תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 9/12/19

תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה - שיעור 2

דברי הרב נווה: חשוב לי מאד שאתם תעברו ותהגו בזה ותתבוננו בזה כדי שאנחנו נעשה כאן תהליך. אני לא רוצה שזה יהיה שיעור והרצאה. יש שיעור שהוא בחינת שיעור תורה שזה בחינת "בגין דישתמודעון ליה". ויש עניין של 'תורת חיים' שזה ליישם ממש. אנחנו מדברים על טיפול רגשי אז חשוב לי מאד שכולנו נעבור כאן תהליך. אנחנו צריכים לעבור תהליך חשוב.

אני לא רוצה להבטיח, אבל המטרה היא בסופו של דבר כמובן כעבור זמן מסוים, לעשות פגישות אישיות. אני לא מבטיח את זה, אני רוצה לראות איך אנחנו נתקדם כי אני רוצה לראות אנשים שעובדים על עצמם לאור השיעורים. ואחרי שהם עבדו ואחרי שהם עשו כל מה שהם יכלו כדי לנקות כל מה שאפשר לנקות, אם נשארה תקיעות גדולה מאד, אז צריך כאן כמובן עזרה. אבל כל הפואנטה זה שאנחנו נעשה תהליך, זו כל הפואנטה. אם אנחנו רוצים להיות גם מטפלים רגשיים, אז אנחנו צריכים לעשות תהליך.

כמטפלים רגשיים אני לא רוצה שאנחנו נעשה תהליך כפטרונים אלא הטיפול הרגשי מיועד גם לעשות אותו על עצמנו. שלא נעשה אותו כמטפלים אבל שנדע לאבחן ולחיות עם בן זוג ואז לדעת גם לאבחן אותו. אבל לאבחן אותו שוב, בצורה נכונה כחבר לא כמתנשא. הטיפול שצריך לעשות בילדים, ילדים צריכים לעבור את זה. ואלה שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה עליהם או איתם, אז לפחות שזה יעזור לנו להבין אותם, וזה חשוב לא פחות שאנחנו נעבור כאן איזשהו תהליך.

 במהלך המסלול אנחנו נעבור ממש על טיפולים לפי נושאים; אנחנו נעשה טיפול באובדן של בני אדם, טיפול בפדופליה, טיפול בנטישה - הורים שנטשו את ילדיהם. נעבור על טיפול בגירושין, אלמנוּת.

יש כמה דברים שאנחנו צריכים ללמוד אותם כי זה פנים שלמות שהתורה נגעה בהם ואם לא תופסים את זה בצורה נכונה, אם אין תורה זה מותיר פגיעה אנושה בנפש שהיא מאד מנהלת את האדם, מאד מנהלת אותו. ואם נדע לטפל בזה בצורה נכונה, זה חירות גדולה מאד.

אז אנחנו צריכים לעשות תהליך שהוא ספירלי, ולאט לאט לאט להיכנס עמוק לתוך הנפש, לפתור אותו, ושוב, המטרה שלנו היא להגיע למצב של אין בעיה. עכשיו, בשיעור הכנה שאני אמרתי שבאמת אין בעיה מכיוון שאנחנו עוברים מסלול והמסלול עובר בחושך, ואנחנו כביכול אמורים לעבור פגיעות רגשיות (אם אפשר לקרוא לזה ככה), למרות שאני לא אוהב לקרוא לזה ככה אבל יש אפילו עניין של דיכאון - יש מקום שנקרא 'דכא' מלשון דיכאון - ד'כ'א', וכתוב: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עד דכא". כתוב: "יונתי עד שערי מוות הגיעה"; "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", אז יש מקום שנקרא "גיא צלמוות". "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" "אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי". אז יש מקום של מעמקים. "בצר לי אקרא לך ותענני". וכו'. והם עברו את זה.

ז"א, האנשים עברו את זה, האבות שלנו עברו את זה. 'דוד המלך' עבר את זה. עכשיו, הוא לא ראה בזה טראומה, הם לא ראו בזה טראומה. עכשיו, בסדר אז הם היו דבוקים בהשם והיה להם המון תורה, ובכל זאת הם חוו שם חוויות לא נורמליות. אם 'דוד המלך' כותב "גם כי אלך בגיא צלמוות", תאמינו לי, הוא הלך "בגיא צלמוות". אבל לגבינו, אנחנו לא 'דוד המלך' ולא ניתן לצפות מאנשים רגילים שאין להם כ"כ הרבה יראה וכ"כ הרבה קשר עם הקב"ה ובטח לא רוח הקודש כמו שהיה לו שלא לעבור את זה בצורה של טראומה. אבל בכל זאת אני לא רוצה להנציח את זה, ז"א, אני רוצה לאט לאט שאנחנו נצא קצת מההגדרות האלה כי זה קצת הגדרות קורבניות שאנשים אוהבים להיתפס בזה וזה מאד משרת את הרצון לקבל לעצמו של האדם. זה נותן לו המון תירוצים לא לעשות את מה שהוא כן צריך לעשות.

תפיסה של דין ותפיסה של רחמים -

[דברי הרב נווה: אז מצד אחד אני חייב להיות אסרטיבי ולעמוד על דרך האמת, אני חייב. ויהיה לי קשה לקבל גישה קורבנית, זה מצד אחד. כמו אצל הקב"ה, אני רוצה שאתם תבינו אותי כדי שזה לא יהיה מצב שכשאתם לא תבינו אותי, אתם תאייבו אותי].

