצא דור נורא מתוק עם אינטליגנציה רגשית מאד ענפה. דור מאד מחבק. דור מאד אוהב. דור מאד פיזי. דור מאד אינטימי. בניגוד לדורות הקודמים נניח של ההורים שלי' אבא שלי היה איש סיירת שקד. הוא כבר בגיל שמונים, הם לחצו ידיים אחד לשני. היום אתם ראיתם חבר'ה לוחצים ידיים אחד לשני? זה זקן. אצלנו זה חיבוקי, ישר, אחי בוא תביא חיבוק. או שיש איזה מחווה פיזית, התנגשות בכתפיים או אני לא יודע מה. אנחנו מדברים אחרת. אנחנו פחות רשמיים. אנחנו מיד נכנסים לקישקע אחד של השני ומדברים על הדברים הכי אינטימיים, הכל פתוח. בזמן שפעם הם היו מאד לא פיזיים, הדיבור שלהם היה רשמי ולא מכבסים את הכביסה בחוץ. אז משהו קרה כאן.
לעומת זאת, זה דור שסבל המון, לא ייסורי הישרדות בניגוד להורים שלנו, אלא ייסורים אחרים. כמעט התעללות נפשית. התעללות רגשית. בוודאי, כולנו עברנו את זה; בבית ספר, בגן, מההורים, חברים, אחים, לא חסר, ברוך השם יש המון המון המון תקריות ככה שכל אחד כשהוא יספר את החיים שלו, אתה תגיד' וואלה הוא עבר הרבה.
גם ריבוי האינטראקציות החברתיות שיש לדור הזה בניגוד לעבר. יש גם המון טכנולוגיה שיוצרת אינטראקציות חברתיות וירטואליות. אבל הן עדיין אינטראקציות חברתיות וחלקן לא נעימות; כמו שיימינג, כמו לעשות נגדך טוקבק או כל מיני דברים מן הסגנון הזה. ואנשים יכולים לשרוף אותך חי בפרהסיה, וזה לא נעים' הלבנת פנים בפרהסיה, בפייסבוק או משהו כזה, לפני עשרים וחמש אלף איש, לא תגיד בשכונה פעם שני חבר'ה יצאו החוצה, שניהם צחקו עלי. פה אתה כתבת איזו שטות בפייסבוק, עשרים וחמישה אלף איש צוחקים עליך].
אנחנו עוברים כאן 'אחישנה' אבל כל סיטואציה מעמיקה אותנו -
אז אנחנו עוברים כאן חוויה אינטנסיבית. אנחנו עוברים כאן 'אחישנה', אבל שוב, צריך לקחת אוויר לנשום ולהגיד' איך הסיטואציה הזאת נכנסת לתוכי ומה היא עושה בתוכי? איך אני שורד אותה רגשית? איך אני שורד אותה נפשית?
בסוף אפשר לקחת את כל זה ולראות שזה מעמיק אותנו. שכמו שאמרתי זה מפתח אינטליגנציה רוחנית, אינטליגנציה רגשית, רגישות לזולת, רחמים גדולים מאד, ועוד דברים שכל אחד יכול להגיד על עצמו מה בעצם המציאות עשתה עליו.
[דברי הרב נווה: תרשו לי להוסיף עוד דבר כי לא מעט אנשים מתארים לי במייל, בוואטסאפ, כותבים לי את סיפור החיים שלהם, שהוא סיפור חיים שהוא לאו דווקא רק איפה שהוא נפגע אלא גם איפה שנראה לו שהוא חטא. 'הרב, אני הייתי בן אדם איום ונורא. אני מקועקע מכף רגל עד ראש. אני הייתי עם שאינם יהודים. אני לקחתי סמים. אני הייתי במסיבות טבע. השתתפתי בקטטה, דקרתי מישהו. הייתי בכלא בגלל שלקחתי סמים ומכרתי סמים. הייתי ממש דילר של סמים.
