תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 7/1/20

תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה - שיעור 4

אנחנו נתחיל היום לדבר על המבנה של הרגש, המבנה של המערכת הרגשית, ואחרי שמבינים את המבנה של המערכת הרגשית, אנחנו נוכל לדעת למעשה איך לטפל בה. להבדיל, כמו שרופאים לומדים אנטומיה לפני שהם מטפלים בגוף, אז יש אנטומיה של רגשות, זה אנטומיה של הרגש שצריך להבין את המבניות שלה ולהבין איך היא פועלת, ומה המוטיבציה שלה לפעול, מה הדחפים שלה לפעול, ואז לפי זה אפשר לדעת מה מתקן אותם.

ביהדות יש לנו מושג כזה שנקרא 'מודל בתוך מודל', כמו איזומורפיה. ז"א, המערכת הרוחנית היא המודל הראשון, אח"כ זה משפיע על המודל המחשבתי ואח"כ זה משפיע על המודל הרגשי ועל המודל הפיזי. כל העולמות הם למעשה שעתוק אחד של השני. זה למעשה 'עשר ספירות', הקב"ה לא ברא מבנה אחר מ'עשר ספירות', זה 'עשר ספירות', וה'עשר ספירות' פשוט מתבטאות שונה בכל עולם ועולם אבל הביטוי הוא ביטוי של 'עשר ספירות'.

אז המבנה של המציאות והמבנה של האדם הוא אותו מבנה;

כמו שכתוב ב'ספר ויקרא בספר הזוהר, פרשת תזריע דף מ''. וב'ספר ההקדמות בהקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, דף קמט': "איתא בזוהר" - כתוב בזוהר, יש בזוהר. "תא חזי" – בוא וראה, "דכל מה דבעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם" – כל מה שיש בעולם לא נמצא אלא בגלל האדם. "וכלהו בגיניה מתקימיה" – והכל מתקיים בגללו. "הדא הוא דכתיב" – זהו שכתוב, "וייצר ה' אלוקים את האדם, בשם מלא" – שהקב"ה יצר את האדם בשם מלא.

מהו שם מלא? השם של הקב"ה זה י'ק'ו'ק' אבל שם מלא זה שפותחים אותו; את הי' זה יו"ד את הה' – זה ה"א, הו' – זה וא"ו וה' אחרונה זה ה"א. ביחד הגימטרייה שלהם זה 45, ואדם בגימטרייה שלו זה 45. זה גם נקרא שם 'מה'. עכשיו, זה אומר שהאדם נברא בשם של הקב"ה, ז"א, זה מעיד מהו האדם. זה הצלם של הקב"ה. האדם הוא אלוקות, אנחנו לא תוצר מיקום מקביל. אין יקום מקביל, כל מה שיש זה רק את הבורא.

תהליך בריאת העולם זה בריאת האדם – לא נברא שום דבר אחר חוץ מהאדם -

אז כשהבורא צמצם, הוא צמצם את עצמו. אמרנו' אם כל המבנים הם מבנים איזומורפיים, מודל בתוך מודל, אותו מודל בתוך אותו מודל כמו בובות בבושקה שאחת נמצאת בתוך השנייה, אז הכל יצא מהבורא אז הבורא ברא את האדם אז הוא ברא את האדם בצלמו.

אבל כאן יש לנו משהו יותר גדול שהוא אומר שלא נברא שום דבר אחר חוץ מהאדם, וכל מה שמתקיים נמצא בתוך האדם. ואעפ"י שכתוב בבראשית' "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ" וכו', וזה נראה כאילו קודם לאדם, אומר' זה לא ככה אלא זה כמו שאומרים בוא נעשה אוטו. אז ביום הראשון עשו את הפח, ביום השני את הגלגלים, ביום השלישי עשו את המנוע, ביום הרביעי את ההגה, ביום השישי יש לך אוטו.

אז הוא אומר שכל תהליך בריאת העולם זה בריאת האדם כי האדם נקרא עולם קטן והעולם נקרא אדם גדול.

אז מה שמתואר בשישה ימים זה המרכיבים שמרכיבים את האדם אז באדם יש 'אדמה', 'רוח' ו'אש' ו'מים', ויש בו עצים ויש בו אבנים ויש בו הכל, הוא שולט בהכל, הוא נמצא מסוף העולם ועד סופו.

מכיוון שהכל נמצא בתוכו, הוא מפעיל את הכל מתוכו.

"כמא דאוקימנא" – כמו שהעמדנו. "דאיהו שלימותא דכלא" – הוא השלימות של הכל. "וכללא דכלא" – הוא כולל את הכל. "וכל מה דלעילא ותתא" – כל מה שיש למעלה ולמטה, "כלילן בהאי דיוקנא" – הכל כלול בדיוקן שלו.

הוא כותב את זה בעברית – "הרי מפורש שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינה אלא רק בשביל האדם" ('זוהר').

אז קודם כל, רק לעכל את זה, רק לעכל מה שכתוב פה ולנסות להבין שאפילו העולם החיצוני לא באמת קיים אלא הוא תוצר מן האדם, הוא הקרנה מתוך האדם. זה הקרנה של רכיבים באדם.

אם יש משהו בחוץ שהוא לא תקין, משהו ספציפי בתוך האדם לא תקין והאדם צריך להתפלל על אותו דבר שהוא לא תקין;

אז אם יש שריפות ביערות, היערות נשרפים - אז האדם צריך לדעת "כי האדם עץ השדה" - החלק שהוא נקרא 'עץ' שבו הוא קלוקל וצריך לתקן אותו (אנחנו נגיע לזה אבל כרגע לא נדבר על זה בצורה כזאת). אם בשמיים יש חור באוזון – אז הוא צריך לתקן את החלק השמיימי שבו. לברר גם מה זה כל דבר.

אם יש קלקול באדמה, רעידות אדמה וכד' - צריך לתקן את החלק האדמה שבאדם. כי בחוץ באמת אין עולם אלא הוא רק הקרנה מתוך העולם הפנימי שבאדם.

עכשיו, כדי להבין אבל מהו האדם;

הקב"ה צמצם את ה'אין סוף' בצורה של עשר מדרגות - 'עשר ספירות' -

אי אפשר ללכת לפי הפרטים ב'פשט' כי הפרטים אינסופיים. אם עכשיו נלך להבין מה המבניות שלנו, אין, לא נגמור עם זה. כי כמו שאתם מכירים את העולם בחוץ, עם כל הפרטים שלו, זה המון, ובמידה מסוימת ב'פשט' אפשר להגיד שזה המבנה הרגשי של האדם אבל אנחנו לא נצא מזה.

אז ב'תורת הקבלה' הם לקחו את זה, אלו ענפים, ואמרו לאן כל הענפים האלה שייכים - מה השורשים של כל הענפים האלה, והשורשים של כל הענפים האלה זה ה'עשר ספירות'. 'עשר ספירות' זה האופן שבו הקב"ה שלשל את עולמו מהאין אל היש. כשהקב"ה רצה שיהיה בכלל יש, אז הוא ירד מן ה'אין סוף', צמצם את ה'אין סוף' ועשה את זה בצורה של עשר מדרגות.

גם העשר מדרגות האלה נמצאות בקטגוריה; החלק הראשון שלהם נקרא 'כתר', 'חכמה', 'בינה'. ז"א, ה'אור אין סוף' לא מוגדר. אי אפשר להגיד מהו ה'אור אין סוף'. זה 'אור אין סוף'? משאירים את זה ככה.

'הרב אשלג' קרא לזה 'כללות כל השפע', ואי אפשר לאמוד מה זה. אנחנו לא מדברים על המהות שלו, לא בגלל שאנחנו לא יודעים או חסר לנו ידע, אלא בגלל שזה אין סוף. אין לזה מילה. אין לזה תבנית. מכיוון שאין לזה תבנית אז ממילא אתה לא יכול להגדיר את זה אז אתה אומר' אז איך אפשר באמת להשיג ב'אור אין סוף'? אז נאמר עליו "אילו ידעתיו הייתיו", זה עניין של השגה.

אבל מה המדרגה הבאה אחרי האור ?

הממשק הראשון שהיה בין הבורא לבין הנברא היה באמצעות התודעה -

הרי הקב"ה הנגיש את עצמו באמצעות משהו. כשאדם למעשה רוצה נניח להנגיש את עצמו, הוא פותח את הפה שלו אז 'איך אתה מנגיש את עצמך'; אז יש בן אדם שמבטא את עצמו באמצעות ריקוד - אז אתה אומר טוב אוקיי אז הוא רקדן. יש בן אדם שפותח את הפה שלו,  שר - אתה אומר' אוקיי, הוא זמר. יש בן אדם שהפה שלו מדבר חכמה - אוקיי, אז זה בן אדם חכם.

אז כאשר הקב"ה ברא את העולם הוא ברא אותם בחלק הראשון שלהם שהם מבטאים אותם אמנם ב'כתר' 'חכמה' 'בינה', אבל הם מסוכמים במושג שנקרא 'דעת'. במילה 'דעת'. ה'דעת' זה למעשה האור המקיף של הכל, ואנחנו מדברים ברמה של תודעה.

ז"א, הממשק הראשון שיש בין הבורא לבין הנברא הוא באמצעות פעולה או מילה, מושג שנקרא תודעה, ולמשל לא באמצעות רגש ולא באמצעות גוף. גם לא באמצעות גירוי גופני. גם לא באמצעות פיזיקליות.

'אדם הראשון' שחי בג"ר, חי בגן עדן, וגן עדן מחולק לשניים: יש 'גן' ויש 'עדן'. החלק הראשון זה 'חכמה' והחלק השני זה 'בינה', אבל הוא ראה מסוף העולם ועד סופו וכתוב: "אדם הראשון לאו הוי ליה מהאי עלמא ולא מידי" - אדם הראשון לא היה קשור לעולם הזה, עוד לא היה לו גוף פיזי.

ז"א, ההתעסקות הראשונה, הממשק הראשון שהיה בין הבורא לבין הנברא היה באמצעות התודעה. לא באמצעות גופים, לא באמצעות רגשות, וגם לא באמצעות גירויים פיזיים. כי גם אדם הראשון לא ראה דברים. ז"א, אבל אתה אומר' אבל היה גן. כתוב עצים ודברים כאלה, אכל.. זה הכל מושגים של תודעה; לא הייתה לו כיבה כמו שאנחנו חושבים, ופה כמו שאנחנו חושבים, אלא כל המושגים האלה אלה מושגי תודעה. לכן בכלל לא מדברים על עניינים של 'אדם הראשון'. אף אחד לא עמד על סודו, חוץ מ'רבי שמעון', 'אליהו הנביא', 'יעקב אבינו' והמשיח.

אז יש מעט אנשים שעלו על סודו של 'אדם הראשון' לפני החטא ולא מדברים עליו מהסיבה הפשוטה שאין לנו השגה בזה. אין לנו השגה ב'אדם הראשון' לפני החטא. כל הקיום שלנו הוא אחרי החטא אז אין לנו השגה של מה זה להיות לפני החטא אבל המדובר כאן רק במושגים של תודעה.

עכשיו, תודעה זה לא mind, זה לא שכל. [דברי הרב נווה: הרבה פעמים שאני אומר לאנשים' איפה התודעה נמצאת? הם מכוונים לראש, למוח, וזה לא נכון]. התודעה נמצאת בלב.

כתוב ב'תורה לג' בליקוטי מוהר"ן' – "הדעת נמצאת בלב". עכשיו, כשאנחנו מדברים לב, אנחנו לא מדברים על הלב הפיזי. המושג שנקרא 'לב' - הכוונה 'מהות'. בכל מקום שמדברים אתכם במושג שנקרא לב, הכוונה למהות, כמו ליבם של הדברים. בלב הדברים. לא מדברים על הלב הפועם. הלב הפועם הוא 'פשט', הוא השתלשלות שבה זה השתלשל שזה ייראה ככה. וזה גם אולי מרגיש ככה כאילו יש לך איזה מודעות בלב אבל בעיקרון מה שנקרא 'ליבו של האדם', כשרוצים להגיד 'המהות של האדם' – זו התודעה שלו.