לקב"ה יש צד של דין - הצד של הדין של הקב"ה זה הצד של אמת, והוא אומר: תראו' יש אמת. יש אמת, אני לא פוגע באף אחד, אני לא רומס אף אחד. אני לא בראתי ברייה כ"כ קטנה כדי להתעלל בה. אל תשימו אותי במעמד של המקרבן. זה הצד של הדין של הקב"ה, ולכן כל זריקה של האשמה לקב"ה לא כ"כ נתפסת טוב מצד הדין, והדין קיים.

מצד שני הקב"ה בוחן כליות ולב והוא מבין את האנשים. וזה פחות או יותר כמו לגדל ילד. אז ילד יכול להגיד לך: 'אבא פגעת בי, אתה לא קנית לי בלון, אני עכשיו לא אוהב אותך'. בסדר. אז מצד הדין אתה יכול להגיד לו: איך אתה מדבר אלי ככה, אבא נותן לך את כל העולם אז יעני לא קניתי לך בלון, זהו, גמרנו, מתהפך העולם?

אגב זה לא רק תינוקות, גם תלמידים עושים אותו דבר אז זה לא חדש. אז מצד הדין כתוב שלתלמיד חכם יש נקמה גדולה מאד, יש לו זיכרון טוב והוא מחזיק את הדין אבל הוא לא נוקם. זה שהוא מחזיק את הדין זה שהוא זוכר שאדם אמר לו את זה, והמטרה של הזיכרון היא להעמיד אותו על התיקון שלו ולהביא אותו לתיקון.

תמיד מפעילים רחמים לפני הכל - תמיד תמיד תמיד מפעילים רחמים לפני הכל, ומאפשרים שאדם יבין את התקלה שלו ואת הטעות שלו ואת המקום שבו הוא נמצא. אבל אם לא, אז הדין פועל כי צריך לתקן אותו anyway.

העניין של לידת 'יעקב ועשיו' - אז הלידה של 'עשיו' זה לידת הדין ואח"כ בא 'יעקב' שהוא ה'רחמים', הרי הוא 'התפארת', הוא 'הרחמים', ולמעשה לו משפט הבכורה. אבל לכאורה' (ככה  כתוב ב'בראשית') 'הקב"ה רצה לברוא את עולמו בדין, ראה שאין העולם לא יכול לעמוד בו, עמד ושיתף בו את מידת הרחמים'. אז מה פתאום אומרים לנו שהרחמים קדמו להכל? אז באמת באמת באמת, תלוי איך מסתכלים על זה ואיך אוחזים בזה.

האם 'אור אין סוף' זה דין או האם 'אור אין סוף' זה רחמים? זו השאלה. תלוי איך תופסים את זה כי 'אור אין סוף' זה 'אמת'. הוא יכול להגיד לך' תשמע, יש אחדות פשוטה, זה אמת, אתה תעשה משהו נגד זה, אתה תיפגע. מצד שני זה 'אור אין סוף', זה החיבוק הכי גדול שיכול להיות. אז זה מאד תלוי בנו הכלים, זה מאד תלוי בנו.

אז כשאנחנו שואלים: איך 'עשיו' נולד לפני 'יעקב'? הרי אם 'מידת הרחמים' היא הקודמת, והקב"ה נקרא הוי"ה, אז 'יעקב' היה צריך להיוולד, ולו משפט הבכורה. למה צריך לגנוב את הברכה?

והתשובה היא – שככה זה קרה במציאות בגלל תודעה קולקטיבית. התודעה הקולקטיבית מכריחה יציאה של דין לפני יציאה של רחמים.

ז"א, מי קבע ש'עשיו' ייוולד קודם? הרי הם תאומים, שניהם נמצאים בבטן. מי נתן לו את הדחיפה? התודעה הקולקטיבית. ומה שצריך לעשות זה ש'יעקב' צריך לגנוב את זה, צריך להפך את זה. ז"א, האיש הצדיק ייהפך את זה. אומר: בסדר, התודעה הקולקטיבית היא כזאת, מה לעשות אנשים הם כאלה. תיכף אנחנו נסביר מה זה מידת הדין ואיך מפעילים את מידת הדין, אבל אני כצדיק צריך להפך את התהליך כי אני לא תופס את הקב"ה כמידה של דין, אני תופס אותו כמידה של רחמים לכתחילה.

והדיונים על זה מאד מאד מאד נוקבים. הזוהר אומר: מה קודם למה, יראה לאהבה או אהבה ליראה? לכאורה זה שניהם זה נוגע באותו מקום וזה נורא נורא דק, ואי אפשר להכריע את זה וגם אי אפשר להיות קטנוני ולנסות להכריע את זה. [דברי הרב נווה: גם אתם אל תנסו להכריע את זה. תיכף אני אגיד גם למה].

כי אומר הזוהר: מצד אחד – 'יראה' חייבת תשומת לב. אין, אתה חייב תשומת לב לבורא, אתה חייב לפנות לו תשומת לב, אח"כ תאהב אותו, 'אהבה' באה אח"כ. והוא אומר ש'יראה' זה יותר גבוה, וכן דעת רוב המקובלים הגדולים, ש'יראה' זה יותר גבוה.

במקום אחר הוא אומר: 'אהבה' זה יותר גבוה מכיוון שאהבה נמצאת שם. ה'יראה' מודעת ל'אהבה' שכבר נמצאת שם. אהבה לא מייצרים, זה השם המפורש, זה כבר נמצא שם. 'יראת הרוממות' שלך זה כמו 'יראת האהבה', וכשיש לאדם 'יראת אהבה', מן הסתמא תהיה לו גם יראת חטא כי הוא לא ירצה לנטוש את המקום הזה.

