תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי

 הרב אריה חיים נווה שליט"א 

תורת התיקון הרגשי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה 

 שיעור 16

המעבר מקטנות לגדלות

 

היום בטיפול הרגשי נדבר על נושא שמדובר מאד ב'חכמת הקבלה' והוא נקרא 'קטנות' ו'גדלות'. אמנם שמה זה נוגע לעניינים מאד עמוקים וההסבר הוא טיפה מורכב אבל להנגשה שלנו המלבוש של זה זה מאד דומה למה שאנחנו קוראים פה 'קטנות' ו'גדלות' רגילה אצל בני אדם, אבל אני אנסה לחבר את זה בכל זאת בין שני המושגים האלה כדי שאנחנו נבין איך 'קטנות' ו'גדלות' באה לידי ביטוי

'קטנות' ו'גדלות'

המקור שלנו הוא 'אין סוף', מקום ללא גבול

'אין סוף' = 'גדלות'

המקור שממנו אנחנו הרי באים הוא 'אין סוף', הוא מקום ללא גבול, אין לנו תבנית. 'קודשא בריך הוא אורייתא ושכינתיה חד בהון' - היקום האדם, התורה, הבורא, זה אחד. והמקום של העניין (נקרא לזה), המקורי שלנו הוא הכל.

הקב"ה "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו באמצע ממש"

הכוונה לנקודה אגוצנטרית – נקודה שהיא הפוכה ממנו

'נקודת האגוצנטריות' = 'קטנות'

מושג 'הצמצום' צמצם למעשה את הריכוז ואת המודעות למקום אחד - נקודה אמצעית אשר בו. "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים וכו' היה אור אין סוף.. ואז צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו באמצע ממש". הנקודה הזאת היא לא נקודה גאומטרית. היא לא נקודה פיזיקלית. אנחנו מדברים רק בשפה של תודעה אז כל התנועות הן תנועות של תודעה אז כל תנועה שלומדים אותה בשפת הקבלה, אעפ"י שהיא מצטיירת כדבר ממשי, פיזיקלי, צריך לתרגם את זה לשפה של תודעה.

אז כשהקב"ה צמצם את עצמו בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, הכוונה נקודה אגוצנטרית, לאגוצנטריות. והיא חייבת להיות כי זו הנקודה שהיא בדיוק הפוכה ממנו. הרי הוא נמצא ב'אור אין סוף' וכל הספקטרום של "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו" חייב להיות בין לבין אז זה נמצא בין ה'אין סוף' לבין 'נקודה אמצעית אשר בו באמצע ממש', והנקודה הזאת חייבת להיות נקודת אגוצנטריות מאד גדולה. נקודת האגוצנטריות בגדול נקראת 'קטנות', והחלק של ה'אין סוף' כמובן זה 'גדלות'.

האבחון;

הפניית תשומת הלב של האדם

הפניית תשומת הלב לכאב אישי = 'קטנות'.  הפניית תשומת הלב לכלל = 'גדלות'

רוב הבעיות הרגשיות של האנשים הן בעיות שנובעות מ'קטנות', ואני רוצה להסביר את זה כי חס ושלום אין בזה עניין של זילות, או אין בזה עניין גם כן של הקטנה אבל רק להגיד שזה לוקאלי, להגיד שזה מקומי. 'קטנות' גם יכולה להצביע על לוקאליות, על בעיה מקומית ולא בעיה מערכתית. ואעפ"י שבן אדם מרגיש באותו מקום רע מאד ושהדבר הזה משפיע על כל המערכת, כמו שכתוב "קלני מראשי קלני מזרועי" שאם איבר בשכינה כואב לו, כביכול כואב לכל השכינה כולה, זה נכון ולכן אנחנו לא מזלזלים בשום דבר אבל אנחנו בכל זאת רק עושים מפת מציאות כדי בכל זאת לאבחן את המציאות ולעשות לה סדר.

איך מושגת 'קטנות' ו'גדלות'? 'קטנות' ו'גדלות' מושגת על ידי הפניית תשומת הלב. אם הפניית תשומת הלב של האדם מושמת לעבר המציאות האישית שלו, הכאב האישי שלו – אז הוא נמצא ב'קטנות'. ואם תשומת הלב שלו מושמת בכלל או בדברים שהם מחוץ לו, תלוי במה הוא מתעניין, לרבות אחר כך בגדלות הבורא שהשיא שלה הוא 'יראת הרוממות', אז הוא נמצא ב'גדלות'. יוצא שעניין של 'קטנות' ו'גדלות' זה עניין של הפניית תשומת הלב. תלוי איפה תשומת הלב שלך מרוכזת. איפה תשומת הלב של האדם מרוכזת.

דוגמא ל'קטנות'

עכשיו, אנשים יכולים כמו ילדים קטנים לדווח צרות, אתם יודעים' מנשברה לי הציפורן ויש לי בעיות כלכליות ויש לי בעיות עם אשתי.. ועוד פעם אני אומר: זה לא נאמר בלשון של זילות. זה כואב, זה אמיתי, זה במקום של האדם, זה המקום של האדם באותו רגע ואין לו אלטרנטיבות, הוא לא רואה מחוץ לעצמו וזה בסדר כביכול למקום שבו הוא נמצא אבל כאן מגיע הטיפול הרגשי. כאן למעשה אנחנו נותנים את המענה.

ברגע שאדם מתעניין במשהו שהוא מחוץ לו, וזה מאד חשוב שתהיה התעניינות, שאדם יגלה התעניינות לדברים שנמצאים מחוץ לגבולות שלו. כי הקטנות שהאדם יכול להיות בה היא נוראית. [דברי הרב נווה: אני רואה קטנות שבאה לידי ביטוי בכל מיני צורות; אצל נשים, אצל נערים, אצל אנשים, כי אצל כל אחד זה בא ממקום אחר לגמרי, בקטע של' תשמע הרב, המצב של העולם לא מעניין אותי. אני לא נכנס לראות חדשות. מה קורה עם אנשים אחרים? לא אכפת לי, יש לי את הצרות שלי. העולם הרוחני – זה מנותק מפה בכלל. ועוד כל מיני משפטים מאד קשים, מה שמשאיר את האדם סביב העולם שלו ודל"ת אמותיו ואיפה שהוא נמצא ואיפה שכואב לו ואיפה שמעניין אותו. ומי שנכנס לדל"ת אמותיו, אלה האינטראקציות הבודדות שיש לו והם יקבעו אם הוא יהיה בקטנות או בגדלות, ככה שאם מישהו מעליב אותו, גמרנו, הוא יכול לרדת עכשיו לדיכאון. ואם חסר לו קצת בכסף, ואם כואב לו בציפורן או שהוא צריך ללכת לרופא, זהו, העולם יכול להיגמר במקום הזה.