בניית המבנה הרגשי של האדם כמודל בתוך מודל -

עכשיו, כאן זה חשוב מאד כי אנחנו בונים ביחד כרגע את המבנה הרגשי של האדם. אם אנחנו מדברים על אותו מודל, מודל בתוך מודל, בואו נדבר אז איך זה כשאנחנו מדברים במושגים הראשוניים הראשוניים;

יש לנו את 'עצמות הבורא' – עצם הבורא עצמו, ויש את ה'אור אין סוף' שבוקע ממנו. כמו שכתוב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". אבל כמו ש'הרב אשלג' כותב ב'תלמוד עשר הספירות' האור נובע מהעצם. (עכשיו אנחנו רוצים להסביר את זה).

אל תדמיינו דמיונות. זה מאד חשוב שאתם לא תדמו דברים. אל תעשו לעצמכם צורה בראש, פשוט תנסו להבין את זה. זה הכל עניין הבנתי. לאט לאט תורידו את כל הדמיונות, כי אם אתם רואים תמונה בראש, אעפ"י שהיא עקבית לכם והיא מסבירה לכם, תנסו להוריד אותה. פשוט תנסו להבין דברים.

דוגמא – לצדק יש משקל? לצדק יש גוון? לצדק יש גובה? לא, זה צדק. כששואלים אותך מה זה צדק, אתה מבין, זה קונספט. כששואלים אותך מה זה אהבה, זה קונספט, אין לזה גרפיקה, אתה לא יכול לצייר את זה.

אז אותו דבר, המושגים שאנחנו מדברים עליהם, 'עצמות' ו'אור' ודברים כאלה, כשאתה אומר זה בקע מזה, לא לצייר את זה, לא לדמיין את זה. אז אעפ"י ש'בעל התניא' אמר שזה כמו גוף השמש והאור שבוקע מן השמש, אנחנו לא מדמים את זה. אלא, המושג שנקרא 'עצמות' זה מהות, זה עצם הדבר עצמו. זו המהות שלך. יש את המהות של הדברים. אבל כשהמהות עומדת בפני עצמה כחומר גלם, זה נראה כאילו היא לא עושה כלום. כאילו אין מזה כלום, אוקיי, מה זה? כאילו מישהו מסתכל על חומר גלם סטטי, אוקיי, מה זה עושה? אם זה לא יפעל אנחנו לא נבין מה זה עושה אז בזמן שזה פועל, בזמן שזה מתבטא, בזמן שזה עושה פעולה מסוימת, כביכול הוא מגלה את עצמו באמצעות אור. ז"א, פתאום אתה אומר' אהה, הנה אני רואה, אני רואה מה זה עושה.

[דברי הרב נווה: למשל' אם אני הייתי מראה לכם טלפון נייד לפני עשרים שנה אז אתם הייתם אומרים לי אנחנו לא מבינים מה זה. אז ברגע שהייתי פותח והייתי אומר לכם' זה טלפון, אתם הייתם אומרים' איך זה טלפון? אנחנו רגילים שטלפון זה בחוט כמו שפעם היה לפני עשרים שנה. ואז הייתי פותח ומראה לכם' זה טלפון. אז ברגע שהייתם רואים את הפעולות עצמן הייתם אומרים' אהה, זה טלפון. עכשיו, מישהו יכול לבוא ולהגיד לכם' אבל מה לא הבנתם כשהראו לכם את זה מלכתחילה? הנה, הראו לכם, למה לא הבנתם שזה טלפון? הראית לנו חומר גלם, הראית לנו ברזל, מה הראית לנו. אבל כשהתחלת להראות את הפעולות, הבנו מה זה עושה].

אז אותו דבר זה אצל הקב"ה – כשאתה אומר 'עצמות הבורא'. בסדר, מה זה 'עצמות הבורא'? אין לנו מושג מה זה. אוקיי, אז יש הארה ממנו, יוצאת הארה. הארת החכמה, הארה של חסדים, "להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו.." אז אתה אומר' אוקיי, "ממעשיך הכרנוך".

עכשיו, 'עצמות הבורא' בקבלה קרויה 'לב', זה נקרא לב, ו'האור' שיוצא ממנו זה נקרא 'המוח'.

ה'עצמות' נקראת הלב וה'אור אין סוף' נקרא המוח.

אז אותו דבר זה גם באדם - הלב של האדם זה המהות שלו. ומה שהוא מבטא באמצעות הדיבורים שלו וזה שזה פעילויות מוחיות, הוא לא יכול לעשות אותם בלי המוח שלו, זה למעשה האור שלו, זה המוחין שלו.

אז אל תראו את זה כהלב המשאבה עצמה והמוח האיבר. אל תראו את זה כאיברים. אח"כ אנחנו נלביש את האיברים האלה אבל כרגע אל תראו את זה ככה אלא תראו שיש לנו מהות, ויש התגלות של המהות.

המהות עצמה קרויה לבו של האדם כמו לב הדברים, כמו הלב, חומר, ליבם של הדברים, הצנטרום שלהם, ממה הם עשויים. זה נקרא ליבם של הדברים. וכאשר הדברים מתפעלים, ברגע שרואים פעולות שלהם, זה האור שלהם וזה נקרא המוח שלהם. אז זה קודם כל. כי זה חשוב מאד להבין את המושגים של עצם ואור, כי אח"כ זה יורד העתק הדבק בעולמות אחרים.

אז בתוך האדם, עצמות האדם זה הלב שלו. כדי להסביר לנו כמה אנחנו גדולים;

עצמות האדם והבורא, לב האדם ועצמות הבורא זה אותו דבר. אנחנו מחוברים עד לשם. והמוח של האדם, הפעולות שלו, הלמידה שלו, ההשכלה שלו וכו' וכו', זה האור של האדם, זה המוחין שלו. אז זה בראש ובראשונה.

הקב"ה יצר תודעת חיבור כדי שנדע איך להתחבר אליו  -

עכשיו, כאשר הקב"ה שלשל את עצמו למטה, הוא יצר איזשהו ממשק. אתה עושה הרי בין הנברא שהנברא נמצא בעולמות של תבניות, ואתה נמצא בעולם בלי תבנית, ואיך נבין אותך? איך נתעסק איתך? איך נדע מה אתה? והתשובה שהוא עשה – תודעה. מה זה דעת? מה הפירוש של דעת? חיבור. קודם כל הקב"ה יצר חיבור. שיהיה חיבור בין הבורא לבין הנברא, יצר לו דעת. עכשיו, מה בדיוק מהות החיבור הזה? איך החיבור הזה בא לידי ביטוי? אז זה לא שקע ותקע, זה לא חיבור פיזיקלי, אין כאן פיזיקליות.

הוא יצר תודעת חיבור. הוא נתן מקום להתחבר. כי אחרת איך היינו מתחברים לבורא? איך היינו יודעים איך לדבר איתו, איך להתחבר אליו? לדבוק בו? לא היינו יודעים. אז הוא יצר תודעת חיבור. אז דעת זה חיבור. ובאמצעות הדעת אדם מתחבר למעשה לבוראו.

את המושג שנקרא 'דעת' מבינים דרך הסקאלה שלו;

עכשיו, אם אנחנו מסתכלים רק על המושג שנקרא 'דעת', כדי להבין אותו, יש לו סקאלה. מבינים אותו דרך הסקאלה שלו. מה זה 'דעת גדולה' למשל ו'דעת קטנה'?

'דעת גדולה' - זה כאשר האדם חושב 'אנחנו', כאשר האדם חושב אחדות, כאשר הוא פועל אחדות, כאשר הוא מתנהג אחדות. כי אז המהות שלו שזה הלב שלו, ה'דעת' שלו, וה'אור אין סוף' הם אותו דבר, אז הוא משווה צורה עם בוראו - "ה' אחד ושמו אחד", וכאשר התודעה של האדם היא גדולה, היא אחדותית, הוא מתאחד עם הבורא.

כאשר הדעת שלו קטנה, זה נקרא גדלות וקטנות, כאשר האדם הוא ב'דעת קטנה' - אז במה הוא מתעסק? הוא אגוצנטרי, הוא אגואיסט, הוא חושב על עצמו בלבד, הוא חי בתודעה של נפרדות, 'אני' 'אני' ולא 'אתה'. אז זה נקרא 'דעת קטנה'.

עכשיו, כמו שאתם מבינים מזה זה לא קשור להשכלה. זה לא קשור להשכלה כי יכול להיות אדם משכיל בכל ההשכלות שיש בעולם אבל הוא יכול להיות ילד קטן בדעת שלו. יכולה להיות לו דעת קטנה כמו של בן שלוש. יכול להיות האגואיסט הכי גדול בעולם.

ואדם יכול להיות בור ועם הארץ אבל כל המחשבה שלו זה 'אנחנו' ובשביל הקהילה ובשביל העם ולהיות עם ולחשוב אקולוגיה ולחשוב על כל העולם. זה לא קשור בהשכלה, זה קשור בתפיסה פנימית. יש תפיסה פנימית בתוך האדם. (אנחנו נדבר על זה כי חלק מהתיקון הרגשי הוא תיקון הדעת).

המלבוש הבא אחרי ה'דעת' הוא רגשות -

עכשיו, כשאנחנו יורדים עוד יותר למטה בעניין של הדעת, יש לזה מלבושים. זה בא באמצעות מלבושים. המלבוש הבא אחרי הדעת לצורך העניין הזה, תעזבו את ה'חכמה' וה'בינה', כרגע אנחנו לא מדברים במושגים הקבליים האלה אבל המלבוש הבא אחרי ה'דעת' הוא רגשות.

עכשיו, המערכת הרגשית שלנו היא גם כן משויכת לדעת אם אנחנו נדע להשתמש בה בצורה נכונה. אם נכוון את המערכת הרגשית לדעת שלנו שזה למעשה אחד מלבוש של השני, אז זה יעבוד נהדר, אז הכל יהיה מיושר. הבעיה היא שהמערכת הרגשית שלנו מאד מאד מבולבלת ואז הוא אומר שזה גם מעיד על הדעת שהדעת נמצאת בגלות. שהדעת נמצאת בקטנות.

אז די אפשר לדעת עפ"י הרגשות של האדם איפה הוא מונח.

אז המטרה שלנו לעשות כאן ראייה מערכתית וגם תיקון מערכתי כי לפעמים אתה יכול לתקן את המערכת הרגשית, ובה אתה מתקן את הדעת של האדם. לפעמים אתה מתקן את הדעת של האדם ואז אתה מתקן את המערכת הרגשית שלו.

המלבוש לרגש - הגוף - איך הגוף מתנהג -

המלבוש לרגש זה המלבוש השני, זה הגוף שלו - איך הגוף שלו מתנהג - הגוף שלו זה חשוב מאד. התנהגויות פיזיות יכולות להיות אינסטינקטיביות, משולחות רסן או שהן יכולות להיות הלכתיות. ושוב, גם כאן אפשר לתקן באמצעות פעולות מוטוריות את המערכת הרגשית, ואפילו את הדעת של האדם. עד כדי כך. ולכן יש סוג של תפיסה ביהדות שנקראת "נעשה ונשמע" - קודם כל אנחנו נעשה ואח"כ נבין את המשמעות. כי ברגע שאנחנו נעשה את הפעולות המוטוריות, הפעולות המוטוריות ישפיעו על הדעת. תעשה פעולות של הלכה, תעשה פעולות של מצווה, זה ייתן לך את הדעת, זה יזרים לתוך הראש שלך את המחשבה, את התנועות המחשבתיות הנכונות.

[דברי הרב נווה: אבל כמו שאני אומר לכם' זה לא נכון לעשות את זה רק על מימד אחד. זה לא נכון]. זה לא נכון לעבוד רק על הדעת לחוד או רק על הרגש לחוד או רק על הגוף לחוד. עובדים על הכל ביחד - צריכה להיות ראייה מערכתית כי אנחנו רואים הרבה מאד אנשים שכן עפים על מצוות ועל הלכות ועושים וי וכבר עשו את כל השולחן ערוך, והם בהמות גרועות. ואתה רואה אנשים שהם לא עשו שום מצווה והדעת שלהם מיושבת והבן אדם מתנהג כמו צדיק. אז לכן זו ראייה מערכתית, צריך לעבוד על הכל בבת אחת.