כל מיני דברים כאלה, ואנשים אומרים לי' אתה לא מבין, אני lowlife. ואז אני אומר להם: אז איך אתם באתם אליי? איך אתם תלמידי קבלה? איך חזרתם בתשובה? למה הקב"ה בכל זאת קירב אותך לפה? לא הגעת לזה במקרה. אם אתה לא היית צריך להיות פה אז מה אתה עושה פה? איך יכול להיות שאדם שלכאורה אמור להיות כל כך נוראי כמוך שעשה מעשים כל כך נוראיים, נמצא בקודש? ועוד לא סתם בקודש, בקודש הקודשים, זו חכמת הקבלה, וזה קבלה מפורטת. חלק מהדברים שאני כותב לכם זה ממש סודי סודות שאני מלקט אותם נורא נורא בזהירות ויש עוד הרבה בקנה אבל אני מת מפחד בעצמי לדעת איך להפיץ אותם אבל גם זה שיעור מאד בעייתי. זה שיעור מאד פרובלמטי.
אני מזכיר לכם שתורת הסוד זה לא קוד שמסתירים ממך. זה לא שמישהו עכשיו עובד עליך ולא רוצה שאתה תדע אלא זה עניין של להכיל את זה. זה לסדר את הפרדוקסליות כי זה בטח יעלה לכם מיליארד שאלות. אבל בסופו של דבר אתה עדיין צריך לדעת שאתה התלבשת בדמות זמנית שחייבת לחוות את הרקע. גם עצם העובדה שהדמות הזמנית הזאת נמצאת בגוף, גוף זה רקע. עולם העשייה זה רקע. ז"א, להיוולד לכאן על פני כדור הארץ 'טוב לו לאדם שלא נולד משנולד' (ככה חז"ל כתבו ב'פרקי אבות'). אז זה ידוע שהמקום הזה הוא לחוות את הרקע. אין כאן מישהו שבאמת נהנה מן העולם הזה.
אבל כשאתה תעלה לעולם העליון כתודעה זכה ובטח לקראת העולם הבא, אתה מגיע עם כלי עיצוב פנומנליים חשובים מאד שישמשו אותך לאור שצריך אותו שזה אור האחדות, אור האהבה, אור השלום, אור הנתינה, אבל אתה חייב לחיות כאן בההפך הגמור].
עלינו לסלוח לכולם – הקב"ה מעצב אותנו באמצעותם -
מה שאתה עושה כאן, מעבר לכמו שאנחנו אמרנו להכניס את האנשים לכלא ודברים כאלה, אתה חייב לסלוח להם כי זה לא הם. אלפי שלוחים למקום, והקב"ה מעצב אותך באמצעות כולם; אמא, אבא, אחים שלך, חברים בבית ספר, השכן, בגילאים שונים, עם אמצעים שונים. והחוויה בעולם הזה היא די חווית ההיפך.
מעט מאד אפשר לרוות נחת מן העולם הזה כהארה, כמתיקות, ועל פי רוב החיים פה הם קצת בעיתיים. ואפשר לראות את זה מ'התהלים' של 'דוד המלך' - דוד המלך, דוד המלך, הוא לא חווה חוויה של סמים, ולא מסיבות טבע, ולא הפקרות, לא חווה שואה ועוד כל מיני דברים כביכול אבל תסתכלו בחוויות שכתובות בתהלים; "ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי", וכו' אז זה נראה כאילו הוא כן חווה את הדברים האלה, פשוט בצורה אחרת. וזה נראה כאילו היה לו לא נעים. וכנ"ל האבות שלנו.
נולדנו לעולם של רקע, לעשות כאן כלים -
אז כל מי שבא לפה לעולם העשייה ונולד, אפילו כל תינוק שנולד, נולד לעולם של רקע. לעולם של לעשות כאן כלים. לחוות את הדברים מהצד ההפוך שלהם, רק מעצם העובדה שנולדנו בכלל לעולם העשייה.
