תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 21/1/20

תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה - שיעור 6

כל אדם זקוק לטיפול רגשי;

היום בעניין של הטיפול הרגשי - יש הרבה שהם לא חושבים שהם צריכים להגיע לטיפול רגשי או שהם לא חושבים שהטיפול הרגשי הוא רלוונטי עבורם. [דברי הרב נווה: הסיבה שאני נתתי את המסלול הזה זה בגלל שכולם זקוקים לטיפול רגשי. אין אדם שלא זקוק לטיפול רגשי. אנחנו גדלנו בצורה כל כך מעוותת שמן הסתמא זה השפיע על הרגשות, ועולם הרגשות זה עולם עמוק עמוק עמוק מי ימצאנו, ולכן זה מסלול ארוך שאני עוד אדבר על התת מודע, על האמונה של התת מודע, על הדברים שהם הוכתבו לנו והם הוטבעו לנו כמסרים פנימיים ואנחנו צריכים לדעת איך להציף אותם ולהוקיע אותם אבל זה עולם ומלואו.

עכשיו, כדי לעשות את הדבר הזה אי אפשר לעשות את זה בניתוח רגשי, אי אפשר. וצריך לדעת שהדברים האלה לא נאמרים בקטע של פסיכולוגיה אלא הם נחוצים מאד לצורך שלשמו אנחנו נולדנו. תמיד תמיד לזכור את זה שכל מה שאנחנו לומדים הוא ביחס למה שבאנו לעשות בעולם].

מה באנו לעשות בעולם ? -

נחלק את זה לארבעה דברים שהם אחד:

1. "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו";

בראש ובראשונה אנחנו פה כדי "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו" - אנחנו מלבישי האור. הקב"ה לא עשה משהו בגלל סיבה - אם הייתה סיבה זה אומר שהוא חסרוני, הוא צריך משהו אז הוא עושה משהו בגלל סיבה וכשתיגמר אותה סיבה אז כביכול הכל ייגמר, כל המלאכה תיגמר ואז כאילו אפשר להחזיר את הכל לאפס.

אבל אין את זה לקב"ה, הוא בלי ראשית ובלי תכלית. זאת שלימות נצחית שחיה כמו סופר אורגניזם רוחני שפושט צורה לובש צורה, פושט צורה לובש צורה לנצח ובכך הוא מוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו.

צריך לחזור על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שזה יופנם כי הכל תלוי בזה, וזה לא גבוה, זה לא קבלה יומרנית. אחרי שאתם תבינו את זה אתם תבינו כל כך הרבה מהלכים, ואתם תבינו למה המציאות הזאת יצאה ולמה המציאות הזאת יצאה. וכשאנשים אומרים רק שלא יהיה יותר גרוע, קרוב לוודאי שיהיה יותר גרוע, אבל לא בגלל הגרוע, בגלל שצריך להיות עוד שם, עוד פעולה, עוד כינוי, עוד חושך. כל עוד יש עוד חושך לגלות, אז אנחנו נגלה עוד את החושך, וזה ברור שזה יהיה ככה. אז אם קוראים לחושך גרוע, אז יהיה עוד חושך.

תבינו שמה שאנחנו מלמדים אתכם בהנגשה מילולית, זה למעשה נמצא בתוך 'תלמוד עשר הספירות'. ב'תלמוד עשר הספירות' יש דרך; מ'כתר דכתר' עד 'מלכות דמלכות'. 'מלכות דמלכות', 'מלכות' כשלעצמה - "לית לה מגרמה כלום" - אין לה משל עצמה שום דבר, כתוב: "רגליה יורדות מוות", אז 'מלכות דמלכות' - תבינו בכלל מה זה. אז בוודאי ובוודאי שצריך להגיע למקומות האלה, ונפשית מי שמבין את זה זה כמעט רגע התאבדות. כתוב: "תשב אנוש עד דכא", המקום הזה שנקרא 'דכא', מלשון דיכאון, זה שייך ל'מלכות דמלכות'.

יתרון האור הוא מן החושך;

חלל פנוי זה עצם החלל עצמו, ועד שאדם לא יהיה עצם החלל עצמו, שהוא לא יהיה עצם הדיכאון, לא יעזבו אותו והגאולה לא תבוא. ברוך השם אנחנו בדרך כמו שאתם רואים. אז צריך לדעת שזה בסדר, שזה מושגח וזה ככה וזה אמור להיות ככה. כי האור, להוציא לאור זה ביחס למשהו. אתה חייב להוציא, יתרון האור הוא מן החושך. אז אם אתה אומר רחום - כמה הוא רחום? יש לזה ספקטרום. אם אתה אומר הוא חנון – כמה הוא חנון? יש לזה ספקטרום.

כל מילה חיובית שאתה תגיד היא ביחס למשהו שהוא שלילי אבל צריך לרדת עד הדיוטה האחרונה, עד המציאות הכי גרועה שיכולה להיות בכל בחינה, ומשמה להמריא.

ודרך אגב, זה התהליך שלו. זה הוא. זה לא שהוא עשה את זה. זה הוא. הנצחיות שלו באה לידי ביטוי ככה.

'רבי נחמן מברסלב' אומר שזה כמו גוף האדם - גוף האדם יכול היה להיות נצחי. ומה קורה בגוף האדם? כל כמה זמן הוא משיל את כל תאי הגוף שלו, בערך פעם בחצי שנה, ויש לו תאים חדשים, וזה מה שגורם להתבגרות שלו ולמראה החדש שלו. לכאורה הוא אומר שהיקום זה הגוף של הבורא, וכביכול היקום פושט צורה לובש צורה, פושט צורה לובש צורה, והיקום שהיה לפני חמשת אלפים שנה זה לא היקום של היום.

אז מה שהמדענים מנסים למכור זה פשוט אי הבנה בסיסית בפיזיקה, דווקא בפיזיקה. כי אנחנו מודדים שנות תודעה והם מודדים שנות שמש וזה שונה לגמרי מכיוון שהמציאות נמצאת בתודעה והיא לא נמצאת בפיזיקה. אז לגביהם המראה של כדור הארץ לפני ארבעת אלפים שנה זה כמו היום פחות או יותר אבל אצלנו זה ממש לא ככה. לפני ארבעת אלפים שנה הייתה תודעה אחרת ולכן המציאות החיצונית נראתה אחרת.

אנחנו אחד התאים של הקב"ה - מלבוש לאור האלוקי;

מכיוון שזה כך, אנחנו נולדים לא כאישיויות מיוחדות לדרמה האנושית. הדרמה האנושית לא מעניינת פה אלא, כמו שנולדים תאים חדשים, התא למעשה מלביש מציאות חדשה. יש עכשיו מציאות חדשה. ב'תלמוד עשר הספירות' זה 'מדרגה'.

אז היה זמן שה'חסד' התגלה בעולם. היה זמן שה'גבורה' תתגלה בעולם. היה זמן שה'תפארת' תתגלה בעולם. וכל זמן כזה זה מדרגה וזה לא תלוי באף אחד. אף אחד לא שולט בזה; לא 'שלמה המלך' עשה את עצמו חכם מכל האדם, הוא רק מלבוש לחכמה. וגם לא 'אברהם אבינו' עשה את עצמו איש חסד, הוא רק מלבוש לחסד. וכשמגיע הזמן, עפ"י חוקיות של סיבה ומסובב, מתגלה מציאות ומתגלה אדם שמלביש את המציאות הזאת. וזה לא תלוי בו בכלל.

אז גם אם הייתה איזה מודעות עצמית ל'משה רבינו', ל'ירמיהו', שהוא אומר לו', למה אתה בוחר אותי כנביא? מה אתה רוצה ממני? אז הוא אומר' "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" זה כאילו, הכל ידוע, הכל בסדר.

החשיבות היא באמת להבין שאנחנו כרגע מלבישים אור אלוקי, וכרגע אנחנו אחד מהתאים שלו. וככאלה יבוא יום שגם אנחנו נפשוט את הלבוש הזה וזה בסדר גמור כי אין אובדן ברוחני, הפנימיות של התא, הנשמה שלך נשמרת.

[דברי הרב נווה: לומדים את זה, אני יודע שאני צריך לעשות לכם המון המון סדר, בגלל זה מאד חשובה לי הנוכחות וההתמדה שלכם כדי שאתם תקבלו לאט לאט לאט את חכמת הקבלה בצורה מוסדרת, ואני אעביר לכם את זה פרק פרק אז תהיה לכם השקפת עולם מאד מסודרת].

בעיקרון, בשביל ההסברה, תחשבו שזה כמו גוף האדם והנשמה, ככה היקום והקב"ה, וזה מצב נצחי (כך זה מופיע ב'עץ החיים') [דברי הרב נווה: זה כתוב, אני לא אומר שום דבר מדעתי, אני רק מנגיש את הכתוב]. הוא קורא לזה שלימות של כוח ופועל, ומה שמגשר בין הכוח לבין הפועל זה השם הוי"ה. השם הוי"ה זה לשון התהוות. הדברים מתהווים מהאין אל היש וברברס מהיש בחזרה אל האין כדי לגדול, כדי לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה, ובכל צורה חדשה יש גילוי של האלוקות שונה לגמרי.

לכל תא יש חשיבות – הדברים בנויים בצורה מאד מדויקת;

אדם רגיל לא יודע מה האלוקות שעכשיו מתגלה כי הוא לא רואה את הכל. הוא לא רואה ראייה מערכתית, הוא רואה את העולם שלו. לראות את הכל זה כמו שאני אגיד לתא בגוף של האדם איך נראה האדם. איך נראה האדם שאתה תא בגוף שלו? הוא לא יודע להגיד, הוא תא בגוף שלו. אבל אם תיפתח לו המודעות אז הוא יראה את כל האדם והוא יגיד' אהה אני רואה את כל האדם ואני מבין איפה אני תא בגוף שלו.

וכאן גם חשוב להבין שכל תא הוא קריטי. סרטן מתפתח מתא אחד, ככה שתא משובש אחד יכול להרוס את הכל. אז לכל תא יש חשיבות. אנחנו פשוט רואים המון תאים או רואים המון דברים אז אתה אומר' אפשר בלי הרבה גרגרי אבק. אפשר בלי כל כך הרבה תאים. אפשר בלי כל כך הרבה אנשים. אפשר בלי כל כך הרבה כוכבים. וזו טעות קריטית כי אנחנו לא מבינים איך הדברים האלה בנויים והם בנויים בצורה כל כך מדויקת שאין כאן אפילו לא גרגר אבק אחד מיותר. אפילו לא אלקטרון מיותר.

החומר שווה ערך למושג 'רצון' - הרצון צריך להיות מאד מדויק;

העולם כל כך מאוזן כי החומר למעשה הוא שווה ערך למושג שנקרא רצון. וצריך להיות רצון באיכות מסוימת ובעוצמה מסוימת. חומר זה רצון. אז אם היה חסר גרגר אבק אז היה חסר ברצון הזה, ואתם צריכים לדעת' זה לא משהו שאתה תגיד קטן, כי הרצון הוא מדויק. אם מבקשים ממך נניח מידה מסוימת' 10 גרם לצורך מסוים, אתה צריך לתת 10 גרם. אתה לא יכול לתת 9.9 וגם לא 10.1. ביקשו 10 גרם, 10 גרם זה קריטי.