עכשיו, המגשר של הכל ומניע את הכל, זה למעשה הרגשות של האדם. האדם הוא מונע דחפים רגשיים. דחף רגשי, המוטיבציה הרגשית של האדם זה מה שנותן לו כוח לעשות דברים. יש לאדם מושג שנקרא אינטליגנציה רגשית, ואם לאדם אין אינטליגנציה רגשית, יש עם זה בעיה גדולה מאד. כשלבן אדם אין דחף רגשי לעשות דברים, אפילו אם הוא יהיה מצליחן, ואפילו אם הגוף שלו לא יודע מה הוא הר אדם, ואפילו אם הוא משכיל עליון, אבל אין לו רגש, הוא לא רוצה לעשות, זה הורס את הכל.

ולפעמים הפוך - אמביציה רגשית, אפילו שאין לו כלום, הוא לא יפה והוא לא חכם והגוף שלו חלש, אבל עם אמביציה רגשית הוא יכול לעשות את הכל. אבל האמביציה הרגשית, שוב אמרנו' זה מלבוש לדעת אז אנחנו צריכים לדעת רק איך להלביש אותם נכון. לעשות ביניהם מתאם, ואם נעשה ביניהם מתאם, אפשר ליישר את האדם לגמרי.

לגבי המושג שנקרא 'מלבוש' – ניתן לכם את זה כדוגמא קלאסית כדי שאתם תבינו את זה. שימו בתוך אקווריום נניח אדים של מים רותחים, אבל רק אדים. סגרו לגמרי את האקווריום, שום דבר לא נכנס, שום דבר לא יוצא מהאקווריום. ויש שמה רק אדים. שום דבר לא נכנס שום דבר לא יוצא. עכשיו אנחנו לוקחים ומקררים את זה. מה יקרה? חלק מהאדים יהפכו להיות מים בפנים. מאיפה צצו המים? זה מלבוש לאדים. זה מה שאנחנו אומרים' בעקבות ההתקררות, פעולת הקירור, נהיה עכשיו מלבוש, מלבוש לאדים. איפה נעלמו האדים? נהיו מים. ז"א, נהיה כאן משהו חדש. לכן אנחנו לא קוראים לזה באותו שם. לאדים עכשיו קוראים מים. זה השם שלהם.

ואם נמשיך ונקרר ונביא את זה אפילו להקפאה – מה נראה? נראה קרח. אתה אומר' אז לאן נעלמו האדים? הם לא נעלמו, הם התלבשו בצורה של קרח. אז עכשיו יש לנו עוד מלבוש שנקרא קרח. בכימיה קוראים לזה 'שינוי מצב צבירה'. בקבלה קוראים לזה 'שינוי צורה'.

אז למעשה זה חשוב מאד שאתם תבינו שלמשל מה זה הגוף? הגוף הוא הקרשה של התודעה, זה תודעה. כמלבוש של התודעה, כמו שקרח זה מלבוש של האדים, לאן נעלמו האדים? הם פשוט הוקרשו להיות קרח.

אותו דבר הגוף הזה - הגוף הוא תודעה. הגוף הוא תודעה, אתם צריכים להבין אותו. לכן כשבאים ייסורים על האדם, ייסורי גוף, צריך לדעת שמזככים לו את התודעה. בזמן שאתה לוקח עכשיו קובייה של קרח ואתה מכה בה או משפשף אותה, ממש מייסר אותה, מה קורה לה? נהיית מים. אז יוצא שהיא הזדככה - היא מורידה את המלבוש הראשון והיא למעשה הזדככה, היא עלתה למלבוש השני. ואם תמשיך לקחת את המים ולשפשף אותם, גם הם יתאדו עד שהם יהיו אדים.

אז כביכול פעולת הייסורים או פעולת ההתעללות במלבוש מזככת וגורמת להמראה אבל כמובן שאנחנו לא רוצים שזה יהיה ככה. "לא הם ולא שכרם" נאמר על הייסורים. ברור שאנחנו רוצים להיות בני אדם ושידברו אתנו כמו מלכים, ברור, אבל צריך לדעת שגם זה נלקח בחשבון, אין מה לעשות. כשאומרים "או תורה או ייסורים" אמרו חז"ל: 'או' זה 'גם'. בכל מקום שאתה מוצא 'או' – זה 'גם'. זה כלל – איפה שאתה רואה 'או', זה 'גם'.

אז אין ולא מצאנו אפילו לא מקום אחד ולא מצאנו אדם אחד, הצדיק הכי גדול שלא יהיה, שעבר את הכל רק על אדני התורה. לא מצאנו כזה דבר. כולם עברו את זה גם בתורה גם בייסורים. אז זה חשוב מאד גם להבין את זה, גם להבין למה (אנחנו נדבר על זה בשלב יותר מאוחר).

הקשר שיש בין התודעה לבין הרגש – איך הוא בא לידי ביטוי -

לגבי עניין של המבנה של הרגש – מכיוון שהמבנה של הרגש הוא הקרשה של התודעה, אז אנחנו רוצים לדעת את הקשר שיש בין התודעה לבין הרגש. אנחנו רוצים לדעת את הקשר הזה. איך הקשר הזה בא לידי ביטוי.

אז אנחנו הולכים לכוון של אמונה;

אנחנו נבוא מכוון של אמונה, נביא את זה למציאות, ונעלה את זה בחזרה לאמונה.

[דברי הרב נווה: דיברנו על זה בעבר ואמרתי לכם שאני אעשה לכם מצגת כי זה מאד מאד מאד חשוב. אתם צריכים לדעת שכמעט החיים שלנו מתחילים מן הרגע הזה ממה שאנחנו נדבר עליהם, על מה שנאמר "כי לא בשמיים היא ולא מעבר לים כי קרוב הוא הדבר בפיך ובלבבך לעשותו", זה מה שכרגע אנחנו מדברים אז אני רוצה להסביר את זה כדי שזה יהיה לכם מובן היטב].

המושג שנקרא 'הקרשה' – שדיברנו על המושג שנקרא הקרשה, ושוב, זו לא הקרשה פיזיקלית, זה פשוט 'שינוי צורה' בתודעה. התודעה הצטמצמה, פתאום אנחנו רואים גוף. כמו ששינוי צורה שאתה עובר מערנות לשינה מולידה חלום. מאיפה בא החלום? זה שינוי צורה, זה צמצום של האדם אז בא חלום. אז אנחנו נמצאים רק במצבי תודעה. יש כאן ספקטרום של תודעה, שהתודעה יורדת היא רואה משהו כי זאת הקרנה ממנה. כל פעם מראים לה את מה שהיא רואה.

כשאנחנו שואלים על המערכת הרגשית – מאיפה היא קיבלה את הערכים שלה? איך היא עובדת? מה זה למשל כעס וצחוק, ואהבה, וכל הרגשנות הזאת? מאיפה זה מגיע? אז זה מגיע מהתודעה. אוקיי, אז מה זה בתודעה? מה זה הדברים האלה שנמצאים בתודעה?

אז קודם כל ובראש ובראשונה אנחנו נבהיר שהתודעה ומה שנמצא מעל התודעה נמצא קודם כל במצב טבעי של אחדות. המצב הראשוני של כל המציאות היא אחדות פשוטה. "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות והוא הקרוי אור אין סוף".

'אין סוף' זה אחדות, אחדות פשוטה כי אין משהו שיפריד אותו. אין משהו שיעשה מחיצות, אין משהו שיעשה חומות, אין משהו שיעשה ישויות נפרדות. 'אין סוף' אז כל האור הוא אחד. כל האור הוא אחד, שום דבר לא מפריד ממנו, שום דבר לא חוצץ אותו אז הכל הוא אחד.

אז קודם כל צריך לדעת' כשאח"כ אנחנו נרד למערכת הרגשית, אנחנו צריכים לדעת קודם כל ממה מובנית הקרשה של התודעה. מה הדברים שכ"כ מחזיקים אותה, הכללים שמנהלים אותה.

המערכת הרגשית שלנו בנויה על בסיס אחדות -

בראש ובראשונה – אחדות. המערכת הרגשית בנויה על בסיס אחדות. הכל בנוי שמה על בסיס אחדות [דברי הרב נווה: אני אוכיח לכם את זה אבל קודם כל אנחנו נבין מאיפה זה בא].

למה המערכת הרגשית שלנו אוהבת אחדות? למה אנחנו אוהבים להיות ביחד ואנחנו אוהבים משפחתיות ואנחנו אוהבים זוגיות? ואוהבים שיהיה לנו חברים ושנהיה מקובלים ונהיה מכובדים? אנחנו אוהבים את זה.

אם מאיימים על אדם בחרם, מיד הוא מפתח 'חרדת נטישה'. למה לתינוק יש חרדת נטישה? למה לילד יש חרדת נטישה? בגלל שהאינסטינקט שלו בנוי מאחדות. אני לא רגיל שעוזבים אותי, אני רגיל לאחדות, אני בנוי מאחדות, מה פתאום אומרים לי שעוזבים אותי? אז צריך לדעת מאיפה יש לילד או לתינוק רגשות כאלה של חרדת נטישה. למה שזה יהיה לו ? מי מעניק לו את זה?

אז זה לא אינסטינקטים של הטבע, ואין כאן מה לדבר על דארוויניזם, או אין כאן מה לדבר גם לא על פיזיקה. אתם צריכים לדעת' למדע אין מושג על מה הוא מדבר. זה אנשים בלי יושרה אקדמית ובלי הסתכלות מערכתית. וכל העניינים של מפץ גדול ובנייה אבולוציונית זה הכל השערות ותאוריות, כי זה תאוריית המפץ הגדול, וזה תאוריית הדארוויניזם. ובחלק מהמקומות כבר וויתרו על זה. היום כבר מוצאים בעיות בתאוריית המפץ הגדול ולאט לאט מתחילים לרדת מהתאוריות האלה ועדיין הדינוזאורים ממשיכים ללמד את זה בכל מיני מקומות. וזה מטעה, זה מאד מאד מטעה כי הטבע עובד על שיסוי, הטבע עובד על זה שאני צריך להציל את עצמי. הטבע עובד על הישרדות. הוא לא עובד על תחושה נעימה בזמן של אחדות.

הכריש לא רוצה שיהיו לידו אנשים. אריה לא רוצה יהיו לידו אנשים או אריות אחרים. יש כ"כ הרבה חיות שאוהבות את האינדיבידואליזם שלהן והן אינדיבידואליסטיות. אז אין להם אינסטינקט לאחדות. ובא האדם שהוא הכל, ויש לו אינסטינקט אדיר לאחדות. בכל מקום הוא מחפש אחדות. הוא לא רוצה לגור לבד אז הוא גר בעיר ואת העיר הזאת הוא מצרף למדינות, ואת המדינות למעצמות, ואת המעצמות הוא מחבר. ותשימו לב, זה הכל עניינים ואינסטינקטים של התחברות. תראו מה אנחנו עושים; טלפונים, ואינטרנט, ותתקשר להוא ותדבר עם ההוא ותשלח לו. ורשתות חברתיות.. יש לנו אינסטינקט לעשות את זה.

אז מאיפה בא האינסטינקט הזה? זה לא אינסטינקט דארוויניסטי, זה אינסטינקט אלוקי של כל הזמן להיות מחובר. כל הזמן להתאחד. כל הזמן לעשות תנועות לכוונים האלה. אז האמונה שלנו היא אמונה מתאמתת. זה לא אמונה של אני מאמין בחייזרים או זרקתי את השכל אני לא חייב להוכיח לך. רואים את זה, זה אחד לאחד.

האחדות מתקיימת אם יש רגש של אהבה -

דבר נוסף – באיזה אופן קשור האור? איך האור קשור בינו לבין עצמו? זאת שאלה גדולה. לכאורה אתה יכול להגיד' ב'אור אין סוף' איך אפשר לשאול את השאלה הזאת? מי יודע איך האור מקושר שמה? אבל איך אנחנו מרגישים את זה? אתה אומר' אם אני אקרע את האור, אני קורע אותו ואני עושה עכשיו שתי ישויות. מה שתי הישויות מרגישות בינן לבין עצמן? רצון באחדות. אמרנו את זה. אבל עולה מזה רגש. זה לא סתם רצון לאחדות של בוא אחי בוא תעמוד לידי. זה לא נגמר ככה בבוא תבוא לידי אלא פתאום מתפתח רגש שנקרא אהבה.