ואם תגיד לו: בוא תפקח רגע את העיניים, בוא נסתכל על החוויה האישית שלך שאף אחד לא מזלזל בה, וגם אף אחד לא מקטין אותה וגם לא מעלים אותה, אבל בוא נסתכל על זה ברמה המערכתית, בוא נסתכל על זה. וכאן אנשים מחולקים לשניים: אלה שזה לא מעניין אותם, כאילו' יש לו צרה אז הוא לא שומע אותך ממטר. ואלה שבכל זאת מוכנים קצת לפתוח את הראש ואז הם מגלים שאין להם צרה – "התבוננת על מקומו ואיננו".

אז אני רוצה ללוות כאן שני תהליכים ברשותכם:

• את המצב של קטנות שאדם לא רוצה לצאת ממנו. הוא לא רוצה, הוא לא מעוניין. לפעמים הוא גם לא יכול אבל לרוב הוא לא רוצה.
• ולמצב שאדם רוצה והוא יוצא למקום אחר, הוא נמצא בגדלות גדולה מאד וגם שם, איזה סוג של גדלות.

מצב של 'קטנות' שאדם לא רוצה או לא יכול לצאת ממנה

כל חוויה שאנחנו חווים – מישהו מגיבורי התנ"ך חווה אותה

במצב של לא רוצה ולא יכול כי המציאות גדולה עליו, כואבת מדי - כל הדברים הרי שאנחנו נמצאים בהם, או כל החוויות שאנחנו חווים אותם, צריך לדעת שהם נמצאים בתנ"ך באיזשהו אופן ומישהו מהגיבורים חווה את אותה חוויה שאנחנו חווים אותה.

דוגמא קלאסית - 'איוב'

הכאב שלו היה כ"כ גדול שהוא הקטין אותו והוא לא יכול היה לראות מחוץ לו

דוגמא קלאסית למשל 'איוב'. 'איוב' היה כאוב מאד. לקחו לו עשרה בנים, לקחו לו את כל הרכוש שלו, הוא היה אדם גדול מאד. היו לו ילדים טובים, צדיקים, הוא היה צדיק, הוא היה נביא, הוא היה עשיר מאד. הוא היה אדם מאד מכובד וכולם ידעו מי זה 'איוב' ובבת אחת תוך זמן קצר, עשרה ילדים מתים, כל הרכוש שלו נחרב, הוא יורד מגדולתו, הוא לא מתנבא יותר ועוד יורד למחלה שנקראת 'שחין' שהיא מחלה מאד קשה, לא נעימה, שהוא צריך לשבת באפר כדי לקרר את העור שלו.

עכשיו, מגיעים חברים שלו שמנסים לנחם אותו, ומנסים לחבר אותו בחזרה (בוא נגיד את זה ככה), וזה לא הולך, הוא לא שומע. יש הלכה שאומרת שכאשר אדם חולה אז באים קצת לעורר אותו ולהזכיר לו כי החולי הוא למעשה ניתוק מן הבורא, ניתוק מהטבע הרוחני, ואז מנסים להחזיר אותו. הוא יכול לעשות על זה תשובה, הוא יכול להצטער על מעשה שעשה, הוא משחזר את המעשים שהביאו עד למחלה, לא חסר, אבל עושים תהליך, לא מייסרים אותו. הוא חולה, אסור להביא אותו לפיקוח נפש אבל עושים אתו תהליך כדי להבריא אותו כי הבעיה היא לא בעיה פיזית, זו בעיה רוחנית שהסימפטום שלה הוא פיזי. והוא לא מצליח. הם לא מצליחים והוא לא מצליח להתחבר למה שהם אומרים.

אמרו חז"ל שהכאב שלו היה כל כך גדול שמרוב כאב הוא לא הצליח לשמוע אותם. הוא לא הצליח להבין את הטענות שלהם. וידוע שכשאדם כואב הוא רגזן, הוא כעסן, וככה הוא הביע את זה. הוא הביע כעס ומרמור מאד גדול אבל חז"ל אומרים שהכאב שלו היה גדול מאד וזה כאב שהוא כאב פיזי, רגשי, מנטלי שבן אנוש לא יכול לעמוד בו. זה לא סתם נקרא 'ייסורי איוב'.

לא עלינו ולא עליכם לאבד עשרה ילדים בבת אחת. לאבד את הרכוש, לאבד את הגדולה. לשכב בעפר ואתה לא יודע גם כמה זמן זה ייקח, זה לקח לו עשרים שנה. זה לא דבר פשוט. אנשים הרבה פעמים אומרים לי: הרב, אני יותר מיוסר מ'איוב', הם לא יודעים מה זה ייסורי 'איוב'. לא היו ייסורים יותר גדולים מייסורי 'איוב'. זה כאב בכל נים בגוף שלו. לא הייתה לו אפשרות לנוח. הגוף שלו היה כאילו בשריפה מתמדת.

אז לא היה זמן שאתם יודעים' אנטיביוטיקה, תישן קצת, בוא נרגיע אותך, אין לו אפילו מקום להניח את הראש. לא שהיה מישהו שיכול היה לפנק אותו בזמן שהוא חולה, לעשות לו מרק ירקות או משהו כזה. הבן אדם נמצא בעינויים גדולים מאד עשרים שנה. לא יום יומיים, עשרים שנה. וגם לעכל את הלקיחה של הילדים שלו, וכל הרכוש, והניתוק מן הרוחני, כי הוא היה נביא. הוא נהפך להיות פשוט גוש בשר כואב מהבוקר עד הערב וזה לא יום יומיים, זה עשרים שנה והוא לא יודע מתי זה נגמר.