אז זה שוב, התפיסה של איך רואים את ה'אין סוף' - אני רואה אותו כאמת או שאני רואה אותו כרחמים, ולמעשה זה 'ספירת תפארת', זו הספירה של 'יעקב' - הוא גם 'אמת' וגם 'רחמים'. שלכאורה לפעמים זה סותר. אתה אומר', אמת זה אמת, לא זזים מאמת. לפעמים האמת היא אכזרית כשמישהו משנה ממנה אבל זו הספירה של יעקב, זו אותה ספירה בדיוק.

אז איך מכריעים? הכרעה לא באה מצד האור. הכרעה באה מצד הכלים. אם הכלים נמצאים במידה של דין [דברי הרב נווה: תיכף אני אסביר איך היא באה לידי ביטוי פה] - אז הדין קודם. ואם הם נמצאים במידה של רחמים - הרחמים קודמים. זו אותה ישות, תלוי איך אתה תופס אותה. תיכף אנחנו נבין את זה. ניתן לזה הוכחה ואז אתם תבינו איך זה נעשה.

התשתית לטיפול הרגשי -

[דברי הרב נווה: אני רוצה לתת את התשתית לטיפול הרגשי. ושוב אני מבקש ממש' תדסקסו את זה, תדברו על זה, תחיו את זה, תנשמו את זה]. 'תורת הקבלה' - צריך כל הזמן "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". אז אעפ"י שזה לפעמים נראה כחופר, אין מה לעשות, אתה פשוט צריך לעשות מעבר במציאות. אנחנו חייבים לעבור מציאות. אנחנו נמצאים יותר מדי בדרמה האנושית, כשהסיפור הוא אחר לגמרי. תדעו לכם' הסיפור הוא אחר לגמרי.

אפשר לראות קצת מן הקצת אנשים שחוו חוויה של מוות קליני [דברי הרב נווה: ואני שומע כל יום עדויות, כי כל יום מתקבלות עדויות].

IANDS - International Association for Near-Death Studies זה אחד הארגונים הגדולים ביותר בעולם שאוסף אוסף אוסף. אנשים מראיינים, זורקים, מראיינים, זורקים, וכל יום יש שמה עדות חדשה.

יש עכשיו עדות של רופא הודי שהוא אמר: 'אני רופא, לא עניין אותי כלום, ההורים שלי היו הינדו אבל אני רופא. והוא עבר שמה תהליך של מוות מאד עמוק שטלטל לו את הנשמה והוא אמר: אני הייתי רופא הודי, אני באתי מתרבות עוני גדולה מאד. אני מגיע לארה"ב, אני מצליח מאד כרופא, והוא אומר' הייתי רע ואכזר לכל העובדים שלי. ניצלתי את האגו שלי עד הסוף. נהגתי ב'האמר' והיה לי בית שאפילו לא היה לי כסף לשלם אותו כשעשיתי הרבה מאד כסף. לא עניין אותי שום דבר, לא ראיתי בעיניים. הוא אומר: עברתי תהליך, מכרתי הכל. ירדתי ממטריאליזם לגמרי. אני הבנתי שכל מה שצריך לעבוד זה רק אהבת האדם.

אז אתה רואה' כחלק מהפרופיל הפסיכולוגי שלהם, מעבר לעדויות שהן עדויות נכונות והן ניתנות להוכחה מדעית, כמו למשל' גם הוא אומר את זה בעצמו' כי המראיין שואל אותו: מאיפה אתה יודע שאתה עברת משהו אמיתי? אז הוא אמר לו: באותו זמן שאני מתתי חשבתי על ההורים שלי. ואני רואה את אמא שלי ואחי יושבים בסלון, והוא מתאר בדיוק את הלבוש שלהם ואת השעה, ואת הכל, ואיך הם קיבלו את ההודעה על הפטירה שלו ואת הכל. והוא חזר והוא היה במקום מסוים, והוא בא, אמא שלו באה והוא אומר לה: את לבשת ככה, אח שלי קיבל את ההודעה ככה וככה, אחד לאחד. אנשים שהיו עוורים מלידה וראו.

[דברי הרב נווה: יש אינספור עדויות, זה אמיתי, אנחנו לא אומרים את זה בגלל אמונה או בגלל שאני דוס]. זה אמיתי, ואנחנו צריכים שוב להכיל את המציאות החדשה, כי ברגע שהם יוצאים, אז הם חווים את רקמת האחדות, והם חווים את רקמת האהבה, והם מבינים שבאנו כדי לקיים "ואהבת לרעך כמוך". והם מבינים שבאנו עם יעוד שקשור לזה, הם מבינים את כל הדברים האלה אז הם פתאום נוטשים.

עכשיו שתבינו, הוא נראה שמה יחסית צעיר, לא מבוגר מדי, נניח בין חמישים לשישים, אפילו בין חמישים וחמש לשישים וחמש אבל לא בן אדם חטייר שאומר' טוב יאללה כבר אין לי כוח, אלא יש לו על מה לשאוף.

על כל פנים, הוא נטש הכל. הם נוטשים הכל, הם פשוט נוטשים הכל, וברגע שהם נוטשים, הם הופכים גם להיות מתנדבים, ואין לזה פרופיל פסיכולוגי. לאף אירוע טראומטי אין פרופיל פסיכולוגי כזה שלוקח את האדם ועושה לו שינוי התנהגותי. אין אפילו לא אחד כזה. אז זה אומר שאנחנו עכשיו גם כן מוטרפים כמוהו וחיים חיי חומר כמוהו. אז מה, אנחנו צריכים עכשיו לעבור כולנו תהליך של מוות קליני כדי לראות שהמציאות היא אחרת? אז תיכף נראה איך אפשר להוכיח את זה בצורה אחרת.

