הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 16/12/19
תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה - שיעור 3
אנחנו נתחיל עכשיו ליישם את הטיפול הרגשי על מקרים לאט לאט. אמנם בהתחלה זה ייראה כאילו כל מקרה מקבל את הטיפול שלו וכל מקרה הוא שונה לגמרי ממקרה אחר, אבל אח"כ אנחנו נאסוף את הכל, אנחנו נצטרך לאסוף את הכל כדי שהדברים עצמם יכנסו להשקפה אחת ולהסתכלות אחת.
[דברי הרב נווה: זה מאד חשוב לי שאתם תבינו שאני לא רוצה שתתיימרו לטפל. אתם עוד רחוקים מזה מאד מאד. צריך לדעת המון תורה כדי לדעת לטפל וזה מאד מתיימר לטפל בנפש של בן אדם, אתה יכול לחבל בה בלי לדעת. הנפש של האדם מכווננת למקום מסוים ואתה יכול לבוא ולשנות את ההיסטוריה האישית שלו ולכוון אותו למקומות לא טובים, ולכן חשוב מאד שאתם תבדילו. למה אני רציתי לסגור את המסלולים האלה? כדי שזה יהיה לתלמידים שהם וותיקים, שהם כבר שמעו את ההשקפה והם מבינים. אני כבר אומר' אם יש כאן תלמיד חדש, הוא לא יבין אותי, הוא יעוות אותי, הוא לא יסכים אתי, הוא יהיה עסוק רק בלהילחם וזה חבל. לךְ או לךָ, אין מקום פה].
אז אתם צריכים לדעת שזה פשוט נבנה לבנה אחרי לבנה אחרי לבנה, על חכמה מאד מאד מאד עמוקה ומופשטת שצריך ללמוד אותה, ואי אפשר לבוא עכשיו לשמוע את זה פעם ראשונה ולקבל מזה מסקנות.
בראש ובראשונה זה רוחני וזה מבוסס על תודעה ועל קיום אל כעצמות ואין סוף במובנים שזה ישות חיה וזה לא אנרגיה, הוא לא דומם.
דבר נוסף - הדרך להשקפה והתפיסה של זה היא מורכבת וצריך לסגל דרך של השקפה חדשה כדי לתפוס את הדברים ואי אפשר לתפוס את הדברים בצורה גשמית או תחת מרחב וזמן אלא צריך להבין אותם בצורה אחרת.
[דברי הרב נווה: דבר נוסף – שום דבר ממה שאני אומר כאן זה לא דעתי. אני לא מגבש איזה דעה אישית ומלמד אותה. זה חסר טעם, זה סתם יבזבז לנו את הזמן, אלא זה הכל מן הסתמא מן המקורות. כל האמונה שלנו מבוססת עליהם כי החשיבות היא שתהיה לזה עקביות. אי אפשר לטפל מקרה מקרה סתם ככה על ידי סברות קרס אלא אתה צריך שלדברים בסופו של דבר תהיה עקביות, יהיה היגיון].
הסיפור הוא לא שלנו – זה סיפור של הבורא בלבד -
המטרה היא חשיפת השם. אנחנו הזכרנו את זה כמה פעמים ב'פסקה מב' לתלמוד עשר הספירות' ש'הרב אשלג' אומר שכל הבעיה היא שאנחנו לא מבינים את הבורא. אנחנו לא מבינים את הבורא, לא את ההיגיון שלו, לא את ההשגחה שלו, לא את ההשקפה שלו, ולכן אנחנו רואים את הדברים בצורה לא נכונה, ובראש ובראשונה זה מתחיל מעצם העובדה שאנחנו מזדהים עם הדרמה האנושית והסיפור בכלל לא קשור לדרמה האנושית, אין קשר.
ונתנו לזה משל [דברי הרב נווה: אני מצטער שלפעמים זה יורד לרמות האלה אבל לפעמים צריך] שזה כמו כיפה אדומה. תארו לעצמכם שכיפה אדומה תיכנס עכשיו לדרמה, אתה אומר' תשמעי, אנחנו השתמשנו בך כדי להעביר מסר, את היית דמות כדי להיות משל כדי להעביר מסר ואין עכשיו מה להיכנס לקורבנוּת ולמה עשיתם לי ואכלו לי שתו לי ודברים כאלה, אין טעם, אין טעם. השתמשו בדמות שלך כדי להעביר מסר.
אז אותו דבר – כל הסיפור מאדם הראשון ויעקב ורחל.., אנחנו מעבירים למעשה משהו אחר לגמרי. אנחנו מלבוש לתנועות האלוקיות. הדרמה האנושית לא רלוונטית בכלל. היא לא רלוונטית לכן אין בכלל טעם להתעסק איתה או לשאול עליה. אין טעם אפילו גם לא לבכות עליה, היא מיותרת לגמרי. אין טעם לזרוק אותה בטרוניה לקב"ה כי היא לא רלוונטית. היא פשוט לא רלוונטית.
אז לאט לאט לאט האדם צריך להגיע לאיזשהו סוג של גדלות כדי לצאת מהדרמה האנושית שלו ומאכלו לי שתו לי ולהסתכל על הדברים בצורה אחרת כי הסיפור הוא לא שלנו. זה מאד חשוב להבין. הסיפור הוא לא שלנו, זה סיפור של הבורא בלבד. אין עוד מלבדו יש רק אותו, זה לא סיסמאות. זה דברים מאד מאד עמוקים שאנחנו צריכים לסגל את המחשבה שלנו להגיע לזה ולהבין את זה. ולמי שזה קשה, אז לא בועטים. קשה, אז אל תבזה. כתוב על 'עשיו': "ויאכל, וישת ויקום, ויבז עשיו את הבכורה".
אז יש כאלה שקשה להם, לא נתפס אז הם מתחילים לבזות. איך הם מבזים? החכמה מטופשת, המלמדים מטופשים ואז מתחילים להכניס כל מיני דברים לא רלוונטיים בכלל לשום דבר. אבל יש שבעים ושתיים אלף ספרים - מי שיושב ולומד אלפי ספרים רואה עקביות פנומנלית בכל הספרים כולם ובכל החכמה והוא רואה איך שהכל מסודר.
שוב אמרנו' זה לא אוסף של רעיונות לכן לאט לאט לאט צריך לסגל את הראש קצת לצאת מהדרמה האנושית. לצאת מההסתכלות כאילו יש כאן בעיה אנושית. ואין כאן בכלל בעיה אנושית משום שהאנושות לא רלוונטית. כתוב: "ואינו צריך לכלי מעשה כמונו". אנחנו רק מלבוש לסיפור אחר לגמרי ואת הסיפור הזה אנחנו צריכים לחשוף.
[דברי הרב נווה: דיברנו על זה בכ"כ הרבה שיעורים קודמים, לכן רציתי שזה יהיה מסלול למתקדמים כדי שאני לא אצטרך לחזור על זה.
היום אני רוצה ליישם את הטיפול הרגשי. הטיפול הרגשי, שוב, אתם צריכים להיות בראש של מטפלים, ואתם צריכים לדעת שמה שאני אומר לכם פה, אתם לא מוציאים אותו החוצה. אתם רק צריכים לדעת את זה כי אני חושף לכם דברים שהם מאחורי הקלעים. אח"כ כשמטפלים במישהו אתה צריך לדעת איך להלביש לו את זה בהתאם למקרה שלו. אתה לא יכול לדבר עם כל אחד באופן זהה, ואתה לא יכול עכשיו לפתוח ספר ולזרוק עליו את 'חכמת הקבלה'. אתה לא יכול לעשות את זה. אעפ"י שאנחנו רואים את הדברים ויודעים את הדברים מאחורי הקלעים, עדיין צריך להיות מאד רגיש. עדיין בני אדם זה לא רובוטים וצריך להיות אליהם מאד רגיש.
טיפול רגשי באובדן של חיי אדם -
היום אנחנו מדברים על הטיפול הרגשי באובדן – לא בסתם אובדן, באובדן של חיי אדם; הורים שאיבדו ילד או איבדו בן זוג או שאיבדו את יקיריהם, זה לא משנה בכלל מאיזה צד כי הכל תלוי ברמת ההתקשרות שהייתה לאותו אחד. יכול להיות שזה היה חבר, יכול להיות שזו הייתה דמות משפיעה, אבל ההתקשרות הייתה מאד מאד אינטנסיבית וחזקה, וברגע שהיה אובדן זה מותיר טראומה ועכשיו צריך לטפל בזה ולראות איך מיישרים כדי שכל דבר כזה, כל טראומה לא תעוות את הנפש.
אז צריך רק לעשות סדר בדברים;
- ראשית ובראש ובראשונה אתם צריכים לדעת שאת העומק הרגשי, העיצוב הרגשי שהקב"ה רצה לעשות באמצעות האירועים, אי אפשר לקחת לאדם. מה שהוא היה צריך לקבל, בין אם זה באותו הרגע, ובין אם זה אח"כ שזה מתמשך ע"י זה שהאדם משחק עם המחשבה. הרי אדם שאיבד את יקירו, ממשיך לשחק עם זה. הוא רואה את זה וזה עדיין מכאיב לו והעיצוב הזה עדיין הולך וקורה, נקרא לזה ככה. מבחינתנו אנחנו קוראים לזה עומק. משיג עומק מסוים.
אז זה טוב שיש עומק (תיכף נסביר מה ההגדרה של עומק ואיך מושג העומק), אנחנו רק צריכים לראות איך הוא לא מתעוות, איך זה לא נהפך להיות טראומה שהוא פתאום מתחיל להתנהג בצורה מוזרה ואיכות החיים שלו נפגעת והוא מתחיל עכשיו לא ללכת לעבודה ולהיכנס לדיכאונות וכל מיני דברים מן הסגנון הזה.
הראיה היא שמכיוון שכולנו צריכים לעבור כאן מסע, וזה מסע "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו", וכל אחד ואחד מאתנו עובר מסע פרופורציונלית זהה לחברו - אין כאן מישהו שסובל יותר ממישהו אחר. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד' אני עברתי חיים שאף אחד לא עבר אותם. אולי פה אבל בגלגול אחר זה לא, כי פרופורציונלית אנחנו חייבים להגיע כולנו לאותה מדרגה. אם כתוב "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו צריכים להגיע למדרגה שנקראת "כמוך" שכולנו זהים ושווים ומבינים זה את זה באופן מוחלט. הבנה שהיא לא קשורה במילים בכלל רק כדי שלעבור את זה אנחנו חייבים לעבור חוויות זהות.
- לא מדובר כאן בחוויות של הדרמה האנושית כמו שאמרנו אלא זה במסע האלוקי. המסע אלוקי (אנחנו כל הזמן מזכירים את זה) מתחיל מים של ה'אין סוף', מים של 'אור אין סוף' וזה שטף של אור שהקב"ה רצה להוציא, להראות ממנו תכונה תכונה; רחמים בנפרד, חסד בנפרד, חמלה בנפרד, נתינה בנפרד. וחסד ונתינה ורחמים וחמלה זה לא אותו דבר. אז אנחנו צריכים כביכול לרדת לערוצים מסוימים, לחוות את החוויה ההופכית כדי לדעת גם מהו הדבר עצמו.
אתה לא תוכל לדעת מה זה אמת אם אתה לא תדע מה זה שקר. אתה לא תצליח לדעת מה זה אהבה אם אתה לא תדע מה זה שנאה. ואתה לא תדע מה זה חיים אם אתה לא תדע מה זה מוות. וזה לא שהוא לא היה מספיק גאון לברוא את זה אחרת אלא פשוט כך זה בנוי. כך זה בנוי.
בגלל זה בספירות אתם תראו' יש 'כתר' ויש את ה'מלכות'. ב'ספר יצירה' הוא כותב שזאת חטיבה אחת ואסור להפריד בין העשר הספירות. ובאדם יש לו את החלק הכי גבוה שלו- 'כתר', ויש לו 'מלכות'. אז ה'מלכות' שלו חשוכה לחלוטין, וה'כתר' שלו מואר לחלוטין, וזה קצוות מטורפים לגמרי אבל זה עניין של 'כתר מלכות'. לא תהיה מלכות, מלכות זה כמו מדינה לשלוט בה, צריך שתהיה את הפלטפורמה הזאת כדי שיהיה שם מלך. כתוב: 'אין מלך בלא עם'.