אז הכאב היה כל כך גדול ששם אותו כביכול, שם אותו בהכרח במצב של קטנות מאד מאד גדולה שהוא לא יכול היה להימלט ממנה. ואעפ"י שחבריו הנביאים, אלה שבאו לנחם אותו היו נביאים, ניסו לדבר אל הגדלות שלו, הוא לא היה שם. הוא לא היה מונח שם.

'דוד המלך' אמר: "שיבולת מים שטפתני", שיש מצב שאדם נמצא בסוג של מערבולת כמו מערבולת מים שאתה אומר: זהו, זה גדול עלי, זה גדול עלי אני לא מצליח להרים את עצמי. והוא גם לא מצליח לראות מציאות מחוץ לו, ובטח גם לא להרגיש מציאות מחוץ לו.

במקום הזה יש שתי אפשרויות, אתם יודעים, כשאדם נמצא במערבולת, מערבולת מים, הנכון הוא לא להילחם בה, הנכון הוא לזרום איתה, לצאת מהחלק התחתון ואז לצוף מלמעלה. לא לזרום נגד המערבולת. אם היא גדולה עליך לא לזרום, לא לשחות כנגדה, פשוט ההיפך, לכוון את עצמך למטה ולזרום כלפי מטה, לפעול עם המערבולת כדי שהיא תפלוט אותך מלמטה ואז אתה עולה.

וזה מה שהיה המקרה של 'איוב' - הכאב שלו היה כל כך גדול שכל כך הקטין אותו שהוא לא יכול היה לראות מחוץ לו או מה מצב העולם, באף דרך זה גם לא עניין אותו.

'איוב' הרגיש את נוכחות הבורא גם ב'קטנות' גדולה מאד

'ואפילו בהסתרה שבהסתרה גם שם השם נמצא'

אבל ידוע שיש מקומות בנפש שהקב"ה נמצא בהם, והם נקודות קיצון. 'הקב"ה מקיף וסובב כל עלמין, הוא מיגו כל עלמין, וממלא כל עלמין'. ו'לית אתר פנוי מיניה'. וכמו שכותב 'רבי נחמן מברסלב': 'ואפילו בהסתרה שבהסתרה גם שם השם נמצא'. ויש עוד עניין' כתוב: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני". ו"עמו אנוכי בצרה" וכו', יש המון פסוקים שמסבירים שהקב"ה נמצא גם בקטנות גדולה מאד.

אז אם ככה, למה אנשים שנמצאים בקטנות לא מרגישים את הבורא כמו ש'איוב' ברמה הנמוכה ביותר שלו הרגיש את הבורא? כי באיזשהו שלב הוא פנה אליו והוא זעק בחמישים שאלות. היו לו חמישים שאלות לבורא אבל סימן שהוא הרגיש אותו. אם הוא פנה אל הבורא סימן שהוא הרגיש אותו. הכאב היה כל כך גדול שהוא הרגיש שהבורא נוכח אז הוא דיבר אתו.

זה כמו שהרבה פעמים מאשימים שהחוזרים בתשובה חוזרים בתשובה מרוב ייסורים. חלק מהחוזרים בתשובה חוזרים בתשובה מרוב ייסורים כי באמת בלב הכאב הם חשים שיש נוכחות נוספת. [דברי הרב נווה: אני לא מדבר על נוכחות של רוח רפאים, אני מדבר על מקום בנפש שמגיע לריאליזציה שיש לך עם מי לדבר ואז הם מדברים].

אז מצד אחד יש את זה שבמקרה הכי קיצוני, גם הקב"ה מראה לאדם' אתה לא תמיד צריך לצאת לגדלות, לא תמיד אתה יכול ואני יכול לפגוש אותך בנקודה הכי קשה שלך והכי נמוכה שלך, וזה בסדר. אין כאן עניין של רע אני רק אומר איפה לחפש אותו ברגעים האלה.

ז"א, להיות תקוע סתם בקטנות שהיא לא למעלה ולא למטה זה הכי מסוכן כי גם אין לך את הבורא וגם אתה נמצא במצוקה. אבל אם יש לך מצוקה והמצוקה כואבת מדי, תמצא אותו בכאב. תמצא את הבורא בכאב שלך או שתעלה לגדלות, אבל המצוקה היא כמו 'שיבולת מים' כמו שכתב 'דוד המלך' ולא כדאי לשהות בה - או לרדת או לעלות.

הכאב חיבר את 'איוב' לבורא

במקרה של 'איוב' הכאב חיבר אותו לבורא, וכשהוא שאל את הבורא חמישים שאלות אז הבורא ענה לו בחמישים שאלות משלו. הוא קודם כל התחיל' "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ"? איפה אתה נמצא מהתחלה? והשאלה הזאת שהקב"ה הפנה לו, לכאורה הייתה נראית לא קשורה כאילו לצער של 'איוב' ולשאלות שהוא העלה אותן אבל השאלה הראשונה שהבורא עונה בשאלה לאיוב, הוא אומר לו: למה אתה לא בגדלות? למה אתה לא מסתכל על כל המפה מהתחלה? "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ" זה אומר "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות והוא נקרא אור אין סוף" בוא נתחיל עם זה.

הקב"ה רצה להראות לאיוב את ההשגחה הפרטית

הקב"ה לא עונה למקום של איוב - השאלות של הקב"ה לוקחות את האדם לגדלות

[דברי הרב נווה: אני יודע שזה קשה לשמוע את זה. אני יודע שבני אדם באיזשהו שלב יגידו' תשמע, זה לא מעניין אותי, כשכואב לי אני רק רוצה תרופה, קודם כל תרגיע לי את הכאב]. אבל 'איוב' האשים את הקב"ה שהוא החליף בין 'איוב' לבין אויב. שהקב"ה התבלבל באותיות. ואז הקב"ה אומר לו: תגיד, אתה ראית שתי טיפות מים זהות? ראית שתי שערות שיונקות מאותה גומה? והוא רצה להראות לו את ההשגחה הפרטית ולמעשה השאלות שמובאות באיוב אלה שאלות שלוקחות את האדם לגדלות, הוא אומר לו: תסתכל בטבע. "שאו עיניכם אל המרום וראו מי ברא אלה". זה נראה כאילו הקב"ה מרפא אותו על ידי זה שהוא אומר לו בוא נסתכל בגדלות. בוא בכל זאת נסתכל בטבע.