אנחנו הולכים לעבור כאן תהליך -

[דברי הרב נווה: אנחנו הולכים לעבור כאן איזשהו תהליך שאני צריך לעמוד עליו. אני אעמוד עליו ואני אחפור לכם היטב היטב היטב כדי שהתהליך יתרחש. אני רק אבקש: אל תזרקו לי 'אתה חוזר על הדברים פעמיים'. אני חוזר על הדברים פעמיים מהסיבה הפשוטה שפשוט הציבור לא מבין. לציבור יש ראש קשה והוא הולך או עם פתרונות, או עם רצון ל.. או הולך עם הראש שלו, או אף אחד לא מבין רק הוא.. ורק הוא חכם, והרב לא מבין עניין וכל מיני דברים כאלה. אבל מי שהיה בצד השני וראה מה קורה, חוזר לפה בהיסטריה, חוזר לפה בהיסטריה ואומר לאנושות' סליחה, אתם הולכים עם הראש בקיר, אתם נוסעים לשום מקום וזה חבל.

עכשיו, אנחנו לא רוצים ליפול על עדויות ממוות קליני או עדויות מאנשים שיש להם רוח הקודש. אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים להביא את זה מאד לכאן ועכשיו. ורוצים לעשות תהליך מושכל שאתם תוכלו להעביר אותו הלאה לכל אדם. ועל זה גם אין ויכוח, אין ויכוח. אני לא רוצה לקרוא לזה מדעי כי זה יבזה את זה, אבל זה עובדתי, עובדתי. אל תיקחו את זה לכיוון של מדע כי מדענים לא יודעים מה זה מדע. אני אומר לכם' מדענים בעצמם לא יודעים מה זה מדע. ומה שהוא שחושב שזה מדע זה כאילו' אם זה מדיד זה מדע. זה לא נכון 'אם זה מדיד זה מדע'. יש הרבה דברים שהם לא מדידים וכולנו ערים להם והם לא מדע. אז זה לא נכון להגדיר את ההגדרות האלה.

אני אעשה את זה פה כתהליך בעל פה כי אני סומך שתכתבו. בשבוע הבא אני לא אסמוך עליכם אז אני אעשה מצגת. במיוחד הגברים, כאילו' אני מסתכל עליכם, אתם הכי בעייתיים אבל אני חייב שאתם תעשו תהליך, אני צריך עבודה, אין, אם לא נעשה תהליך זה לא יעזור, חייבים לעשות תהליך. חייבים לעשות תהליך של התמודדות עם המידע הזה וכו'. אין לי בעיה שתרשמו בטלפונים אבל איכשהו אנחנו צריכים להסתכל על זה. אתה צריך לראות את זה מול העיניים כי כשאתה רושם ואתה רואה את הדברים מונחים לך מול הפרצוף זה שונה ממה שאתה שומע.

חז"ל אמרו: "לא דומה תא חזי לתא שמע" – לא דומה בוא תראה לבוא תשמע. זה לא דומה פשוט. שאתה מניח את הנתונים ככה, אתה כותב אותם בצורה כזאת, אתה מניח אתה מסתכל עליהם, אתה אומר' זה לא להאמין. כי כשאתה שומע זה כזה תמיד מופשט. זה תמיד נשאר אבסטרקטי. וכשאתה רואה את זה מול העיניים אתה אומר' וואוו, זה אחרת לגמרי].

אז בואו נראה איך אנחנו עוברים את התהליך הזה;

אנחנו יכולים להביא את התהליך מהצד של הקבלה של להגיד לכם כבר מה נאמר קודם ואז צריך להאמין כמו "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים". אנחנו לא רוצים לעשות את זה ככה, אנחנו רוצים להתחיל, וזה הדבר הכי יפה לעשות ואתם צריכים לדעת שהתורה נתנה לנו 'דעת' והיא נתנה לנו 'אמונה', ויש חיסרון ויתרון לזה ויש חיסרון ויתרון לזה. אז יש דברים שאמרו לנו' יש לך דעת, אתה יכול להתחיל, אתה לא צריך להאמין. לא צריך להאמין הכוונה באמונה שהיא אמונה של I believe. לא צריך להמציא תאוריות. אתה לא צריך להיות תלוי תאוריות או תלוי תרבות.

אז אנחנו יכולים להגיד טוב, אשרינו שזכינו להיות יהודים אז אנחנו יודעים את האמת. אבל אם הייתי גדל מוסלמי - אז מישהו היה בא, דוחף לי אסלאם לראש. ואם הייתי מנסה להתחכם אז הוא היה מביא לי סופיזם והסופיזם היה מרשים אותי כי הסופיזם גם מדבר רוחניות גבוהה. ואם הייתי הודי - אז היו רודפים אחרי עם הינדואיזם, ובהינדו יש המון חכמה. או בודהיזם או בכל דבר אחר. מישהו היה תופס אותי. אז מה הייתי אומר? אה, יופי, ברוך השם שנולדתי לעם הנכון, אצלי האמת (כמו שכולם עושים).

אז אף אחד לא אומר' שנייה אני רוצה למחוק את הכל, לא רוצה שעכשיו יזרקו עלי את האמת שלהם, אני רוצה לבדוק את הכל מהתחלה. אז במידה מסוימת זה גם מה שאנחנו עושים. זה מה שאנחנו עושים ולכן אתם צריכים לדעת שהאמת היא דבר רבוד, ובהתחלה רוחניות היא מאד משיקה בין כולנו, בין כל הדתות בעולם, אבל באיזשהו שלב נכנסת התורה, והיא נצרכת. אתה מבין שאתה אומר' צריך כאן תורה.