אז צריך שאנחנו נחווה את כל ההיפך מהשם, את כל ההיפך מהשמות, מהכינויים ומהפעולות. את כל היפך האור. ולכן זה מסע נדרש. בגלל זה אנחנו אמרנו שזו לא דרמה אנושית. דרמה אנושית נחווית כטעויות, כתקלות, מישהו פה אשם, צריך להאשים, להיות במגננה, להרביץ, להעניש, כל מיני דברים כאלה. והקב"ה לא נמצא שמה בכלל. המציאות האמיתית לא נמצאת שמה בכלל. היא לא נמצאת בהענשה, והיא לא נמצאת בהאשמה.
אנחנו דיברנו על נושא הבחירה – אין בחירה. אנחנו דיברנו על זה שכדי לראות את זה אנחנו מסתכלים על זה בצורות של עליון ותחתון. אפילו בספרים שכתוב שיש בחירה, אז הבחירה כביכול זה לתחתונים שיש תחושה של בחירה אבל למעלה למעלה אין בחירה. באמת אין בחירה. אז יש תחושה של בחירה אבל אין בחירה.
פן הקבלה מראה לנו את כל המציאות מאחורי הקלעים -
אז תחת כל החשיבה הזאת, כל המחשבה הזאת, אנחנו צריכים לראות את כל המציאות בצורה אחרת, ולכן אנחנו לומדים את זה מפן הקבלה, שפן הקבלה, פן הסוד, מראה לנו את כל המציאות מאחורי הקלעים. הוא מספר לנו למעשה מה קורה מאחורי הקלעים.
אז מאחורי הקלעים קודם כל צריך לצאת מהדרמה האנושית - הסיפור לא שלנו.
עכשיו, זה אומר המון. זה אומר המון, תיכף אתם תבינו. זה אומר שזה גם עד כמה אני קשור לחיים האלה. עד כמה אני קשור לדמות שלי. עד כמה אני קשור לילדים שלי, לדברים שאני אומר 'זה שלי, ואוי ואבוי למי שייקח לי את זה כי זה שלי'. ושוב, זה הכל תחת תרבות אנושית שבאה והגדירה את זה ככה; זה הבית שלי, זה העסק שלי, זה הדמות שלי. זה הנכסים שלי, ככה אני שומר על זה, ואם יש לי אובדן אז אני צריך לעשות שפטים במישהו.
ואז באים לאדם ואומרים לו: תשמע' אתה קרן אור, אתה רק קרן אור במסע הזה. אתה באת להוציא מציאויות מאד מסוימות, תעשה את התפקיד שלך ולך אחורה. אל תזדהה עם זה. אל תהיה מבוהל מזה. אתה גם לא תוכל להתחמק מלעשות את זה. אתה תעשה את זה ביל הוק וביל קוק whether you like it or not. אתה רק אמור להיות מודע לזה.
לכן ב'זוהר' יש כ"כ הרבה מקומות שבהם כתוב שהאדם נולד "בגין דישתמודעון ליה" – שיתוודעו למסע. בזה אנחנו נעשים שותפים - להיות מודע למסע. בוא תהיה מודע למסע.
ולמה יש עניין של להיות מודע למסע? כי הירידה בעולמות יצרה צמצום הדעת האלוקית. הדעת האלוקית הלכה והצטמצמה ולמעשה צריך עכשיו להחזיר אותה. הגלות נקראת גלות הדעת, והגאולה נקראת גאולת הדעת. וכתוב: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית", אבל כשאנחנו מדברים על 'דעת' אנחנו לא מדברים על מידע. לא מדברים על מי יודע הכי הרבה ספרים.
ל'דעת' יש סקאלה; הסקאלה של ה'דעת' זה שהחלק התחתון של הסקאלה, 'דעת נמוכה' - זה פירוד ושנאה שונות. ו'דעת גבוהה' - זו דעת של ייחודים, דעת של הכל אחד. "אילו ידעתיו הייתיו", זו הרמה הגבוהה ביותר. ואדם נמצא על הסקאלה הזאת. זה אומר שיש מצב שהאדם לא יהיה כזה חכם אבל הוא יהיה בעל תודעה עצומה. ויכול להיות אדם בעל ידע עצום ויש לו תודעה נורא נמוכה. ומה שהוא נשפט זה לא על ההשכלה שלו, הוא נשפט על התודעה שלו. נשפט אנחנו לא מתכוונים שעושים לו משפט, הכוונה היא - נמדד.
המסע הוא רק מסע בתודעה – ההסתכלות היא הסתכלות של תודעה אלוקית -
והמסע הוא רק מסע בתודעה וזה מאד חשוב שזה לא מסע בהשכלה, זה מסע בתודעה. מסע בתודעה זה אומר שאנחנו צריכים ללקט את כל הבנת האחדות הזאת. כמו למשל' להכניס איזו חללית קטנה לגוף האדם, הוא לא יודע שמכניסים אותה לגוף האדם ואומרים לו' תטייל פה, תצא כעבור לא יודע כמה שנים ותגיד מה אתה חושב שאתה, איפה ביקרת. מה זה כל הדבר הזה שאתה ביקרת בו. בהתחלה זה נראה לו כמו נהרות וזה נראה לו כמו סלעים, זה נראה לו כמו כל מיני דברים, אבל הוא צריך לאט לאט למפות את זה בראש ולהגיד' אני נמצא בתוך גוף. אני נמצא בתוך סופר אורגניזם. ככה אדם צריך לעשות לאורך הגלגולים, הוא צריך להבין שהוא נמצא בתוך סופר אורגניזם רוחני אחד גדול, והמסע הוא מסע רוחני, וההסתכלות היא הסתכלות של תודעה, של תודעה אלוקית.
[דברי הרב נווה: לכן אני אומר לכם' צריך לעצור את החיים. אם הייתי יכול הייתי עוצר את החיים לכולם. לעצור את החיים כי החיים האלה מטורללים לגמרי, והם לא מובילים אותנו לשום דבר]. זה אובדן הדעת, זה ממש איבוד הדעת, ואנשים לא מתעסקים עם מה שבאמת קורה כי מה שבאמת קורה, איך שמודדים את הדברים זה משהו אחר לגמרי. ואתה הולך לפי התחושות שלך והרגשות שלך, והתרבות שעליה אתה גדלת, והאוכל שהאכילו אותך ואתה לא מבין שבכלל הסיפור הוא אחר, הסיפור הוא לא סיפור של הדבר הזה.
ומתי אתה נתקל בזה? ברגע שאדם מת. כשהוא נפטר מן העולם פתאום הוא מבין' אה, לא ידעתי. לא ידעתי שהילדים האלה לא שלי. לא ידעתי שהסיפור הוא לא שלי. לא ידעתי שהנכסים האלה הם לא נכסים שלי, וחבל שהתעסקתי עם כ"כ הרבה דברים שלא הייתי צריך להתעסק איתם. ירדתי ברזולוציה כ"כ גדולה במקום לדאוג לכל הרקמה שאני רואה בחוץ.
אבל להתעורר אחרי המוות זה כבר מאוחר מדי וזה מחייב גלגול נוסף. אז מי שנמצא כבר על הסף ואפשר להעיר אותו ולדבר אתו ולהגיד לו תחיה בגוף כאילו אתה מחוץ לגוף, אז אם הגיעה השעה אז צריך להגיד לו את זה. מי שצריך עדיין להיות צלול בתוך המטריקס, אז הוא במטריקס, לא יעזור. המשיח יצרח לו באוזן, לא יעזור.
[דברי הרב נווה: אז לכן אני גם יוצא מתוך נקודת הנחה (ואני לא מטיף ולא כועס ולא מתאכזב) שאם מישהו לא מבין או אני לא יודע מה כי לא נותנים לו להבין, אבל מי שכבר נמצא על הסף והדברים האלה ניתנו בשבילו אז זה ניתן בשבילו אז הוא יבין. "תן לחכם והוא יבין לקח". זה מה שאנחנו עושים פה].
לשחרר את האחיזה מהעולם הזה -
אז כדי להבין את הדבר הזה בראש ובראשונה צריך לשחרר את האחיזה מהעולם הזה. שום דבר פה הוא לא שלנו. למה? כי זה לא עולם שלנו. זה לא משחק שלנו. זה לא שלנו. אנחנו לא רלוונטיים למה שקורה פה. אז אם בן אדם יבוא ויגיד' אבל תשמע' יש לי פה ילדים, יש לי פה עסקים, אני הקזתי דם על זה. הוצאתי מאות אלפי שקלים עד שהבאתי ילד אחד לעולם. אני בעצמי עשיתי טיפולי פוריות, ואני עבדתי נורא קשה בשביל הכסף, וזאת האישה שלי ואלה הילדים שלי ואלה הנכסים שלי, ועבדתי עשרים וארבע שעות ביממה.
אז שוב, הסתכלות כזאת זה מה שמוליד טראומה. כי כשלוקחים לו את זה, גמרנו, זהו, אז הוא חושב שזה אובדן, והחיים שלו כבר לא שווים שום דבר. הוא ירגיש שהוא עבד לשווא, ומה פתאום הילד שהבאתי לעולם מת. ולמה לקחו לי את הנכסים? ולמה ירדתי מנכסיי וכל מיני דברים כאלה.
אז המפלה הרגשית היא לא מפלה רגשית אמיתית. אין מפלה רגשית אובייקטיבית. והמפלה הרגשית, בגלל תפיסת עולם שגויה. בגלל שהוא תפס את העולם בצורה שגויה אז יש לו מפלה, מפח נפש רגשי. [דברי הרב נווה: זה חידוש גדול מאד בשביל הרבה מאד אנשים פה שאתם צריכים להבהיר את זה לעצמכם].
אין עולם אובייקטיבי שאתה אומר' הדברים האלה, נניח אובדן – עובד על כולם באופן טבעי. לא נכון. אין שום דבר שעובד על בן אדם באופן טבעי. זה הכל עניין של איך שאתה תופס את זה. העולם החיצוני לא באמת קיים. אין עולם אובייקטיבי, יש רק עולם בתוך האדם. תזכרו את זה תמיד. וגם דברים שנראים לנו מובנים מאליהם כמו אש, אתה אומר' נניח אם אני שם את היד על האש - אני לא אישרף? אז תלוי, אם אתה ברמת תודעה נמוכה, אתה תישרף, אבל אם אתה ברמת תודעה של 'אברהם אבינו', אז אפשר ללכת גם באוּר כשדים, להיכנס שמה כמו בסלון, ולצאת אפילו שבבגדים שלך לא נתפס האוּר.
ו'מישאל חנניה ועזריה' - אותו דבר בסיפור שהיה עם 'דניאל'. אז זה הכל תלוי איך אתה תופס את האש. אז אם אתה תופס את האש כשורפת, היא תשרוף אותך כי ככה אתה תופס אותה. אבל אם אתה תופס אותה כלא שורפת אז היא לא תשרוף אותך כי אין באמת אש, יש תפיסה של אש. [דברי הרב נווה: אני לא אומר שזה עכשיו רלוונטי לכל אדם, ואל תתחילו להגיד לי שזה גבוה, זה לא שייך לדבר ככה, זה טיפשות לדבר ככה. אתם פשוט צריכים לדעת מה האמת].
זה שאנחנו עדיין לא אוחזים בזה ועושים בזה בסדר זה משהו אחר אבל קודם כל צריך לדעת מה האמת. כי על אותו אופן בדיוק כשלמעשה אומרים ל'אברהם אבינו': "ביצחק יקרא לך זרע", ואח"כ הוא אומר לו "תעקוד לי אותו", אז ל'אברהם אבינו' אין דרמה. אין לו דרמה אלא הוא מבין' זה לא שלי, זה שלו, "ברצונו נתן, ברצונו לקח". "הכל משלך ומידך נתנו לך".