עכשיו, ואהבה מה זה עושה? זה לא סתם רגשות. זה לא לבלות ביחד או מִשְמַש ביחד. זה לא. זה הרצון של ישויות נפרדות להיות אחד כי הם רוצים להיות אחד פיזית. בכל מקום שהם נמצאים הם חושבים איך להיות אחד פיזית. אנחנו לא מדברים רק על גבר ואישה. אנחנו מדברים בכלל. מתרחשת אהבה. זה לא סתם להיות אחד עם בני אדם כי יש אנשים שאני לא רוצה להיות איתם. למה? כי אני לא מייצר איתם את האחדות, כי אנחנו לא אוהבים אחד את השני.

אז ברגע שאין את הרגש של האהבה, ממילא אני יודע שהאחדות כבר מתבטלת. אבל אם יש לי רגש של אהבה אז אני יודע שהאחדות מתקיימת.

אז נולד רגש שהוא רגש חדש שהתפקיד שלו הוא להדביק את הישויות בחזרה אבל אני צריך לדעת אם כך איך להשתמש בו, ואיזה רגש בדיוק עולה כי אני צריך לדעת להשתמש בו נכון. זה שהוא אומר לי תתאחד, אני עכשיו צריך לדעת רק איך להתאחד. כי זה לא אומר שמותר לי לעשות כל מה שאהבה אומרת לי כי אחרת יהיה לנו גברים עם גברים ונשים עם נשים, וגבר עם האישה שהיא לא שלו ויהיו לנו כל מיני חיבורים. יהיו חיבורים אבל לא חיבורים ראויים. זה שאמרו 'תתאחדו', על הכיפאק אבל צריך לדעת איך מתאחדים (מיד אנחנו נדבר על זה).

אז קודם כל – מאיפה בא לנו רגש האהבה? שזה הדבר המנחה אותנו, זה הרגש הבסיסי ביותר שהאדם זקוק לו. כשתינוק נולד לעולם – אי אפשר להתייחס אליו בקרירות. אתה יכול לתת לו הכל, ממש, את החיתולים הכי טובים ואת הטיטולים הכי טובים ואת המזג אוויר הכי טוב, הכל, אם אתה לא נותן לו אהבה – הרגת אותו. הילד יכול לצאת משוגע רק מזה שאתה לא נתת לו אהבה. אז זה תלוי באהבה. הוא צריך לקבל רגשות של אהבה אבל הרגשות של האהבה, מה מקרינות לו? מתאחדים אתי, אוהבים אותי, מקבלים אותי, מאחדים אותי, אני חלק מ.., יש לי שייכות, אני שייך ל.. זה לא סתם פוצי מוצי, זה מאד עמוק. זה משדר לתת מודע המון המון שידורים של' אני אחד עם מישהו, אני קשור למישהו, אני שייך למישהו, יש לי כאן שייכות.

לכן אנחנו מדברים כנגד אהבה – מה הדבר הכי קשה באהבה? בגידה. לא שנאה. זה שרבים פה ושמה זה לא נורא. זה לא נורא, אף אחד לא מתרגש מזה שקצת רבים. מה הורס את האהבה? בגידה. ברגע שאתה בוגד אתה אומר' אוקיי זה בדיוק היפך מאהבה. אם אתה עושה אתי משהו שהוא בדיוק היפך מאהבה, משהו שהוא בפירוד, אוקיי, אין לי מה לעשות איתך יותר.

אז למשל' להלכה נפסק – שאישה חושבת על גבר אחר - לא נורא. אם הם רבים – לא נורא. אבל אם היא בגדה כבר בבעלה – זה כבר גירושין. אז צריך להבין את הדברים האלה איך הם באים לידי ביטוי, איך זה יורד ממש להלכה. ההלכה מתנהגת בדיוק לפי המקור האלוקי. וצריך לדעת איך זה מתלבש ככה לאט לאט לאט בתוך הטבע.

הדעת מלמדת אותנו איך להתחבר -

דבר נוסף שהוא חשוב לעניין הזה – עניין הדעת – הרי אמרנו' אוקיי, אז הכל אחדות וזה הבסיס של הכל, ויש את האהבה כמשהו שמחבר, הוא נותן מוטיבציה רגשית להתחבר. זה שאני אחשוב בראש' וואלה אנחנו נפרדים, זה לא טוב, כדאי שאנחנו נהיה אחד כי באנו מהאחדות, זה לא יעזור. אני צריך מוטיבציה רגשית, ומה שנותן את המוטיבציה רגשית זה רגש האהבה, אבל עכשיו, כשאני באמת מתחיל להתאחד, אני כבר מתחיל לשים לב', אוקיי אני לא יכול להתאחד פה עם כל אחד. אני קולט שיש כאן הבדלים; אנחנו לא תמיד מסכימים על אותם דברים, אנחנו לא מבינים אחד את השני, התקשורת קלוקלת. יש מצבים שאמרו לי עם זה אל תתחבר, עם זה אל תתחבר.

אז מה עושים פה? כי מצד אחד אומרים לי 'תשמע הכל אחד', אני מרגיש אהבה. מצד שני אומרים לי 'אתה לא יכול להתחבר עם כל אחד'. אז איך זה מסתדר? כאן נכנס הדעת. הדעת כבר צריכה ללמד אותי איך להתחבר. לא אמרו לך 'אל תתחבר', אלא אמרו לך 'תתחבר אבל תדע איך'.

אז עם האישה שלך - אמרו לך תקדש אותה תחת חופה ונישואין. על הכיפאק. עם ההורים שלך – אמרו לך תכבד אותם. עם הילדים שלך – אמרו לך תחנך אותם. עם הרב שלך – אמרו לך איך לדבר עם הרב שלך. לכל אחד נתנו דרך. עם החבר שלך – אמרו לך "ואהבת לרעך כמוך". עם אישה אחרת אני גם אמור לעשות "ואהבת לרעך כמוך" אבל בלי קשר לנגיעות. לא לעבור גבול שאתה לא צריך לעבור אותו, וזה לא יגרע מן האחדות איתה. זה לא יגרע. לא צריך לגעת בשביל להתאחד. עם האישה שלך אתה חייב לגעת כדי להתאחד. אישה אחרת אתה לא חייב, אתה לא צריך את זה, זה לא רלוונטי לחיבור, אפשר להתאחד בדרך אחרת. הלב שלכם יהיה מחובר, התודעה שלכם תהיה מחוברת, אתם יכולים להיות ב'השוואת הצורה', אתה קדוש והיא קדושה, תעזוב אותה בשקט.

וככה הדעת לאט לאט מלמדת אותנו איך להתחבר. היא לא אמרה לנו אל תתחברו, היא אמרה תתחברו אבל יש דרך להתחבר.

כמו שבן אדם מרכיב מכונה - אתה מרכיב מכונה – נניח, הרמקול כשהוא הגיע אלינו, החוט היה בנפרד, הרמקול כשלעצמו היה בנפרד, הספוגים פה היו בנפרד, המשקולת הייתה בנפרד, ככה קיבלנו את זה בקופסה. אוקיי, אתה אומר' בוא נחבר את זה, אני צריך רמקול. אז הייתי יכול להגיד' בוא, תשמע, בוא נדלג על המשקולת, בוא נחבר ישר את המיקרופון לחוט, אין, זה לא עובד, יש דרך. איך מחברים מכונה? יש דרך איך מחברים מכונה. לא מחברים כל חלק לכל חלק אלא יש לך הוראות הפעלה איך מחברים את החלקים של המכונה. תחבר את זה ואז הכל יהיה בסדר. אז כאן נכנס הדעת. הדעת אומרת לך איך להתחבר.

אז 'דעת' זה התחברות, אבל יש ב'דעת של ההתחברות' איך להתחבר.

אז זה דבר חשוב מאד שגם כן נמצא בתוך המערכת הרגשית. למה? כי הרבה מאד אנשים אומרים' יש לי אינטואיציה נגד הבן אדם הזה. אוקיי, יש לך אינטואיציה נגד הבן הזה אבל התורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך", מה נעשה עכשיו? אתה אומר' אבל אני לא מסתדר איתו. אני מבין אותך אבל אתה לא יכול להסתפק רק במה שהאינסטינקט שלך אומר. אתה צריך להסתפק כאן בעוד דחף - יש לנו דחף לאחדות. אבל הגוף אומר לך ברציונל שאי אפשר בדרך הרגילה. אוקיי, בוא נפעיל יצירתיות.

יש לנו הערצה והערכה למערכת הרגשות הטובה - 

עכשיו לגבי עניין יותר עמוק. יש לנו הערצה אינסטינקטיבית כביכול לערכים מסוימים.

[דברי הרב נווה: דיברנו על זה, חשוב לחזור על זה, אני אחזור על זה עוד הרבה מאד פעמים כי עד שאני התלהבתי מזה ועפתי מהכסא, עד שאתם לא תעופו מהכסא אני לא עוזב אתכם. עד שלא תצמיחו כנפיים ואתם תתלהבו מזה אני לא אעזוב אתכם, שיהיה לכם ברור לגמרי. כי הכל תלוי בזה. אתם צריכים לקלוט שכתוב "וחיי עולם נטע בתוכנו", תקלטו, אנחנו כבר רוחניים. זה כבר הכל קיים בנו, רק צריך להקשיב ללב].

אנחנו עושים סדר בתוך המערכת הרגשית; הרגשה טובה (כי זה רגשות) הרגשות טובים, רגשות לא טובים. הכי פשוט שבעולם כמו לתינוק. תבינו, מה זה "חנוך לנער על פי דרכו"? ככה. זה עפ"י דרכו, זו הדרך. מתחת להרגשה טובה אתם כותבים ערכים שגורמים לכם להרגשות טובות; 'אמת', 'צדק', 'חסד', 'שלום', 'אהבה', 'אחדות', וכו'. בצד השני אתם רושמים מה לא גורם לכם להרגשה טובה; מלחמה, שנאה, עיוות הדין, כעס, עצב, דיכאון, וכו'. הגענו לאיזה 200 ערכים.

[דברי הרב נווה: אגב, המצגת פה, אני יכול לשלוח אותה אבל אני עשיתי את המצגת בראשי פרקים, והסתכלתי עליה לפני השיעור ואמרתי שאני צריך להרחיב אותה. חשוב לי להרחיב כל שקף אז אני קודם כל אעביר לכם אותם כראשי פרקים אבל אני גם רוצה להרחיב לכם כל שקף אז שתדעו שבמהלך כל המסלול זה הולך להיפתח מאד. מהאסופה (אני חושב שיש שמה 15 שקפים) אנחנו נעשה עוד 150 שקפים. נפתח אותם כדי לסדר את הכל. כי בקריאה אי אפשר להבין את המצגת. כאילו' המצגת מחייבת שמישהו יסביר אותה אז תוך כדי ההסבר אנחנו פשוט נפתח דף דף ונפתח אותו, כי זה חשוב מאד].

בתוך המערכת הרגשית הזאת, ההערצה וההערכה שיש לנו למערכת הרגשות הטובה, לערכים שנמצאים בחלק הטוב, זה דבר חשוב מאד. כי למה? אנחנו אוהבים שלום. אנחנו אוהבים צדק. אנחנו אוהבים אהבה. אנחנו אוהבים אחדות. אנחנו אוהבים את זה, יש לנו רגשות טובים לזה. ויש לנו רגש רע לבדיוק ההיפך.

למה אם כן  אנחנו בוחרים להשתמש בצד השלילי של המערכת הרגשית ? -

וכשאנחנו מסתכלים על המציאות אז אנחנו רואים שאוקיי, משהו פה השתבש; אז למה אנחנו כועסים? למה אנחנו בריב? למה אנחנו בוחרים להשתמש בצד השלילי? בצד הרע של הטבלה? איך זה יכול להיות שזה בכלל ברירת המחדל של האדם? הוא מיד שולף כפתרון ראשון את הרע והוא לא מרגיש טוב כלפי זה.

וזה ממש דומה כמו לבן אדם שיגיד' תשמעו, אל תביאו לי כוס תה מתוק אני רוצה לשתות איזה משהו מר, תביאו לי מיץ של עשב חיטה. יש בן אדם שיגיד כזה דבר וייסר את עצמו לכתחילה? אף אחד לא יעשה את זה עם הגוף שלו.