דוגמא; בתכנון חלליות זה ממש ככה. 'נאסא' מוציאה מפרט, היא מודדת בגרמים את  הברגים והיא שולחת מפרט של חלקים, כל חלק בנפרד, והיא אומרת' בסך הכל אני יודעת כמה החללית תשקול. אחרי כל המפרט ואחרי שמביאים לה את כל המפרט ומחברים את הכל ביחד, היא שוקלת, וזה חייב לצאת בדיוק כמו המפרט, לא גרם אחד יותר. עכשיו, לך תטיס את כל זה בטיל לירח. כי כל דבר כזה, כל קילו מיותר יכול ליצור לך שינוי מסלול ויכול ליצור לך טעויות קריטיות. הכל נורא נורא מדויק ומחושב.

הכל מדויק אצל הבורא; אז אנחנו גסי רוח, המחשבה שלנו לא כזאת חכמה אז אנחנו לא מבינים את זה אבל אצל הבורא זה נורא נורא מדויק; הוא עשה 22 אותיות, 'עשר ספירות', חמש עולמות, ל"ב נתיבות, הכל שקול. מי שלומד את החכמה אתה אומר' אי אפשר לשנות פה גרם. גרם אי אפשר לשנות פה. אתה לא יכול להזיז פה שום דבר כי הכל זה עניין של כמות רצון וכמות הרצון היא כל כך יעילה לתפקיד שלנו, ואין כאן לא יותר ולא פחות. לכן הנוכחות של כל אחד ואחד מאתנו פה היא קריטית. כל אחד ואחד מאתנו הוא מאסה קריטית.

'הרב אשל"ג' נתן משל שזה כמו שאתה רוצה לאזן את המאזניים אז אתה שם אפילו גרגרי שומשום רק שזה יתאזן בול. אומר' כל אחד מאתנו זה גרגר שומשום שמאזן את המשוואה. אם מישהו מאתנו יחסר חס ושלום, אפשר להרוס את הכל, כי כשמבינים מה זה רצון ומבינים מה זה כמות רצון, ומבינים כמה זה כמות רצון לשנות מציאות איך שהקב"ה פושט צורה ולובש צורה מצד עצמו, אתה אח"כ יכול לכמת את זה ממש.

"עשה רצונך כרצונו";

כתוב: "כאשר עלה ברצונו לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים" אז הוא אומר' "עלה ברצונו" – כמה רצון? אפשר לשאול כמה רצון היה לך? כמה רצון? זו שאלה לגיטימית. וכמובן אנחנו לא מודדים את זה במשקל אלא זה עניין של עוצמת הכוון כי אני גם כן רוצה שיהיה לי את הרצון שלו. אמרו לי "עשה רצונך כרצונו", אני לא יודע איזה רצון שלו.

אז יש רצון לְמה אתה רוצה בכלל, כמטרה. יש רצון באיכות. יש רצון בעוצמה. יש רצון בתדירות. יש רצון בכל מיני דרכים אבל מה אתה רוצה? ואת הדברים האלה צריך ממש לעשות בצורה מאד מושכלת, ולכבד מאד את הבריאה, ולהבין שכל הבריאה הזאת מדויקת להפליא. ופה בעולם הזה אנחנו בעצמנו מדויקים. הקיום שלנו, גם שעת העזיבה שלנו. אף אדם לא ימות בטרם זמנו. זה לא נכון לכתוב על מצבות 'מת בטרם עת'. זה לא טוב. יש אנשים שסתם ממציאים כל מיני דברים וזה לא טוב, זה מקטרג. הכל בדיוק בעיתו ובזמנו וגם האופן שבו אדם יוצא מן העולם הכל כל כך מדויק.

ושוב, למה? כי כשאתה רואה את השלימות אתה מבין מדוע כל זה כך. למה צריך שואה ולמה גירוש ספרד ולמה תינוק מת בעריסה ולמה ככה ולמה ככה, אתה פשוט לומד את זה. ואז רואים שאין אובדן ברוחני, אין אובדן ברוחני כי הדרמה האנושית היא לא פואנטה, אין אובדן בזה, אתה לא מאבד כאן כלום. הנשמות פושטות את הצורה הגופנית שלהם וממשיכות את מסע התודעה שלהם. וכמובן שכל זה אמור להגיע לאותו דור, לאותו דור של תודעה זה אמור להגיע לאנשהו (תיכף אני אדבר).

אז קודם כל המטרה הראשונה של הבריאה שלנו היא לחיות, היא להתקיים, היא להלביש את הבורא באותו רגע.

וזה גם מה שנקרא גלגול - אנחנו כגלגול מלבישים את הבורא ברגע המסוים הזה.

2. תיקון לב האבן – לרדת לפה ולתקן הכל בקומה רוחנית שלמה;

דבר נוסף שזה פועל יוצא מזה זה עניין של החוויה בקומה רוחנית שלמה. הרי הקב"ה רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו, מה שהיה באור נניח רחמים, אז הוא רוצה שהרחמים ישתלשלו בעולמות עד שהם יגיעו לפה ממש לעולם הזה. שיקיימו רחמים פה. לא שאפשר להגיד שהנשמות מרחמות והמלאכים מרחמים. שבני האדם יכנסו למקומות של אכזריות גדולה מאד. יתאמתו עם החושך טוב טוב טוב וירחמו. כמו שכתוב ב'תומר דבורה'. ה'תומר דבורה' מאד מנסה את האדם. הוא מאד מוציא ממנו כי הוא כקונטרה לרוע לא נורמלי. ה'תומר דבורה' כתוב כקונטרה לרוע לא נורמלי. אז צריך קומה רוחנית שלמה.

עכשיו אנחנו למעשה חווים את החוויות שלנו, כל החוויות שלנו, כל מה שאנחנו עוברים, בקומה רוחנית שלמה. עצם העובדה שאנחנו בנים של, עצם העובדה שאנחנו יהודים, גבר או אישה או מה שזה לא יהיה, עצם החוויה שלנו זה חוויה בקומה רוחנית שלמה. ולכן גם דורות קודמים שהיו בעולמות עליונים יותר והם חשבו שהם תיקנו, הקב"ה אמר' לא תיקנתם. לא תיקנתם כי תיקנתם ברמה שלכם. תיקנתם במקום שלכם אבל זה לא בקומה רוחנית שלמה.

הראשון שתיקן את כל העולמות היה 'אדם הראשון'. 'אדם הראשון' לפני החטא תיקן את כל העולמות. כתוב שהוא בירר את כל העולמות כולם אבל היה חסר לו חלק. יש תקציב של תיקון, תקציב של ניצוצות שנקרא ש"ך ניצוצין. זה שמונה ספירות; 'בינה' עד 'מלכות', לכל אחת יש עשר ספירות: מ'כתר דבינה' עד 'מלכות דבינה', ויש ארבע עולמות; 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה' 'עשייה'. אז יש לנו שמונה כפול עשר כפול ארבע = 320 שזה עניין של הלב.

עכשיו, הוא הצליח לברר בכל יכולתו שהוא ראה מסוף העולם ועד סופו רק רפ"ח, רק 288. למה? חסר לב, חסר 32 ניצוצות, תיקון לב האבן, שזה לרדת לפה ולתקן את הכל פה בקומה רוחנית שלמה ולכן זו הייתה סיבת החטא.

עצם החיים פה זה עבודת בירורים – בירור ניצוצות קדושה;

אז עצם העובדה שאנחנו חיים פה, עושה בירור whether we like it or not. כאשר אדם נכנס למשל למסיבת טבע ואומר' אני חושב שאני אהנה פה. נניח נכנס לעוד מסיבה, ועוד מסיבה ולעוד מסיבה ואז הוא אומר' אין מה להנות פה זו חוויה מרוקנת - זה כבר בירור של ניצוץ כי אז הוא אומר' היה ניצוץ של תענוג, היה ניצוץ של עונג במסיבת טבע, הייתי שם, לא מצאתי כלום, זה לא נמצא שם, זה נמצא במקום אחר.

אז הוא יודע לעשות הכרת הרע ולהגיד פה זה לא. ואז הוא עושה את זה גם כן לסמים ולאלכוהול ולעוד כל מיני דברים לא נחמדים, והוא עושה את זה בלי שכל, פשוט עצם החוויה שלו. עצם החוויה שלו יודעת להגיד איפה אין אור, וזה דבר נהדר וזה אומר שהחיים שלנו לא היו לשווא. יש הרבה מאד אנשים שאומרים' חבל שלא נולדתי לישיבה, חבל שלא נולדתי לאבא אדמו"ר, לא, לא חבל על כלום. מה שעברת, מצוין.

הניתוק מהבורא איפשר לנו לרדת ולברר ניצוצות קדושה;

היכולת של הכרת הרע של הדור שלנו יותר גדולה מכל דור אחר כי דורות קודמים לא הסכימו לעצמם לרדת למקומות האלה ואנחנו הסכמנו לעצמנו לרדת אחרי שאנחנו היינו מנותקים מהבורא. אם היינו מכירים את הבורא לא היינו יורדים למקומות האלה.

אז גם כל התהליך של הכפירה וההשכלה וההתפקרות, נלקח בחשבון. כל הדברים האלה נלקחו בחשבון כדי שאנחנו לא נהיה מחוברים רגשית לשום דבר שיעשה לנו נקיפות מצפון, נשתולל עד הסוף, ואח"כ אנחנו נעלה משם. וזה נקרא בירור ניצוצות קדושה ככה שאנחנו גם מאד מאד קרובים לתיקון לב האבן. למעשה כל הדור הזה עסוק בתיקון לב האבן רק הוא לא מודע. זה בסדר, לא כל הדור צריך להיות מודע. הרוב לא צריך להיות מודע, ויש גדולי דור שהם מודעים והם יודעים לקחת את הכלים שמביא הציבור ולייחד אותם לבורא.  

כמו שהיה במשכן - רוב האנשים הביאו כלים שביקשו מהם' אמרו להם תעשו ככה, תעשו ככה, תעשו ככה, הביאו, ורק 'משה רבינו' ידע איך לבנות את זה.

אז ככה כתוב בסוף ההקדמה ל'פנים מאירות ומסבירות', שמרבית האנשים לא צריכים להיות בעלי תודעה גדולה והם לא מחויבים, הם צריכים לעבוד והם עובדים מעצם החוויה, כלומר, יש להם דחפים להגיע לאותם מקומות, אבל גדולי הדור יודעים להסתכל על הציבור ולדעת מה לעשות עם זה. המשיח יכניס את התודעה גם ליתרת העם. זה לגבי זה. אז זה הפן השני.