עכשיו שוב, אותו בן אדם אומר' תשמע, ברגעים כאלה אבל אני לא.. אין, אתה לא קולט, אני כאילו כאוב, אין לי ראש לחשוב. ושוב הקב"ה לוקח אותו למסע ביקום כולו. החמישים שאלות של הקב"ה שמופיעות באיוב לוקחות אותו למסע בכל היקום. הוא לא עונה לו למקום שלו. הוא מוציא אותו החוצה קצת ממנו. וזה לכאורה באמת פלא אבל אני רוצה להסביר;

מי שגידל ילד ורואה שילד נניח אהב בלון, פיצצו לו את הבלון, עכשיו, זהו, הבלון מפוצץ, זה לא שאתה יכול לשקם לו את הבלון. אפשר להיות אתו באבלו כמה דקות, להראות לו אמפטיה, לעשות אתו השוואת הצורה.

כמו בסיפור של ה'אינדיק' עם 'רבי נחמן מברסלב' שלמלך אחד היה בן שהיה נראה כאילו הוא השתגע והוא התחפש ל'אינדיק', לתרנגול הודו ועשה קולות של תרנגול הודו והוא התחבא מתחת לשולחן והוא הביא את כל הרופאים של הממלכה ואף אחד לא הצליח לעזור לו. פתאום הוא הביא איזה רב והרב ירד למטה מתחת לשולחן ועשה אתו קולות של אינדיק והתנהג כמו אינדיק. ואז הוא אומר לו: אהה אתה כמוני ואז לאט לאט כאילו הם התחילו לדבר וליצור אינטראקציה והוא העלה אותו.

זה שלא שסתם 'רבי נחמן מברסלב' מספר את זה, כי סיפור האינדיק מספר על 'קטנות'. הוא כמו אדם, הוא מספר הרי על בני אדם, הוא נותן את ה - character, את האפיון של בני האדם. ובני אדם כאילו ירדו, האנושות או העם היהודי יורד להיות אינדיק. יורד להיות תרנגול הודו. ורב שרוצה לדבר איתם צריך לרדת קודם כל להיות אינדיק, לדבר אתו בשפה שלו ולעלות אתו. אבל הנקודה היא כאן שהירידה להיות אינדיק היא זמנית, רק להראות לו שיש אתו עוד אינדיק. רק לעשות אתו השוואת הצורה באותה נקודה.

אז עם הילד, עם הבלון שהתפוצץ לו אתה יכול להביע אמפטיה ולהגיד לו: אוו הבלון התפוצץ, ולהראות לו איזו אמפטיה של' אני מבין כל כך שהבלון הזה היה יקר לך וכל כך חבל שהוא התפוצץ, אוי.. ואתה שומע אותו, שם את הראש שלו על הכתף שלך ונותן לו לבכות קצת. תן לו לבכה את זה, תן לו לבכה את האובדן הזה. לגבי ילד זה אובדן. אבל אחר כך צריך להעלות אותו מן המקום הזה.

אז זה שהקב"ה שלח את הנביאים, הנביאים זה היה החיבוק של' אנחנו מבינים אותך. שניים מהחברים לא הבינו אותו אבל אחד כן. אז זה היה החיבוק. אבל אחר כך צריך לעלות. למה צריך לעלות? כי זאת הרפואה שלו.

אם נישאר עם הילד על הבלון שהתפוצץ לו, אי אפשר לצאת מזה. [דברי הרב נווה: אני לא יודע אם יצא לכם להרגיע ילד, הוא כל כך ברחמים עצמיים שהוא יכול לבכות על עצמו שעה כי הוא משחזר כל הזמן את התהליך של מה הוביל שהבלון יתפוצץ אז הוא כל הזמן בוכה על זה. אבל אם אתה מפנה את תשומת הלב שלו למשהו אחר, נניח פתאום עובר עכשיו אווירון בשמיים, אווירון גדול, ממש מנמיך טוּס ואז אתה אומר לו: וואי וואי תראה את האווירון, פתאום הוא נרגע והוא מפנה את כל תשומת הלב שלו לאווירון ואז אין בלון].

להפנות את היראה, את תשומת הלב לדברים גדולים יותר

ה'גמרא' אומרת [דברי הרב נווה: ראיתי את זה בעוד איזשהו סיפור] שבהתחלה אדם רואה דבורה אז הוא מספר מעשה דבורה. רואה נחש אז הוא עוזב מעשה דבורה מספר מעשה נחש. רואה אריה, עוזב מעשה דבורה, מעשה נחש, מספר סיפור אריה. רצו להראות כביכול שאדם יכול להעביר את היראה שלו לדברים יותר גדולים. וברגע שהוא מעביר את היראה שלו, את תשומת הלב שלו לדברים יותר גדולים, לאו דווקא שיש בהם יותר סכנה, אז הוא פשוט מזניח את הדברים היותר קטנים.

האנושות סובלת לא בגלל שהיא סובלת באופן אובייקטיבי אלא היא סובלת בגלל שהיא נמצאת בקטנות. אנשים לא סובלים כי הם סובלים באופן אובייקטיבי, הם סובלים כי הם נמצאים בקטנות, וקטנות מביאה לסבל גדול מאד.

[דברי הרב נווה: אני אתן לכם למשל דוגמא, קחו רק את ההורים שלנו - החוויה שההורים שלנו חוו. אני בן חמישים (כדי שיהיה איזה קנה מידה), ההורים הם בסביבות השמונים, אני נחשב לבן הצעיר במשפחה, ובוא נגיד, אלה שנמצאים בין גיל שבעים לבין גיל שמונים, שזה לא זקן, זה אבא ואמא, זה לא משהו שהוא מבוגר מדי, עתיק. אלה שנכחו בשנות השישים נקרא לזה אפילו, או לפני זה אפילו שנות החמישים. אלה שהיו במעברות. לנו זה נשמע כאילו זה היה לפני תשעת אלפים שנה אבל זה היה לא מזמן, הרוב עדיין חי. הם חיו בלא מזגן. חלקם בלא חשמל. חלקם בלא שירותים. חלקם בלא מקלחת. חלקם בלא אוכל. חילקו להם תלושי מזון או בולים שבאמצעותם הם יקנו אוכל. הם חיו בצריפים יחד עם האחים שלהם. הביאו הרבה ילדים והם היו איזה שישה בחדר. שלושה או ארבעה ישנים על מיטה אחת יחידה. על הצד כולם ישנים כל הלילה.