למה אנחנו עושים את זה לרגשות שלנו? איך זה יכול להיות שהאינסטינקטים שלנו מובילים אותנו לריבים? אתם מבינים, משהו כאן חולה באנושות. אבל לא צריך להוכיח את האנושות על התרבות שלו או שהוא לא למד תורה. אתה אומר, אפילו לכל בן אדם, כי זה אמת אוניברסלית, זה קיים בכל תינוק גם גוי. תהיה מיושר לעצמך. תעבוד לפי המערכת הרגשית המובנית שלך.

וכדי שאתם תבינו שזה לא תרבותי, זה לא קשור לעניין של תרבות, אז למשל צדק זה צדק אוניברסלי. צדק - כל תינוק, קחו את כל התינוקות בעולם. תינוקות בגיל בין שנתיים לבין שלוש, תתחילו לחלק להם משהו, שיניים של במבה, גולות, כסף, מה שזה לא יהיה. אם הם יראו שאתה עושה חלוקה לא הוגנת ולמישהו אתה נותן יותר, זה יעצבן אותם. אז מאיפה הוא יודע מה זה צדק? זה לא עניין תרבותי שאתה מלמד ילד' אתה יודע, צריך להיות צודק, צריך לחלק שווה, לא לעשות אפליה, הם לא נמצאים שמה, אין להם בכלל את התמלול הזה. אבל בהסתכלות הוא מיד מבין.

כשאתה מחלק שווה בשווה בין כל האחים, הוא שקט. הוא לא אומר לך אל תחלק לאחים. זה בסדר שאתה מחלק לכולם, הוא רק רוצה לראות שזה שווה. אז הנה צדק הוא מבין שזה שוויון. וזה באמת הגיוני כי זה החוק של האחדות. כי האור עליון שממלא כל המציאות, הוא שווה בכל ההיבטים שלו. אין שם דרגות למעלה ולמטה ימינה ושמאלה. אין אפליות. אין שם 'משה רבינו' ועבד, אין כזה דבר זה הכל אותו דבר. יש הומוגניות. ההומוגניות באה לידי ביטוי בצדק.  וכשבן אדם קולט חוסר צדק הוא מיד כועס על זה, בצדק. אבל זה מתחיל כבר אצל ילדים מתחת לגיל שלוש שעוד אין להם קוגניטיביות, אין להם מילוליות וגם התרבות לא נכנסה אליהם עדיין.

כשילד משקר – סתם נניח גנב לאח שלו את הצעצוע. אתה שואל אותו' גנבת? לא. אתה שואל אותו', למה אתה משקר? הוא מיד מתבייש. למה הוא מתבייש? הוא יכול היה להגיד' אבא לא ראה, אני יכול להגיד לו מה שאני רוצה. הוא לא ראה. עכשיו אני יכול למכור לו איזה לוקש שאני רוצה. המערכת הרגשית שלי לא צריכה להגיב למניפולציות שלו. אני יכול להגיד לו פשוט 'לקחתי' או 'לא לקחתי'. למה הוא מתבייש? כי הוא יודע ששקר זה לא טוב, זה לא נכון, זה אינסטינקט.

אבל אתם צריכים לדעת שחיות משקרות על בסיס מתמיד. כל הזמן עושות הונאה. קופים, כל חיה טורפת שבאה, הסוואה שעושות חיות ודברים כאלה, זה הכל מבוסס שקר. זה ברור, אחרת הם לא יכולים לשרוד. ואצלנו שקר גורם לבושה. משמע, האמת אצלנו זה ערך עליון. זה חשוב מאד. וככה.

אז אי אפשר להגיד שהמערכת הרגשית שלנו היא תרבותית. המערכת הרגשית שלנו היא מלבוש למשהו עליון יותר. תבינו למה אנחנו שייכים.

אז התחלנו מאמונה שאמרה שהכל אחד, וזה התלבש בתוך מערכת רגשית שמראה שהאמונה שלנו שהכל אחד.

אבל בואו נעשה את זה הפוך;

נניח שאנחנו עכשיו לא מאמינים ולא יודעים את תורת האריז"ל. בוא ניקח את כל הערכים האלה. את כל הערכים שבצד ימין שאומרים לנו 'אמת', 'אחדות', 'שלום', 'אהבה', 'צדק', 'חסד', 'שלום', בוא נראה למה כל זה משמש. למה כל הערכים האלה משמשים?

למשל' בן אדם שיהיה על אי בודד – הערכים האלה ישמשו אותו? לא ישמשו אותו, הם לא רלוונטיים. אתה עושה שלום עם מי? אתה אומר אמת למי? אתה עושה צדק עם מי? אז יש מלא ערכים שפתאום נהפכים להיות לא רלוונטיים כשאתה לבד.

עכשיו יכול להיות שיהיה אינסטינקט לבן אדם, כל אחד רוצה לחיות על אי בודד, אוקיי לך תחיה על אי בודד אבל המערכת הרגשית שלך עכשיו מתה. ואתה תרגיש את הדאון הזה. אין בן אדם שיהיה לבד ובאיזשהו שלב לא ירגיש את הדאון הזה כי אתה מדכא את המערכת הרגשית החיה שלך.

יש לך מערכת רגשית, אמרנו שהיא מלבוש לרוחנית וזה צריך לעבוד כי אתה לבד. למה אתה נשאר בגוף נפרד בעולם הזה? ירדת כגוף נפרד, בסדר, על הכיפאק, אבל ציווינו אותך ב"ואהבת לרעך כמוך", תפעיל את המערכת הרגשית שלך שתדע להתחבר. אתה מנסה להיות לבד, אתה לא מפעיל את זה אז אתה תמות. אז מן הסתמא זה כבר יפגע בו. היא תתכבה לגמרי. אז שאף אחד לא יספר לכם שהוא מאושר על אי בודד. שאף אחד לא יספר לכם את זה.

אף אחד לא אוהב בדידות. כולנו מרגישים כבויים בשעה של בדידות. זו הסיבה לכל העצב שיש בעולם כי כולם בלי יוצא מן הכלל מרגישים לא מובנים ולכן הם מרגישים בודדים. זו הסיבה לעצבות בעולם, וזה מביא אתו את כל 'המרעין בישין' כמו עצב ודכאון ואלף ואחד דברים. אבל זה הכל מכל תחושה של בדידות. אבל שימוש נכון במערכת הרגשית כבר ידע להוביל אותנו לאחדות הרצויה. זה משמש אותנו לשם.

למה נוצר במערכת הרגשית צד שלילי ? -

אם ככה, למה אנשים בכל זאת בוחרים להשתמש בצד השמאלי של הטבלה? למה בכל זאת יש שמה שימוש? אמרנו שיש שם בלבול סדרים, אז התשובה היא בוא נראה בכלל למה יש לנו צד שמאלי? למה אין לנו צד ימני? צריך להיות לנו רק צד ימני. לא צריך להיות לנו אם ככה צד שמאלי. מאיפה נוצר לנו צד שמאלי?

אם הקב"ה ברא אותנו בצלמו אז אנחנו היינו צריכים להיוולד רק שוחרי שלום, ורק אנשי אמת, ורק אנשי צדק. איך זה קרה שפתאום יש לנו גם עוד צד? מאיפה זה נוצר? אז בתוך העניין של הדעת, הרי אמרנו שלדעת יש סקאלה. יש לנו דעת של אחדות, אבל בצמצום של התודעה הדעת יורדת ויורדת עד שהיא אומרת 'אני'. וכשהיא אומרת 'אני' היא גם מגנה על ה'אני' הזה ואז היא מייצרת ערכים שמגנים על האדם. וזו הסיבה שאנחנו בוחרים על בסיס מתמיד את הצד הרע.

אני רואה מקום של שפע - גם אני רוצה לנצל את השפע. אתה מנסה לנצל את השפע על חשבון אנשים אחרים, אתה מאבד את הצדק. בן אדם בא תוקף אותך - אתה אומר' מה אתה תוקף אותי, אתה מרגיש מותקף, אתה מרגיש כאילו מה, תיכף יעלימו אותי מהמציאות אז אני חייב לתקוף בחזרה אז אני יוצר מלחמה אני לא יוצר שלום. ואם תשאל את הבן אדם' למה אתה נלחם? תשמע, אני מגן על עצמי. תוקפים אותי, אני חייב להגן על עצמי.

וככה, אם אתה תגיד לבן אדם, תשמע, למה אתה בוגד? אני ראיתי את אשתי אבל ראיתי משהו יותר טוב. ועוד כל מיני דברים כאלה שפשוט המערכת האגואיסטית שלך בנתה לעצמך מערכת שפיטה חדשה לגמרי ומשם אתה מתחיל לחיות. וכל החיים שלך הם למעשה בלבול סדרים אחד שלם כי אתה פשוט החלפת את הדעת. משהו הוחלף שם בדעת. המערכת הרגשית לא השתנתה. זה עדיין גורם לנו תחושות רעות, רק הדעת הלכה לאיבוד.

אז זה מאד חשוב כדי לדעת שאנחנו נדע שהמערכת הרגשית שלנו לא הלכה לאיבוד. וההיפך, אנחנו יכולים לבנות עליה כדי לתקן את העולם ולעשות תיקון חברתי. אנחנו יכולים לעשות תיקון חברתי גדול מאד, עצום, אם אנחנו נדע להגיד לאנשים להשתמש נכון במערכת הרגשית שלהם. מאד חשוב להבנה. מאד מאד חשוב להבנה.

שימוש נכון במערכת הרגשית נעשה על ידי נאמנות רגשית ללב -

עכשיו, מה יעביר אותי מהצד השמאלי של הטבלה לצד הימני של הטבלה? זו השאלה. מה יעביר אותי? אז אנחנו קוראים ל'אני' הזה, לצורך העניין הזה בסלנג' אגו. ברגע שאדם יוותר על האגו שלו, יוותר על ה'אני', אתה צריך לוותר על ה'אני'. ואתה צריך להאמין. יש כאן עניין של אמונה. לחזור ימינה לצד הימני כדי לוותר על האגו, אפשר רק עם אמונה. האויב הכי גדול של האגו הוא רק המושג אמונה. אין לו אויב אחר. אין נשק אחר. אין שום דבר שמצליח להתגבר על האגו, שום דבר, רק אמונה.

שוב, אמונה זה לא אמונה מטופשת. האמונה שלנו, שוב, אתה מבקש מאדם שיהיה נאמן ללב שלו. שיהיה בעל אמונה רגשית ללב שלו.

אתה מאמין באחדות? כן. אז תעשה אותה. תן לה תוקף. תקיים אותה. אתה מאמין באמת ובצדק? אז תעשה אמת וצדק. אתה מאמין בשלום? אז תקיים אותם. אתה לא צריך להאמין בחייזרים. לא ביקשתי ממך שאתה תאמין באיזה טקסים פולחניים מוזרים שאתה אמור לעשות אותם בשתים עשרה בלילה עם אנשי זאב. לא ביקשתי ממך דברים מוזרים.

אתה מרגיש את הדברים שקיימים בך? כן. אז תעמוד עליהם. רק תעמוד עליהם. אבל אתה צריך להאמין שהם יתקיימו אם אתה תעמוד עליהם.

כי מה אנשים חושבים? לא, אם אני אוותר אני אצא  פראייר ואז ידרכו עלי. אני אהיה חלש. אם אני אהיה עניו אני אראה חולשה. ואם אני לא אעמוד ואני לא אלחם אז אנשים ידרכו עלי. זו המחשבה של בני האדם. ואתה צריך, כדי לא לעשות לעצמך מעין רציונל כזה, לעבור לאקט אמוני. ובאקט האמוני הזה, בתוך האמונה שלך, אתה צריך לדעת שהיקום יגיב לזה.

היקום מגיב למתן תוקף לדברים שאנחנו מאמינים בהם -

בגלל שאתה בנוי, הרי אדם זה עולם שלם, אז כל העולם יתנהג אתכם אחרת לגמרי. ברגע שאתם תעברו למקום הזה, העולם יעבור למקום אחר לגמרי. ז"א, אם אתה תעמוד על השלום יהיה שלום גם בעולם. אם אתה תעמוד על האמת תהיה גם אמת בעולם. אתה צריך לדעת שזה חוצה גבולות. כי זה לא נשאר ברמה של האני, זה עובר לרמה של האנחנו. כל דבר שאתה עושה שהוא שייך, הוא שייך לכל האחדות כולה. אתה מפעיל את הערך ששייך לכל האחדות כולה. רק צריך שוב, להאמין זה לתת תוקף. להאמין זה פשוט לתת תוקף. וזה מאד חשוב שניתן תוקף לדברים שאני מאמין בהם. כי מה אנשים אומרים? כן, תשמע, אני מאמין בצדק באמת ושלום, אבל אנשים זה לא בני אדם. הם אשמים, לא אני. אם אנשים יהיו בני אדם אז העולם יהיה אחרת לגמרי.