3. להיות במודעות – "בגין דישתמודיעון ליה";

הפן השלישי שנתבקשנו לעשות פה - זה כן להיות מודעים. זה כן להיות מודעים. אומרים לך' תחווה את החוויה אבל תהיה מודע. ואתה כן יכול להשתלט על המודעות שלך מכיוון שאתה דואלי. אנחנו דואליים, אנחנו לא חיות. אנחנו לא רובוטים. רובוט זו ישות אחת - אין לו שתי דעות. גם חיה - עפ"י רוב, רוב החיות, ישנן חיות שיש להן קצת דואליות אבל זה עדיין חייתי, זה עדיין נענה לתכתיבים אינסטינקטיביים. אבל האדם הוא ממש דואלי, הוא קוטבי, כי יש לו נשמה ויש לו גוף, ובזמן שהגוף שלו יכול לעשות את המעשה הכי קשה שיכול להיות, המודעות שלו יכולה להיות ברום המעלות. וזה לא סותר, זה בסדר, זה כאילו ככה אמור להיות.

אז אנחנו צריכים לדעת גם להשתמש במודעות ולהעלות אותה. אנחנו צריכים לדעת איך להעלות את המודעות שלנו, אעפ"י שאנחנו יכולים לחיות, זה לא ישנה לנו את החיים. גם אם אתה תהיה במודעות גדולה או בעל רוח הקודש, זה לא ישנה לך את הגורל, זה לא ישנה לך את המסע. המסע יהיה אותו מסע, רק אתה תהיה מודע אליו. אז זה התפקיד השלישי. זה הדבר השלישי – להיות מודע. זה עניין של "בגין דישתמודיעון ליה".

4. עניין הדבקות – להתחבר למחשבה האלוקית, למחשבת הבריאה;

והרביעי והאחרון – (תבינו שזו חטיבה אחת, אנחנו פשוט מחלקים אותה לארבע) זה עניין הדבקות. אנחנו לא אמורים להישאר מנותקים ממנו. בדבקות אנחנו צריכים להתחבר למחשבה האלוקית, למחשבת הבריאה.

יש דרכים להתחבר לזה;

הדרך הכי פשוטה היא דרך התחברות למידות; מה הוא אף אתה – מה הוא רחום אף אתה רחום, כל העניין של ה'חסד', 'גבורה', 'תפארת', 'נצח', 'הוד', 'יסוד'. כל העניין של 'תומר דבורה', כל העניין של המוסר. זה עניין של ההתדבקות במידות שזה התשתית שעליו אפשר להניח את הכל.

וכמובן הלמידה - ובפרט הלמידה הגבוהה, הלמידה העמוקה.

לברר באיזה שלב האדם נמצא ולפי זה לתת לו אור;

מכיוון שזה ככה, כשמדברים עם בן אדם אתה צריך לשאול או לראות באיזה שלב הוא נמצא; הוא נמצא בשלב החוויתי, הוא כבר מודע. מה הוא עושה עם החיים שלו. האם הוא מודע לחיים שלו? ולפי זה אתה יכול לתת לו אור. ולפי זה אתה יודע גם לדבר אתו. עכשיו, ברוך השם שמרביתכם כבר די מודעים, ולכן מתוך ארבעת הבחינות אנחנו כן יכולים לדבר על המושג שנקרא 'דבקות'.

המושג 'דבקות' -

הכלי חוזר להיות אור;

המושג שנקרא 'דבקות' זה לא סלוטייפ על קיר, זה לא שני דברים, זה דבר אחד, זה טיפה שחוזרת לים. זה לא כמו סלוטייפ שדבוק על קיר - יש סלוטייפ ויש קיר, זה לא נקרא דבקות, זה עדיין שני דברים שונים שהם מאד קרובים אחד לשני אבל זה לא דבקות. דבקות זה לחזור להיות אותו דבר - ה'כלי' חוזר להיות 'אור'. האדם צריך להיות אלוקי ולמה האדם צריך להיות אלוקי? זה לא יומרני, זה הטבע הרוחני שלנו, משמה באנו.

פה בהתלבשות שלנו פה, זה לא טבעי. ההתנהגות שלנו כאן היא לא טבעית; להיות שקרן, להיות שמן, להיות גנב, להיות מניפולטיבי, זה לא טבעי. אז גם אם יגידו שזה אנושי, זה לא קשור בכלל לעניין של טבעיות. לא קשור לעניין של טבעיות. אדם צריך להיות לפי הטבע הרוחני שלו, ולאדם יש התחברות לטבע הרוחני שלו, ואנחנו דיברנו על זה שיש לנו ערכים אוניברסליים, ואדם יכול להתחבר לערכים האוניברסליים שמהם הוא ברוא. זה כבר נמצא בו ויש לו הרגש חיובי או שלילי לדבר הזה.

איך האדם ידע אם הוא בסדר?

צריך לתת לאדם אבן בוחן;

עכשיו, כדי להכניס את האדם לתהליך, אתה צריך לתת לו פעולה ובפעולה הוא ידע אם הוא בסדר או לא בסדר.

לדוגמא: אם אני אשאל אתכם שאלה כמו' תגידו, אתם בכושר? אתם לא תדעו לענות לי. גם אם יהיה פה מישהו שיגיד הרבה זמן לא רצתי, אני לא יודע להגיד לך או לא כי אני לא רצתי, זה גם לא נכון. כי אתה לא יודע מה זה כושר ואתה לא יודע אם אתה בכושר, אתה לא יודע.

למשל' אם אתה רץ אחרי אוטובוס חמש דקות או שלוש דקות ואתה לא מתנשף והכל בסדר והלב שלך רגוע, ואתה אומר' איך זה יכול להיות? אני לא התאמנתי הרבה מאד זמן, פתאום אני רץ וכאילו הגוף מגיב בסדר גמור. או פתאום אתה מסוגל להרים משקל כבד. אתה לא תדע לעשות את זה עד שאני לא אתן לך איזה מבחן מאמץ. ברגע שאני אתן לך איזה מבחן מאמץ אתה תוכל להגיד אני בכושר אני לא בכושר. זה גם תלוי איזה כושר; נניח לב ריאה או שרירים, או מה? אז צריך איזושהי אבן בוחן.

"קשוט עצמך, אחר קשוט אחרים";

[דברי הרב נווה: האבן בוחן לטיפול רגשי, ושוב, אני מזכיר לכם' המסלול מחולק לשנתיים: שנה אתם, שנה לטפל באחרים. אבל עד שאתם לא תטפלו בעצמכם, אתם לא תוכלו לטפל באחרים, אתם לעולם לא תבינו אותם. "קשוט עצמך, אחר קשוט אחרים" - אם האדם לא יעשה תהליך עם עצמו, תהליך אמיתי, כנה, תקרעו את עצמכם לחלוטין לגזרי גזרי גזרים, ועד שלא תצאו האמת הצרופה, לא עשינו כלום. לא עשינו כלום. וזה חשוב מאד שאתם תשמעו גם את השיעורים על ההגות כי זה מאד יעזור לכם לעשות את הטיפול הרגשי הזה. ואני קורא לזה טיפול רגשי כי זה ממש לטפל ברגש.

עכשיו, שוב, כמו שאני אומר. נניח אם אני אקח בן אדם ואני אגיד לו' אני רוצה לעשות לך טיפול רגשי, מה שהוא יתחיל לחשוב זה' אני רוצה לספר לך מה אני עברתי, ואז מה שהוא יספר זה סיפורי קורבנוּת, וכל סיפורי הקורבנוּת שלו הם לא יעילים, הם לא נכונים, הם למעשה חוטאים למציאות כי למעשה הסיפורים שאנחנו עברנו, כמו שאנחנו אמרנו, זה תהליכי עיצוב].

הקב"ה נקרא הטוב והמיטיב, ואתה אומר' איך טוב ומיטיב בשואה, הטוב והמיטיב לאנשים בעלי מחלות ובגורל עקום.

אז אומרים' מה זה הטבה?

כשהקב"ה מיטיב את האדם – הוא מעצב אותו;

כתוב על 'אהרון': "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הקנים". וכאן נאמר שהוא היטיב את הנרות. מה זה להיטיב את הנרות? לנקות אותם, לסדר אותם, לעצב אותם מחדש, לפעמים זה לפרק אותם, כמו שעושים בנשק, ולהחזיר אותם למקום שלהם. וככה הוא מיטיב את הנרות.

אז כאשר הקב"ה מיטיב את האדם - הוא מעצב אותו. ככה הוא מיטיב אותו. עוד פעם, אנחנו חושבים שהטבה זה נעים לי לא נעים לי. זה לא קשור אם זה נעים לך או לא נעים לך, זה קשור אם זה מעצב אותך.

משל הכד - ונתנו את המשל של הכד שבא אותו צדיק בעל רוח הקודש לייעץ למלך והוא ראה את הכד בחוץ והכד אמר לו' תראה מה אני עברתי, לקחו אותי מהחירות, אני הייתי בחימר ולקחו אותי מהחירות שלי בטבע, ושמו אותי על שולחן הכדר, ומתחו אותי וסובבו אותי, ושמו אותי במשרפות, ושפכו עלי גלזורה רותחת, והדביקו לי אבני חן. אז הוא אומר לו' אבל תראה איזה כד יפה אתה. המלך בחר בך לשמר בו את היין המשומר של ששת ימי בראשית.

ככה זה האדם – תשאל אותו' מה עברת בחיים? אל תשאל, איזה קורבנוּת, איזה התעללות, איזה הטרדות איזה פה איזה שם, אבל הוא לא יודע מה הוא עכשיו. הוא לא יודע להגיד מה הוא עכשיו. אז כשאתה בא לצדיק, צדיק מאד מרוצה מאיך שאתה נראה. וכשאתה בא אתה בא בסיפורי התעללות. אז לבוא לספר לצדיק סיפורי התעללות זה לא רלוונטי. זה בדיוק כמו שהכד יספר לאותו צדיק בוא תראה מה אני עברתי. זה לא רלוונטי. הוא לא יטפל לך בזה. זה מה שעשה אותך להיות כד. לכן לא לזה אנחנו קוראים טיפול רגשי.

מה זה לא טיפול רגשי;

[דברי הרב נווה: אני חושב שזה מאד חשוב שאתם תרשמו את זה ותדגישו את זה מה זה לא טיפול רגשי]. אז טיפול רגשי זה לא טיפול פסיכולוגי. זה לא טיפול בשיחה. זה לא רגרסיה. זה לא הצפת העבר וגם לא הצפת ההטרדות. ואף על פי שתאמר' אבל יש שמה משקעים – אז אנחנו נטפל בהם בדרך אחרת, אבל לא בדרך הזאת של לרחם עליו ולקרבן אותו או להנציח לו את הבעיה הזאת או להגיד לו כן עברת התעללות. אפילו שזה קשה.

[דברי הרב נווה: שוב, אני מדבר אתכם, אני לא מדבר לכל העולם. כמו שאתם רואים אני עשיתי את המסלולים האלה בדלתיים סגורות, אנחנו לא מפיצים את זה באינטרנט ולא עושים שיווקים ואני לא מפרסם את זה לכל העולם ואני לא עומד על במות וצורח. אני לא צריך הרבה אנשים, אני צריך אנשי איכות. והתפילה שלי יום יום לבורא זה תזמן לי את הנשמות המתאימות שיצליחו לשמוע את הדבר הזה, והנשמות האלה צריכות להבין את הדבר הזה.