צריך כאן תורה -

למשל' בתורות המזרח יש הרבה דיבורים יפים השקפתיים שמשכנעים אותך למונואיזם, לאמונה באל אחד. לא באמונה באל אחד של ישות שיושבת לה על ענן, אלא שהכל כאן אחד והדיבורים בין הקבלה לבין הבודהיזם או הדאו, מאד קרובים. מאד קרובים עד כדי מצב שאתם יכולים ליפול מהרגליים, ממש, אתם יכולים לשמוע את המשפטים של 'הבעש"ט' בדאו דג'ינג. הם ממש אומרים כמעט את אותו הדבר, משפטים של 'פרקי אבות' שלמים נמצאים שמה, ככה איך שהם. כאילו' הוא קלט את זה והוא קלט את זה. וזה יכול מאד לבלבל.

אבל איפה באמת התורה נכנסת? וגם לאנשים שחוו חוויה של מוות קליני - זה שהם לא יודעים איך לחיות עם זה. כל הקטע זה שהם יודעים את זה אבל הם לא יודעים איך לחיות עם זה. טוב, איך חיים? איך קמים מחר בבוקר? עושים מדיטציה כל היום? How do you tap in? איך אתה נכנס למימד האחר? איך אתה נכנס להתעלות? זה מחייב מדיטציה. רובם ככולם מדיטטיביים. או שהם עוסקים בטקס טרנסדנטלי כלשהו, נניח מחול הדרווישים, או שאתה עושה איזשהו ריקוד מסוים, או שאתה עולה על איזה תדר מסוים. כאילו' יש איזה טקס שאתה צריך כביכול לעשות כדי להגיע אבל הם ממצים אותו די מהר והרבה מהם כבר מפסיקים לעשות את זה כי אתה עולה אבל כמו שאנחנו יודעים צריך כלים ואורות, אתה לא יכול לעלות סתם לאותו דבר, או הסם הזה שלוקחים אותו בדרום אמריקה (איוואסקה).

אתה לא יכול לקחת ככה הרבה פעמים, זה כמו סמים. אתה עם אותה תודעה ואותם כלים, אתה לוקח משהו שלוקח אותך לצד השני אבל אין שם שום דבר כי לך אין שום דבר. ואולי מהיי בהתחלה, זה נהפך להיות סיוט אחד גדול. וצריך לדעת' זה שגונבים מידע מהצד השני, זה ממש גניבת מידע. אתה אומר לבן אדם' טוב, לקחת, אתה ראית משהו, נו, עכשיו איך אני חי? איך אני חי בזוגיות? איך אני מגדל את הילד שלי? מה ההבדל בין שבעת ימי השבוע? למה אנחנו סופרים Sunday, Monday, למה אנחנו סופרים את זה? מה ההבדל בין חודש לחודש? מה ההבדל בין שנה לשנה? מה ההבדל בין אישה נידה לאישה לא נידה? בשר טמא בשר טהור? אף אחד לא יודע. פה יש oblivion גמור ואף אחד לא יודע.

ז"א, כאן אין תורה, אין התחברות, אין התדבקות. אתה אומר' בסדר, יש אחד, האחד הזה הוא ישות חיה או שזה כמו סוג של אנרגיה רוחנית? ולכן באיזשהו שלב הם מגיעים למסקנה של there is no god there is godliness – יש אלוקות אבל אין אלוקים. וההתייחסות הרוחנית לאחדות שהם גילו אותה, היא התייחסות כאילו זה קיים שמה, אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה. I can barge in, אני יכול להתפרץ פנימה.

ואצלנו אין כזה דבר – אנחנו עובדים אתו. אנחנו מתפללים אליו. אנחנו באינטראקציה אתו. ותמיד יש להם שמה שתי רשויות – אני והוא, אני והוא, אני והוא. ושוב, הדברים יכולים להיות נורא קרובים כמו עניינים של קארמה או דברים כאלה אבל זה לא מדויק כי כשאתה בוחן את זה אתה אומר' זה לא מדויק. ויש להם המון מקום לסתמיות, יש המון מקום לסתמיות ולאקראיות, וזה קצת הורס את העובדה שאתה חי בתוך רשות אחת. אבל כשאתה שומע את התיאוריה עצמה, את האופנישדות או את הדאו דג'ינג, זה ממש מבלבל. זה ממש נשמע בהתחלה כמעט אותו דבר.

ובגלל זה אנחנו אומרים: צריך כאן אינטליגנציה רוחנית. מישהו צריך לפרוט עוד. ולא סתם, גם לממש את זה ולראות שהרוחניות הזאת הולכת ומתפתחת ומכניסה אותך לרבדים יותר עמוקים ובאמת כך זה קורה, ואז מתוך אותם רבדים עמוקים אתה יכול להסתכל ולראות אותם. אתה פתאום מכיל אותם. ז"א, אדם רגיל פשוט שעכשיו לומד בודהיזם, לגביו הבודהיזם זה הרבה יותר גדול ממנו, אבל כשאתה נכנס לתוך עומקי התודעה, אתה מסתכל לבודהיזם כאילו זה ילדים קטנים.