זה לא תלוי באנשים אחרים, זה תלוי בבן אדם אחד. "וַאֲפִילּוּ גַּבְרָא חָדָא אִי יִתְקְרֵב קַמֵי מָארֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא מִיָּד יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא". ואפילו אם אדם אחד יתקרב אל הקב"ה בתשובה שלמה, הוא יכול להביא את מלך המשיח (ככה אומר הזוהר). אז זה לא תלוי באנשים אחרים מכיוון שזאת הקרנה שלך. גם אנשים אחרים שנמצאים סביבך. כל אדם צריך להגיד את זה לעצמו. [דברי הרב נווה: אני יודע שזה קצת קשה לתפיסה אבל תשתדלו בזה]. כל אדם צריך להגיד' כל העולם שאני רואה אותו, זה הכל ביטויים שלי. אז אם העולם אכזר, אני אכזר. אם העולם מפגר, אני מפגר. אם העולם הולך עם הראש בקיר, כי אני הולך עם הראש בקיר. וזה אמת. זה אמת לאמיתה.

אז  אם תגיד' אבל יש פה צדיקים, אז למה הצדיקים.. הרבה מאד צדיקים חושבים שאנשים שמתגלים אליהם הם מלאכים. הפן שאנשים מראים להם הוא פן מלאכי, הוא לא פן שטני. זה ממש ככה. [דברי הרב נווה: יש הרבה מאד אנשים שכשמדברים אתי זה ממש מלאכים ואני רואה אותם כדמות מלאך. ואני שולח אותם לבן אדם אחר, הם אומרים לי תגיד לי מה זה הבן אדם הזה ששלחת לי? זה הבן אדם הכי גרוע בעולם. אני אומר' תשמע, אלי הוא מלאך, אליך הוא שטן. אבל זה לא סתם ככה. נכון אנחנו מכירים שזה ככה? אנחנו מכירים שזה ככה].

אז זה הכל מה שאתה מקרין. מה שאתה מקרין ימשוך אליך אפילו אם זה יהיה אותו אדם. כי אותו אדם הוא כ"כ ורסטילי שלבן אדם אחד הוא יראה מלאכיות ולבן אדם אחר הוא יראה שטניות. אז זה לא בגלל שהוא כזה, זה בגלל שמה שאתה מקרין. There is no spoon. אתה קובע את זה.

דיברנו על תנורו של עכנאי – 'רבי אליעזר הגדול' אומר הוא טהור, החכמים אומרים הוא טמא. מה התנור כשלעצמו? אין תנור כשלעצמו (בפעם המיליון). There is no תנור. אבל אם 'רבי אליעזר' היה אוכל מהתנור הזה הוא היה לו טהור? כן. אם חכמים היו אוכלים זה היה טמא? כן. אבל מה התנור באמת? אין תנור באמת. זה היופי, תקלטו באיזה פלא אנחנו חיים.

אז כל בן אדם שאומר' אני מה זה אני מביא אנשי מקצוע, הם מרמים אותי. אני מדבר עם הבן אדם הזה, הוא נוכל. זה כועס עלי.. אז תבדוק את עצמך. זה בדיוק מה שאתה זורק החוצה ליקום. תתנהג בצורה צדיקה, אתה לא תקבל את זה. תשאלו את 'הבעש"ט', לגביו כל העולם מצוין. העולם מתוקן כבר.

כל הצדיקים שבאים, תסתכלו למשל' 'הרבי מלובביץ'' מקבל אנשים, איך כולם ילדים טובים. מיליון איש עומדים בטור עם כ"כ הרבה נימוסים, אף אחד לא דורך על השני, אף אחד לא דוחף. כולם מדברים אליו, ממש אתה אומר' וואלה "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ". ממש אתה רואה תורות של אנשים. [דברי הרב נווה: הסתכלתי על איזה אלף איש – אף אחד לא זז, כולם מלאכים. אבל כל מלאך כזה שחוזר הביתה – איך הוא לאשתו? השם יעזור].

אז זה מה שהוא מקרין. הוא מקרין את הצדיקות הזאת אז הוא רואה את הצדיקות הזאת מאנשים. יש בחינת 'הרבי מלובביץ'' שבאים אליו. ככה זה עובד. זה מה שאתה מזמן. אז אתה צועק שהעולם אכזר – כי אתה כזה. העולם נוכל – כי אתה כזה. [דברי הרב נווה: סליחה שאני אומר את זה אבל צדיקים לא חווים את העולם ככה. צדיקים חווים את העולם הזה כפלא גדול. אז החכמים יכולים כביכול (סליחה על הביטוי) להתבאס כי התנור טמא, אבל רבי אליעזר אומר' תשמעו לגביי הוא טהור, אני לא יודע על מה אתם מדברים, אני בסדר אתו.

קשה להבין את זה אבל חלק ממה שאנחנו מדברים על מערכת רגשית, זה כשאתה מאד מחזיר את האחריות לאדם ואתה אומר לו' אתה צריך להיתקן. המערכת הרגשית שלך לא מעוותת בגלל הציבור או בגלל שמישהו עיוות לך אותה. אתה עיוותת. ואם אתה באת מזה מגלגול קודם אפילו כמעוות, אוקיי בוא נתקן את זה. בוא נתקן את זה. עכשיו אנחנו נדבר על לתקן את זה אבל חלק מלתקן את זה זה קודם כל שאתם עובדים רק על האדם כשלעצמו. ולא, אבל אתם צריכים לדבר עם ההורים שלי כי ההורים שלי מתעללים בי. וגם יש לי בעיה של זוגיות, אתם צריכים גם לדבר עם אשתי. וגם אחד הילדים שלי, אתם לא מבינים, הוא עושה לי את המוות. אתם לא מדברים עם אף אחד – רק אתו.

וזו נקודה מאד חשובה. כשמזמינים לטיפול רגשי, לא מעניין אותך מה שהוא מאשים את העולם כי הוא יאשים את כל העולם. אנחנו מדברים רק איתך. אתה חווה מציאות לא טובה, כי זה מה שאתה מקרין החוצה. כי אותו בן אדם הוא מצוין עם הרבה אנשים אחרים. איתך הוא לא בסדר. סימן שמשהו בך שאתה משדר הוא לא בסדר. אז בוא נדבר על מה שאתה משדר החוצה. ושוב, כשאנחנו מדברים על מה הוא משדר החוצה – אז הוא לא משדר אחדות. אז הוא לא משדר אהבה. אז הוא לא משדר צדק. הוא לא משדר אינטימיות. הוא לא משדר עניין.

יש אנשים בזוגיות למשל, פשוט לא משדרים עניין בבן זוג. לא מעניין אותם. אז הוא אומר' מה, אבל אני בן אדם טוב, אני לא עשיתי לה שום דבר רע. כן, אתה פאסיב אגרסיב. אתה לא עושה כלום אבל זוגיות צריכה פעילות. זוגיות צריכה שאתה תהיה ער בזוגיות. אין לשכב על הספה ושהזוגיות תסתדר. זה פשוט לא עובד ככה. יש מערכות זוגיות שאתה צריך פשוט לעבוד איתם. הכל צריך להיות אקטיבי. הילדים שלך לא יתחנכו מאליהם, מזה שאתה תשב על הכסא ואתה תראה ביטויוב כל מיני סרטים. אתה חייב להיות פעיל בתוך החיים של הילדים שלך. אז אתה לא יכול להגיד לילדים שלך' תשמעו תעזבו אותי בשקט, אני מפריע לכם? לא עשיתי לכם כלום. אני פה בעצמי, תלכו תשחקו. כשהם יגדלו ויעזבו אותך' איך עזבתם אותי? פרנסתי אתכם. מכירים את הקטע של ה'פרנסתי אתכם'?

"אדם לעמל יולד" – אנחנו צריכים להיות אקטיביים, בתהליך של בנייה -

בכלל בעולם אסור להיות פסיבי. לא באנו להיות פאסיביים. אנחנו צריכים להיות אקטיביים. "אדם לעמל יולד" - באנו לעשות פעולות מסוימות - "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו". אם לא נעשה את זה, אז היקום יגיב אלינו לא טוב. אז גם פסיביות היא לא טובה כי אם אנחנו מדברים שוב על אותה מערכת, תגידו את מי אתם מעריכים' אדם פסיבי או אדם אקטיבי? ברור. כמה אנחנו אוהבים חריצות? כמה אנחנו אוהבים אדם פעיל? אדם שכל הזמן הוא מממש. לעומת אדם שכל היום יושב ככה ולא עושה כלום - אנחנו לא אומרים' וואלה איזה צדיק הוא, הוא לא מרע לבריות. אנחנו אומרים ישר איזה בטלן.

אז זה קיים. המערכת הרגשית שלנו אומרת לנו את זה. לא צריך לפתוח אפילו ספר מוסר. אם אדם יהיה קשוב ללב שלו וישאל את עצמו' מה אני מרגיש כלפי זה ולאיזה מערכת ערכים זה שייך לאחדות או לפירוד, לא, תחשוב לבד.

[דברי הרב נווה: אתם יודעים כמה אנשים טוענים בפניי את הטענה הזאת? סליחה אבל זה בעיקר על גברים. האישה אומרת 'אין לנו זוגיות'. והבעל אומר' למה אין לנו זוגיות? הכל בסדר, עשיתי לך משהו רע? הוא פשוט לא עושה כלום. הוא ממש מאמין בזה. אתם לא מבינים, הוא ממש מאמין בזה. מה, אבל לא אמרתי כלום, לא עשיתי שום דבר. והוא לא קולט שזאת הבעיה. אבל זה ככה].

גם אצל הקב"ה – אתה לא יכול לבוא ולהגיד' אני לא עשיתי עבירה היום. בסדר, אתה גם לא עשית מצווה היום. אתה באת לעולם לחבר אותו, לאחות אותו, אתה לא יכול לשבת ולא לעשות. זה לא נכון הפסיביות. ז"א, מבקשים מן האדם אקטיביות, לא מבקשים ממך להיות מוטרף, לא מבקשים ממך להיות באינטנסיביות שמכניסה לדחק, אבל לעשות. אתה יכול להיות יעיל אבל תעשה, תהיה באיזושהי בנייה. "אל תקרי בנייך אלא בונייך". מישהו צריך לבנות אותך. אז צריך להיות בתהליך של בנייה. פסיביות היא לא טובה לאף אחד. לא כלפי ההורים, לא כלפי הילדים, לא כלפי חברים, לא כלפי אף אחד.

[דברי הרב נווה: אנשים אומרים לי' תשמע, היה לי חבר שלוש שנים, היינו בקשר נהדר, מצוין, אני לא יודע למה הוא התנתק ממני, אני לא יודע, להתקשר אליו לבקש סליחה? אני אומר לו' בטח, תתקשר, תשאל מה קרה. כשמבררים הוא אומר', תשמע אח שלי, היינו בקשר ממש טוב, פתאום יום אחד אתה התנתקת, שלחתי לך עוד איזה כמה הודעות, לא ענית, עשיתי משהו רע? אומר לו' לא, אני פשוט לא טוב בלשמור על קשר. יש אנשים שממש ככה חושבים' אני לא טוב בלשמור על קשר. כאילו' עוד פעם, פסיביות בקשר. והוא חושב שהוא לא עשה משהו רע. אומר' כאילו, מה עשיתי לך, פגעתי בך? לא פגעתי בך. אמרתי לך משהו רע? לא אמרתי לך משהו רע. ואתה לא יכול לצאת ידי חובה ככה. הפסיביות עשתה משהו גרוע מאד, היא ניתקה קשר. אתה גרמת לו להיכנס לדמיונות].