אבל אפשר לחוות כאן סוג של גאולה, ואתה יכול לחוות כאן סוג של עונג וסוג של עושר מעצם העובדה שאתה תדע לתרגם את זה ולהגיד' אני מבין מה זה עשה לי בנפש. ואני מבין מה המקרה הזה עשה לי בנפש. אני גם מבין שאין אובדן ברוחני. אני אראה אחר כך את הכל. אני אבין אחר כך את הכל. אני מאמין בהכל. ובינתיים אני אאמץ אליי את כל הטראומות הרגשיות, ואני אאמץ אותן כעיצוב, הדברים שעיצבו אותי.
אנחנו אמרנו את זה ונתתי את זה הרבה מאד פעמים ותמיד צריך לחזור לזה, על הסיפור והמשל על הכד - שהיה מלך והיה לו כד יפהפה עם פיתוחים אדירים שלא נראו כמותם' משובץ בכל אבני החן האפשריים, מצופה בכסף וזהב, עשוי מכל מה שיש בעולם. כד שעשוי מכל מה שיש בעולם. וכל סוג של פיתוחים אפשריים שאפשר לעשות בעולם גשמי, יש על הכד הזה. והכד הזה משמר את היין מששת ימי בראשית של המלך.
ומגיע יועץ יהודי להיכנס למלך, והוא רואה שיש משהו מיוחד בכד הזה, והוא מדבר עם הנשמה הכלואה בכד, נשמת הכד. ואז הוא אומר לו: כד, כד, איזה יפה אתה. ממש מתפעל ממנו. אומר לו' אתה כליל השלימות. אני לא יכול לראות כאן אפילו לא פגם אחד קטן. אתה פשוט ישות שלימה. כלי מושלם. ואז הוא אומר לו' אתה יודע מה אני עברתי? אני בהתחלה הייתי עפר ואפר חופשי יחד עם כולם, בוץ ככה בטבע, גבלו אותי, שמו אותי על מגש הכדר, התחילו לסובב אותי, השפריצו עלי מים, התחילו למתוח אותי, ממשיכים לסובב אותי, דוחפים לתוכי ידיים, משתמשים בכל מיני כלים כדי לשרוט אותי. אחרי שעיצבו אותי שמו אותי במשרפות, אחר כך שפכו עלי גלזורה רותחת, נעצו בי כל מיני אבנים, שפכו לתוכי יין. ואז אתה אומר לו' כד, כד, אבל תראה איזה כלי מושלם אתה. אתה זה שמשמר את היין מששת ימי בראשית.
אז ככה זה המשל לאדם - המשל לאדם זה שהוא יכול לחוות את כל החוויות שלו ככה, כאילו, נולדתי לעולם הזה, הייתי תינוק צעיר עם הרבה שמחת חיים, ופתאום שמו אותי בבית ספר הזה, ושמו אותי שם, ופה חטפתי מכות, ופה עברתי שואה, ופה עברתי ככה, והחוויה בסוף הזמן זה כאילו' אני מוכה.
אבל אדם רוחני, רב יכול להסתכל על אדם מוכה ולהגיד לו' אתה כלי מושלם. אתה כלי מעוצב. עם העיצוב שלך אתה מבין אותי. עובדה שאתה מבין אותי ואני מלמד אתכם קבלה גבוהה. הנה עובדה שאתם מבינים, ואם אתם מבינים קבלה גבוהה אז אתם קרובים לדברים שאנחנו מדברים עליהם שקשורים לדבקות, אתם קרובים לעולם הבא, אתם קרובים לאהבת הזולת, אתם קרובים יותר לאור מאשר לחושך.
מחובתנו להיות במקום רגשי שמשחרר את כל העולם -
וזה עיקר מה שאדם צריך לעסוק בו בטיפול הרגשי. אנחנו צריכים להיכנס לעולם הפנימי שאנחנו נמצאים בו ושחווינו אותו, ולקחת ממנו רק את התועלות שלו ואת האופן שבו הוא עיצב אותנו ובנה אותנו, ולהוריד את התסכול ואת המרמור, ולשחרר את הכדרים; כל מי שדחף לנו ידיים. כל מי שזרק אותנו למשרפות. כל מי ששפך עלינו גלזורה. כל מי שדחף לנו לגוף אבני חן. כל מי שנראה כאילו התעלל בנו, בעצם היה שותף לעיצוב שלנו. וחשוב מאד שניזכר בזה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם. ונזכיר את זה אחד לשני.