עוד דוגמא – כתוב ב'בראשית': "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". רש"י מתחיל לפרש פירוש שנראה לא שייך. אתה אומר' זה מקום כ"כ גבוה שאתה מצפה לאיזה תיאור רוחני. זו פרשנות רוחנית. מה רש"י אומר שמה? לא, היה חשוב לקב"ה להגיד של מי העולם כי ברצונו הוא נתן לנו את ארץ ישראל, וברצונו הוא נתן אותה לאומות העולם. ושלא יבואו אומות העולם ויגידו 'אתם ליסטים כי אתם גנבתם לנו את הארץ', אלא, אנחנו לא הפואנטה אומר רש"י. הדרמה האנושית היא לא הפואנטה, זה העולם שלו והוא אמר עכשיו ארץ ישראל תהיה עם כנען. עכשיו אני מזיז את כנען, אני שם את ארץ ישראל. למה? זה שלי זה לא שלכם.
הסיפור הוא סיפור אחר, הוא לא סיפור של בני אדם. כי אם זה היה סיפור של בני אדם, אנחנו באמת ליסטים כי באמת 'אברהם אבינו' בא ופלש לכנען. זה היה מקום שקראו לו כנען. זה היה מקום שכבר גר בו מישהו ואנחנו באמת פולשים אבל אנחנו פולשים בגלל שאמרו לנו לפלוש. ומכיוון שזה של בורא עולם והוא אמר לנו לפלוש, רק בגלל זה אנחנו עושים את זה. אבל מבחינת הדרמה האנושית, אנחנו פולשים.
גם אחרי שאנחנו היינו במצרים, אז לא היינו שמה יומיים, היינו שמה מאתיים ועשר שנים. מאתיים ועשר שנים זה מספיק זמן לאכלס מחדש את ארץ ישראל אז היא כבר מאוכלסת. ואז הקב"ה אומר' תלכו ארבעים שנה אבל אח"כ תיכנסו. אתה יכול להגיד' אבל יש שמה עמים, מה זאת אומרת תיכנסו? תיכנסו זה בסדר, קחו, "מזבחותם תתוצון".. תכבשו להם את הבתים, תוציאו להם שמה את האבנים שהן לא טובות, תטהרו שמה את הארץ, זה שלכם זה בסדר, כנסו כנסו.
וזה היה אותו דבר גם אחרי השואה - זה לא שלנו. מכיוון ששום דבר הוא לא של אף אדם, צריך לתקן את ההשקפה הזאת. לכן גם עניינים של החזרת שטחים שזה קורה [דברי הרב נווה: ראיתי הרבה מאד אנשים שמתרסקים רגשית בכל מה שהיה עם גוש קטיף ודברים כאלה], לא צריך להתרסק רגשית. למה? אם מחר בבוקר הקב"ה יגיד' בא לי שבית המקדש השלישי יהיה באנטרקטיקה, או לחילופין, על הבית הלבן. אתם יודעים מה אנחנו עושים? טסים לשמה, נכנסים, מוציאים את טראמפ החוצה, נכנסים וזובחים שמה. למה? כי הוא אמר. כי זה עולם שלו.
[דברי הרב נווה: אני מקווה שאתם מבינים את זה שזה לא התנהגות ברברית או פנאטית, תבינו פשוט את הראש]. זה משהו שהוא מנהג את העולם אז הוא אומר מה לעשות אז אנחנו עושים. אין לנו מושג למה הוא אומר את זה ולמה הוא עושה את זה אבל אנחנו צריכים לעשות את זה. זה כמובן עמוק וצריך להבין את זה, אבל זה הרצונות שלו.
וכמו שהוא שם אותנו בארץ ישראל והוא אמר' תיבנו את 'בית המקדש השני'. בנינו. אח"כ הוא אמר' תצאו מפה, אתם לא צריכים להיות פה, תלכו לגלות, אין לכם גם מה לעשות בארץ ישראל, לא תהיה לכם פה ברכה, תלכו. שום דבר לא יגדל פה, אני רוצה שעכשיו אתם תהיו מחוץ לארץ. אז היהודים היו פשוט צריכים לצאת לחוץ לארץ. כציווי. הם היו חייבים לצאת. הם לא ראו ברכה בארץ. אלה שנשארו פה, כלום, לא הצליחו להשיג שום דבר. לא הייתה להם ברכה, לא בכסף, לא בפרנסה לא בילדים, ולא בזוגיות ולא בשום דבר. והם מצאו את החיים שלהם, את ההישרדות שלהם בחו"ל. למה? כי זאת הייתה הגזרה. וההיפך. אומות שהיו פה הצליחו, ואומות שאח"כ קיבלנו הוראה לחזור לארץ, הם לא הצליחו. פשוט, שום דבר ממה שהם עשו לא הצליח להם.
להיות בני חורין מהכל אבל להיות אחראים ולעשות שימוש רוחני במה שנתנו לנו -
אז צריך לדעת שהסיפור הוא לא שלנו אז לאט לאט להוציא את השייכות לכל דבר; לאדמה, לנכסים, לזוגיות, לילדים, הכל, אנחנו צריכים להיות בני חורין מהכל. עכשיו, זה לא אומר הזנחה כי זה אומר אחריות. כן, כי מה שנתנו לנו, נתנו לנו להיות אחראים עליו. נתנו לנו להיות אחראים על ילדים ועל בני זוג, ועל בית ועל ממון. זה חשוב מאד. ואמרו לנו' קחו, יש לזה שימוש רוחני. תשתמשו בכל הדבר הזה שימוש רוחני. אתם תצטרכו לעשות לדבר הזה שימוש רוחני אבל אחרי שעשיתם בזה שימוש רוחני, תניחו. תניחו. שים את הדברים שלך פה ותזדכה על ציוד. צא עכשיו החוצה.
אז גם 'משה רבינו' - הקב"ה אמר לו: 'הגיע הזמן שלך, תשכב, שים רגל על רגל, יד על יד, תעצום את העיניים'. אבל אבל אבל אבל... אבל ארץ ישראל, אבל אני הלכתי ארבעים שנה, אבל אני.. זה לא שלך החיים האלה. זה לא הזמן, לא כרגע. העולם לא מוכן עבורך, ואתה לא מוכן עבור העולם הזה. אתה עכשיו שוכב, שם את הידיים יד על יד, רגל על רגל, עוצם את העיניים ולוקח לך את הנשמה. וככה היה. אבל מה עם הנכסים שלי? הילדים שלי? ציפורה וזה? שים את הכל פה, זה לא שלך. לכולם הוא עשה את זה; גדול, קטן, מקושר אליו, לא מקושר אליו, לא קשור.
כל אדם מלביש כאן תכונה אלוקית - אנחנו באנו להלביש משמעות -
אנחנו באנו להלביש כאן משהו אחר. אנחנו באנו להלביש משמעות - כמו ש'אברהם אבינו' הלביש 'חסד'. וכמו ש'יצחק' הלביש 'גבורה', וכמו ש'יעקב' הלביש את הרחמים של הבורא, וכמו ש'משה' הלביש את ה'נצח', ו'אהרון' את ה'הוד', ו'יוסף' את ה'יסוד', ו'דוד המלך' את ה'מלכות', ו'שלמה' את ה'חכמה'. כל אדם מלביש כאן תכונה אלוקית.
בגלל שאנחנו מלבישים כאן, אנחנו צריכים לגלות מה המשמעות שלנו.
[דברי הרב נווה: אנשים שואלים אותי מה היעוד שלי. ובראש הם מדמיינים פסנתרן, רקדנית בטן. זה לא היעוד שלנו, זה דרמה אנושית]. היעוד שלנו הוא להוריד כאן משמעות מאד מאד מסוימת למציאות הזאת. לוקח זמן עד שהאדם מגלה את זה. בשירים ל'רבי שמעון בר יוחאי' אנחנו אומרים: "אשרי העומדים על סודך". למה? כי 'רבי שמעון' הוא סוד גדול מאד. הוא קרן אור מאד מיוחדת של הבורא. חכמת הסוד של הבורא. שהקב"ה לקח את חכמת הסוד, הלביש אותה באדם ואמר לו: תפיץ אותה בעולם. למעשה זה כמו 'ספר הזוהר' מדבר. 'ספר הזוהר' אנושי.
אז הקב"ה לקח את מלאך החסד, את החסד, את הקונספט חסד, עשה ממנו אדם ואמר לחסד 'תדבר, לך, תתחיל לפעול'. ואז ראינו בן אדם שמתנהג חסד. הוא לא יכול היה לא להתנהג חסד, זו הייתה הפואנטה. ושום דבר לא שייך לך. אתה תראה חסד בעולם כי זו כל המהות שלך, זו המשמעות של הקיום שלך. תראה אותו ותזדכה על ציוד, לך הביתה. וככה זה עובד.
רק צריך, אנחנו קצת טוטאליים. לאדם יש תמיד כללים טוטאליים. אדם אוהב שחור לבן, ואתה צריך להיות עם ובלי כל הזמן. "מטי ולא מטי" (ככה קוראים לזה בקבלה – 'מטי ולא מטי'). "מטי" זה אומר שאם נתנו לך ילדים – אתה אחראי עליהם. אתה לא יכול להיות אבא מזניח. נתנו לך בן זוג, אתה אחראי על הזוגיות הזאת. אם נתנו לך עם, אם נתנו לך בית מקדש, אם נתנו לך משהו, אתה אחראי עליו.
מה שנקרא "ומידך ידרשנו" - אני אבוא אליך בטענות אם זה הוזנח על ידך כי זה התפקיד הרוחני שלך לחנך את הילדים האלה, ולהיות הבעל של האישה הזאת ולשמור על הבית הזה ועל הנכסים האלה. ואתה צריך לעשות עם זה דברים מסוימים כי זה התפקיד הרוחני שלך. ואתה לא יכול לבוא ולהגיד' טוב, זה במילא לא שלי. לא, מה 'זה במילא לא שלך', אז אתה מזניח את הילד שלך? מה זה במילא לא שלך? אם זה יילקח, אז אתה יודע, אוקיי מה שהיה שלי ואני השתמשתי בו, גמרנו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות' חייל שנכנס לצה"ל חותם על רובה, אומרים לו' אתה יודע, זה צלם, אם הדבר הזה ייחטף, מעלים אותך למשפט. אתה מסתובב פה עם רובה, אתה לא יכול לאבד אותו לא באזרחות, לא בתחנת אוטובוס, לא בשטחים, לא באף מקום. שלוש שנים אתה חתום על הדבר הזה ואוי ואבוי לך אם קורה משהו לדבר הזה, זה דו"ח נזק. בין אם זה בחבלה, איבדת או אני לא יודע מה. אוקיי, אחרי שלוש שנים שים את הנשק, לך. לאף אחד אין דבקות עם נשקים. הוא אפילו שמח לשים את הנשק. סיימתי את השלוש שנים, קח את הנשק, אני הולך.
אותו דבר עם הילד. אותו דבר עם הקרובים שלנו. מצד אחד יש לנו אחריות גדולה מאד, הקב"ה נותן לנו צלם. ליטרלי צלם. ובאיזשהו שלב הוא אומר' תשאיר אותו פה ולך. למה? כי כולם נמצאים במסע. גם הבן זוג שלך במסע, וגם הילדים שלך במסע. אתה לא יודע מה המסע שהוא צריך להמשיך ולעשות והמסע שלו לא רלוונטי עבורך. הוא כאילו נפרד ממך. הוא קשור אבל הוא נפרד ממך. אתה לא אחראי למסע שלו.
הקב"ה אחראי על המסע שלנו – התוצאות בידיים שלו -
מי שאחראי על המסע שלנו זה אך ורק הקב"ה - "ה' רועי לא אחסר". הוא יודע מאיפה באנו ולאן אנחנו צריכים להגיע, מה התפקיד שלנו פה, מה אנחנו צריכים לעשות פה. ולפעמים אנשים מתחילים את דרכם רע מאד ויוצאים צדיקים. לפעמים אנשים מתחילים את דרכם צדיקים גמורים ויוצאים רשעים גמורים. אנחנו לא יודעים מה הוא עושה אבל מבחינת התפקיד שלנו אתה צריך לעשות את המקסימום במשבצת שלך. והתוצאות דרך אגב לא שייכות אליך. אתה לא יכול להגיד אני הייתי אבא רע לפי התוצאות. מה פתאום.