אז ככה אפשר לראות שיש לנו כאן תורה שהיא תורת חיים, שהיא רלוונטית 24 שעות ביממה, היא סופרת כל איוושה, היא ערה לגמרי לכל המתרחש, ואתה אומר' אין שום דבר כזה בעולם. אין תורה בעולם. ההבדל המרכזי זה שאין תורה שהיא תורת חיים; איך אוכלים, איך יושבים, איך נושמים, איך מדברים, איך חיים עם האישה, איך חיים עם הילדים, איך אתה חי בקהילה, איך אתה חי עם אבא שלך. ממש מענה 24 שעות ביממה לכל דבר ועניין. ושוב, לא כדי לחפור, כדי לבנות אותך וכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו. ואז יש לך מענה עקבי. אבל בשביל זה צריך לאט לאט לחפש את זה, ולהיות בתוך התהליך. ומי שנמצא בתהליך יכול לענות על השאלות האלה בעצמו לבד.

הכל מדבר על תורת הנפש – הכל תהליכים שמתרחשים בתוכנו -

[דברי הרב נווה: בשביל זה אני לא רוצה מה שנקרא לדחוף אמת בגרון. אני רוצה שאנחנו נעבור את התהליך הזה ביחד כי התהליך הזה הוא לא לא נוגע לנו, הוא מאד נוגע לנו. תורה חייבת להתפרש בתורת הנפש. אין כזה דבר תורה תלושה. אני יודע שיש הרבה אסכולות ביהדות שלא סובלות את תורת הנפש; 'אהה, תורת הנפש.. פסיכולוגיה..' זה אנשים שצריך לתת להם המון זמן להתבגר, המון זמן. אתם לא מבינים, זה התבגרות. זה המון המון בגרות כדי לדעת שהטמא והטהור שהוא בודק עכשיו בחיה או בבהמה או בתנורים, מדברת על הפנימיות שלו. היא לא מדברת לא על התנור, ולא על הזה..

אז הם יכולים לעמוד שעה לפני איזה חיה ולבדוק אם הקנה שלה רוצץ או הקנה שלה לא רוצץ. אם הוא נחתך כהלכה, אם יש סרח או אין סרח. ולבן אדם כזה שנמצא עכשיו במשחתות תגיד לו תורת הנפש, הוא כאילו' מה, איפה אתה? מה זה תורת הנפש? בוא, יש לנו הלכות. ואח"כ אתה תגיד לו: טוב, אוקיי, יום אחד אין עולם, לא תהיה לך פה בהמה, ולא יהיה לך תנור, איפה כל ההלכות האלה? לא רלוונטיות? מה רבי יהודה הנשיא עושה בעולם עליון? איפה יוסף קארו נמצא? מה הוא שם? הוא לא עושה את ההלכות שלו? אבל הן לא רלוונטיות לבהמות ולתנורים כי אין שם בהמות ותנורים, there is no spoon. זה הכל מדבר על תורת הנפש. זה הכל תהליכים שמתרחשים בתוכנו.

אז אני לא אכניס אתכם עכשיו למה זה כל הלכה בנפש, זה עוד רחוק מאתנו ויש לנו מסע לעשות לשמה אבל אני חושב שאתם אולי האנשים היחידים שעושים את המסע הנכון. יש הרבה שאפילו לא עושים את המסע הזה, אפילו את תחילת המסע לא עושים, אז לפחות שנעשה את תחילת המסע נכון].

אז נתחיל ככה;

הרגש חיובי והרגש שלילי -

[דברי הרב נווה: אני רוצה שאתם תעשו טבלה כדי שתהיה לפניכם טבלה. בטבלה הזאת, בצורה פשוטה שאפשר יהיה לעשות את זה אפילו עם ילדים, אנחנו נקרא לצד ימין הרגש טוב ולצד שמאל הרגש רע. והדברים שנבחן אותם, אנחנו בוחנים אותם מצד עצמנו. אני יודע שאתם שמעתם את זה בכמה שיעורים קודמים, אני מיישר קו, אנחנו נמצאים במסלול של טיפול רגשי, ולכן אני חייב להביא כאן ידע שהוא ממוקד.

אז אנחנו צריכים לעבור כאן תהליך ביחד, ואני רוצה שאתם תתבוננו בזה בבית. תדברו על זה ביניכם, תדברו על זה עם הבני זוג שלכם, תדברו על זה בשולחן השבת, תדברו על זה עם הילדים שלכם. כי זה עדיין לא פן דתי. עדיין פה לא צריך לעשות משהו שכתוב בתורה או משהו כזה. פה זה הרגש].

אז אנחנו עושים טור של הרגש חיובי וטור של הרגש שלילי - רע וטוב בצורה הכי פשוטה שלו. בטור הימני יהיו לנו דברים שאנחנו מדברים על הרגש טוב. אז הרגש טוב נניח זה לאמת, לאהבה, לחסד, לצדק, לשלום, וכו'. כל המשפחה המתוקה הזאת, ואם אתם זוכרים' עשינו רשימה של מאתיים תכונות כאלה ואחרי מאתיים כבר הפסקנו אבל מי שיכול להמשיך, יכול להמשיך עם הדבר הזה. אנחנו ניתן כי מה שאנחנו עושים לכם עכשיו, בשבוע הבא זה יהיה במצגת כדי לוודא שאתם הבנתם ושאתם חשבתם על זה. [דברי הרב נווה: כי אני לא אוותר עליכם, אנחנו נעשה את התהליך ביחד. אני יוצא מנקודת הנחה שאתם לא שומעים אותי, ואתם לא עושים תהליך בבית אז אנחנו עושים שיעור השקפה שיעור תרגול, זה פחות או יותר יהיה אותו דבר].