ולא להיות קשה. להיזהר מאד מלהיות אדם קשה של' לא, אבל אני כועס, ואני לא יכול לסלוח, ואני לא מסוגל לשחרר. אל תעשה את זה. תעבוד על זה כל כך חזק, ותתפלל לבורא שישחרר לך את הלב. ושיעשה כל פעולה אפשרית שתסלח ולא תיקום ולא תיטור. ושתאהב, ותפעל עפ"י האמונה שהאמונה שלך אומרת לך לעשות את זה. ותפנה דווקא לאנשים שפגעו בך ותבקש את קירבתם. ותקיים מערכת יחסים נורמלית עם אותם אנשים. ותכתוב להם ותיטיב איתם. ותלמד 'תומר דבורה' כדי לדעת איך לחיות את החיים האלה בצורה מדויקת. ותגיד 'השם אמר לו קלל'. בזכות 'השם אמר לו קלל' הקב"ה רצה להפוך את 'דוד המלך' להיות משיח. הפך אותו להיות רגל רביעית במרכבה, כי כש'דוד המלך' אמר את זה הוא אמר את זה עם כל הלב. הוא אמר את זה באמת. באמת שהיא גמורה לגמרי.
לכן, מחובתנו היא להגיע למקום הזה. מחובתנו להיות שם. להיות במקום הרגשי הזה שיודע לשחרר את כל העולם.
"הן יקטלני, לו איחל"-
ועוד דבר אני אגיד לכם: 'הבעש"ט' פעם אחת לפני 'תפילת כל נדרי' של 'יום הכיפורים' שם את הטלית, ישב בספסל שלו מאד מהורהר ולקח אנחה גדולה מאד. שאלו אותו' הרב, למה הרב נאנח? יום כיפור תיכף. עשינו ברוך השם תפילות יפות ב'ראש השנה', 'עשרת ימי תשובה', מגיעים ל'יום הכיפורים', עצם היום מכפר, תשמח, הכל בסדר, נעבור את התפילות, הכל יהיה בסדר.
אמר להם: אני רואה שאנשים מנסים לסלוח בליבם זה לזה. אני אפילו רואה חלק מהאנשים מנסים לסלוח בליבם לעצמם. אבל אני רואה מעט מעט מעט מאד אנשים שסולחים לבורא. צריך גם כביכול לסלוח לבורא. צריך הרי להיות מידה כנגד מידה - כשם שהבורא סולח לנו, אנחנו כאילו צריכים לסלוח גם כן במידה מסוימת לבורא שהעביר אותנו את כל התהליך הזה.
כתוב שלעתיד לבוא הקב"ה יעשה מחול לצדיקים. מה הכוונה מחול? הוא יתפוס את כל הצדיקים ויבקש מחילה (כך כתוב אני לא ממציא את זה). אז כדי להגיע למעמד הזה אתה צריך למחול גם כן לקב"ה שהשתמש בגוף שלך. שהשתמש בקריירה שלך. שהשתמש בקורות החיים שלך. שהשתמש במציאות שלך לטובת כל מה שדיברנו עד כה. לטובת העיצוב הזה. וההיפך, עוד אפילו אדרבה, להגיד לו אני שמח, אני בעל זכות, יישר כוח עצום. אם זה להגדיל או להאדיר אותך, מעולה, אני שמח להיות לך לעזר.
"הן יקטלני, לו איחל". בעזרת השם שנזכה כולנו. ותיכף הרקע הזה, החושך הזה ייהפך להיות אור גדול מאד. ותיכף ניגאל כולנו ברחמים. אמן כן יהי רצון.