הרמב"ם אומר שאם יש זוג כזה, זה שבאמת נפגע צריך לבוא לחבר שלו ולהגיד לו על מה הוא נפגע. ואפילו אם הוא כאילו נפגע מפסיביות, הוא חייב להגיד לו' אתה יודע ממה נפגעתי? מהפסיביות שלך, מזה שלא החיית את החברות שלנו. אני שולח לך הודעות, אתה לא עונה. אני  מבקש להיפגש אתך, אתה לא רוצה. אני מנסה לקבוע אתך, אתה מתחמק ממני. אז אני מבין שאין לך משהו נגדי, אבל אתה גם לא מפתח את החברות שלנו. זה לא נותן לי מוטיבציה לפתח את החברות שלנו. ואתה צריך לדעת שלפתח את החברות שלנו זה לא על הדרך שאתה יכול להגיד תשמע אני עובד מלא אני צריך ללכת לילדים שלי ודברים כאלה. זו חברות, זו מצווה, זה "ואהבת לרעך כמוך". אתה בעצם מקיים בזה את כל התורה כולה, אז זה לא נכון להיות פסיבי לגבי שום דבר. כל דבר צריך להחיות אותו.

דוגמאות נוספות;

עם הרב – הרבה אנשים לא מתקשרים לרב. לא מתקשרים. למה אתה לא מתקשר לרב? אני ירא ממנו. כמה זמן לא דיברתם? שלושה חודשים, חצי שנה, שנה. שנה אתה בא לשיעורים, שבת שלום לא אמרת לו? חודש טוב? חג שמח הרב? אז זה לא משנה מה הסיבה שלך אבל למה שהרב ירגיש שאתה תלמיד שלו? איך הוא ירגיש שיש אתו מישהו בכלל? אין אינטראקציה. מה אתה רוצה שהוא יעשה? הרב כל הזמן חושב על התלמידים שלו כמו ההורים שתמיד חושבים כל הזמן על הילדים שלהם. כל מי שדואג הוא כל הזמן מעביר, הוא גם מעביר מוחין אז הוא כל הזמן עסוק בלחשוב עליהם כי זה מה שהוא מגדל, זה מפעל החיים שלו אבל הפוך לא. אנחנו לא מדברים על הזנחה, אז אפילו שיש יראה, היא לא במקום כאן.

כמו ש'רבי נחמן מברסלב' אומר: אתה חייב אפילו עוז דקדושה כדי לבוא ולדבר עם הרב שלך. ולא להיות פסיבי כי אחרת איך יהיה קשר? את כל הקשרים חייבים לתחזק. אנחנו חייבים להיות במצב אקטיבי בלהמשיך ולתחזק אותם. כל הקשרים, בלי יוצא מן הכלל; הורים, ילדים, חברים, שכנים.

חלק למשל מדמיונות של שכנים - כאילו גנבת לו משהו, לקחת לו את הפח או אני לא יודע מה, זה רק מעצם העובדה שלא מדברים. עכשיו, למה אתה לא מדבר? אתה אומר' זה שכן שלי, כאילו מה יש לי לדבר? אבל זה לא נכון. אפשר להגיד כל יום בוקר טוב, מה שלומך? אתה צריך משהו? פעם בשבוע לתת לו איזה חלה משבת. משהו רק כדי לתחזק את הקשר. התחזוק של הקשר מראה לשכן' אל תהיה מדומיין אליי, אני רק בטוב. אני בטוב ואם אתה רוצה תבוא תדבר אתי. נניח קרה משהו, הילד שלי העביר את הפח לצד שלך, העביר את הפח.. אל תחשוב שאני גנבתי. אתה הרי יודע שאני בן אדם טוב ואני חפץ ביקרך, בוא תדבר אתי. אז תבוא תשאל אותי, תראה, איך הפח עבר מצד לצד? אני יכול להגיד לך' הילד שלי טעה, אין בעיה, קח אותו. ואז אין דמיון. אבל כשלא מדברים שלוש שנים ופתאום פח אחד עובר ממדרכה אחת למדרכה אחרת, מה המחשבה הראשונה שעולה? הוא גנב. הוא גונב לי. הוא מתנכל לי. וזה דמיונות.

וגם בזוגיות זה ככה – כשהזוגיות עצמה היא פסיבית, למה מתחילים להיכנס? לדמיונות' הוא עושה נגדי, היא עושה נגדי. היא עושה לי דווקא. הוא עושה לי דווקא. השם יעזור.

בשביל זה צריך קצת ערנות. בשביל זה צריך להיות מקובל? קצת ערנות. קצת ערנות לחיים. חכמת חיים של לא יודע מה, של ילד קטן מיד תגלה לכם את הדברים האלה.

למה אין את זה? יש כאן נקודה נוספת שזו הנקודה הבאה;

הקב"ה למעשה יצר הסתרה כדי שזה יהיה מאין סוף לכן סוף, הצמצום יצר הסתרה אחת. זה נקרא הסתרה אחת כי יש הסתר בתוך הסתר. אבל אז בא האדם וקלט שיש הסתרה. איך הוא קלט? גם ילד. הוא אומר' אני חושב אבל אף אחד לא יודע מה אני חושב. כשאני מדבר רואים אם אני חוצפן לא חוצפן, אם אני מדבר לעניין לא מדבר לעניין ואז אני מקבל פידבק. אבל אם אני חושב משהו רע על אבא שלי בזמן שהוא נוזף בי, אז הוא לא שומע. אז אני יכול לחשוב עליו מה שאני רוצה. ואז האדם קולט שהוא נמצא בתוך איזו בועה מוגנת ובפנים הוא יכול להיות מה שהוא רוצה.

מכאן הוא משחית את עצמו מאלף ועד תו. השחתה מתחילה מהרגע שיש קוגניטיביות לילד שקולטת' אף אחד לא שומע את מה שאני חושב. ואף אחד לא יודע את מה שאני מרגיש.

הבעש"ט אומר' אני לא מפחד מעצם העובדה שיש הסתרה בעולם, זה טבעי, ככה השם ברא את העולם כדי שיהיה עולם. אני מפחד מההסתר שבתוך ההסתר. עכשיו, כדי שלא יהיה את הדבר הזה, כי בהסתר שבתוך ההסתר האדם עושה את כל הפשעים שיש בעולם. ממש עובר על כל התורה בכל רגע נתון; הלכות הונאה, מתכבד בקלון חברו. אלף ואחד דברים קורים רק מעצם העובדה שנראה לך שאתה פסיבי, אבל למעשה זה לא פסיביות באמת שקטה ומתה, זה אקטיביות פנימית בתוך ההסתר שהיא מאד לא יפה. וגם שם צריך מלחמה.

[דברי הרב נווה: אז בוא נשאל אתכם ככה – מה המערכת הרגשית שלכם אומרת לגבי ההסתר בתוך ההסתר? איך צריך להתנהג עם הסתר בתוך הסתר? מה אני למעשה צריך לחשוב בתוך העולם הפנימי שלי שכן יהיה לי לגביו רגשות חיוביים?

עכשיו אני נותן לכם בעיה. לא אמרתי לכם מה הערך הנכון שצריך להיות לתוך בן אדם בזמן שהוא נמצא בבעיה הספציפית הזאת. למשל' אין צדק – אז אני יודע הערך הוא צדק. אין אהבה – אני יודע שהערך הוא אהבה.

עכשיו אני שואל, אני נותן לכם עכשיו נתון, תרגיל – התרגיל הוא כזה – יש הסתר בתוך הסתר שכולם מנצלים אותו בלי יוצא מן הכלל. כל בני העולם, מאה אחוז סטטיסטיקה. כולם. עכשיו, כולם חושבים שזה כנראה בסדר. כנראה בסדר לתחמן בפנים. זה בסדר להיות בהסתר בתוך הסתר, וזה בא לידי ביטוי בכל התחומים. גם אנשים שמתפללים' אז הם עושים כל מיני תנועות אבל הוא מדקלם, הוא לא נמצא שמה בכלל. זאת הונאה לגמרי. הוא עושה הונאה לקב"ה. מה אתה עושה עכשיו כל מיני תנועות, אתה לא שם בכלל. איפה המחשבות שלך נמצאות? אתה אומר תהלים, אתה מקדש, אתה מברך, אתה לא שם בכלל. שוב, אבל בהסתר בתוך הסתר הוא מנצל את זה. בחוץ הוא נראה צדיק, בפנים הוא נוכל גמור.

אז עכשיו אנחנו שואלים – כולם עושים את זה וזה מעוות. אנחנו מבינים את זה שזה מעוות. מה ההרגשה הטובה נותנת לכם או אומרת לכם שכן צריך להתנהג שמה, איך צריך להתנהג בתוך הסתרה? מה צריך להיות בהסתר שבתוך ההסתר כדי שזה כן יהיה מתוקן? בואו נחשוב. צריך להגיע לתשובה בלב' מה ההרגשה הנכונה אומרת לכם שצריך להיות לי בתוך הנפש פנימה כדי שזה יהיה כן טוב ולא יהיה כזה מעוות בשימוש של הסתר בתוך הסתר. בואו נחשוב, תרגישו את זה קודם.

מה ההרגשה הטובה אומרת לכם שצריך להיות בראש על בסיס מתמיד?

אני אנסה אולי לחדד את השאלה – כשאני נמצא בתוך הסתר בתוך הסתר, אני משתמש בנוכלות. אני כן מנכל אנשים. אני שופט אותם, אני יורד עליהם, אני מתכבד בקלון חברי, אני עושה הונאה, שואלים אותי אני עונה משהו אחר לגמרי. זה פעיל. במה אני כן צריך להיות פעיל על הצד הטוב? אם לא ככה, אז אם ככה מה כן צריך להיות בתוך העולם הפנימי שלי על בסיס מתמיד שהוא פעיל?

אני קצת אקשה על מה שאתם אומרים' - כל מה שאתם אומרים זה נקודתי. זה לא מחזיק 24 שעות ביממה. אני צריך להעסיק את עצמי 24 שעות ביממה, אני צריך להיות מועסק. אתם אומרים יראה, אתם אומרים כנות, זה נקודתי אבל אנחנו פעילים פה 24 שעות ביממה, זה קורה כל הזמן.

זה אינסטינקטיבי, למשל כשאני נמצא בתוך המעלית, אני יכול להיות שקוע בהרהור ושהכל בסדר או אני לא יודע מה, אני לא מדבר על אף אחד. פתאום נכנס איזה מישהו ענק שמן כמו אני לא יודע מה, אין מצב שהראש שלי לא אומר 'הוא שמן'. אין מצב, זה אינסטינקט, מיד אני שופט את המראה שלו. אוקיי, במה הראש צריך להיות מועסק 24 שעות? כי זה המון מחשבות, זה המון שעות, זה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ושכבך ובקומך"...

אתה לא יכול להחזיק "אין עוד מלבדו" "אין עוד מלבדו", פתאום נכנס מישהו 'אין עוד מלבדו שמן כמוהו'. 'לא ראיתי שמן כזה, אין עוד מלבדו'. זה לא מחזיק מים, אני צריך להעסיק את עצמי 24 שעות ביממה. במה אני מחזיק את עצמי ומעסיק את עצמי.

אנחנו  נשאיר את זה כשיעורי בית. כל התשובות שנענו עכשיו לא היו נכונות. אני רוצה שאתם תתחברו למערכת הרגשית שלכם כדי שהיא תענה. אני רוצה שהלב שלכם יענה על זה. אבל זה לא מילה אחת. אני רוצה שתתבוננו בזה. זה לא מילה אחת. תחשבו' אולי תלכו עם זה קצת. תגיד' במה אני צריך עכשיו להעסיק את עצמי 24 שעות שהכל יהיה על הצד הטוב? תלכו עם זה קצת. תלכו עם זה. תעברו יום כזה עד שאתם תעשו אותו. תעשו, תנסו לעשות יום כזה שאתם עוברים, אני לא אומר 24 שעות, שעה. אני מתפשר אתכם על דקה. ממש דקה, 60 שניות שאתם חושבים מחשבה חיובית.

מה המחשבה החיובית לא יכולה להיות שיכולה להיות בדקה? עצב. דאון. יש תחושה של כבדות גדולה מאד. זה לא חייב להיות ביקורת כלפי מישהו, פשוט איזה הרגש כללי של עייפות, או כבדות או עצבות או אני לא יודע מה. אז אני אומר' במה תעסיקו את עצמכם עכשיו דקה כדי שלא תחושו ככה? שכן תחושו תחושה של שמחה? שכן תחושו תחושה של חיות?