אתם מספיק בוגרים רוחנית כדי להבין את זה. קשה להגיד את זה לבן אדם כי הבן אדם הוא קצת קטנוני והוא בא ואומר' נפגעתי, אני לא מסוגל להמשיך לחיות. אז אין עם מי לדבר. אבל אתכם אני כן יכול להגיד לכם' תשמעו, נפגעתם, עוצבתם. אל תיכנסו לדרמה האנושית. אל תעשו חשבונות עם הקב"ה ולא עם אמא ועם אבא, ולא עם מי שפגע בכם, אין טעם. אין טעם כי הסיפור האמיתי הוא שאנחנו עוברים עיצוב.

וזה מה שאנחנו עושים פה. אני מגלה לכם את המאחורי הקלעים, וזה שאני מגלה לכם את המאחורי הקלעים צריך מאד לשחרר את התפיסה האנושית הדרמטית. זה היחוד של השיעורים האלה. ולכן אל תכעסו עלי על הדבר הזה, תקבלו את זה. לכן קבלה, חכמת הקבלה נקראת קבלה מלשון לקבל, to accept. אז עכשיו אם ככה העבודה שלי היא בכלל במקום אחר לגמרי. ותיכף אנחנו נבין איפה המקום].

אז אמרנו' אתה צריך לתת למישהו אבן בוחן כדי לבדוק אותו. אז אם אני רוצה לעשות טיפול רגשי, אני רוצה לעשות טיפול רגשי למי? למי שעדיין לא מסוגל לעשות תהליך רגשי מסוים.

[דברי הרב נווה: תבינו טוב את מה שאני אומר כי כל משפט כאן הוא כל כך חשוב. אני כל כך בוחר אותו וכל כך בוחן אותו וכל כך בורר אותו שאפשר לעשות מכל משפט שיעור. ואני ממליץ שאתם תתמללו כולכם את השיעורים האלה. אל תחכו לתמלולים, תתמללו כי אז אתה תבין תוך כדי התמלול עצמו. כי אני מסכם לכם פה עשרות ספרים. להגיע לפה זה אחרי שסיכמתי עשרות ספרים. אתם מקבלים איזה 27 ספרים בשיעור, משהו כזה בממוצע. ולכן זה מאד קשה עוד לתמצת ועוד לתמצת ועוד להנגיש ועוד להנגיש. אין לי אתכם לנצח, יש לי אתכם פעם בשבוע שעה וחצי אז אני צריך להיות מאד יעיל.

אז אני כבר אומר' המחשבה שלי היא מאד נקיה. היא לא אסוציאטיבית. היא ממש בוררת את המשפטים ומכינה לכם את זה משפט אחר משפט. תעקבו אחרי זה. תתמללו, תפנימו את המשפטים כי הם מאד עמוקים אבל הם פוגעים בול. ולא צריך יותר מזה. אם אתם תבינו את זה זה פוגע בול].

מה הכוונה לעשות טיפול רגשי שהוא הוכוון משימה?

נבחן את המערכת הרגשית של האדם באינטימיות;

מכיוון שאנחנו נזקקים לחלק הרביעי, דבקות, אנחנו נחליף את המילה דבקות במילה אחרת [דברי הרב נווה: כמו שאתם שמעתם אותי אומר את זה כמה פעמים] – אינטימיות. אז אם אנחנו רוצים לבחון את המערכת הרגשית של האדם, אנחנו נבחן אותו באינטימיות, ואני רוצה להסביר למה אני מתכוון.

דוגמא;

נניח שאני רוצה עכשיו לחבר שני כדים או שלושה כדים או יותר, אז אני לא בא אליהם ואני אומר להם' תראו, תתחברו ואז כל אחד יגיד שמע, אני לא יכול להתחבר עם ההוא אני עברתי טראומות, כי זה לא רלוונטי. מה זה לחבר כדים כמו אותו כד הקודם? מה זה לחבר כדים?

היום יש ז'אנר באומנות לקחת כלים תלת מימדים ולחבר אותם כמו פאזל. לעשות מהם כמו פאזל. זה כד שמשולב בכד שמשולב בכד שמשולב.. מכל מיני דברים. זה עניינים של נוחות, זה עניינים של עיצוב, זה עניינים של אומנות, זה עניינים של כל מיני דברים. אז אם אני אגיד עכשיו לכמה כדים להתחבר ביחד (יש את זה גם בכלי בית, יש כלי בית שאתה קונה סט סוכר קפה.. שהם משורבבים אחד בשני, הם כאילו קצת בזיג זג והם משולבים אחד בשני. או בבריקס כאלה אחד על השני או שיש לזה כל מיני צורות, אריחים אחד על השני, אבל תכלס שלושה מיכלים. זה נוח כי זה בא לך בסט. יש לך פשוט סט שלם).

אז עכשיו אני אומר לכדים האלה' אתם צריכים להתחבר, ואז אנשים יגידו' לא, סליחה, אני לא יכול להתחבר כי אתה צריך לעשות לי טיפול רגשי, ובטיפול הרגשי תטפל בטראומות שלי. אז הנקודה היא כאן שאני לא צריך לטפל בטראומות שלו, אני אומר לו' אתה כבר מעוצב, אתה בסדר גמור. אני רק צריך לחבר אתכם שקע לתקע. אני רק צריך לחבר אתכם כמו פאזל. אבל הם לא יתנו לי. למה? כי יש שמה משהו שהוא מתנגד לזה. זה חרדת אינטימיות.

חרדת אינטימיות לא נותנת לנו להתחבר -

לכולנו יש חרדת אינטימיות, בלי יוצא מן הכלל. והחרדת אינטימיות הזאת לא נותנת לנו לא להתחבר לבורא, לא להתחבר זה לזה, לא להתחבר בזוגיות, לא לעשות חבר נאמן אחד אפילו, אפילו אחד לא. יותר גרוע, אנחנו לא נאמנים לעצמנו. אנחנו לא אינטימיים עם עצמנו. לעצמנו אנחנו לא מספרים את האמת. [דברי הרב נווה: אני לא חושב שאנשים מבינים עד כמה זה מחלה, עד כמה זו בעיה שצריך לטפל בה.

נתחיל לטפל בעצמנו;

האם אתה אינטימי עם עצמך?

אז כאן אנחנו נתחיל לא בחבר, ואפילו לא נתחיל בקב"ה. אנחנו נתחיל בעצמנו' האם אתה אינטימי עם עצמך?

[דברי הרב נווה: עכשיו, אני צריך להסביר לכם את האמירה הזאת. אני יודע שהרבה מאד אנשים אפילו לא מבינים את זה כי הם לא אינטימיים עם עצמם אז הם לא מבינים את זה. הם גם לא ניסו להיות. אז אני אנסה לאט לאט].

המרכיבים של חרדת האינטימיות;

1. האשמה ומגננה -

למשל, אדם שעסוק כל היום במגננה והאשמה, אין לו סיכוי להיות אינטימי כי הוא מכין קייסים בראש. אז הוא כל הזמן לא אשם, הוא לא מתמודד, הוא לא מודה, הוא לא בענווה. הוא כל הזמן עסוק בלספר לעצמו סיפורים, הוא מכין את עצמו לבית דין, בין אם זה בית דין פה, בית דין של מעלה, והוא כל הזמן רב עם עצמו בראש אבל הוא לא מתמודד. זו דוגמא אחת. לאט לאט אנחנו נרכיב את כל המרכיבים של החרדת אינטימיות. אז דבר הראשון – האשמה ומגננה.

 

2. עניין של מודה על האמת -

מודה על האמת בין האדם לבין עצמו;

הדבר השני – אנחנו מדברים כרגע על אדם בינו לבין עצמו, אפילו לא כלפי חוץ. לכן לא נדבר כאן על אמון, אנחנו עוד לא שם. תבינו, אנחנו נמצאים כביכול במקום יותר עמוק - ביני וביני. ביני וביני, למה אני לא אהיה אינטימי עם עצמי? כי אני כל הזמן במגננה אז יש דברים שאני לא אודה בעצמי לעצמי. יש שאנשים שהם שקרנים פתלוגים. אתה שם אותם אפילו על פוליגרף, הוא משקר והמכשיר אומר שהוא דובר אמת. לא מעט כאלה. יש לנו הרבה בני דודים כאלה. ממש, כאלה שתפסנו אחרי גניבה, הושבנו אותם על פוליגרף, גנבת? לא, הפוליגרף מראה שהוא דובר אמת, אחרי שהגניבה בידיים שלו.

הם כל כך מאמינים בשקר שלהם, עוד פעם, עניין של המגננה, אין שמה שום חוויה של התחברות אישית, שום חוויה של התחברות אישית, שכל הדברים האלה זה רק מה שהוא מספר. זה כמעט כמו חיה. אם תשים חיה על פוליגרף, לא תמצא שהיא דוברת שקר. גם אם היא עושה הסוואה, וגם אם זה שימפנזה שגונבת פירות או דברים כאלה, שמים אותם בפוליגרף, הפוליגרף מראה שהם דוברי אמת. זה כאילו ישות אחת אבל הצד הרע בלבד. השם יעזור.

אז הדבר הראשון שצריך לעשות זה להיות מודה על האמת. ז"א, אתה בעצמך צריך להתמודד, להיות מספיק אחראי להתמודד עם הדברים האמיתיים שעשית ולהגיד אותם לעצמך. כמה אנשים הם מודים על האמת?

יש לנו עניין של וידוי. עזבו את הקטע של חטאנו עווינו פשענו, עזבו את הנוסח הזה. וידוי, להתוודות. להתוודות זה הכוונה להודות; כן, אני עשיתי, אני אחראי למעשים שלי.

[דברי הרב נווה: עכשיו, זה עמוק, ושוב אני אומר' אנחנו לא באים בטענות לאף אחד, אני פשוט נותן דיאגנוזה למציאות שהיא כבר קיימת].

'אדם הראשון' שהקב"ה שואל אותו למה אכלת מעץ הדעת טוב ורע? אומר לו: "זאת האישה אשר נתת עימדי". כביכול מה השם שאל, מה אתה ענית. אני שאלתי למה אתה אכלת, לא שאלתי מה עשתה אשתך, אני שאלתי למה אתה אכלת. אתה יכול להגיד' מצאתי הגיון בדבריה, לא רציתי להשאיר אותה לבד, שנינו חשבנו על מטרה מסוימת.. אז עצם העובדה שהוא לא הודה, זה כבר מראה על משהו חמור מאד שהוא בראשיתי. זו טעות מאד שורשית שאנחנו צריכים לתקן אותה. התיקון של זה נפל עלינו.