מ'חזקיהו' יצא בן רשע. הקב"ה רצה להפוך את חזקיהו להיות משיח. הוא היה אדם ירא שמיים בתכלית, והוא עצר מלחמה שלמה רק בכוח התפילה. היה אמור להיות משיח. אז יצא ממנו בן מנשה שעבד עבודה זרה והחטיא את כל העולם בעבודה זרה. הוא לא יכול להגיד לעצמו 'הייתי אבא רע'. לא, הוא היה אבא מצוין. וגם המדרשים מראים כמה הוא היה אבא מצוין. יש את המסע של מנשה. זה המסע שלו. המסע שלו זה היה להתחיל רשע ולעשות תהליך של מהפך. אבל מבחינת האבא, אם מישהו עכשיו ישפוט את חזקיהו וישאל אותו' למה יצא לך בן כזה? אז הוא יגיד' בואו, תבדקו אם לא נתתי לו מספיק אהבה. אם לא דאגתי לו. אם לא התפללתי עליו. אם החסרתי ממנו משהו. אם אני גרמתי, אם יש משהו בהתנהגות שלי שאני גרמתי לו שיהיה ככה. אם אין אז זה לא שייך אליי, זה המסע שלו.
לכן, ההסתכלות על התוצאה היא לא נכונה. היא גם כן מדרכם של בני האדם להסתכל על תוצאות. תוצאות זה לא נכון. "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". אז תוצאות זה בידיים שלו. אם יצא לנו ילד כזה ילד כזה, זה בידיים שלו אבל אתה צריך להיות אחראי' האם אני נתתי הכל.
ל'דוד המלך' היה בן. 'דוד המלך' זה המשיח. הוא נהג אתו בשלום, 'אבשלום'. למה הוא נקרא 'אבשלום'? כי אבא שלו נהג אתו תמיד בשלום. והוא יצא אדם רשע. אז אפשר להגיד ש'דוד המלך' לא היה הורה טוב? שזה שהוא נהג אתו בשלום זה לא היה בסדר? זה כאילו נראה שזה לא בסדר אבל מעולם לא ראינו שהשם העיר לו על זה או שהוא קיבל על זה עונש, או שהיה לו איזה משהו ברקורד. לא, כך הוא היה צריך להתנהג. וזה בסדר גמור.
היה לו בן מקביל שנקרא 'שלמה' – המלך שהשלום שלו. אז זה יצא רשע כתוצאה מאותה התנהגות, וזה יצא צדיק כתוצאה מאותה התנהגות. כי זה המסע של 'אבשלום' וזה המסע של 'שלמה המלך', אבל 'דוד המלך' היה 'דוד המלך'.
ולכן, להאשים את עצמי בגלל התוצאות – לא שייך. אתה צריך להאשים את עצמך אם הדרך היא לא טובה. אם בדרך אתה זה שגרמת לו. אם יש פועל יוצא ישיר בין הפעולות שלך לבין התוצאות, אז אפשר להגיד אתה אשם. אבל אם אתה עשית כמיטב יכולתך, אז תניח, זה לא בידיים שלך. זה המסע.
ואותו דבר זה בזוגיות – אתה יכול להיות הבן זוג הכי טוב בעולם, ועדיין להתגרש. לא קשור. כי הצד השני לא מבין אותך. ויש מצבים שבני זוג לא מבינים אחד את השני, אין תקשורת, אין הבנה הדדית, אין אפילו הבנה של המשמעות של מי שבכלל נמצא מולך. לא עומדים על העומק שלו. ההבדלים הם לאו דווקא אקדמיים. ההבדלים היותר חמורים זה ההבדלים הרוחניים.
בהבדל רוחני אתה יכול לשבת לדבר עם בן אדם, הוא כמו בוק, כלום, כאילו שום דבר לא חודר. אז הוא מזלזל והוא לא מכבד, והוא לא מבין, והוא מקטין אותך מאד. ואז מזה אפשר להגיע לגירושין. אבל זה לא אומר שאתה היית בן אדם לא בסדר אז אתה לא צריך להאשים את עצמך. לא, אבל בטח אני.. כי הרבה פעמים אנשים שכן עשינו להם ראיונות ואנחנו כן יושבים איתם, אתה רואה שהוא עשה את כל ההתנהגויות הנכונות, רק מה, היה שם תיקון. היה שם תיקון, בא, נפגש, לא הלך, ביי. להניח לזה. גם לזה להניח. אי אפשר לשבת לאכול את הלב כל היום. אי אפשר, זה לא נכון.
דברים שצריך לתקן וללמוד מהם. בוודאי, כולנו צריכים ללמוד אז אנחנו לומדים, על הדרך. אבל גם צריך להפריד את מה שאתה מתנהג בהתנהגות של הדרך, לבין התוצאה. תפריד את זה. תעשו את ההפרדות בתוצאות. על התוצאות אנחנו לא מסתכלים בכלל, זה לא בידיים שלנו.
לגבי עניין של ילדים או אנשים שנמצאים סביבנו או בני זוג. אנחנו כן צריכים למסור את הדם ואת הנפש לפי מה שהתורה אמרה לנו. גם לא לעשות הגזמות יתרות. יש אנשים שהם overprotective. ממש משעבדים את הבן זוג או את הילד לתוך הבית. גם זה לא צריך להיות. התורה אמרה בדיוק איך לחנך את הילד. "חנוך לנער עפ"י דרכו", אבל יש דרכים.
[דברי הרב נווה: אני כרגע אומר את זה וכמובן שכל דבר כזה זה עולם, אבל אם אתה עשית כמיטב יכולתך וקרה משהו, לא משנה באיזה שלב; מוות בעריסה, בגיל שלוש, ננעל באוטו, טבע בבריכה, נשרף או מת סתם, זה לא עניין שלך, אתה לא אשם בזה. אף אחד מאיתנו לא אשם בנטילת נשמה. מי שנותן נשמות ונוטל נשמות זה רק הבורא].
'איוב' היה צדיק ישר וסר מרע. וכמה אנחנו רואים שהוא דאג לילדים שלו, להקריב קורבן כולם שמא הם עשו שמה איזה טעות. והילדים שלו היו צדיקים והם היו בסדר גמור. והשם לקח לו עשרה ילדים. לא ילד אחד, עשרה בבת אחת. מה הוא אמר? "השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך". לא באדישות, לא באדישות. כל עוד זה נמצא תחת המטרייה שלך, זו האחריות שלך. איוב היה אבא מושלם. ברגע שזה נלקח מהאחריות שלך – תניח. מותר לך שנה להתאבל. השנה הזאת היא אנושית, היא שייכת לאנושיות. ואומרים לך' קח תשב שבעה, חודש שנה, תתאבל. אחרי שנה אם אדם מתאבל, הקב"ה בעצמו בא אליו בטענות ואומר לו: אתה מתאבל יותר ממני?
אז אנחנו צריכים לדעת לשחרר כי אותו אדם ממשיך את המסע שלו ואנחנו חייבים לתת לו להמשיך את המסע שלו. לפעמים התקשות על המת גורמת לנשמה לרדת לפה כי אתה מחזיק אותה בתודעה שלך ואתה לא משחרר אותה. אתה צריך להניח לו. תניח לו. תן לו להמשיך את המסע שלו ואתה צריך לדעת' הילד לא שלך.
[דברי הרב נווה: אני יודע שזה כואב אבל זה לא שלך. תדע להניח מתי שצריך להניח. אז אני אומר' זו השקפה חדשה לגמרי וצריך להיות כאן מאד חזק ולכן אני אומר: זה לאוזניכם בלבד. אוי ואבוי למישהו פה שיוציא את השיעור הזה החוצה. זה לא מיועד לצאת החוצה. אנשים אחרים יחשבו שזה פסיכי כי אתה צריך להיות עם ובלי. אתה צריך לדעת מתי זה בתחום האחריות שלך, מתי שפג התוקף – תניח. גם לבן זוג, גם לאבא ולאמא, גם לאחים. לא משנה מה הגיל ולא משנה מה היה האירוע הטראומטי שהוציא את האדם מהעולם. זה לא משנה.
מבחינת אותו אדם – כמה שהאירוע לא היה טראומטי, טריפה ע"י כריש או שריפה או אני לא יודע מה, הוא עבר, הרגע של המוות הוא רגע חשוב מאד, זה תיקון עצום כי הוא עבר דרך דלת מסוימת.
יש לנו ארבע מיתות בית דין. חז"ל אמרו: אעפ"י שאין היום בית דין שמעמיד אנשים ודן אותם, עדיין הקב"ה עושה את הדין בעצמו אז הוא מעביר אותם דרך דלתות מסוימות. אז יש נשמות שצריכות לעבור דרך טביעה ודרך סקילה ודרך שריפה ודרך הרג ודרך חנק. וזה עניינים שלו. וזה רק שער. זה רק שער. זה רק שער שהוא עובר ואתה צריך לדעת' התודעה שלו חיה וקיימת, אין אובדן ברוחני. אין כזה דבר אובדן. אין אובדן].
להגיד אובדן זה לא להבין מה זה אחד אז אתה לא מבין מה זה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
להבדיל אלף אלפי הבדלות – כמו שיש חוק שימור האנרגיה ששורפים גפרור אז אנחנו יודעים שהאנרגיה שלו נשמרת. אז אין גפרור, אז לא רואים יותר גפרור אבל כל האנרגיה שהייתה בתוך הגפרור נמצאת פה.
[דברי הרב נווה: אני הייתי בכור הגרעיני, היו מגיעים אלינו מדי פעם מהשב"כ. זה עוד בתקופה של אז לפני יותר מחמש עשרה שנים, היו מגיעים עם מכשיר, הוא היה עומד ליד המחשב שלך, בודק מה מחקת. ומה שהקטע הוא זה שהוא היה יודע להגיד מה מחקת. כל הנתונים נשמרים, הכל נמצא. באוויר הכל נמצא ויש כל מיני השפעות אלקטרו מגנטיות על הסביבה שאתה יכול לינוק מהם ולשחזר את כל המידע בחזרה. הכל כאילו קיים, הכל נמצא].
אז גם נתונים לא לגמרי נמחקים. שום דבר לא נמחק. הנשמה של האדם חיה ונושמת וקיימת. היא ממשיכה את המסע. ממשיך את הגלגולים שלו. הוא צריך לעבור את מה שהוא צריך לעבור.
התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה והתפקיד שלנו הוא להיות מודע לקב"ה -
בעניין הבחירה – כדי להסתכל נכון על עניין הבחירה. אעפ"י שכתוב בספרים הקדושים שיש בחירה ויש שכר ועונש, אמרנו שזה לרמה נמוכה. לרמה נמוכה אנחנו לא מתכוונים חס ושלום ל- Low life, אלא לרמה תודעתית נמוכה בתחושה שלנו בגלל אי ידיעה אז האדם חש שיש לו בחירה אבל כשעולים למעלה אתה מבין שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שיש כאן כמה מוחות, אין כאן כמה רשויות, יש כאן רשות אחת. והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם, "אין מי יאמר לו מה תעשה ואין מי יאמר לו מה תפעל כי הכל מעשי ידיו", ואנחנו יודעים את זה ויש לזה כ"כ הרבה היבטים;
ההיבט הראשון – התורה נכתבה לפני המעשים - התורה היא לא כתיבה עיתונאית או היסטורית. 'יעקב' לא הלך לחרן ואז מישהו כתב' אוקיי, 'יעקב' עכשיו יצא מבאר שבע והלך לחרן, אח"כ הוא התחתן, הוא התחתן. אז הוא רימה אותו טוב אז הוא רימה אותו. רואים בכותרות כזה דבר. כל זה נכתב תתקע"ד דורות לפני שאדם הראשון נולד אז הסיפור קדם למעשה. כשהסיפור קדם למעשה, צריך לראות את זה כמו תכנית. כמו תכנות. זה לא הופך את זה לכ"כ רובוטי כי בכל זאת הוא נתן לנו את האפשרות להתוודע לזה. זה לא כ"כ רובוטי אבל בעיקרון "הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא".
העולם עצמו ברוא ונע לפי התכתיבים שכתובים בתורה. הפסוקים לא רק מריצים את 'יעקב אבינו' - הפסוקים גם מריצים אותנו.