על כל פנים, בצד השמאלי בדיוק ההיפך – יש לנו שקר, יש לנו מלחמה, יש לנו שנאה, יש לנו עיוות הדין, יש לנו גניבה, יש לנו כעס וכו'. לכל הדברים האלה יש הרגש ברור של טוב והרגש ברור של רע, בלי פילוסופיה. זה גם לא תלוי תרבות. זה לא תלוי תרבות. אין כאן משהו שהוא תלוי תרבות. בגלל זה לקחנו תכונות בסיסיות בסיסיות בסיסיות דווקא אלה, שהם יהיו אותו דבר. למה? כי מישהו יכול לבוא ולהגיד' למשל כבוד. אז רגע, אז התרבות הזאת נותנת כבוד לזה והתרבות הזאת נותנת כבוד לזה. אז לא נכנסנו לכבוד. אנחנו מדברים כרגע על הדברים האלה.

אין תרבות שלא מכבדת אדם שדובר אמת, ואין תרבות שלא מזלזלת באדם שדובר שקר. אין תרבות שלא מבזה אדם גנב או רוצח או מכה או מרביץ וזה ברור כי כולם מענישים, שמים בכלא. ואין תרבות שלא מכבדת אדם שהוא איש חסד ואיש נתינה, ואף אחד לא קורא לו פראייר, ויש להם שמות מאד יפים בכל התרבויות לדברים האלה.

אעפ"י שזה נראה לאנשים, אתם יודעים' אולי הוא פראייר, אבל אף אחד לא חושב את זה שאתה קולט שהקטע של האדם זה חסד, לא נתינה תמימה של סתם לוקחים ממנו, אלא ממש חסד והוא יודע שהוא עושה חסד, אז כולם אוהבים את זה, זה מאד נעים.

עכשיו, זה לא נעים רק לראות את זה בחוץ, זה נעים שאתה עושה את זה. [דברי הרב נווה: אני מדבר כרגע מתוך העולם הפנימי של האדם ולא איך שזה נראה לי בחוץ]. ז"א, כשאני דובר אמת – טוב לי. כשאני דובר שקר – לא נעים לי, זה מכניס לאנרגיות, אתה כבר מרגיש כאילו' טוב, זה כבר לא נוח, אני צריך עכשיו לעקוב אחרי השקרים שלי. כשאני מארח או כשאני עושה חסד – נעים לי. כשאני מתקמצן, מישהו בא מבקש ממני – אני מרגיש עם זה לא נעים, פתאום יש לי נקיפות מצפון. כשאני עושה צדק, אני עושה סדר, נניח הילדים שלי.. ואני בא ואני עושה צדק ביניהם – אתה מרגיש טוב, טוב שיש צדק. וכשיש עיוות הדין וכל שני וחמישי יש לך איזה כתבה; זה גנב לך כסף, זה נסע לחו"ל, זה מעביר לך מזוודות במכס – זה לא נעים לשמוע את זה שמישהו מתחמן אותך כל הזמן. וזה ברור. זה גם לא נעים שאתה עושה את זה.

הרגש הוא רגש קַמָּאִי – זה הרגש שמובנה אצלנו בנפש -

[דברי הרב נווה: שוב אני אומר' אני לא לוקח את זה על אנשים אחרים, אנחנו לוקחים את זה על עצמנו]. זה רגש שאינו רגש תרבותי. זה רגש שהוא רגש קַמָּאִי. איך יודעים שהרגש הזה הוא רגש קַמָּאִי? תראו את זה אצל ילדים – כשילד משקר, אתה תגיד לו: שיקרת לי? עכשיו, אם שקר זה דבר טוב, הוא יגיד לך: כן, שיקרתי לך. אבל הוא לא, הוא ישר מתבייש. אתה אף פעם לא תגיד לילד: תגיד, אמרת לי את האמת? כשילד אומר את האמת אין פה יותר מדי שאלות והוא עומד על זה שהוא אמר את האמת. כי אמת זה אמת. אבל ברגע שהוא משקר אתה אומר לו: שיקרת לי? פתאום אתה רואה אותו מתבייש. גם בגיל שלוש, זה לא קשור בכלל לתרבות, זה משהו מובנה אצלנו בנפש.

כשילד מרביץ או גונב, הולך לוקח לאח שלו עכשיו את ה.. למה אתה גנבת ממנו? אז אתה רואה אותו מתגונן בהאשמה וכל מיני דברים כאלה. אבל אם זה שלו, אז הוא יעמוד על זה 'זה שלי'. אם נניח ילד לקח חפץ, צעצוע שלו שהוא הביא מהבית ושם אותו בגן. הילדים שיחקו עם החפץ הזה והוא רוצה לקחת את זה, להחזיר את החפץ הביתה, אז אתה תגיד לו: תגיד, מה אתה גונב לילדים? 'אני לא גנבתי זה שלי מהבית, אני הבאתי את זה מהבית, זה שלי'. אז הוא דובר אמת אז הוא לא מרגיש שהוא גנב. אבל אם זה באמת חפץ שהוא לקח מהגן כי סתם זה היה לו כיף והוא גנב אותו מהגן, אז אתה אומר לו: למה אתה גונב מהגן? אז הוא יתבייש בזה.

אז זה קַמָּאִי זה לא תרבותי, ואנחנו צריכים לתהות על זה. אנחנו לא טבולה רסה. הייתה מחשבה כזאת בקרב היוונים שאולי האדם הוא לוח ריק והחברה כותבת עליו. באה היהדות ואומרת: לא, אנחנו לא לוח ריק. אל תחפש שמה data, אל תצפה שהילד ידע עכשיו פתאום נתונים על הירח. הוא לא צריך לדעת נתונים על הירח, אבל יש לו מידות מסוימות שהוא נולד איתם ושהוא מתנהג איתם, ויש לו בושה בסיסית אם הוא עושה משהו בסדר או משהו לא בסדר, ושתדע לך שלכתחילה הילד מיושר. הוא נולד בסדר, הוא נולד כאשר הוא מיושר.