תנאי המחיה שלהם היו ירודים מאד. אנחנו אפילו זוכרים' לא היה לנו מזגן בבית. לא היינו עשירים בכלל, והיו ימים שהיינו הולכים לישון בלי אוכל כי פשוט לא היה. ומלחמת יום כיפור, מלחמות אחרות שעברנו אותם שאבא לא היה בבית. זה לא היה מזמן. לא היה, או שהיינו מעבירים בגדים מאחד לאחד, נעליים מאחד לאחד, ולא הרגשנו שיש כאן משהו.. וזה היה לא מזמן].

היום אנחנו חיים בשפע לא נורמלי; שפע של אוכל. שפע של בגדים. שפע של תרבות. תאורה עשרים וארבע שעות ביממה. מיזוג עשרים וארבע שעות ביממה. העולם בכף ידך בסמרטפון. ממש אנחנו חיים בפינוק לא נורמלי. כולם יודעים את זה' זה פשוט פינוק לא נורמלי.

[דברי הרב נווה: אלה שנולדו לתוך זה משנות התשעים ואילך לא מודעים לזה אבל אלה שחיו לפני, לפחות בדור שלי, מרגישים את זה. מרגישים שאנחנו חיים בשפע לא נורמלי]. ובכל זאת גם אנשים שהם עניים או עם מינוסים גדולים מאד של עשרות אלפי שקלים, חיים כמו מלכים; כל סוגי הלחם, כל סוגי הבשר, כל סוגי הפירות, כל סוגי הירקות, כל סוגי היין, כל סוגי הגבינות. אדם במעט כסף יכול לעשות לעצמו סעודה יותר ממה שהיה ל'שלמה המלך' בזמנו, מבחינת הרבגוניות של כל מה שנמצא על השולחן.

אנחנו מדושני עונג, כולנו, ובכל זאת נמצאים בסוג של קטנות, של פחד הפרנסה, או בעיות של מערכות יחסים עם הבני זוג בעיקר. מערכות יחסים קלוקלות עם הילדים או עם ההורים. אבל אנחנו הופכים את זה לביג דיל. אנחנו לוקחים צער יחסית קטן והופכים אותו לביג דיל. גם חוב כלכלי אפשר לסדר. יש היום כל כך הרבה יועצים, ועוזרים, ומוסדות שנותנים עזרה. אפשר להשתמש בפייסבוק, בביט, בכל כך הרבה אפליקציות, לפנות לציבור, להגיד תעזרו לי ועוזרים. כמו שאנחנו ראינו עם בעל הדוכן פלאפל באשדוד, וכל כך הרבה עסקים קטנים, וזוגות שלא היה להם איך להתחתן וכל העולם נעזר כדי לעזור להם. היום אנחנו יכולים, זה לא בעיה, אפשר לסגור חובות אדירים. אפשר בפנייה לציבור לעשות דברים נפלאים, מה שלא היה פעם' לא הייתה טכנולוגיה, מי היה יודע עליך בכלל?

אז היום הקטנות הורידה אותנו אבל בכל זאת למצב של קורבנות כזאת. [דברי הרב נווה: אני מקבל את זה כרב. אני רואה איך אנשים מתארים לי את החיים. איך הם באים ומספרים לי אותם כאילו הם האנשים הכי מסכנים ביקום. ואתה רואה שמאחוריהם יש זוגיות, יש ילדים נורמליים, אני לא מדבר אתכם על משהו חריג' יש בית, יש אוטו, יש כל כך הרבה דברים שעוטפים את האדם והוא פשוט בוחר להסתכל על צרה או על נקודה שחורה שאין אותה ולמות לתוכה. ממש למות לתוכה ולא להסתכל על כל מה שיש, ולא להעריך ולא להודות, ולא לשבח, ולא לפתוח את העיניים לגדלות אלא כל הזמן לנגן על מה שאין; אז אין לי בן זוג. אז אם יש לי בן זוג אז אין לי אתו את מערכת היחסים שאני. יש לי ילדים אז אני לא בקשר טוב איתם. אז הם לא מכבדים אותי].

כל הזמן תלונות, כל הזמן תלונות. כל הזמן לחפש מה אין. להצדיק את ההרגשה. קמים בבוקר עם תחושה נאחסית, אז אני חייב לתחזק את ההרגשה. איך אני אתחזק את ההרגשה? אני צריך לתלות את זה במשהו. אז במה אני אתלה את זה? אהה, תקשורת רעה עם הבן זוג. אני לא מרוויח מספיק. אני קצת במינוס, אני לא יודע מה. [דברי הרב נווה: ואני חווה את זה. חברי'ה, אני חווה את זה בהודעות, אני חווה את זה בעיתונים, אני חווה את זה בתקשורת, אתה חווה את זה בכל מקום. כשבן אדם מתרכז ברע, הוא מקטין את כל ההוי"ה שלו לרע, והרע נהפך להיות כל העולם שלו, כאילו 'איוב' קטן.

ואני אומר את זה מבלי לזלזל באף תופעה, ובאף מקרה, אבל אתם יודעים' אפשר לתאר את הדבר הכי איום בעולם ולהגיד' בקטנה אנחנו נעבור את זה, ואפשר לקחת דבר הכי קטן בעולם ולהעצים אותו ממש כאילו זה ייסורי איוב ואי אפשר יהיה לעבור אותם. ואני אומר לכם שיש אנשים שאומרים לי: הרב, יש לי חיים יותר קשים מאיוב. אז או שלא קראת את איוב או שלא הבנת בכלל מה הוא עבר או שאתה מגזים.

תהליך ההבראה;

א). אם אתה במצוקה גדולה מאד – תדבר עם הבורא. זה כבר יוציא אותך מהמציאות.

ב). התרופה האמיתית – לפנות לגדלות. להתעניין יותר מאשר דלת אמותינו.