כל אחד פה הוא ניצוץ של 'אברהם' 'יצחק' 'יעקב', 'שרה' 'רבקה' 'רחל' ו'לאה', והתזוזות שלנו הן קשורות אליו. התפקיד שלנו הוא לא לבחור. התפקיד שלנו זה להיות מודע לזה כי כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה והתפקיד שלנו הוא להיות מודע לקב"ה בסופו של דבר.
למה אנחנו מספרים את זה? ניקח למשל כתוב בתורה 'לא תגנוב' - אז צריך לגנוב. למה צריך לגנוב? כי איך אנחנו נגיע לעולם שכולו אחד? לעולם של "ואהבת לרעך כמוך"? אנחנו צריכים להגיע למצב של "יהי כבוד ממון חברך חביב עליך כשלך". איך אנחנו נגיע לזה אם אנחנו לא נגנוב? אם לא יהיה לנו זילות בזה? אנחנו חייבים לחוות את ההיפך.
אז מה קורה מזה?
שהקב"ה יוצר אדם שיש לו דחף לגנוב, והוא נתפס, ואז הוא משלם פי שניים או פי ארבע, ואם צריך גם לסקול אותו סוקלים אותו, ואם הוא ממשיך אח"כ לגיהינום או למקומות אחרים, כל זה חלק מהמסע שלו וזה נרשם בתוכו שזה המסע שלו. למה? כדי לגרום לו להכרת הרע ולהבין לאן הדברים עצמם מובילים.
בהסתכלות רגילה איך זה נתפס? מישהו מוציא עליו את העצבים, תפסו אותו' טוב מה עשית? אנחנו נותנים לך עכשיו מכה פי ארבע, ואתה גם עצבנת אותנו אז אנחנו סוקלים אותך. ובגלל שאנחנו גם סוקלים אותך ואתה יצאת החוצה אז גם העונש שתקבל זה בגיהנום. וזה לא ככה. כי גם את המושגים האלה צריך להבין. זה מושגים מאד עמוקים ומאד נאורים. זה לא כמו שאנחנו חושבים שהוא הולך ככה שמה לאיבוד ב- oblivion ויוצאת עכשיו אש מכל מיני הרי געש. זה שטויות פרימיטיביות כמעט איסלמיות ונוצריות שלא קיימות בכלל ביהדות.
זה מסע בתודעה - נותנים לו לעבור במקומות של הגניבה. הוא עובר את כל חווית הגניבה בתוכו. אדם שרוצח - עובר את כל חווית הרצח. אדם שאונס - עובר את כל חווית האונס בעצמו. אנחנו יום אחד נדבר על העניין של גלגול נשמות וכל מסע הנשמות בעולמות העליונים אבל אתם צריכים לדעת שזה מסע ידוע מראש וזה מסע חשוב. ולכן אין פה לא נקמה ולא עצבים ולא כעסים ולא אכזבות, הדברים האלה לא שייכים בכלל לסיפור שלנו.
'שכם בן חמור' אנס את 'דינה', התגלגל להיות 'זמרי בן סלוא' שהיה נשיא שבט 'שמעון'. צ'ופר קיבל, נשיא שבט בישראל. אחרי זה הוא בעל ארמית, הוא התגלגל להיות 'רבי עקיבא'. אז חז"ל אמרו' אלמלא 'שכם בן חמור' היה אונס את 'דינה', 'רבי עקיבא' לא היה אומר בפה שלו "ואהבת לרעך כמוך". זה חייב להיות ככה. תבינו שזה חייב להיות ככה.
תראו מה קורה עכשיו בארץ – כל השיסוי והשנאה והמחלוקת שיש בפוליטיקה, לאט לאט מתחילה להוליד ניצוצות ראשונים, סנוניות ראשונות של אנשים שאומרים' אולי נעשה אחדות? אולי נתאחד?'. אז אעפ"י שאין להם מושג איך לעשות את זה ואיך להסתדר בזמן שהם באחדות כי המוח מתוכנת להיות בשיסוי, המוח מתוכנת שיש רק דרך אחת, אין כמה דרכים, שאי אפשר להצמיד כמה דרכים, למזג כמה דרכים. אבל עצם העובדה שהקב"ה הביא אותנו לסיטואציה הזאת, גרם להרבה מאד אנשים, גם בעם, לחשוב, לא ימינה או שמאלה, או אדם הזה או אדם אחר, אולי באמת אפשר להתאחד? רעיון האחדות עכשיו יצבור תאוצה גדולה מאד. [דברי הרב נווה: תרשמו מה שאני אומר לכם' התקופה הזאת תריץ את רעיון האחדות חזק מאד מאד גם בעם וגם בקרב הפוליטיקאים].
אנחנו "באתחלתא דגאולה" אז זה דבר גדול מאד מההיבט הזה אבל היה צריך להביא אותנו לרמה הזאת, לשיסוי, למערכת בחירות שמעולם לא ראינו אותה ככה. אף פעם לא שמענו כ"כ הרבה שנאה, כ"כ הרבה אלימות. בכלל אין אג'נדה, אין אידיאולוגיה, אין חזון, רק אמירות שטניות אחד כלפי השני שאין להם לא תכלית, לא אח ולא רע. יש כ"כ הרבה אנשים שהדירו את עצמם מללכת לבחור ואנחנו גם דיברנו על זה פה. דיברנו על זה כאן ואנחנו הסברנו בדיוק למה לא צריך ללכת לבחור. בדיוק מאותן הסיבות – לא נותנים יד לשיסוי, נותנים יד לאחדות. מי שידבר על אחדות, נראה אנחנו נדבר על זה אבל עד אז אין טעם אבל צריך היה להגיע לסיטואציה הזאת.
עכשיו תשאל, אם אתה תסתכל על מהלך ההיסטוריה ואתה תגיד' מישהו תיכנת את הרגע הזה? מישהו חשב עליו? לא. רצף האירועים, פשוט מאד הטבע האנושי שהאדם נראה שהוא הולך אתו לבד והוא סינגולרי לו, הוא ייחודי לו, ורק הוא ממציא אותו, הוא לא יודע שהוא נמצא בתוך מלכודת דבש שמובילה אותו לאירועים שמוכתבים מראש.
כתוב "טוב חכם מנביא". "חכם עיניו בראשו" - הוא יודע לפי סיבה ומסובב לאן הדברים עצמם יובילו. אז ברור שזה ככה. אז זרע לפני שהוא גדל הוא חייב להירקב. אז ידוע שיש פירוק - הנה תראו את כל אושיות החברה, הכל מתפרק; בג"ץ, בתי המשפט, בתי החולים, שוטרים, שופטים, אי אפשר לסמוך על אף אחד, כולם רמאים וכולם מושחתים מן היסוד. זה בסדר, זה נלקח בחשבון, זו לא טרוניה כי הם עובדים עפ"י הטבע האנושי והטבע האנושי הוא הרצון לקבל לעצמו. וברגע שאדם הוא אגואיסט, זה לא משנה איך קוראים לו' שופט או רופא, הוא מושחת. ואז יתגלה יצר המיניות שלו ויצר הכבוד שלו ויצר הממון שלו ו"אנא אמלוך שלו", זה לא עכשיו זה מעולם התוהו, זה מעולמות של שבירת הכלים. זה דברים שהוטבעו באדם שהוא התנהג ככה.
[דברי הרב נווה: ברגע שרואים את זה' שוב אני אומר: אם יוצאים החוצה מהדרמה האנושית, מבינים שזה רק מסע בתודעה וזה מסע כ"כ חשוב שאנחנו נעבור בדיוק במקומות האלה ולעבור אותם ככה. וזה בסדר שעוברים אותם ככה, זה לא רע. ז"א, אין כאן עכשיו תלונה כלפי מישהו למה נכנסת לזה? למה אתה מנהיג כזה אגואיסט? הוא חייב להיות אגואיסט. הוא ואשתו והילדים שלו חייבים להיות אגואיסטים. כאילו' למה לא? למה לה לא לעשות כביסה בפראג בשביל ריח טוב בבגדים עם עשרים ושמונה אלף מזוודות על חשבון המדינה? למה לא? זה לא משנה הקטע הזה, אותה תפסו אבל כמה לא תפסו? כולם היו מושחתים.
היה את הסיפור עם 'רבין' והיה סיפור עם 'משה דיין', כולם, כל מי שעסק בארכיאולוגיה גנב חפצים וחפצי אומנות לעצמו. אח"כ אחרי שהם נפטרו נכנסו לבתים שלהם ומצאו ממש חפצים מבית המקדש. כולם היו גנבים, זה בסדר, זה לגיטימי, כל העולם יודע את זה. לפוטין יש מאתיים מיליארד והוא לא הרוויח מאתיים מיליארד. לא הייתה לו משכורת שהגיעה למאתיים מיליארד, איך יש לו מאתיים מיליארד? וגם טראמפ. בסדר, זה בסדר, זה אמור להיות ככה. זה אמור להיות ככה זה תמיד היה ככה, זה לא חדש. פרעה, נבוכדנצאר, כולם היו כאלה.
הנקודה היא כאן זה שהאנושות צריכה להגיע למצב שהיא מואסת בזה. ברגע שהאנושות תגיע בעצמה למצב של די מספיק צריך צורת חיים חדשה. ברגע שהיא תדרוש צורת חיים חדשה אז יהיו לה גם מנהיגים חדשים. המשיח לא ינהיג עם מושחת. הוא לא יבוא לעם מושחת. אין לו למה לבוא לכזה עם אבל למי שרוצה להתנקות הוא יבוא, זה כן].
להיות אומן בהתקשרות הרגשית לזולת -
אז בהיבט הזה, כשאנחנו מטפלים במישהו קודם כל אנחנו צריכים לדעת את זה. אעפ"י שאנשים ישבו לידכם ויספרו לכם סיפורי זוועה, כי באמת יש סיפורי זוועה – אנשים מתים בכל מיני צורות וזה באמת מזעזע, אז קודם כל אפשר להבין. אפשר להבין וצריך להבין.
'הרמב"ם' אומר' אעפ"י שיש צדיק שיודע שהכל הוא מאתו יתברך ושהוא יודע שאין עוד מלבדו ושהכל זה מעשה ידיו, אם הוא לא מתאבל על אדם שנפטר הרי זה אכזר. אין כזה דבר להגיד לא לא אני מרחף בעולמות עליונים ואצלי הכל בסדר. כי יש לנו התקשרות רגשית. הוא רוצה שתעשה התקשרות רגשית. אם לא כאב לך על מישהו סימן שלא עשית כלפיו "ואהבת לרעך כמוך".
לא יכול להיות שיהיה לך יחסי טפלון להגיד לבן אדם 'אני לא מרגיש כלום שהוא מת'. לפעמים זה יכול להיות אבא או אח או אפילו ילד, שלא כ"כ מרגישים ואומרים: וואו הוא היה חזק. זה לא שהוא היה חזק, לא היה כ"כ קשר [דברי הרב נווה: תאמינו לי, אני רואה את זה. אני נמצא שם, אני מדבר איתם, לפעמים פשוט אין קשר]. אין קשר מספיק עמוק. כשאין קשר מספיק עמוק אז קל. וכשהקשר הוא מאד עמוק אז זה מאד קשה אבל עדיין צריך לקבל אותו בפרופורציות, ועדיין צריך לעשות תהליכים.
מה התהליכים שאנחנו עושים?
התהליכים שאנחנו עושים זה לשחזר את המידע הזה. גם לאנשים גיבורים וחזקים וחרדים, כמו שאתם ראיתם בבני ברק, אב בן שלושים ואחת, בשבעה על הבן שלו התמוטט ומת. האמא נהייתה גם אם שכולה וגם אלמנה. אז הוא לא הכיל את זה. הוא לא הכיל את זה אבל דבר ראשון שצריך להכניס למקום שבו יש שבעה, להכניס רב שיסביר לכולם, שידבר על הטריוויאלי, שידבר על מה שכולנו יודעים. כי ברגע הטראומה אין מוחין, אין מוחין. אין, אתה לא חושב, גם לא מענין אותך כלום. הכאב הוא כ"כ גדול שאתה לא רואה כלום. וחשוב שיהיה שמה רב שמיד יתביית ויזכיר את כל מה שאנחנו יודעים. שיזכיר את זה, שיעלה את זה, וישבו וינחמו אותו. זה הרעיון של הנחמה.