אז העניין אפילו שהאדם כדי שהוא יהיה אינטימי עם עצמו, יהיה מודה על האמת, וכרגע אנחנו מדברים נניח על דברים רעים כי זה מאד מזעזע, על דברים חיוביים אין לאדם בעיה אבל עם דברים מזעזעים שהוא עשה, הוא לא יודה בזה. לעצמו הוא לא יודה. הוא לא מכניס את זה למציאות של ההבנה שלו 'אני צריך להיות אחראי למעשים שלי'. זה לא משנה מה יהיה השכר, העונש, איך יתייחסו לזה, זה לא משנה בכלל. עשית או לא עשית.

[דברי הרב נווה: ושוב אני אומר' לדברים האלה אפשר להגיד מלא דברים; אגו ואני לא יודע מה, זה לא משנה, יש איזה קופסת אינטימיות ובתוך קופסת האינטימיות יש מגירה שנקראת מודה על האמת. כדי שהקופסה הזאת תיפתח, אתה חייב להיות נורא אמיתי עם עצמך. מידת האמת חייבת להיות קריטית. טיפה הונאה, טיפה אונאה (יש הבדל בין הונאה לאונאה: אונאה זה הסתר, הונאה זה נוכלות) ואתה כבר אאוט. אתה לא נותן לעצמך לחיות את החוויה העובדתית של מה שעשית. אתה לא נותן לעצמך].

דוגמאות;

להיות מודה על האמת למשל אם שלושה או ארבעה או חמישים איש אומרים לך שאתה עקשן אל תגיד אני לא עקשן. אתה צריך להבין מה הם אומרים. אתה יכול להגיד 'אני לא עקשן כמו שאתם חושבים, או אני לא עקשן כמו שאתם עושים אותי, אבל אם חמישים איש מעירים לי שאני עקשן אז כנראה שאני עקשן'. אבל זה שוב, אין כאן קבלה. יש דחייה כל הזמן.

זה מתקשר לעניין של המגננה והאשמה אבל כאן אנחנו נמצאים בעניין של מודה על האמת.

עניין של מודה על האמת זה משהו שאדם כמעט לא מרשה לעצמו, מכל כך הרבה סיבות, לכן אנחנו לא עומדים על הסיבות אם זה בסדר או לא בסדר, אם זה מוסרי, זה לא מוסרי, זה כרגע לא מעניין אותנו זה אבחון. כרגע זה אבחון, זה המצב' להיות מודה על האמת.

מודה על האמת כלפי חוץ;

להיות מודה על האמת זה גם אומר שאם איכשהו זה ייחשף למציאות האמיתית ויבואו אליך וישאלו אותך 'עשית את זה'? אתה צריך להגיד' כן בלי לפחד. ז"א, זה לא רק סתם וידוי עצמי בינך לבינך שאתה אומר אתה בראש אף אחד לא שומע אז אני אגיד ביני לביני. אתה צריך להגיד לעצמך שאם מישהו יבוא וישאל אותי' עשית את זה? שיקרת? אתה צריך להגיד' כן.

זה מראה על מידת האינטימיות. בשביל זה הקב"ה עשה שוטרים בעולם שיתפסו אותנו וישאלו אותנו' אתה מודה שנסעת 120? כתוב "שוטרים ושופטים תיתן לך בכל שעריך". הם שוטרי האינטימיות. צריך להודות. זה הקריטריון השני.

3. ההבנה איפה המציאות האמיתית באמת נמצאת -

הקריטריון השלישי זה ההבנה איפה המציאות האמיתית באמת נמצאת. רוב האנשים חושבים שהמציאות היא חיצונית וצריך לנצח את המציאות החיצונית; הוא צריך לנצח בוויכוח, הוא צריך לנצח בנראות, הוא צריך לנצח, הוא צריך להיות בחוץ. ולמעשה הוא לא מבין שקופסת האינטימיות היא למעשה הפורטל (אנחנו דיברנו על זה שזה ה worm hole, מחילת התולעת למימד האחר, למימד של החיבור שלך לעולם הרוחני.

ככה שיש כאן עניין של בחירה, של איפה אני בכלל שם את תשומת הלב שלי: על העולם החיצוני או על העולם הפנימי?

כי אם אני שם אותו על העולם הפנימי, באופן אוטומטי אני נהפך להיות אינטימי. אם אני שם אותו על העולם החיצוני, באופן אוטומטי אני נהפך להיות שטחי וגס רוח. אז זה עניין של תשומת לב אפילו, איפה אתה רוצה להיות. זה הדבר השלישי.

4. להגיד את האמת -

הדבר הרביעי - אמרנו את זה רק לא אמרנו את זה ככה כי לא דיברנו על זה, זה עניין של להגיד אמת.

הסבר;

להגיד אמת זה לאו דווקא לא לשקר. להגיד אמת זה לעשות את הדבר הבא: תשבו ביניכם לבין הבורא, התבודדות, ותגידו לו מילה אחת שיוצאת מכם ואתה מרגיש שאתה אמרת לו את האמת. (מי שהיה בזה מבין). שב בינך לבין הבורא, איזה לילה שקט, תתחיל להגיד משפט אחד, מה שאתה רוצה, ותרגיש שאתה אמרת את האמת. שזה לא היה איזה אמירה מניפולטיבית. שלא בחרת את הדיבור שלך. שלא ניסית להשפיע עליו או להפעיל אותו, אלא שאתה אמרת משהו אמיתי אמיתי אמיתי נקי לגמרי.

אלה שלא מבינים פשוט תנסו פעם אחת להגיד משפט אחד אמיתי לבורא. כי איך שאתה מתיישב בהתבודדות ואתה מנסה לדבר, אתה קולט שאתה מניפולטיבי. כי מה אתה רוצה להגיד לו? מה אתה רוצה להגיד לו שזה אמיתי לגמרי? תחשבו טוב טוב מה בעצם אתה רוצה להגיד לו שזה אמיתי לגמרי? ואל תספר סיפורים' אני אוהב אותך, אני מודה לך וזה'. בסדר. משפט אחד. זה יכול להיות אפילו מילה אחת, הברה אחת. מתפשר על אנחה רק שיהיה אמיתי. משהו שלא מפעיל אותו, כי אתה צריך לפעול מתוך עצמך וזה לא משנה בכלל מה אתה אומר ולמי אתה אומר. זה לא משנה.

אז זה צריך להיות אמיתי מאד מאד מאד. אין לזה קטגוריה, זה לא שייך עכשיו הודיה או לא הודיה, אין לזה קטגוריה.

עכשיו תנסו לעשות עוד ניסיונות עם האמת הזאת, להגיד לעצמכם משהו אמיתי, בחופשיות, יעני הבורא לא נמצא. להגיד לעצמכם משהו אמיתי. אתם תראו שכל עיבוד של נתונים שאתם תעשו כדי להוציא אותו מבפנים החוצה יעבור עיבוד של נתונים שאתם מעוותים אותו. אתם תרגישו שאתם מניפולטיביים לעולם. אין צינור נקי בין הפנימיות שלנו לחיצוניות שלנו, עם אף אחד.

שאלה – מה הביטוי הכי קרוב אינטימי ואמיתי ממך החוצה ?

אבל בכל זאת, מה הדבר הכי קרוב לזה? מה יהיה הביטוי הכי קרוב לזה של אמת שאתה מבטא מבפנים החוצה? מה הביטוי בכל זאת, לכל לאדם, לא עכשיו להגיד לבני אדם אתם לא שווים כלום. הפוך, תיתן תקווה. מה ביטוי הכי קרוב? ביטוי אינטימי ואמיתי הכי קרוב ממך החוצה?

התשובה היא – שתיקה.

שתיקה זה הביטוי הכי אמיתי;

זה אפילו לא לחשוב בראש כי גם לחשוב בראש זה מניפולטיבי כי אתה חושב כל הזמן, אתה מתכנן, שוב, מקים איזה סוג של בית דין למעלה; מה אני אגיד לו, איך הוא יחשוב על זה, מה הוא יגיד על זה? זה יהיה חכם, לא יהיה חכם? אתה עובר כל מיני עיבוד נתונים. הדבר הכי חכם זה לשתוק. אבל לא לשתוק שתיקה מטופשת. שתיקה של נוכחות. קול דממה דקה.

ברמת האינטימיות הכי גדולה אין כל כך מה להגיד. לא צריך להגיד. אם אתה צריך להגיד זה לא אינטימי, עדיין יש שם שניים רחוקים שאתה מגשר באמצעות שפה. ואפשר לשבת ולהיות ביחד שנים בשתיקה ויש שמה שפה יפהפייה, וקירבה יפהפייה.

השתיקה של 'משה רבינו' עם הקב"ה;

'משה רבינו' ראה ברוח הקודש את 'רבי עקיבא'. זה היה אלפי שנים ממנו, אז הוא אמר לקב"ה: מה אתה נותן לי את התורה, תראה איזה בן אדם טהור יש לך, שהוא ייתן את התורה. אז הקב"ה אמר לו: "שתוק, כך עלה מלפניי". עכשיו, זה לא נשמע טוב. זה נשמע כמו תשתוק מה אתה מתערב בעניינים שלי, ככה אני רוצה. ואמרו חז"ל שזאת הייתה האמירה הכי יפה שהקב"ה אמר ל'משה רבינו'. למה? כי ככה הקב"ה לא ענה לו למה הוא לא נתן ל'רבי עקיבא', הוא ענה לו למה הוא נתן לו. וכשהוא אמר לו "תשתוק כך עלה מלפניי" הוא אומר' אף אחד לא יחליף את השתיקה שלנו, גם לא 'רבי עקיבא'. אף אחד לא יצליח להחליף את הקירבה בשתיקה שלי ושלך.

ולכן נאמר על משה רבינו' "בכל ביתי נאמן הוא". והשתיקה של 'משה רבינו' עם הקב"ה - לא היה מתן נוכחות יותר גדול מזה, אין בן אנוש שייוולד גם כן שייתן את זה. אולי המשיח. אף אחד לא יצליח לתת את הנוכחות הזאת לבורא, רק 'משה רבינו'. לכן הוא עלה לשער הנון. הוא נפטר בשער הנון. הרי הוא קבור בהר נבו – נון בו. זה מקסימום האינטימיות שאתה יכול לתת. אין יותר. ולא נאמר על אף אחד שהוא עשה את זה.

זה שאנשים הגיעו ל'דרגת יחידה', גם ב'דרגת יחידה' יש מדרגות; יש 'נפש דיחידה', 'רוח דיחידה', 'נשמה דיחידה', אבל 'משה רבינו' נפטר ב'יחידה דיחידה', וגם לזה יש מדרגות. כי יש טענה ש'רבי נחמן' נפטר ב'יחידה דיחידה', אבל זה לא 'משה רבינו', 'רבי נחמן' היה ניצוץ מ'משה רבינו', ניצוץ אחד, אז תבינו מי זה 'משה רבינו'.

אז אף אחד לא נתן את האינטימיות הזאת לבורא, רק 'משה רבינו', אז כשהוא אמר לו "שתוק כך עלה מלפניי", הוא ענה לו. הוא לא לא ענה לו, הוא ענה לו. זה היה המענה. אף אחד לא יהיה יותר אינטימי ממני וממך. אבל על זה נאמר "בכל ביתי נאמן הוא".