לכן אני אומר: יש לפנינו אחת משתי אפשרויות. אם באמת אתה נמצא במצוקה, והמצוקה גדולה עליך כמו על איוב, אתה תפגוש למטה את הבורא, תדבר אתו. כל שיחה עם הבורא היא נהדרת. זה כבר יוציא אותך מהמציאות. אבל אם אתה רוצה באמת תרופה, כמו שאתה בא לרופא ואתה אומר לרופא: תשמע, כואב לי פה כואב לי שם..

וכנ"ל, דרך אגב זו ההצעה החינוכית שלי כשהורים באים אלי לטיפול בילדים, הם לא שמים לב לזה אבל אני מפנה אותם תמיד לגדלות, לטיפול שמביא את הילד לגדלות.

למשל' ילד היפראקטיבי, מרביץ בבית, הוא לא שומע לאמא ולאבא, כל מקום שהוא הולך הוא נוגע, בדרך כלל כשהוא נוגע הוא גם הורס וכל מיני דברים כאלה. ואני אומר להם לקחת אותו לחוג לאסטרונומיה, אז ההורים אומרים לי: תגיד לי מה זה קשור, איך הגענו לזה? הילד שלי היפראקטיבי, אולי תמליץ לו על איזה ריטלין, איזה עשב, איזו סגולה. ואני אומר להם לא, דווקא קחו אותו ללמוד אסטרונומיה. תקנו לו טלסקופ ושמישהו יסביר לו על גרמי השמים. וזה לא מסובך, יש כאלה אפילו מורים פרטיים, יש מלא חוגים, ואפשר לעשות את החוג הזה אפילו באינטרנט אבל עדיף לבן אדם למשל לילד כזה שמישהו יראה לו. או לקחת אותו לחוג טבע שאז עושים לו איזה טיול ומראים לו את העולם שנמצא ככה מסביב. או אפילו לחוג צלילה. ובואו נגיד ככה, אף הורה שהצעתי והמלצתי את זה ושהם עשו את זה, לא חזר אלי להמשך טיפול וכולם היללו ושיבחו כאילו הילד יצא מזה. למה? כי נתנו לילד להתעניין יותר מאשר דל"ת אמותיו. זו אחת הדוגמאות.

אבל גם לנו' חברי'ה, בעולם יש הרבה הרבה יותר מדל"ת אמותינו. בעולם הזה יש הרבה הרבה יותר מהחדשות של התשקורת הנוראית הזאת. אנחנו חיים בדור של תשקורת.. אני לא אומר את זה כחרדי. אני כחילוני ראיתי את זה איך מעוותים כתבות, ואיך למעשה עיתונאי כבר הפסיק להיות כזה שמדווח דיווח עיתונאי אובייקטיבי של אירוע שצריך לעניין את הציבור אלא הוא הכניס את הדעה האישית שלו ונהייתה קליקה שלאט לאט הכניסה את הדעה שלה כקליקה ומתחילה לשטוף לציבור את המוח כי יש לה את המיקרופון ואת המצלמה ביד. והם עכשיו שוטפים לציבור את המוח.

זה לא משנה כרגע באיזו דעה. זה לא משנה אם זה ימני, אם זה שמאלי, אסור להם לעשות את זה. אתה לא רשאי. אתה לא רשאי לעשות מערכת של חדשות ולדחוף את הדעות שלך. חדשות זה סיקור, תגיד אירוע שקרה; היום היה פיגוע. היום הייתה תאונת דרכים. נשיא קוריאה מת. בסדר, חשוב שזה יובא לידיעת הציבור אבל ברגע שאתה עושה עכשיו' לדעתי צריך לעשות ככה, לדעתי צריך לעשות ככה, מי שֹמך? מזמן התקשורת חרגה מהתפקיד שלה.

אבל הדברים האלה מאד משפיעים על הציבור, ואני רואה את הציבור שומע את התקשורת כאילו זה הנביאים שלו. כאילו זה הנשיאים שלו. כאילו זה המורים המנטורים שלו. ואז בבוקר מחליטים לשנוא או לאהוב בהתאם למה שאמרו להם בתקשורת. ואני שומע ממש תגובות של אנשים וחוות דעת של אנשים שאתה אומר' מי דחף לך את הדעה הזאת? ואז אתה רואה, מה, מדברים על זה בחדשות, מה, כולם מדברים על זה. והדברים האלה שוב, מביאים את האדם לקטנות. כי כשמכניסים לך רעיונות כאלה ומשדרים לך אותם בחדשות, מכניסים אותך לקטנות. תלוי מה היה הסיקור התקשורתי.

גם היום אם אתם תכנסו לחדשות שמופיעות באינטרנט של כל הערוצים, אני לא רוצה להגיד כרגע את השמות, אבל של כל הערוצים' הכתבה מקטינה אותך. היא מרכזת לך את תשומת הלב על אותו דבר. זה יכול להיות איזו חצאית של סלבריטאית, או איזה מיקרופון של איזה נגן, או איזו תביעה משפטית של איזה דוגמנית. ושמה כל עולמך סביב מה שאתה תקרא עליו, וזה לא גדלות כי זה רצף של מקרים מאד מאד מקומיים של אנשים מאד ספציפיים וזה לא מאפיין את כל העולם. זה לא מספר לך מה קורה כרגע בכל העולם, וזאת קטנות על קטנות.

לכן אתה צריך לשמור על עצמך ולדעת במה אתה צריך לגעת, ומה אתה צריך לקרוא. אדם רוחני קורא על כל המתרחש ביקום. הוא יודע ולומד על המתרחש ביקום. הוא לומד את כל היקום. ואני לא מדבר כרגע על אסטרופיזיקה, אני מדבר באמת על הידיעה של מה קורה כאן ביקום; מה המהות שלי. מה המהות של היקום. לְמה היקום הזה נולד. לְמה אני נולדתי. מה יהיה אתי לאחר מותי? מה קרה לפני שנולדתי לפה? מה אני אמור לעשות על פני כדור הארץ? אלה דברים שנמצאים למעשה בגדלות וצריכים להעסיק את האדם.