וגם אצל 'איוב' – החברים שלו באו וסיפרו לו למעשה את כל מעשה הבריאה מהתחלה ועד הסוף. הוא היה כ"כ בתוך האבלות שלו, בתוך הכאבים שלו, שממש תיכף הוא היה מקלל את הקב"ה. והם אמרו לו' תסתכל, תשמע, תראה, זה לא ככה, זה לא סתם, אנחנו יודעים שאתה חווה כאב. אבל הוא בכאב שלו לא יכול היה לשמוע אותם. הכאב שלו היה כ"כ גדול שהוא לא יכול היה לשמוע אותם.
אז צריך לראות איך מוציאים את האדם מן הכאב שלו על ידי זה שמחזירים אותו לפרופורציה. זה לא הילדים שלנו. זה לא המסע שלנו זה המסע שלו. וצריכה להיות התקשרות אבל צריך לדעת גם לשים גבול להתקשרות. "גבול שמת בל יעבורון". אבל שוב אתם צריכים לדעת, צריך להיות פה אומן. אי אפשר לתת לזה באמת קו חותך, אי אפשר. כי אז אנשים יכנסו למגננה רגשית ולא יאהבו עד הסוף. אבל התורה אומרת לאהוב עד הסוף. אין בעיה לאהוב עד הסוף אם אתה יודע שאין אובדן ברוחני, מה הבעיה. תאהב עד הסוף, תאהב כמיטב יכולתך, רק כשזה נלקח אז תניח. תדע שזה פה רק בלי גוף.
עוד עניין זה שיש לנו עדיין התקשרות עם הנפטר. אובדן לא עושה טוב לנפטר. כששוכחים את הנפטר לא עושים לו טוב. אז אם כבר אתה אוהב אותו.. יש מלא כאלה שהם מתעצבנים על הקב"ה אז לא אומרים קדיש, ולא הולכים לבית כנסת, לא מקדישים לימוד, אין צדקה, אין כלום. מסכן, מי סובל? הנפטר. הנפטר אומר' מי ילווה אותי? מישהו צריך להגיד עלי קדיש. מישהו צריך להגיד משניות. בסדר, אבא שלי כולו בעצבים על זה אבל נו מה אתי? אז גם צריך להעיר אותם לאחריות שיש לנו גם אחרי זה. הוא האבא שלו גם אחרי זה. הוא עדיין אבא שלו. אנחנו עדיין בנים של ההורים שלנו.
[דברי הרב נווה: אני עדיין אומר קדיש על סבא שלי. סבא שלי נפטר לפני למעלה ממאה שנה ואני עדיין אומר עליו קדיש. ואומרים להמשיך להגיד קדיש. ואתה אומר' אבל אם הוא התגלגל? היופי הוא זה שגם אם הוא התגלגל, אם הוא יעשה תשובה הוא יכול לעשות תשובה מהקדיש שלי. עדיין יש עילוי נשמה. זה נקרא עילוי נשמה]. אז כל מה שעושים בשביל הנפטר, עדיין משרת אותו. זה לא רק משרת בעולם הרוחני, זה משרת גם אם הוא יתגלגל באותו רגע כי יש גם גלגולים שנעשים באותו הרגע.
יש סיפור מפורסם ל'רב' אריה מקרלין' שבאו אליו ואמרו לו: הרב, יש איזה אדם שעומד למות, עומד לנפוח את נשמתו, אנחנו לא יודעים באיזה רגע זה יקרה, הוא ממש נאבק על החיים שלו. כמה דקות אח"כ הוא לא ענה, הוא לא ענה, הוא לא אמר מה לעשות לא לעשות, לקרוא עליו לא לקרוא עליו, לעשות וידוי להגיד קריאת שמע, מה עושים? הוא לא עונה.
עכשיו, מגיעים אליו אומרים לו' יש אישה שמתקשה ללדת, ואין, העובר צריך לצאת, הוא לא יוצא הוא קורע לה את הבטן. גם כן, הוא לא עונה. טוב הרב מה לעשות? מה לעשות עם זה מה לעשות עם זה? הוא לא עונה. פתאום, איך שנולד הילד הזה, מת זה. אז הוא אומר' עכשיו זה מת, הוא התגלגל בילד.
אז לפעמים ככה זה קורה. ממשיכים להגיד קדיש ועושים את הכל אפילו אם הוא כבר התגלגל. לכן אנחנו צריכים לדעת' יכול להיות שהילדים שלנו אפילו נמצאים לידנו. אבל זה יכול להיות לא משנה עניין של עד מתי וממתי. ממתי זה מעכשיו ועד עולם.
להניח, לקחת את הדברים בפרופורציות ולדעת שיש מנהיג לעולם -
לכן אנחנו אומרים לא לעשות חשבונות ובטח לא לנקום בקב"ה - "אל אמונה ואין עוון, צדיק וישר הוא". ואנשים לא רואים, הם יכולים לשבת ליד הסבא שנפטר והם יכולים לשבת ליד הסבתא שלהם. [דברי הרב נווה: יש פה נכדה שיושבת ליד סבתא שלה וסבתא שלה עכשיו בגיל שלה, ולא יודעים כלום, והן לא סובלות אחת את השנייה אבל השם עשה שהן ישבו פה אחת ליד השנייה. בגלל זה אין גבול לטמטום. כסבתא ונכדה הן היו חבל על הזמן. ואתה יכול להגיד הנה הזוג הזה קיים "ואהבת לרעך כמוך". פה הן לא סובלות אחת את השנייה, זה הכל משיקולים. יש לאנשים אינטואיציות. ככה נראה להם. ואתה לא יודע את מי אתה שונא ואתה לא אוהב].
בגלל זה אנחנו אומרים' אין לנו מושג, אנחנו עוורים לגמרי, ואנחנו עם טמטום לב שאין כדוגמתו. אז לפחות שבן אדם שהוא גם עיוור וגם עם טמטום לב, תן למישהו להנחות אותך. במקום זה אתה מתעצבן על זה שמנחים אותך?
לכן אנחנו אומרים שגר ושכח. להניח. לקחת את הדברים בפרופורציות ולדעת שיש מנהיג לעולם, והוא יודע מה הוא עושה, ובידו נפש כל חי. ו"אין מי יאמר לו מה תעשה ואין מי יאמר לו מה תפעל כי הכל מעשה ידיו". זה מאד חשוב להבין את זה. אז צריך להניח לזה.
שוב אנחנו אומרים, אפילו גם לגבי עסקים – תעשה כמיטב יכולתך שהעסק יצליח וישגשג. תעסיק אנשים, תפרנס אותם, תהיה נאמן. שואלים את האדם אם הוא עשה מו"מ באמונה, אז ככה שזו שאלה חשובה. אבל אם נלקח ממך הכסף - תניח. לקח לך את כל הנכסים – תניח. אתה לא יודע על מה ולמה לקח לך את כל הנכסים. אין לך מושג.
אז צריך להניח. צריך להודות על כל דבר, אתה לא יודע מה מכינים עבורך. אנחנו כולנו נמצאים במסע.
[דברי הרב נווה: אני יודע שזה קשה אבל צריך כל הזמן להזכיר את זה לאנשים. לשבת ולהזכיר להם את כל הסיפור. הזיכרון הזה מאד מנחם. מאד מנחם. עצם העובדה שנמצאים ליד אדם ומזכירים לו את כל התהליך הזה, זה מאד מנחם].
האדם קושר את המשמעות שלו לעולם הזה -
לגבי עניין נוסף, לגבי עניין אחר, לגבי עניין של ההתקשרות, אז מה עושים לאחר מכן? היה אבל והיה צער גדול מאד. איך ממשיכים בכל זאת בלי אותו אדם. כי הרבה תיארו את זה' הרב, כאילו לקחו לי רגל. אין לי על מי להישען. אני מרגיש שכל הזמן אני הייתי רואה את אותו בן אדם, הייתי מדבר אתו, הוא היה חלק מהחיים שלי וחלק נכבד מהחיים שלי, אני הייתי עסוק סביבו אז איך אני יכול לקבל את זה. איך מתנהלים עם זה?
אז קודם כל לאנשים רוחניים אנחנו הרבה פעמים לא נתפסים בגשמיות. בכלל צריך לדעת איך לאט לאט לאט נוטשים את הגשמי. כל המערכת יחסים שלנו היא לא נכונה, היא פיזית מדי. בזוגיות זה הכי גרוע. בזוגיות זה ממש חילול הכבוד אחד של השני. זוגיות היום זה גועל נפש עלי אדמות. יום אחד אנחנו נצטרך לדבר על זה, צריך להיות שיעור מאד צנוע אבל צריך באמת להבין בכלל מה אנחנו עושים.
אבל האדם צריך לדעת שהוא חי עם המשמעות של האדם האחר ולא עם הגוף של האדם האחר. כש'אברהם אבינו' התהלך פה כולם הבינו' יש פה חסד. החסד נוגע לעולם. עכשיו, תארו לכם שהייתי אומר לכם' 'אור החסד' נמצא בעולם והוא פועל, רק לא הייתי אומר לכם מי זה, לא הייתי אומר לכם שיש לו גוף. אז כבר זה מנחם. זה מנחם, זה מרגיע, זה חשוב גם לדעת את זה שיש פה את 'אור החסד'. אם הייתי אומר לכם שיש פה את 'אור היחידה'. לא הייתי אומר לכם שהמשיח פה, הייתי אומר לכם ש'אור היחידה' פה וכל מקום שהוא עובר מתחילים להרגיש ייחודים. לדעת שלאנשים מתחילה להשתנות מ'אנא אמלוך' ל'בואו נתאחד', בואו נעשה קהילות, בואו נהיה ביחד. עכשיו, אני לא צריך להגיד לכם שיש לו גוף.
עכשיו מגיע הקטע הבא - זה ש'אברהם אבינו' נלקח בגוף זה לא אומר שהאור שלו נלקח. החסד עדיין קיים. ז"א, מה שעשה אדם בזמן שהוא חי פה, הוא עשה חוט, חבל, קישר את המשמעות שלו לעולם הזה והוא פיזית הלך. כמו למשל למלח, אומרים לו' ברגע שתגיע הספינה, יש חבלים ענקיים, תקשור אותם לעוגן, זו הפואנטה שלך, אל תעשה שום דבר אחר. אתה מלח, זה הקטע שלך. יש חובל, חובלים, קורס חובלים, מלשון חבלים, יש רב חובל, אתה רק תחבול את הספינה, זה הקטע שלך. אוקיי, אז יש בן אדם שיודע את כל סוגי הקשירות ואיך לקחת ואיך לעגן וכו' וכו'. אז זה מה שהוא עשה. אז בהתחלה אתה רואה בן אדם, אח"כ אתה רואה חבל. אז אחרי שהוא עשה את התפקיד שלו, מה אתה רואה? ספינה מעוגנת כהלכה, וזהו, זה נשאר ככה.
זה אותו דבר – כולנו חובלים והקב"ה נקרא רב חובל כי אנחנו עושים קשר בין העולמות העליונים. מעצם העובדה שהם ירדו לפה, לפני שהיה 'אברהם אבינו' לא היה 'חסד' בעולם. כש'אברהם אבינו' ירד נהיה 'חסד' בעולם והוא נמשך מאז. אז 'אברהם אבינו' חי וקיים. כשהיה 'יצחק', לפני 'יצחק' לא הייתה 'גבורה' בעולם. "ותמלא הארץ חמס". ירד 'יצחק', נהיה עניין של "איזהו גיבור הכובש את יצרו". "איזהו גיבור שבגיבורים – ההופך שונאו לאוהבו". עשה touch down למציאות הזאת.
האור קיים פה, הוא לא חייב להיות פה יותר. תבינו' יצחק לא יכול לחיות כאן לנצח. אנחנו לא צריכים עכשיו לשבת לידו כשהוא בן ששת אלפים ולשמוע ממנו שיעורי גבורה. לא צריך, הוא הוריד את האור במילואו, קשר אותו תחת המרחב והזמן, ברגע שאדם רוצה לנהוג כאן בגבורה, יש לך את זה. אתה מתקשר לדבר הזה.