אני מנסה כאילו לקחת את זה לפן החיובי. איך אני אחיה, או במה אני צריך להעסיק את עצמי 24 שעות, שאני אהיה על הפן החיובי. זו השאלה. תלכו עם זה קצת. תרשמו ובבקשה אני רוצה תשובות. אתם יכולים לתת לי תשובות במייל, או לשבוע הבא.

עכשיו, אנחנו נמשיך עם זה כי חשוב לי לפחות לעשות שניים או שלושה מפגשים כדי לבסס את המבנה הרגשי, ואח"כ נמשיך עם מה שאנחנו אמרנו, על הטיפול הרגשי.

אנחנו התחלנו בטיפול הרגשי על התמודדות עם אובדן, עם מוות, ועשינו על זה שיעור אחד אבל אח"כ אנחנו נמשיך התמודדויות אחרות; התמודדות עם כעס. התמודדות עם עצב. התמודדות עם שינויי מצבי רוח. התמודדויות עם הפרעות של קשב וריכוז. איך מאבחנים את הדברים האלה. זה שיעורים שהם חשובים מאד כי כל כזה דבר זה עולם טיפולי שלם אבל אי אפשר לטפל מבלי שמבינים את המערכת הרגשית.

אז כל כמה זמן אנחנו נדבר על כמה טיפולים ואז המבנה הרגשי כדי שאנחנו נבין במה אנחנו מטפלים ולמה אני אומר את מה שאני אומר. אז נחבר את זה – טיפול רגשי, המבנה הרגשי. הטיפול הרגשי, המבנה הרגשי. עד שאנחנו נבין למה אני אומר את מה שאני אומר. אבל לאט לאט. תדעו לכם, בערנות, בהתבוננות על עצמכם, אתם תוכלו לראות את הכל.

אני רוצה בכל זאת לשחרר אתכם עם כלי. עם משהו אחד חוץ מהשאלה הזאת];

תיקונו של עולם תלוי בכלל - 'עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני' -

אחת מהאמונות החשובות ביותר עבורנו זה סביב החוק של 'עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני'. אתם צריכים לדעת' זה אחד הכללים הקריטיים ביותר שקיימים ביהדות. הקריטי. למה? כי תיקונו של עולם תלוי בזה. למשל המקובלים ובחסידות בוחנים את 'יעקב אבינו', כי אתה לא מסתכל' אתה אומר' וואו איזה מסכן, אח שלו רדף אחריו, לבן רדף אחריו ודברים כאלה. אנחנו שואלים' איך זה קרה ש'יעקב אבינו', אם עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני למה עשיו רודף אחריו, ולמה לבן רודף אחריו?

אז נענה לכם רק חצי תשובה – לבן היה רודף אחריו והיה נוכל אותו כי הוא ניכל את אבא שלו. הוא גנב מאבא שלו את הברכות, אז גנבו ממנו. זה מה שנקרא מידה כנגד מידה. מידה כנגד מידה זה עולם פנימי כנגד עולם חיצוני. עולם חיצוני כנגד עולם פנימי. זה נקרא מידה כנגד מידה.

ז"א, בניתוח של החסידות ובניתוח של חכמת הקבלה, כאשר אנחנו מנתחים כל אדם ואדם, מיד אנחנו רואים שכל הקורות אותו זה העולם הפנימי שלו, זה נבע מהעולם הפנימי שלו. אז אנחנו לא מאשימים אותו. זה גם לא מוריד אותו זה לא מקטין אותו אלא זה ההתמודדות שלו. זה פשוט ההתמודדות שלו. ותמיד אנחנו רואים את זה; מדוע השם גלגל לידיו של יעקב את לבן? מדוע גלגל לדינה את הדבר הזה? אנחנו רואים את זה. אז למשל לדינה – מדוע היא נאנסה? כי כתוב שהיא אנסה את המציאות. היא אנסה את המציאות, היא עשתה מציאות חדשה אז היא נאנסה על ידי המציאות. יש כל מיני דברים שפשוט זה ממש עובד אחד לאחד. ואין מצב שאדם הוא קורבני כאילו הכל היה בסדר, זה לא קשור אליו ופתאום מתרחש עליו משהו. אין כזה דבר. החיה הזאת לא קיימת ביהדות. זה לא קיים.

[דברי הרב נווה: אני יכול להראות לכם סיפור אחר סיפור]. גם 'אדם הראשון' – הנחש זו הייתה הקרנה ממנו. זה מאד חשוב להבין את זה ככה וללמוד את כל הסיפורים האלה ככה. 'נוח' - כל העולם החיצוני הייתה הקרנה ממנו. זה הכל עובד ככה – עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני. ולכן אדם יכול להציל את כל העולם שלו. כשנוח לא התפלל והוא יצא ואמר לקב"ה: "מה היה לך להחריב את עולמך"? הוא אמר לו' זקן שוטה, עכשיו אתה אומר לי את זה "מה היה לי להחריב את עולמי"? אני מודיע לך שהעולם הולך להיחרב, למה אתה לא מתפלל שאני מודיע לך שהעולם הולך להיחרב? זה עולם שלך שהולך להיחרב. וכאן אנחנו יכולים גם להבין למה צדיקים גדולים כשבאו ואמרו להם 'אני הולך להחריב את סדום' אז הוא פתאום קם והתפלל על זה.

אפשר להגיד ל'אברהם אבינו' תגיד, מה אתה מגן על סדום? זה רשעים. הקב"ה אומר לך שהם רשעים, הם רשעים, תגיד יופי "באבוד רשעים רינה", מצוין יאללה, תיקח אותם מפה.. לא, הוא התחיל להתפלל על זה. אז למעשה הוא אומר לו, הוא מודיע לו: יש לך משהו מעין סדום אצלך בנפש. אני חייב להחריב את זה. וכאן אברהם אבינו תוהה' האם יש אפשרות להאיר את זה, או שצריך להחריב את זה? זאת שאלה גדולה מאד.

היום אנחנו עומדים בפני השאלה הזאת – האם העולם עכשיו צריך להיכנס למלחמת עולם שלישית או האם הקב"ה יכול לנהוג איתנו גדלות וצריכה להיות כאן הארה רוחנית גדולה מאד לכולנו? והתשובה נובעת מתוך העולם הפנימי שלנו. כי אומרים לך' מה אתה אומר, נהרוס לך את העולם הפנימי? תראה מה בנית.. אתה יצרת את זה. זה ברור לגמרי שאנחנו יצרנו את זה. כל אדם יכול להגיד שהוא יצר את זה. בלי להיכנס לחרדות ובלי להיכנס לדמיונות ובלי להיכנס עכשיו להאשמות, לדיכאון וואו העולם בגללי ככה. אל תיכנסו למקומות האלה. פשוט צריך להבין' הוא אומר לך 'תתקן'. תתקן.

כל היחסים הם שורש וענף -

כי הרי כל היחסים הם שורש וענף. הדברים כרוכים אחד בשני בטור, לא במקביל. אין כאן עולמות מקבילים, אנחנו נמצאים אחד ענפים מהשני. אז אם הענף יצא לא טוב ופתאום הענף מתחיל להירקב לך, אוקיי, בוא נבדוק את השורש, אולי הוא לא משחרר לו חיות. לא ישר כורתים ענף. בוא נבדוק.

יש אפשרות לעשות יחסי שורש וענף שהם כן בסדר? וכן להזרים חיות? תבינו שזה מגיע ל"וַאֲפִילּוּ גַּבְרָא חָדָא" - אפילו בן אדם אחד "אִי יִתְקְרֵב קַמֵי מָארֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא מִיָּד יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא". מי יכול להגיד כזה דבר שבן אחד יעשה תשובה כמו שצריך כלפי הקב"ה הוא יכול להביא את מלך המשיח. מי יכול להגיד את זה? זה הזוי לגמרי. אבל הוא מבין שהוא יכול להיות שורש וכל השאר זה ענפים שלו.

אז כל עימות שאתם רואים אותו במציאות, שבו פנימה, תתבוננו. לא כל דבר פותרים בחוץ ובטח לא באלימות. זה גם לא יעזור כי הקב"ה רוצה שהאדם יתקן את העולם הפנימי שלו. ואיך רואים את זה? בוא נניח שאדם גודע את הענף. נולד לו ענף רקוב, גודע אותו.

הייתה לו זוגיות לא טובה – הוא חושב שהוא היה מושלם בזוגיות, הייתה לו זוגיות לא טובה הוא רוצה לעבור לזוגיות הבאה. למה? כי היא לא טובה בגלל אשתו. האישה השנייה בדיוק מקרינה לו את אותו דבר. אין כזה דבר תיקון עם הבן זוג השני. החיה הזאת לא קיימת. אח"כ הוא עוזב אותה, עובר לבת הזוג השלישית, עושה מונוגמיה סדרתית, בסוף הוא אומר' כל הנשים אותו דבר. הוא לא חושב אולי אני אתקן משהו בתוכי. העולם רקוב. אם כולם רקובים אז כולם רקובים. אבל בקלות (שתדעו לכם) אפשר לתקן מערכות יחסים שלמות אם תיקח את עצמך לצד ותראה מה אתה הקרנת החוצה.

אותו דבר למשל בחינוך הילדים – ילד אומר' למה אבא שלי עושה לי אפליה. למה לאח שלי הוא מתנהג יפה ואליי הוא מתנהג לא יפה? זה בדיוק זה. אתה מקרין את האבא הזה. והוא מקרין אבא אחר. אז אליו אבא מתנהג אל"ף ואליך הוא מתנהג בי"ת.

'יוסף' היה צדיק, הוא היה מיוחד אז הוא הקרין אליו את 'יעקב אבינו'. השאר הקרינו 'יעקב אבינו' אחר שלא תפר להם כתונת פסים וכו'. אז מי עשה את האפליה? הילדים, לא האבא. זה ככה עובד.

אז הכל נמצא בתוך אדם אחד. אדם צריך פשוט להתוודות לזה, להתוודע לזה, ולהתחיל לתקן את זה מתוך העולם הפנימי שלו אם הוא יוריד את האגו, אם הוא יאמין.

את האגו אפשר להוריד רק עם אמונה. שב, תעשה עבודה, ולאט לאט לאט הדברים מסתדרים.

זה פשוט ככה עובד. כשאומרים למשל על הקב"ה – איך הוא הציל את עם ישראל ממצרים? הרי  העם ירד למצרים, נהיה בלאגן, נהיה שער 49 של הטומאה. אז למה בהגדה של פסח כתוב' מי גאל את עם ישראל ממצרים? אני. "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח". רצה להגיד זה אפילו לא 'משה רבינו'. אתה אומר' מה, אנחנו כולנו קראנו ש'משה רבינו' הוציא אותו. למה לא הייתה הכרת הטוב ל'משה רבינו'? בהגדה של פסח זה לא יפה שהוא לא מופיע. הכל מדבר על גאולת מצרים, 'משה רבינו', השושבין של הגאולה לא מופיע שם?

כי הקב"ה אומר' זה הקרנה שלי. אם ההקרנה שלי הייתה שהם ירדו למצרים, בהקרנה שלי הם גם יצאו ממצרים. אז אני גאלתי. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח. אז שמא תאמר, אז יש הקרנה שלילית מהקב"ה? הלוו. אז מאיפה באות כל ההקרנות? מהקולנוע? אז לכן גם הגאולה תבוא ממנו. הגאולה הסופית. "אני מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

זה לא ביטויי אגו. זה ביטויים של הבנה של עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני. כרגע הוא האציל את זה לאדם. הוא אומר לאדם' תשמע, קצת במשחקים אצלך אתה תוכל לעשות איזשהם שינויים. אבל את הגאולה האמיתית זה רק כאשר הקב"ה יתקן את העולם הפנימי שלו. אבל בינתיים הוא נתן לנו לעשות את זה. לשחק עם זה. אפשר לעשות עם זה קצת משחק ולראות, כלפי כל אדם. כלפי כל אדם. כל מי שאתם נמצאים אתו בסכסוך, כנסו כי אתם מסוכסכים עם עצמכם. אתם פשוט מקרינים אותו. ככה זה עובד. there is no spoon. אז אם יש spoon זה בא מכם.

יש לבעש"ט אמירה - "דע מה למעלה ממך". מה זה "דע מה למעלה ממך"? מה שלמעלה זה ממך.