אז שתיקה נותנת אינטימיות. שתיקה זה דבר אמיתי.

המושג 'שתיקה' -

עכשיו נדבר על המושג שנקרא שתיקה - יש המון סוגים של שתיקות. כדי שאתם תבינו את זה, והאמת היא שהמושג שנקרא 'השקטה' של 'האדמו"ר מפיאסצנה' היה אמור לפגוע בנקודה הזאת. [דברי הרב נווה: אבל אני כבר אגיד שזאת נקודה כל כך חמקמקה, ממש כמו כדור של כספית, אתה נוגע פה זה בורח לך מפה, זה מאד מאד חמקמק]. זה מאד חמקמק כי אם אתה לא איש אמת באמת, זה מאד חמקמק כי יש מיליון סוגים של שתיקות;

יש שתיקה של אין לי מה להגיד. יש שתיקה של פגיעות. יש שתיקה של מבוכה. יש שתיקה של בלבול. יש שתיקה רועמת כמו שאתם יודעים, וכו' [דברי הרב נווה: אני לא צריך לספר לכם, אתם בוודאי יודעים את זה, כולנו עברנו מספיק בחיים כדי להבין איזה סוגי שתיקות יש אבל אף אחד מאתנו לא שתק נכון].

ושוב, זה נעשה רק בחברות מאד מאד עמוקה. עם מישהו מאד מיוחד, שגם הוא כזה. והאמת היא שאם יש מישהו לשתוק אתו זה רק עם הבורא, או עם רב גדול אם הוא מבין עניין. ובשתיקה הזאת הכל עובר [דברי הרב נווה: אני מקווה שאתם מבינים קצת למה אני מתכוון. אתם חייבים להתנסות בזה].

זה נדמה כאילו השיעור על הטיפול הרגשי נפגש עם השיעור על ההגות אבל זה הא בהא תליא, הדברים קשורים אחד בשני. אז אם אני אגיד לכם' השתיקה הזאת זה המקום הכי אינטימי שאדם יכול להגיע אליו. אין דבר יותר אינטימי מהשתיקה הזאת. זו שתיקה של נוכחות. אי אפשר להסביר את זה. אתם צריכים להבין שכמה שאני לא אוסיף על זה מילים, זה לא יעזור עד שאתם לא תרגישו משהו מזה. קצת קצת משהו מזה; שאתה שותק ואתה מבין שהכל בסדר. שאתה שותק וכל החכמה עוברת. שאתה שותק וכל האהבה עוברת. ואתה שותק ואתה יודע שהכל בסדר. ואתה שותק ואתה מבין שאפשר לחיות בשמחה והכל בסדר. אין כאן תקלה. זו שתיקה של פגישה.

בכלל שתיקה זה לשון השקה, זה ממשק. כתוב: "מילה בסלע משתוקא בתרין". פעם היה מטבע שנקרא סלע. זה לא היה סלע זה היה מטבע שנקרא סלע. אז אומרים מילה בסלע - אני מוכן לתת לך מטבע על כל מילה, אבל פי שתיים על השתיקה. "משתוקא בתרין" -שתיקה פי שתיים. מה שאתה מסוגל להשיג בדיבור, אתה תשיג פי שתיים בשתיקה. והכוונה פי שתיים זה לא דאבל, לא כפול, אלא גם את העולם העליון וגם את העולם התחתון. אז מילה בסלע- אתה תרוויח את העולם הזה. שתיקה בתרין – גם את העולם הזה גם את העולם הבא.

עכשיו, לגעת בנקודה האינטימית הזאת או לא לגעת בנקודה האינטימית הזאת, זה מה שאנחנו עוברים בכל הטיפול הרגשי של למה בעצם אני לא מצליח להגיע לשם. ואז אתם תראו שהסיבות הן לא בגלל שאנשים פגעו בנו, הן סיבות אחרות לגמרי. מה יהיו הסיבות האחרות?

שאלה – מה תהיה הסיבה שלא אגע בנקודת האינטימיות שלי?

עזבו כרגע עם אנשים ועזבו אפילו את הבורא, כאילו, שלא יהיה נוכח עוד מישהו, רק אני ואני. [דברי הרב נווה: אני מחפש משהו ספציפי, אני מחפש מילה מאד מאד טעונה שאני כנראה אדבר עליה עוד כמה וכמה פעמים בכל השיעורים, כי גם היא חמקמקה. חמקמקה לאנשים, היא לא חמקמקה למציאות. למה אנחנו לא מצליחים להגיע לאינטימיות? שזה למעשה אם אתם שואלים אותי, בזה אנחנו צריכים לטפל].

הטיפול הרגשי הוא באמת לא טיפול בזה שמישהו היכה אותי, עשה לי משהו רע, בסדר, לא בסדר.  

[דברי הרב נווה: אני אגדיר מילה שהרבה מאד אנשים פשוט לא נותנים את דעתם עליה, ואז אתם תבינו גם למה זה קשור לאינטימיות וכמה זה חשוב שהמילה הזאת למעשה תצוף כמעט כל יום].

המילה היא אמונה, וצריך להבהיר אותה;

אמונה -

כמו ש'הרב אשלג' אמר: כל כך הרבה עיוותו אותה, כל כך הרבה משמשו אותה, כל כך הרבה הכניסו לה תכנים, שהיא נמצאת בפירוש הכי מוטעה בעולם אצל הבריות, והוא אמר שזו המילה הכי חשובה בתורה. למה? כי גדולי הדור ניסו לסכם את כל התורה כולה. 'הלל הזקן' אמר: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". 'בן ננס' אמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". 'רבי שמעון בן פזי' אמר: להקריב כבש אחד בבוקר כבש אחד בין ערביים זה קורבן התמיד. 'רבי עקיבא' אמר: "ואהבת לרעך כמוך", אבל אמרו חז"ל: בא חבקוק והעמידן על אחת - "צדיק באמונתו יחיה" - הכל מונח על הקונספט שנקרא אמונה.

[דברי הרב נווה: אני אתן לכם את ההגדרה הזאת בעשר דקות אחרונות. אנחנו נצא מפה בלי שאלות כדי שאתם תישארו רק עם המונח הזה, ואני רוצה שאתם תחשבו עליו over and over again, ואז אתם תבינו למה זה קשור לאינטימיות ולכל מה שאמרתי קודם לכן].

כאשר הקב"ה עשה אותנו, הוא עשה אותנו כבר מחומר גלם, אנחנו לא ברואים מכלום, אנחנו ברואים ממשהו. והמשהו הזה צריך לזעוק מצד עצמו. הוא זועק מצד עצמו.

הפנימיות צריכה לזעוק מצד עצמה;

נסביר למה הכוונה;

• נניח שהייתי לוקח חומר גלם – זהב. ועם הזהב כפי שאתם מכירים הייתי מחליט לעשות טנקים וקליעים ותותחים וזבילים. באיזשהו שלב הזהב עצמו היה זועק' תגיד לי, אני לא מיועד לזה, מה תקעת אותי עכשיו? אני טנק? מה עשית מזהב טנק, אני לא מתאים לזה. אני צריך להיות בחן, בציפויי זהב, בתכשיטים, בדברים רכים וטובים ויפים. בכלל אולי אפילו על אישה או על צדיק או על מלך, אתה שם אותי טנק? אתה צריך טנק מזהב?

אז מי זועק את זה? הזהב, לא הטנק. הזהב עצמו יגיד' אני לא מתאים למה שאתה עשית אותי.

• לקחו אדם שהוא חלק אלוק' ממעל וזרקו אותו למציאות שאנחנו נמצאים בה. זה לא משנה אם קוראים לזה טנק, אם קוראים לזה חזיר או קוראים לזה האדם הכי מוזר ביקום. זה לא משנה. מה שמטריד זה שהחומר גלם שממנו אנחנו עשויים לא צועק כלום. זה פלא. איך זה יכול להיות שהצלם אלוקים שלנו לא זועק על המציאות שאנחנו חיים בה? איך יכול להיות? איך יכול להיות שהוא עדיין לא התעורר להגיד' תגיד לי מה אתה עושה פה? מה אתה חושב שאתה עושה? באיזו מציאות אתה חי?

עכשיו, להבין שאנחנו חלק אלוק' ממעל זה אנחנו אור אלוקי. אור הדעת. ותודעה זה משהו שמגיע מדרגת יחידה של להיות האחד עד שלהצטמצם לנפרדות. בסדר אבל אפילו שהצטמצמת לנפרדות, זה עדיין האור הרוחני הצטמצם לנפרדות אז גם אם לקחו את האור הרוחני הזה ואנסו אותו ושברו אותו ואמרו לו' אתה ג'יהאדיסט, אתה צריך לירות, אתה צריך להיות איש מאפיה, קח סמים, תהרוג אנשים, תרביץ, תאנוס. באיזשהו שלב הוא צריך לזעוק מצד עצמו. הוא לא צריך בכלל זעקה חיצונית. הוא לא צריך רב, הוא לא צריך גורו, הוא לא צריך מטיפים. מבפנים הוא צריך לזעוק' מה קורה פה? לא מתאים.

כאן נשאלת השאלה - איך יכול להיות שאנחנו לא שומעים את הזעקה הזאת?

"ותעל שוועתם";

כתוב ב'פרשת שמות': "ותעל שוועתם". אמרו חז"ל: איזו שוועה? לא נתנו להם להתגודד. הם לא עשו בדיוק מרד על פרעה. לא היה ברור, מה זה "ותעל שוועתם"? ותעל שוועתם כנגד פרעה? ותעל שוועתם כנגד העבודה? ותעל שוועתם של מה? כאילו, לְמה צעקתם? לְמה אתם צועקים? לא כתוב. רק כתוב "ותעל שוועתם".

אז אמרו חז"ל - "ותעל שוועתם" – שהפנימיות שלהם התנגדה למציאות שהם היו בה, ורק אז הקב"ה אמר: עכשיו אני יכול לגאול אתכם. לפני זה לא יכולתי לגאול אתכם.

אם הפנימיות שלכם, אם הזהב אומר' לא זה בסדר שאני טנק, אז אי אפשר להתיך אותו ולהחזיר אותו בחזרה להיות זהב. שיישאר טנק. אבל ברגע של "ותעל שוועתם" שהפנימיות שלהם אמרה' לא מתאים שאני אהיה עבד. זה פשוט לא מתאים. המציאות הזאת לא מתאימה. אני לא יודע מה לעשות איתה, אני לא יודע איך לשנות את זה אבל אני רק יודע לכבול על הקיים. לא מתאים שאני אהיה עבד. לא מתאים. יש בי משהו שמתנגד מאד למציאות שאני חי בה. וזה נקרא "ותעל שוועתם".

וכתוב שעד שבגאולה האחרונה לא יקרה אותו דבר, לא תהיה גאולה. אז תיכף אנחנו נסביר למה הפקק הזה נמצא על הלב שלנו. מהי שם הבעיה.