אותו דבר 'יעקב', אותו דבר כולנו. יש התקשרות לכל הכוחות הרוחניים, לכן לפעמים ילד בא לחצי שנה ומת. מה כבר תינוק יכול לעשות בחצי שנה? הרי ההתקשרות לא נעשית מדעתו, היא נעשית מדעת הקב"ה. מה הוא השאיר? הוא השאיר תום של תינוק. לפעמים האנושות חסרה בתום של תינוק. תום, תמימות, תום של תינוק. חסרה נקיות של תינוק.
לצדיקים קוראים תינוק זקן. הרבה פעמים הצדיקים שלנו גם משולים למשל כמו 'שאול' – "בן שנה היה במולכו". מה בן שנה היה במולכו? היה בן שנה שמו עליו כתר? הוא לא היה. כתוב' הוא לא היה ממש בן שנה, אלא כבן שנה. הוא היה תמים כמו תינוק ונקי מחטא כמו תינוק. כמו תינוק בן שנה. אז לפעמים כשתינוקות באים בזמנים האלה, הם באים למות ככה ולהשאיר את האור הזה.
המוות מאד חשוב - אנחנו צריכים לדעת למות כדי לחיות -
עכשיו, אתם צריכים לדעת' אין אדם שלא מת באיזה יום מסוים; יש תינוק שמת כזרע, אח"כ כביצית, הוא מת כשני תאים, ארבע תאים, כשש עשרה תאים, וכו'. ככה בכל אחד מהימים, וגם כל אחת מן השעות. יש רצף של הארה שעובדת על הכל. יש תינוק שמת בן יום, יש תינוק שמת בן יומיים, בן שלושה ימים, בן חודש, חודשיים וכו'. עברנו על כל הציר, מילאנו את כל הציר, כל ציר חייו של האדם. לא היו בני אדם שלא מתו בדיוק על הציר הזה והם הורידו הארה נקייה לאותו מקום כדי שאנחנו במהלך כל חיינו נוכל למשוך משמה את ההארה הזאת ואז נוכל לחיות עפ"י הארה נקייה לפי מה שהיה צריך להיות.
לכן אנשים מתים בכל גיל. לא שייך להגיד' הוא מת צעיר הוא מת מבוגר, שוב, זה לא רלוונטי. הוא בא להוריד הארה של גיל עשרים ושלוש וחודשיים ושני ימים ושעתיים ורבע, זה מה שהוא בא לעשות. זה הקטע שלו, ומה שהוא הספיק והתודעה שלו נחתמה ביקום, יצרת חותם, זהו זה ישמש לעתיד. וכל מה שצריך לבוא ולתקן כמובן באים ומתקנים ועושים אותם, זה כמו לשייף, כמו לגהץ. לשייף יפה יפה את הכל עד שלמעשה האנושות תהיה נקייה מהכל בלא רבב. וכל יום וכל רגע וכל שנייה מהחיים שלנו יהיו טהורים.
ז"א יבוא דור של התיקון, של גמר התיקון, שהחברה תהיה מתוקנת, וכל שנייה בחיים שלנו אנחנו נהיה צדיקים גמורים לגמרי. לא תהיה אפילו לא שנייה אחת בחיים שלנו שתהיה בה טומאה. לא נצטרך לעשות בה תשובה אבל זה מכל מי שמת באותה שנייה.
לכן יש חשיבות מאד גדולה למסע הזה שקורה פה, ואנחנו יכולים לחלל את המסע הזה ע"י שנבוא בטענות לקב"ה למה הוא עושה את מה שהוא עושה בעולם שלו. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים ללמד אותו יותר טוב. ושוב, יש גיל שמונה עשרה שבן אדם מת בהתאבדות. יש גיל שמונה עשרה שבן אדם מת כי הוא חייל. יש בן אדם שבגיל שמונה עשרה מת ממחלה.. זה לא משנה.
אמרנו' כל זה זה תיקונים לאותו זמן ומרחב. המוות הוא מאד חשוב. מאד מאד חשוב. אנחנו צריכים לדעת למות כדי לחיות. ועל הגדולים שבגדולים שלנו כתוב שהצדיקים במותם קרויים חיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים. והצדיקים שלנו גם כן' כתוב על 'יעקב אבינו': "יעקב אבינו לא מת". אז אמרו בפרשת 'ויחי' כתוב שחנטו אותו וספדו אותו - "החינם חנטו חנטייא וספדו ספדייא"? מה זה לא מת? התודעה שלו לא מתה. התודעה שלו עדיין חיה, הוא עדיין נמצא במערת המכפלה, הוא נמצא במעין תהליך מדיטטיבי שבו אמרו לו לך לישון אז הוא ישן. אבל התודעה שלו נמצאת במערת המכפלה ובכל מקום.
[דברי הרב נווה: הרבה פעמים שאלו את הרב לגבי עניין של קבר דוד האם זה הקבר האמיתי, אז הוא אמר: לא, אבל בכל מקום שעם ישראל הולך וחושב שיש שם מישהו, יש שם מישהו. אולי צריך ללכת למכה.. אולי נחשוב שיש שם מישהו במקום אבן שחורה. אבל זה חשוב להבין את זה כי זה לא עניין של המיקום הגאוגרפי. זה באמת עניין התודעה שיש. 'דוד המלך' נמצא בכל מקום. 'יעקב אבינו' נמצא בכל מקום, לא צריך להגביל את התודעה שלהם למערת המכפלה. יש עניין של ללכת לציון אבל זה עניין בשבילך לא עניין בשבילו. לא מגבילים את התודעות].
חשוב לכבד את מפעל החיים של כל אדם ואדם -
אז כולנו כאן במסע חשוב מאד. צריך לכבד מאד מה שאנחנו עוברים פה. בכלל צריך לכבד את מפעל החיים של כל אדם ואדם. לפעמים חיים פה אנשים, אנחנו קוברים סבתות, בן תשעים ושבע, בת תשעים ושבע עלתה ממרוקו, מטוניסיה, לא עשתה כלום, מספרים, בישלה כל היום. 'אתם באים אליי? כן, תבואו לאכול..' מתה, טוב, הלוויה מעטה, אין שם יותר מדי כבוד, אין שם גם יותר מדי אבל. כי למה? אין יותר מיד מה לספר עליה. היא לא הייתה ממקימות חומה ומגדל.. עשתה קובה.. ככה זה נראה. אבל הצער שהיא עברה והייסורים שהיא עברה וכל הלמידה שהיא עברה אותה, לא משנה, מעצם העובדה שאנחנו נמצאים בגוף זה צער. זה מספיק כדי להיות מפעל חיים וזה לא פחות מחייו של מישהו שסולל כביש או מקים בית מקדש. לא חשוב.
לכן צריך לכבד כל מפעל חיים ולא להגיד' טוב, מסכנה, זקנה, בשביל מה חיה לא הייתה צריכה לחיות. לא נכון. כל דקה שאנחנו חיים פה אנחנו עושים משהו. עצם העובדה שאתה מחזיק את החיים בגוף הזה זה דבר עצום כשלעצמו. עצם הדבר שאתה מחזיק את החיים ככה ואתה לא מתאבד.
לכן צריך להעריך את זה. וכשהוא נפטר צריך לכבד אותו; להגיד את הקדישים בזמן, ולדבר עליו טוב ולדעת להעריך את המסלול שהוא עשה כי זה מרוץ שליחים יוצא מן הכלל שאנחנו לא מבינים אותו. אם היינו מבינים את החיים היינו מייקרים אותם מאד מאד מאד.
היינו עושים ייקור החיים ע"י זה שהיינו חיים בצורה מאד ערנית. אנחנו חיים בצורה מאד ישנה. מאד "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". נו, עוד יום אחד עבר. כאילו לא אכפת לנו מהזמן.
אנחנו צריכים מאד לייקר את הזמן. חבל על כל דקה שעוברת שאתה לא ערני בה, וערנות זה ע"י חיפוש המשמעות.
כל ההתחלות קשות אבל בהתחלה שעושים את הדברים האלה לאט לאט לאט מבינים אותם. כי אלה שעוזבים את הגוף [דברי הרב נווה: אני עוד פעם ממליץ לראות מוות קליני, נשלח קצת בקבוצות. יש לנו עכשיו מישהו שמצליח לתרגם לנו אז אנחנו נעשה את זה קצת בקבלנות אבל יש עדויות שאתם חייבים לראות אותם] -
אתם יכולים לראות אדם שהיה סופר מטריאליסט, רופא במקצועו. הוא מספר שהוא היה אדם קשה, הוא נסע עם האמר, עזב את הכל, הניח את הכל. אמר' זה לא שם. זה לא שם, זה בכלל לא שם, איבדנו את הדרך, ואתה רואה, זה מה שמיוחד למוות קליני, כל מי שחווה חוויה של מוות קליני הפרופיל הפסיכולוגי שלו שונה לגמרי מכל אדם שעבר כל טראומה אחרת. כולם נהפכים להיות פילנטרופיים. כולם מתיישרים למציאות אחרת. אז אנחנו צריכים לשים לב שיש חמישים מיליון איש שעברו לצד השני ורואים מה מחכה לנו וחזרו בחזרה. כדאי לשמוע מה יש להם להגיד.
[דברי הרב נווה: בבית כנסת לכל אחד יש איזו יציאה' מה, מישהו היה שם וחזר? הוא יודע מה היה שמה? פתאום אתה אומר לו: כן, חמישים מיליון. אבל יש כל מיני אנשים. אני אומר' אתה רואה מוות קליני? לא, זה מפחיד אותי. יום שישי השלוש עשרה ראית. בלאק פריידי.. מוות קליני אמיתי אתה לא רואה.. זה מפחיד אותו. חבל.
על כל פנים אני רק אומר' השיעור הזה הוא לא לחוץ ואתם צריכים לעכל קצת את מה שנאמר פה אבל זה להיות בן חורין מהכל. מהכל, לשחרר הכל, שום דבר הוא לא שלנו; לא ילדים לא נכדים לא שום דבר. לא להיבהל משום דבר. רק בזמן שהם שלך אתה צריך להיות סופר אחראי. "מידך אדרשנו". כן יבואו אליך בטענות למה לא היית אבא טוב, סבא טוב, מורה טוב.
אתם יודעים איזו אחריות יש לרב? אתם תקראו מה רב צריך להיות אתם לא הייתם נמצאים פה. פחד אלוקים לשבת פה, זה ממש כסא חשמלי, אתם לא מבינים, זה כאילו דין לכתחילה. כאילו, אין מצב שאתה לא פגעת במישהו ואין מצב שאתה.. אין, בסדר, זו אחריות, מרימים את הכפפה ולא מפחדים כי מישהו צריך לעשות את זה. אף אחד מהנביאים לא רצה לקחת את זה אבל כולם נענשו שהם לא רצו לקחת, ו'ישעיהו' היה אמיץ ואמר: "הנני שלחני". מה שצריך לעשות עושים וזה ממש סוגיית 'קיתון המים', כאשר 'קיתון המים' זה החיים שלך. לכתחילה אתה יודע שאתה הולך להיענש אבל לפחות התקדמנו מילימטר. אם האנושות תתקדם מילימטר זה נהדר.
תשובות הרב נווה לשאלות התלמידים -
- אפשר להגיד לתלמיד חכם או למישהו שמתפלל שלוש תפילות שיגיד קדיש. זה חסד עצום לדאוג שמישהו יגיד קדיש על ערירי או על משפחה שמזניחה.
- אין עניין של מביך, אנחנו מדברים עם רבי שמעון, אתה פונה לצדיק אז אפשר לפנות גם לילד שלך, אין בעיה. הם עונים, כולם פה כי אין לא פה, אין מרחב וזמן, אין מרחק. הכל פה זה הכל בתודעה, הכל פה. גם צדיקים שמראים לכם עם הידיים שהם נמצאים בגנזי עליון - אין מעלית, זה פשוט נמצא במקום יותר עדין במחשבה, זה נכון אבל הם פה, כולם פה, הכל פה.