לעומת זאת, משחק מחשב, סמרטפון, כתבה בתשקורת, עיתון רגיל, משחק כדורגל, מקטין מאד את תשומת הלב שלך לנקודה אמצעית אשר בו באמצע ממש. נקודה אגוצנטרית שיכולה לכלוא אותך לנצח. הרי יכולים להעביר אותך מעניין לעניין; סרט, שיר, מסעדה, משחק כדורגל, חצאית של דוגמנית, תביעה של דוגמנית או אני לא יודע מה, וככה למשוך אותך באף שבעים שנה ואתה יוצא מפה בלי כלום אחרי שאתה עברת על קטנות. ובדרך הצטערת שפה היית במינוס, ופה רבת עם מישהו ופה התגרשת ופה התחתנת עוד פעם ופה הילד עזב אותך ופה הילד חזר אליך, ואתה עובר על סיפור חיים נורא קטן. במקום לנתק ולמחוק את כל זה ולחיות מתוך גדלות גדולה מאד.

אז היום הטיפול הרגשי עוסק בלצאת מהקטנות. בכלל אני חושב שזה טיפול רגשי גדול מאד מאד שאם אתם תשאלו אותי, ממנו צריך להתחיל – לצאת מהקטנות. תתעניינו קצת בעולם, תראו מה קורה בעולם. אני לאו דווקא מדבר בחדשות, אלא בקיום העולם. במה יש בכלל בעולם. הבורות כל כך גדולה מכל כך הרבה סיבות שאני כרב למשל כשאני בא להרצאה אני רואה איך מערכת החינוך חינכה את האנשים בצורה כל כך עקומה ומעוותת שלכולם חסר משהו. אתה כבר רוצה להראות משהו באנגלית, אנשים לא יודעים לשמוע אנגלית. גם לא לקרוא אנגלית. צריך עם תרגום. אז מה עשינו שתים עשרה שנה בבית ספר כשאנחנו יוצאים כשאנחנו לא יודעים לשמוע אנגלית? סתם כדבר פשוט. כשאני מדבר על מתמטיקה מסוימת, שהיא לא מתמטיקה מורכבת, זה לא לפרופסורה, מתמטיקה בסיסית, לא יודעים. דוגמאות מפיזיקה בסיסית, לא יודעים. כל מיני דברים שאתה אומר פה, אני אקח מאיזה תחום שמעניין אתכם. אז אתה נוגע בתחום אחד אז חלק יודעים כי מי שנגע בתחום יודע אותו אבל השאר לא.

והקטע הוא גם שאין בזה עניין. ואם תיכנס לבתים, תדפוק בדלת ותשאל עכשיו את הגבר או את האישה' במה אתה עוסק? במה אתה מתעניין? תתאר לי את העולם שלך. בוא, קח אותי, תמתח אותי לכל גבולות העולם שלך. אתם תראו כמה שזה מצומצם. כמה שזה עוסק בדברים, גם אם זה נניח בהיי טק באיזו חברה גדולה מאד והוא מייצר עכשיו איזה צ'יפ, זה כל עולמו הצ'יפ הזה. הוא לא יודע פסיכולוגיה, הוא לא יודע רפואה, לא יודע סופיזיקה, הוא לא יודע מה קורה מחוץ לאף שלו. כל כך עסוק בתוך הצ'יפ שלו שהוא לא יודע להסתכל מעבר. אז למה שיעניין אותו רוחניות כלשהי? או התרחשות אחרת במקום אחר בבריאה? הוא חושב שאחרים סתם מבזבזים את הזמן שלו ואילו הוא עושה כסף.

הבעיה היא בעיה קולקטיבית – צריך לטפל בה כקולקטיב ולא באופן אישי

אז המסר הוא גדלות. וגדלות זה תחום העניין שלך. צריכים להיות מאד בגדלות. לפתוח את העיניים להכל, להמון דברים, לתחומים אחרים, למה שמתרחש ביקום, למה שמתרחש מעבר ליקום הזה, וזה חשוב. וזה ייקח ממך מאד את תשומת הלב לצרות האישיות שפוקדות אותך.

אני אסיים רק בדבר אחד אחרון ברשותכם. הרבה אנשים מתארים לי את הצרות שלהם כאילו זה הצרות האישיות שלהם כאילו הוא הבן אדם הכי נוראי בעולם ומה שפוקד פוקד רק אותו כאילו הוא נקודה סינגולרית שרק היא סובלת, והוא איזה מקרה מיוחד מוזר כזה. וכאן חשוב לי מאד לציין שאין כזה דבר. בסטטיסטיקה יש חוק שאם יש תופעה אחת, ממנה בוודאות יש עוד. אם כבר קרתה תופעה אחת, ממנה בוודאות יש עוד.

אז על אחת כמה וכמה אתם צריכים לדעת שמה שאתם חווים אותו באופן אישי הוא אף פעם לא אישי. קרוב לוודאי שיש עשרות אלפים אם לא מאות אלפים אם לא מילונים שהם כמוכם בדיוק. בלי הגזמה. ממש, יש אנשים שאומרים למשל' הרב אני לא מתכוון בתפילה, אני לא מצליח, אני ממש מדקלם בתפילה, אני לא מצליח לכוון, אני בטח מה זה ישות מוזרה. זה פלא גדול שהוא לא יודע שכולם ככה. לא אחד שניים, כולם ככה. או אנשים שאומרים לי: תשמע, יש לי בעיות עם הילדים, ממש ילד אחד אני ממש אוהב, ילד אחד אני ממש לא מחובר אליו. איזה הורה גרוע אני, אני אדם נוראי, אני אדם נוראי' איך אני הורה ואין לי רגש לאחד הילדים שלי? זה בערך כל ההורים.

וככה, עוד תופעות שאנשים בטוחים שזו הצרה שלהם כי הוא סגר את העולם שלו. כי ההורים שלו אמרו לו לא לכבס את הכביסה בחוץ אז הוא חי בתוך איזה מציאות שלו, בתוך עצמו, ואז כשהוא מגלה שם כבר פגם אז הוא אומר' לא זה בטח שלי כי אני חולני, כי כולם נראים לי בסדר אבל אני חולני. והוא לא יודע שמישהו יאמר לו' אתה יודע, כולם ככה. אם היית פותח את העיניים, היית קצת בגדלות, קצת מתעניין, היית רואה שכולם נמצאים באותה סירה. וזה גם כן חלק מגדלות כי אז הבעיה היא בעיה קולקטיבית ואז צריך לטפל בה בקולקטיב ולא בך באופן אישי.