[דברי הרב נווה: עכשיו, המושג הזה, אני רוצה שתכתבו את ההגדרה של אמונה. זו הגדרה שצריך לחזור עליה כמה פעמים ותשכחו את מה שאתם יודעים על אמונה. אל תנסו לגשר בכלל על מה שאתם יודעים על אמונה. זה שבן אדם אומר I believe זה סתם, זה מנותק. אחד מאמין בחייזרים, אחד מאמין בפיות, אחד מאמין אני לא יודע בנוסעים בזמן שבאו אני לא יודע מה מ- 2,338 לגלות לנו את העתיד. זו בעיה שלך. אין לזה קשר. יש ראיה, אין ראיה, לנו זה לא אומר שום דבר].

אמונה זה מתן תוקף למהות -

המושג אמונה, כל המושג אמונה, זו פעולת המהות. מתן תוקף לפעולת המהות. שוב, אמונה מתן תוקף לפעולת המהות.

מתי הייתה "ותעל שוועתם"? כשהם הצליחו לשמוע את המהות שלהם.

הם הצליחו לשמוע את המהות שלהם צועקת' מה אתה עושה פה? מה, אתה עבד במצרים? בשביל זה נולדת? בוא נשאל מה אני? מאיפה באתי? מה התכלית שלי? מה יקרה אתי אחרי שאני אמות? ואז משהו בך בכלל יתנגד לסטטוס שאתה נמצא בו. יש אנשים היום שחיים במטריקס, וטוב להם. תן לו את ההיי טק שלו, את המשכורת שלו, את הגאג'טים שלו, הוא מבסוט חבל על הזמן. הוא אף פעם לא יקבול על המציאות שלו.

[דברי הרב נווה: אבל אני חושב שחלק מאתנו כבר הסתכלו על המציאות ואמרו' מה אני עושה פה? לא העניין של המרחב והזמן, פשוט המציאות המכוערת שאני נמצא בה ואני מייצג אותה, היא לא נורמלית. ואם מישהו ישאל אותך' תגיד למה אתה אומר את זה? בסך הכל הכל בסדר ברוך השם, יש אור, יש מזגנים, יש הרבה אוכל, יש הרבה שפע, למה אתה אומר את זה, מה רע לך בחיים? זה לא הוא צעק את זה, המהות שלו צעקה את זה.

הצלם אלוקים, הצלם אלוק' הוא למעשה, החלק אלוק' ממעל צעק כנגד המציאות שאתה חנקת אותה. אתה חנקת אותה עם המציאות החיצונית. עם התחפושת שלך. עם התחזות לאיזה שחקן במטריקס הזה. אבל החידוש הוא שאדם צריך לשמוע את הזעקה הזאת. האמת היא שזה זועק כל הזמן רק אנחנו לא שומעים את זה. אבל לזה אנחנו קוראים אמונה].

אמונה זה מתן תוקף למהות. מתן תוקף למהות שממנה אנחנו באנו. זה נקרא אמונה.

למשל' דיברנו הרבה על העניין של הערכים האוניברסליים; אתה מאמין באחדות? אז אתה צריך לקיים אותה. אתה מאמין שצריך להגיד אמת? תן לזה תוקף. אתה מאמין באהבה? תן לזה תוקף. אתה מאמין בצדק? תעשה אותו. אם אתה מאמין בזה כי זה במהות שלך, זה לא עניין תרבותי, זה מה שהמהות שלך אומרת שנכון לעשות, אז למה אתה לא נותן לזה תוקף? למה אתה לא שומע את עצמך? למה המהות לא מקבלת תוקף לתוך המציאות? למה אתה מסתתר ואתה אומר' בסדר, אני אוהב צדק אבל אם אפשר להעלים ממס הכנסה, נעלים.

זה המקום שבו אנחנו חונקים את האמונה.

זה יכול להיות כל מיני דברים שאתם אמרתם; פחד, רציונל, תרבות.. אבל אנחנו לא שומעים את המהות שלנו זועקת. והמהות שלנו זועקת מעצמה. אתה לא צריך להפעיל את המהות. לא צריך להפעיל אותה. אתה לא צריך להגיד לעצמך אני מרגיש שזה לא בסדר. אתה לא צריך, זה צף. כמו שאמרנו, ברגע שנראה לכם טנק מזהב אתם תסתכלו ואתם תגידו, זה לא מתאים המראה הזה. למה? כי אתה יודע, זה לא מתאים המראה הזה.

סיפור על 'אבולעפיה' – 'אבולעפיה' סיפר את הסיפור או שהוא היה המקור. הוא חי בתקופתו של הראב"ד והרמב"ם, לפני כאלף שנה. הוא כתב את הספרים 'קבלה נבואית', והוא היה עובר מעיר לעיר והוא היה מוציא את הקישקע על היהודים שהתעוררו. ואמרו לו' מה אתה בלחץ? מה אתה רוצה מאתנו? אז הוא נתן להם משל. [דברי הרב נווה: משל שאני חושב שממנו לקחו את כל סיפורי מוגלי וטרזן].

אומר' משל לצייד שהלך ביער והוא רואה קופים, ופתאום הוא רואה ילד קטן ועירום, והעין שלו תפסה את זה. אז מבין כל הקופים, יש מלא קופים אבל הוא לא רוצה את הקופים, מה העין שלו תפסה? את הילד. הלך תפס את הילד. משתלט עליו בכח, הילד משתולל, מלביש אותו, מתחיל ללמד אותו נימוסים, מתחיל ללמד אותו דיבור, מלמד אותו וכו' וכו' ובכל שנה הוא היה חוגג לו יום הולדת באותו יום שהוא תפס אותו.

וככה עד שהוא הגיע לפרקו, עשה לו סעודה גדולה והילד הגיש את היד לאוכל כמו קוף, בצורה כזאת, והוא נתן לו מכה אז הילד אמר לו' מה אתה רוצה ממני? בשביל מה הוצאת אותי מהיער? היו שמה כל כך הרבה קופים, דווקא אותי בחרת? והוא קלט שהוא לא מבין שהוא לא קוף. אז הוא לקח אותו למעיין, תופס אותו בשערות מוריד אותו למטה ואומר לו' אתה רואה? אתה דומה לי. אתה לא דומה להם אתה דומה לי.

אז אומר 'אבולעפיה': אני רואה פה בעולם מאומות העולם שהם כמו קופים. ואני בא אני רואה יהודי אחד שהוא צלם אלוק' ממעל, אני לא יכול לראות אותו מתנהג כמו קוף. אני לא יכול. אני חייב להוציא אותו מהיער, אני חייב לתפוס אותו בכוח, להוציא אותו מהיער ולהגיד לו אתה לא קוף אתה לא כמוהם. הוא צריך להאמין בזה.

אז מה זה הסיפור של לדחוף לו את הראש למעיין שיראה את הבבואה? פנימה. כנס פנימה, תגיד אתה. אתה מרגיש שאתה שייך פה לעולם הזה? אין בך משהו שזועק כמו אני לא יודע מה כאילו מה זו המציאות ההזויה הזאת? היא לא מותאמת לי בכלל. אני לא מותאם אליה בכלל. כאילו' מה אני עושה פה? למה אתה לא נותן תוקף לזעקה הפנימית שלך?

אז כאן זה חוסר אמונה. אבל חוסר אמונה זה חוסר מתן תוקף למהות. לפעולה של המהות, להתבטאות של המהות.

המהות שלנו מתבטאת מאליה. אם היינו קשובים אליה היינו רואים כמה היא מדויקת, כמה היא אומרת לנו את האמת.

[דברי הרב נווה: אנשים קוראים לזה אינטואיציות. אני לא אוהב את השימוש הזה. קוראים לזה הרגשות פנימיות, אני גם כן לא אוהב את זה כי זה גם מהול, אתם יודעים, רצון לקבל רצון להשפיע. אבל אם האדם נאמן לעצמו, זה זועק כמו אני לא יודע מה. זה פשוט זועק שהמציאות הזאת הזויה ושיש דיסוננס אדיר בין המהות שלנו לבין המציאות הזאת, בכל כך הרבה סיבות. רק האדם לא זועק].

כמו אישה מוכה;

הבעש"ט השווה את זה' הוא אומר שאנשים שהיו במצרים היו כמו אישה מוכה. הגבר בא מכה אותה, מבטיח לה שיהיה בסדר אז היא נכנעת מתרצה, למחרת הוא מכה אותה, והיא לא יוצאת מהבית. היא לא אומרת לעצמה' אני אמצא חיים אחרים במקום אחר. אני מאמינה שההשגחה תוציא.. הוא אומר' נניח שאת לא יודעת אפילו לאן את יוצאת, אבל את חייבת לדעת מאיפה את יוצאת. נניח שאתם לא יודעים מה זה ארץ ישראל וארץ זבת חלב ודבש, ביאת המשיח ובית המקדש השלישי, אנחנו לא מבינים מה זה הדברים הגדולים האלה, אנחנו לא מבינים. אבל פה טוב לנו? היה לכם טוב במצרים? איך אתם יכולים להגיד זכרנו את סיר הבשר וזה? איך אתם יכולים להגיד את זה? יכול להיות שנניח ניצול שואה יגיד' אל תשים אותי בישראל, טוב לי בגרמניה. זה הגיוני שניצול שואה ידבר ככה?

אז אפילו שעדיין לא היה ארץ ישראל והיה כאן פלסטינה ודברים כאלה, קודם כל אנחנו נצא מגרמניה כי לא טוב לנו פה. זה לא מתאים פה. קודם כל נצא ואח"כ נראה לאן אנחנו הולכים אבל קודם כל נצא מפה. אז אישה מוכה קודם כל צריכה לצאת מבית בעלה. זה קודם כל.

המהות שלנו זועקת ואנחנו משתיקים אותה;

אז יש משהו שאנחנו נמצאים בו והמהות שלנו זועקת שהעולם הזה הזוי לגמרי ואנחנו משתיקים אותה אנחנו לא נותנים לה תוקף. וזה חוסר אינטימיות כי אני לא נותן תוקף. המהות שלי מדברת ואני לא שומע אותה. אני יותר מעדיף לשמוע את העולם החיצוני. לעשות איזה רציונליזציה שתשכנע אותי להישאר פה. שלהיות פה. ולא לשמוע מספיק חזק כדי לעשות עם זה משהו.

[דברי הרב נווה: יותר מזה אני אגיד לכם' אפילו בעלייה רוחנית. אנשים הראשונים שעושים עליית נשמה בפעם הראשונה בחיים שלהם, אני אגלה לכם סוד' כל התנאים החיצוניים מאפשרים להם לעשות עליית נשמה והם לא עושים עליית נשמה. הכל. ואתה מרגיש כאילו ניתקו ממך כמו בחללית שמנתקים את כל הכבלים, שאומרים לך' אתה יכול להמריא, הכל מוכן, הפעלת את המנועים? ניתקת את הכבלים מהמשגר? תמריא. ואתה מרגיש שהכל מנותק ואתה לא יודע איך להמריא כי אתה מת מפחד כי אתה לא יודע מה לעשות. אתה לא יודע לאן אתה מכוון. אתה לא יודע מה אתה תמצא מעבר.