- המוות הנוראי יכול להיות גם בשנייה ברבע, כמו השניים שנפטרו היום מהקורקינט. המוות שלהם היה מיידי, הם מתו במקום. לנו זה נראה איום ונורא לראות את הגופות שלהם לאחר מכן אבל התודעה שלהם הייתה פה והיא נעלמה והופיעה מיד מחוץ לגוף. ואמרנו' המוות, כמה נוראי שהוא לא יהיה, תזכרו שהמוות הנוראי מעביר אותנו דרך שער מאד מסוים. וזה חשוב מאד שהם יעברו דרך אותו שער או דרך אותה מערה או דרך אותה מנהרה. לא להיבהל מזה, לא להיבהל מזה, לא עוד פעם לצאת מעצמנו כאילו אנחנו מחנכים את הבורא. לא לחנך את הבורא, הוא יודע טוב מאד מה הוא עושה.
- אנחנו לא גורמים לסטייה במסע. להיות אחראים אני אומר ערנות. כשאני מדבר על מה שהאדם צריך לעשות אני מדבר שיהיה ערני. להיות אמא מזניחה שמשאירה את הילדים שלה בבית כי היא ישנה כי אני לא יודע מה, היא תעשה בדיוק את אותם מעשים אבל היא עושה אותם בהזנחה. זה כמו בן אדם שעובד. יש בן אדם שעובד וככה הוא, עובד הכי גרוע שיכול להיות, ויש בן אדם שהוא ערני לגמרי למציאות שלו.
בדיעבד אומרים כן, בוודאי אבל זה לא ניתן כדי שלא תהיה ערני. אם נתנו לך את זה נתנו לך כדי להיות ערני, להתוודע למסע, להיות מודע לזה. רק בדיעבד אפשר להגיד את זה. לכתחילה אתם צריכים לדעת' במשיבת נפש רבי נחמן מברסלב אומר שהאדם ידע שכל העולם רובץ על הכתפיים שלו ושום דבר לא יזוז אם הוא לא יזוז. רק בדיעבד הוא צריך לדעת שזה היה מהבורא. לא להיות מזניח, לא להיות פסיבי. את זה אפשר להגיד לאנשים רגילים, לא לכם. מי שכן ער, צריך לעשות את הפעולות של ערנות. רק בדיעבד אפשר לדבר ככה, לא לכתחילה.
- להיות ערני זה מודעות. להגביר את המודעות, להגביר את המודעות לאחדות. אנחנו חיים בתוך סופר אורגניזם כמו שאמרתי. תחשבו למשל' ראיתם נמלה שעובדת בנחיל נמלים - נכנסים, יוצאים, ממש כזה מערות ועכשיו, יש נמלה, נניח שאתה שומע אותה, לא מעניין אותה כלום. היא הולכת בצד שלה, 'איזה באסה העלה הזה עכשיו, נביא אותו, המלכה הזאת נמצאת שמה במזגנים, אנחנו פה בחום..' ויש אפשרות שהיא מסתכלת על הכל והיא אומרת' וואיי, אנחנו ישות גדולה, אנחנו יכולים לכבוש אפילו את העולם. אנחנו יכולים ליפול עכשיו על איזה גזע, לנסר אותו לחלוטין.
תלוי איך אתה מסתכל על הדברים. אתה יכול להסתכל על העולם ברזולוציה הכי קטנונית שיכולה להיות, ואתה יכול להיות עם ראש ענק, להבין מה קורה פה ולחוות חוויה אחרת לגמרי. זו לא חוויה שכלית, זו חוויה רוחנית, זו חוויה תודעתית. חוויה גם עם רגשות וגם עם הוויה. זה גם להיות שם, אבל צריך לאט לאט להגדיל את הראש לזה. למשל' כל הדיבורים על אקולוגיה – האקולוגיה בסדר, יש כמובן מזהמים אבל זה לא הזיהום העיקרי, הזיהום העיקרי זה העצבות של בני האדם והכעס שלהם. הם שטופי הכל. רוצים רק מרחץ דמים, בכל מקום רוצים רק חושבים איפה לרצוח ואיפה לגנוב ואיפה לאנוס ואיפה לבזוז ואיפה להונות אחד את השני. זה מה שיוצר זיהום אוויר בעולם. לא קלקר. קלקר זה לא הבעיה של כדור הארץ.
- אם את יכולה להיות שמה ואת יכולה לדאוג לערירי שיגידו עליו קדיש זה נהדר. אף אחד לא יעשה את זה במקומך. את יכולה לקרוא לזה אחריות אבל אין מינוי כזה אבל זה אחריות של בן אנוש לא להעלים עין, לראות מה אפשר לעשות. לצורך העניין הזה אני גם רוצה לעזור לך, כל מי שרוצה להעביר שמות לקדיש תעבירו לכאן.
- אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו. כל המאבק של האדם, ברגע שהוא רוצה להיות צדיק, הוא למעשה רואה מה מונע ממנו להיות צדיק. אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים וזה נהדר. זה נהדר מהסיבה הפשוטה שזה גורם לנו להיאבק. אז למשל, אני יודע שצריך להיות אדם טוב ולקיים "ואהבת לרעך כמוך" אז אני בא לעשות את זה ופתאום אני נתקל בשפיטה. אני רואה שאני שופט את הבן אדם שאני רוצה לאהוב אז אני יודע שיש שפיטה, זה נהדר, מצוין. אני בא לאהוב אדם ואני רואה שיש לי עליו הרבה מאד ביקורת. אני בא לאהוב בן אדם ואני קולט שאני בעצמי אגואיסט. שלי יש חרדת אינטימיות. אז זה נהדר.
זה שיש כותרת "ואהבת לרעך כמוך", בסדר, זה כותרת אבל יש לזה המון דרך ליישם את הכותרת והכותרת עוזרת לי לגלות המון דברים בתוכי. אי אפשר לגלות את הדברים האלה בשיעור. כל אדם מגלה אותם, נותנים לו רק את החזון ואת הדרך ובדרך הוא רואה את כל הקשיים, הוא מגלה אותם.
אני הייתי יכול לעשות לכם שיעור אדיר בפירוט של מה מפריע ל"ואהבת לרעך כמוך" - חצי מזה לא הייתם מבינים כי לא הייתם שם. הקשיים של אדם רוחני הרבה יותר גדולים מאשר של בן אדם גשמי. אדם רוחני צריך להתמודד עם מה שהוא רואה והוא יודע; אדם שהוא מושחת, בוגד באשתו, גונב ומלסתם את הבריות והוא בא לפה והוא מתחסד כמו איזה מלאך, כל האותיות שלו במצח הפוכות, עכשיו אתה צריך לאהוב אותו. זה לא פשוט אבל זה עבודה. לכולם יש עבודה לא משנה באיזה גודל אתה. גם ל'משה רבינו' היה קושי. היה צריך לקיים "ואהבת לרעך כמוך" על קורח.
- לאט לאט, תתרגלו לא לחשוב בשחור ולבן. זה גם וגם. זה אחריות. להיות בחיים זה אחריות. וכל מה שנותנים תחת אחריותי אני צריך לעשות את זה לעילא ולעילא ולהיות מעורב בזה גם רגשית. אני חייב לעשות "ואהבת לרעך כמוך" עד הסוף אבל ברגע שלוקחים לי את זה, אני צריך לדעת להבין' בסדר, זה פה רק לא בגוף. אלה דברים שאתם צריכים ליישב אותם בתוך עצמכם. אני לא יכול להגיד את זה בשיעור. אני רוצה שאתם תבינו. זה דברים שהנפש צריכה להיות אומנית לאחוז בזה. אין מישהו שיכול ללמד את זה. את האיזון הזה אתם צריכים למצוא.
כל אחד צריך למצוא את האיזון עד כמה אני מעורב רגשית, כמה אני מכניס את עצמי לסיפור, כמה אני אחראי, וברגע שצריך אני משחרר. אתה צריך למצוא את זה אצלך בנפש. אז אני אומר' שוב, כמו ששאלו קודם' אז אתה יכול לראות למשל שאתה מפחד ואתה רוצה להגן על הרגשות שלך. אבל אומרים לך' אבל אתה לא הפואנטה. הדרמה האנושית זה לא שלך בכלל. למה אתה מגן על הרגשות שלך כשהרגשות שלך הם לא רלוונטיים. אז אתה תאהב את הילד שלך פחות כי אתה חושש שמא ייקחו אותו ואתה לא תיפגע מזה? לא שייך. אתה צריך לאהוב אותו עד הסוף ולתת לו את כל מה שהוא זקוק לו עד הסוף. ואם ייקחו אותו תתמודד עם זה אז. "בשעתא דחדוותא חדוותא, בשעתא דאבלה, אבלה". בשעה של שמחה שמחה, בשעה של אבל אבל. ז"א, תעשה את הכל כמו שצריך עד הסוף, רק תדע בראש מתי לאחוז ומתי להזניח.
- אנשים שהתאבדו – בגלל שהדברים האלה נמצאים בתוך התורה, צריך לעבור גם במקומות האלה. בדיעבד. שוב אני אומר' זה בדיעבד. לכתחילה אדם לא יכול לעשות לעצמו את הדין הזה מכיוון שהמסע של מתאבד מאד קשה. מאד מאד מאד קשה. כי תחשבו' הגיהינום של אדם זה החוויה שלו מפה. אז אמרתי' אם אדם רוצח החוויה שלו מחוץ לגוף היא של רוצח. חוויה של אונס וחוויה של מתאבד היא אותה חוויה. כי שמה עניין של כף הקלע. זה עניין של יש בעיה, אין לה פתרון, אני מאבד את עצמי לדעת. יש בעיה, אין פתרון, אני מאבד את עצמי לדעת, אני נמצא בלופ כזה נצחי עד שיוציאו אותו מזה. לבד הוא לא יכול לצאת. צריך כוח גדול של אנשים שיגידו עליו קדיש או שיעשו בשבילו פעילות מאד מאד מיוחדת. צריך לשאול צדיקים מה אפשר לעשות. זה מסע מאד לא פשוט, אבל צריך להיות.
- הטיפול הרגשי הוא לא חד פעמי. זה צריך ללוות את האדם מאד מאד מאד. צריך לחבק אותו ולעבור איתו מסע. במסע מה אתם חושבים שאני עושה אתכם? אתם באבל על האגו, אני כל יום עושה לכם טיפול רגשי, ואנחנו עוברים לאט לאט עד שתיפרדו מהאגו. אז זה ככה, אתה עובר אתו מסע. תזכור שאתה עובר אתו מסע. בימים הראשונים צריך להיות אתו כמעט כל יום. בחודש קצת פחות, בשנה קצת פחות, ולאט לאט לראות שהוא באמת מתחזק עם האמונה ועם ההבנה הזאת. כל הזמן לדבר אתו על זה. לדבר אתו על זה, הם גם רוצים לשמוע את זה, זה מנחם אותם. הנחמה זה לדעת מה באמת קורה ואז הוא מבדיל את הרגשות שלו ממה שאמת קורה.
- בעיקרון צריך לכוון על אותו בן אדם שאנחנו אומרים עליו קדיש. אם זה לכל השנה אפשר להגיד את זה אפילו פעם בשנה לכל השנה. אם זה מישהו רחוק. אני מקבל הרבה מאד שמות אז אני אומר, אני מתכוון להגיד על הבן אדם הזה כל השנה קדיש. אם זה מישהו יותר קרוב, צריך לחשוב עליו. יש כאלה שאומרים אפילו לפני כל תפילה' 'הריני בא להגיד לעילוי נשמת כך וכך..' את כל הקדישים שהוא אמר עכשיו בתפילה.
- אנחנו מדברים פה על העניין של התמודדות עם האובדן לא עם זה שאנחנו הולכים למות, אלא זה אחרי שמתו לנו. אנחנו נעשה ואנחנו נדבר על הדברים האלה אח"כ. בטיפול הרגשי אנחנו נעשה את זה בכמה קטגוריות אז אנחנו נדבר גם על הפחד מהמוות. זה פחד שמאד מנהל אותנו אבל כרגע אנחנו מדברים רק על התמודדות עם אובדן של מישהו שהלך לנו. אני רוצה שאתם תחשבו על זה גם כן.
- אני כרגע לא מתעסק עם זה, אני שם את זה בקטגוריה של פחד מוות מעצמנו אבל קודם כל עצם העובדה שאיבדנו מישהו, כרגע רגשית הפוקוס מרוכז עליו. הכאב הוא מהאובדן שלו.