הבעיה של האגואיזם היא גם לא בעיה אישית. היא בעיה של כלל האנושות. כלל האנושות צריכה לטפל באגואיזם שלה. אנחנו צריכים למצוא פתרון חברתי דחוף לכל מה שמתרחש פה אבל צריך להיות בגדלות. בגדלות זה לא צריך להיות דווקא פוליטיקאי. לאו דווקא צריך לבוא ולהגיד' טוב, אם כולם נמצאים בצרה אז אני אהיה שליח הציבור, ואני אלך להיבחר ויבחרו בי ואני אתקן את זה, כמו למשל מה שהיה במהפכה החברתית. אתה לא חייב להיות פוליטיקאי כדי להיות בגדלות. כמו שאתם יודעים, פוליטיקאים לא בגדלות.

להיות אדם חברתי – לחפש פתרון מערכתי – "עימו אנוכי בצרה"

אבל אפשר להיות אדם חברתי, לא רק חברותי. אפשר להיות אדם חברתי שמתעסק בחברה, ופותר בעיות חברתיות, ופותר בעיות של העולם. להיות חלק ממנגנון כזה שפותר את הדברים במערכתיות.

למשל' אתה נמצא במינוס גדול מאד. אתה לא משתלט על משק הבית. אתה משלם משכנתא או שכר דירה גדול. אתה ואשתך לא משיגים את מה שאתם מוציאים. זו לא בעיה אישית. כמה אנשים נמצאים בזה? עשרות אלפים אם לא מאות אלפים של זוגות. מאות אלפי זוגות אם לא מיליונים. נו, אז בוא, תעשה איזה דף פייסבוק. תעשה איזה אתר. תעשה איזו תנועה, תפתח איזו עמותה 'כולנו יוצאים מהמינוס'. בוא נראה מה הבעיה שמובילה אותנו למינוס. בוא נראה אולי הכלכלה שמנוהלת גורמת לנו להיות במינוס.

אולי אנחנו צריכים לעשות פתרון מערכתי כדי להוציא מיליונים ממעגל המינוס, מהמעגל הזה של אני סוללה במטריקס' אני רק הולך ועובד ואני צורך יותר ממה שאני מכניס ואני לא יוצא מזה.. אתה אבא גרוש ובית המשפט דן אותך לחובה ולא מבינים אותך. אז האישה לוקחת ועושה לך משחקים עם הראייה. מבקשת מזונות. עושה כל מיני דברים כאלה. לא יודע, יש הרבה מאד גברים גרושים שמתלוננים. וההפך, נשים שמתלוננות שהן חד הוריות והגבר לא נותן להן מזונות ולא בא להן להכניס אותם לכלא וכל מיני דברים כאלה. זה לא בעיות אישיות, זה בעיות של כולם. אז חלק מהגדלות זה קודם כל – "עמו אנוכי בצרה".

ואפשר עוד לצאת לגדלות כזאת עד שאתה מתעסק עם הבורא כל כך ואתה נמצא ב'יראת הרוממות' ואתה מבין שבכלל אין שום בעיה בכלל ואין שום מצוקה. תלוי איפה אתה נמצא אבל גדלות זה מצב הרבה יותר טוב מאשר להיות בתוך הביצה שלך וכל היום להתלונן עליה. כי כשאני עושה טיפול רגשי לאנשים אני צריך קודם כל ממש להוציא אותם מביצה תובענית של אני מסכן, אני קורבן, החיים התעללו בי. והוא גם עם פרצוף מסכן והוא כבר חצי כבוי, ותיכף הוא הולך לקבל עכשיו איזה אני לא יודע מה.

לפתוח את העיניים. קצת לצאת מהביצה. ואם הביצה טובענית מדי סימן שלמטה למטה יחכה לך הבורא בנקודה מאד מאד עמוקה ויחבק אותך.

מאומות העולם, כל כך הרבה אנשים שראיתי אותם שהם עברו, לא אחד ולא שניים, אני יודע לפחות על ארבעה עשר איש, ואם אני יודע על ארבע עשר איש מאומות העולם אז סימן שיש עוד הרבה הרבה מאד, אנשים שהגיעו לדיכאון קליני ובדיכאון הקליני הם אמרו אחד מהשניים: או שאני מתאבד או שמשהו קורה, והם גילו הארה גדולה מאד. חוו הארה עצומה.

אז למטה למטה מחכה הבורא. אז אם אתה נמצא בקטנות ואתה עדיין לא שומע אותי אז סימן שאתה עדיין יורד למטה ואז למטה כבר יפגוש בך הקב"ה. אבל אם אתה קצת שומע, אני ממליץ לכולם לצאת מהקטנות לעבר הגדלות. ולצאת לעבר הגדלות זה קודם כל התעניינות חברתית. אח"כ זה התעניינות בכלל במה שקורה בעולם. אח"כ זה התעניינות במה שקורה מעבר לעולם הזה. ואז לראות שיש כאן כל כך הרבה דברים שלא ידענו עליהם, והם היו לנו מעבר לאף שהם היו יכולים להציל לנו את כל החיים בכל כך הרבה מובנים.

אז התפילה צריכה להיות בגדלות. אהבה צריכה להיות בגדלות. חיי החברה שלנו צריכים להיות בגדלות. החיים הפרטיים שלנו צריכים להיות בגדלות. אי אפשר לחיות כל היום עם רזולוציה של שבירת ציפורן. אי אפשר.

אז אני מאחל את זה לכולנו בעזרת השם. שנצא מהקטנות אל הגדלות ונזכה באמת לראות דברים או להחזיק חזון משותף. זה יכול להיות מחזון של שלום "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", ועד לאוטופיה חברתית שבה כולנו "כאיש אחד בלב אחד" ואפילו עוד גבוה מזה.

לא להתבייש לחלום על דברים גדולים יותר מזה אבל גם להתעסק בהם. גדלות זה לא רק לפנטז. גדלות זה גם לעשות שהאור יבוא. שהמחר יבוא. שהגאולה תבוא. שהחזון יתקיים. זה גדלות. שנזכה לה.

ברוכים תהיו.