והדבר היחידי שגורם לאדם לעוף מפה, זה הוא אומר' אני לא רוצה להישאר פה. זה עליית הנשמה הראשונה. בפעם השנייה הוא כבר רואה מה יש שמה אז הוא הולך לשם אבל בעלייה הראשונה הוא לא יודע מה יש שמה. הוא רק אומר אני לא רוצה להיות פה. כשהוא אומר אני לא רוצה להיות פה הוא עולה].

וזה חשוב כל כך, כי זה אומר שאתה שומע את המהות שלך. המהות שלך לבד זועקת. "נשמת אדם תלמדנו" - יש דברים שהנשמה שלנו כבר מעלה מצד עצמה. אתה לא צריך להתאמץ לחשוב ולהתפלסף וללמוד ולקבל איזה אירוע תרבותי, אתה לא צריך. פשוט תתכנס בתוך עצמך, תראה מה עולה באמת, תן לזה תוקף. זה נקרא אמונה. אתה צריך להאמין לעצמך. אתה צריך להאמין למהות שלך. היא מדברת, תאמין לה.

זה עניין של אינטימיות. כי אם אתה אינטימי עם עצמך אתה תשמע את זה. ואם לא אתה לא תשמע את זה בחיים.

זה דק, זה מאד דק, אבל זה יגיד לך את האמת. לכן בהגות עניין ההשקטה זה לשמוע את המהות שאני.

אגב, אפשר לעשות את זה לגבי כל דבר. אתה עומד לעשות עסקה עם מישהו, שב לידו, תגיד' אני מאמין לו? ממש תרגיש את המהות שלך, תרגיש את כל מה שעולה, כל מה שצף. זה מסוכן להגיד את זה אבל כשמפתחים את זה, אתה לא יכול לחיות בלי זה, זה שקוף מיד. אתה יכול להגיע ליד בן אדם, לראות ואתה אומר' אוקיי, אני לא צריך להיות פה. זה לא בן אדם שאני עושה אתו עסקים. "כל עצמותיי תאמרנה".

אז מה שאמרנו לכם עניין של מתן תוקף. אמונה זה מתן תוקף למהות. מתן תוקף למהות זה "כל עצמותיי תאמרנה". זה מה שעשה 'דוד המלך'.

הגאולה תלויה במתן תוקף למהות -

עכשיו, הגאולה תלויה בזה. למה הגאולה תלויה בזה? כתוב שהגאולה מגרה את החלק של ה'יחידה' שבנו. תיקנו כבר 'נפש', 'רוח', 'נשמה', זה כבר תוקן. חסר חלק של ה'יחידה' שזה תהיה גאולה נצחית.

עכשיו, אתה אומר' איפה אנחנו ואיפה החלק של היחידה? איפה אנחנו ואיפה היחידה? אז החלק התחתון מגרה את החלק העליון. אתה צריך לעשות פעולה בחלק התחתון, שתגרה את החלק העליון, והפעולה שצריכה לגרות את ה'יחידה דיחידה' זה אמונה, אפילו לא ידיעה. ואמונה זה מעל טעם ודעת. מעל טעם ודעת זה שאתה לא מעבד נתונים. אתה לא מעבד נתונים. פשוט אתה שומע ויודע.

אבל האמונה האמיתית שזה למעשה מביא את המשיח, זה לשמוע ולעשות משהו עם זה. המינימום זה "ותעל שוועתם". המינימום זה לזעוק. אבל שוב, תפרידו, כי יש אנשים שיגידו' מה, הרב אני זועק. אתה זועק בגלל המשכנתא. אתה זועק בגלל הלוואות. אתה זועק בגלל זוגיות רעה. אתה זועק כי סתם לא נוח לך פה. זו לא זעקה אמיתית. זה לא זעקה שהנשמה אומרת מה אני עושה פה. אתה צריך להרגיש שאתה נמצא בין חייזרים. אתה צריך להרגיש שכל העולם הזה משונה לגמרי. ממש, אתה מסתכל על זה כאילו זה זרות. ממש כאילו הגעת לעולם של חייזרים. אתה מסתכל ואתה אומר' זה מבהיל להיות פה. זה כאילו לא המציאות שלי. ולהתנגד. להתנגד לשקר. להתנגד לנפרדות. להתנגד לרוע שיש פה. שוב, לא התנגדות אידיאליסטית. לא התנגדות של אני פציפיסט. לא זה. התנגדות פנימית לכל מה שמתרחש פה.

בסיפור 'המלך הוא עירום' - להבדיל אלף אלפי הבדלות, בסיפור 'המלך הוא עירום', הילד רואה' האמת שלו פשוט זועקת, הוא לא יכול היה לסתום את הפה, אין לו טאקט, ככה זה ילד. האמת שלו זועקת: 'סליחה, המלך עירום'. מה אתם מוכרים לי סיפורים שמי שלא רואה את זה הוא לא חכם ודברים כאלה, המלך עירום. משהו בסגנון הזה. שתעלה לכם זעקה של המלך הוא עירום. כאילו' העולם הזה הזוי. "עלמא דשיקרא, עלמא דפירודא". לא לחיות, לא לתת לזה צ'אנס, לא לתת לזה יד.

[דברי הרב נווה: אתם מבינים למשל למה אני אומר, וזה מסוכן שאני אומר את זה אבל אין לי בעיה עם מסוכנות, אני מת על מסוכנות' לא לבחור. לבחור זה לתת יד לשקר. ואל תספרו סיפורים לעצמכם' זה הרע במיעוטו, חייבים להכריע, וכו' אתה פשוט נותן יד לשקר. אתה אומר' ככה העולם מתנהג, אני יודע שזה מושחת אבל לא נורא, זה הרע במיעוטו.

אתה לא יכול לבחור עכשיו בפרעה ולהגיד זה הרע במיעוטו. זה כמו בן אדם יהודי שנמצא במצרים ובוחר בפרעה. לא שייך שאתה תבחר בפרעה. זה לא שייך. המציאות שלך ממילא לא תשתנה, כי יום אחרי הבחירות אתה תלך לאותה עבודה, תהיה לך אותה זוגיות, אותה כלכלה שאין, הכל אותו דבר. אז מה נפקא מינה? במה בחרת בעצם? אתה חושב שיהיה כאן איזה שינוי פתאלי? היה לנו איזה שינוי פתאלי או פשוט גדלנו לפה? אף אחד לא עשה שינוי פתאלי; לא מערכת החינוך, ולא מערכת הבריאות, ולא החברה, לא כל הדברים שהם באמת היו צריכים להשתנות, שום דבר מזה לא השתנה.

גם עכשיו, אין מה לצפות לכלום. מה נשמע? איומים מאיראן, ואנחנו נפנה למלחמת עולם שלישית, ואנחנו במגעים דיפלומטיים, ואנחנו רצים אחרי פוטין, ורצים אחרי טראמפ. אז פשוט במקום שביבי יעשה את זה, יעשה את זה מכחול לבן וורוד לבת. אפילו המפלגות הדתיות כבר מסכימות לתחבורה הציבורית בשבת. אין במי לבחור. אבל הנקודה היא זה שאיך אתה יכול לבחור? איך המהות שלך מרשה לך להיכנס לקלפי. אז אני לא צריך להגיד לכם אל תבחרו. זה פשוט צריך להיות טריוויאלי].

ועוד דבר שכתוב: "הנה אני נותן לפניכם את החיים ואת המוות ואת הברכה ואת הקללה את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים". אתה אומר' שנייה, אתה נתת לי שש אופציות, תן לי לבחור' אל תגיד לי במה, אני אתן לך שש אופציות תבחר בזה. מי נותן לבן אדם שש אופציות? קח שש אופציות אבל תבחר בזה? מי נותן כזה דבר? תעזוב, אני אבחר, אני אבחר במה שאני רוצה. אני אבחר בטוב, אני אבחר בברכה, מה אכפת לך? לא, הוא אומר' "ובחרת בחיים", הוא נתן לנו אינדיקציה שהמהות שלך צריכה לבחור בחיים. אם היא תבחר אפילו בטוב, יש לה מניעה. אם היא תבחר אפילו בברכה, יש לה מניעה. אבל אם היא תבחר בחיים, חיים זה קיימוּת, חיים זה הנצח, זה אקסיומה. נהדר שהיא בוחרת בחיים. זה סימן שהבחירה שלך נכונה. הוא לא אמר לך תבחר, הוא לא מורה לך, הוא לא נותן לך פקודה, הוא אומר' זה יקרה. זה פשוט יקרה. המהות שלך תגיד לך את זה.

אז המהות שלנו צריכה לבחור, לבד, באופן אוטומטי' באחדות. והיא צריכה לבחור באופן אוטומטי באהבה. היא צריכה לבחור באופן אוטומטי בצדק. היא צריכה לבחור באופן אוטומטי בשפיות.

עכשיו, למה אני אומר את זה כקצה של הגאולה? הקצה השני של הלא גאולה, זה אינסטינקטים. לבן אדם יש אינסטינקט. יש לנו אינסטינקט לנשום. יש לנו אינסטינקט לאכול. יש לך אינסטינקט ללכת. יש לנו אינסטינקטים לבצע פעולות מסוימות, וזה בלי מחשבה.

פעולת המהות היא אינסטינקט רוחני, וזה התיקון של האינסטינקט הבהמי. אבל אני צריך לתת לזה תוקף. בכל זאת הקב"ה אומר' תאפשר לאינסטינקט הרוחני שלך לפעול.

[דברי הרב נווה: הרבנית, הבת של הרב העבירה לנשים שיעור על שבת. והבנות מספרות שתוך כדי זה שהיא מעבירה שיעור על שבת, היא נכנסה לאווירת שבת, כאילו נכנסה לזה ופתאום הטלפון שלה צלצל אז היא נבהלה ממנו. תבינו מה זה בן אדם שנכנס למשהו והוא חי אותו. אז כרגע לגביה היה שבת באותן שניות].

אבל ידוע שבעל רוח הקודש מה שהוא מדבר שמה הוא נמצא, הוא לא פה. הוא נמצא איפה שהוא נמצא. המהות שלו מדבר משמה.

וזה עניין של "כתר לי ואחוי לך" - 'כתר' זה לשון המתן, המתנה. תמתין, אני אגיד לך. "כתר לי ואחוי לך".

אז מה עושים צדיקים? הם אומרים' המהות מדברת anyway, אני לא צריך לתמלל, לא צריך להקדים אותה. בוא נחכה נראה מה המהות תגיד ואני אגיד. וזה מה שצדיקים עושים.

ואתם צריכים לדעת שכתר זה שיא האינטימיות כי זה המקום הכי גבוה. המקום הכי קרוב.

ושוב זה קשור לשתיקה.

למה זה קשור לשתיקה? כי זה יעלה לבד. אתה תשתוק וזה יעלה לבד.

נסו ותהנו.