[דברי  הרב נווה: עכשיו, בואו ניקח את הטור הימני - תוסיפו עוד שתיים שלוש תכונות, כל אחד שיוסיף מה שהוא רוצה, שגורם להרגש טוב. לא צריך להיות כאן עכשיו חכמולוג גדול וגם לא פלספן, דברים בסיסיים שנעים לנו לעשות ואנחנו מרגישים אותם והם קשורים לערכים ולמידות. אז תוסיפו בטור הימני עוד שתיים שלוש תכונות משל עצמכם, מה שאתם רוצים, ובטור השמאלי את ההפוך שלהם או עוד שתיים שלוש מידות אחרות לגמרי. תיכף אתם תבינו למה, כי אני רוצה שתראו לנגד עיניכם את הטור הזה].

עכשיו נשאל: בטור הימני, תסתכלו על מערך התכונות האלה ותגידו' לְמה מערך התכונות האלה משמש? למה נבראנו עם זה? בשביל מה זה טוב?

אם נשתמש בכל מערך התכונות האלה ויש עוד הרבה, שוב, אנחנו הגענו למאתיים והפסקנו כי לא היה לנו כוח כבר אבל יש מלא. תוציאו מהתורה כל מיני ערכים, כל מיני תכונות, כל מיני דברים שאתם יודעים שעולים לכם בראש ואתה אומר' נעים לי לעשות את זה, אני מרגיש עם זה בטוח, אני לא אתנצל על זה, זה בסדר גמור שאני אתנהג ככה. והפוך – אם אתה מתחמן או משקר או שאתה פוגע בבני אדם. ואתה תגיד' אני הייתי רוצה שיתפסו אותי על הדבר הזה? לא. אז סימן שזה לא טוב, זה לא נעים.

אז לאן הטור הימני מוביל? אתה מסתכל, אתה אומר: אם כולם יתנהגו ככה זה מוביל לאחדות, לשלום ולאהבה. זה מוביל לאחדות, לשלום ולאהבה וזה מובנה, אני לא צריך להמציא את הגלגל, זה מובנה, רק להתנהג ככה. אם אתה תהיה אדם של אמת ואתה תהיה אדם של יושרה, ואדם של כנות ואדם של צדק ואדם של חסד ואדם של אהבה ואדם של נתינה, למה שאנשים לא יאהבו אותך? למה שאתה לא תאהב את הבריות? גם למה שאתה לא תתאחד איתם, לא יהיה פירוד, הכל יהיה באחדות ומן הסתמא גם אתה תדע לעשות שלום.

אז זה שלושת האלמנטים. אפשר לסכם את כל הטור הימני הזה על אהבה, אחדות ושלום, שהתוצאה של זה זה אהבה, אחדות ושלום. עכשיו, תשימו לב שזה בין בני אדם, זה כאילו לא אישי. הטור הזה הוא לא טור אישי. תכף אתם תבינו שאם אנחנו נמצאים לבד על אי, הטבלה הזאת לא רלוונטית ואז אפשר למות. ולעומת זאת, כשזה בא לידי ביטוי בחברה, זה מחייה, כי אתה אומר' אני אומר את האמת לחברה, אני עושה אהבה עם החברה, אני עושה שלום עם החברה, כייף לחיות בחברה הזאת, אז כייף לחיות אז אני רוצה לחיות. אבל אם הייתי אדם הכי ישר.. 'משה רבינו' לבד על אי בודד, היה מת.

לאן מוביל הטור השמאלי? למלחמה ושנאה ולפירוד. בדיוק ההיפך. פשוט מאד.

עכשיו, בואו נקלוט קטע. זה הרי הרגש מובנה. פה זה לא פילוסופיה. לא הבאנו לכם ספר מוסר ואמרנו לכם תראו רבותיי כתוב שזה נחמד, זה טוב להיות חסד וזה טוב להיות צדק ואנחנו לא מכניסים בכלל שכר ועונש ודברים כאלה, אנחנו לא מדברים בכלל במושגים האלה. בטיפול רגשי אתה לא מכניס עכשיו אלמנטים דתיים רוחניים או אמונים. לא מכניסים את זה. הֶרגש.

אנחנו מדברים על בריאות רגשית -

אנחנו מדברים איתכם כרגע על בריאות רגשית. אתם מסכימים שהטור הימני זה גם בריאות רגשית? תחשבו שהיינו חיים ככה, איזה כיף זה היה, איזה תענוג, איזה ביטחון, איזו שלווה. וזה גם בריאות רגשית, שפיות. אם כל אחד היה חי ככה אז זה שפיות, זה בריאות רגשית.

והטור השמאלי - רואים, זה אדם נוראי, אתה לא יודע בכלל איזה הגדרה לתת לבן אדם שחי רק בטור השמאלי. אבל תחשבו למשל על אנשים כמו בגדדי, כמו יימח שמו וזכרו, היטלר, חמאס, כעס, עצבים, מלחמות, אנחנו מלאכי המוות.. אין בזה לא שפיות, אין בזה היגיון, אין בזה ראייה אובייקטיבית, אין הסתכלות, אין עם מי לדבר בכלל. ברור, אדם שנמצא ככה בשלב הזה, אי אפשר לדבר לא על בריאות רגשית וגם בטח שלא על בריאות אפילו פסיכולוגית. מן הסתמא זה מוביל לשגעת. מן הסתמא זה יוביל אפילו גם לפסיכיאטריה.

אז הנה יש לנו כאן טור של בריאות נפשית, וכשם שאדם רגיל אומר' זה משקה מתוק, אני שותה, זה טעים לי, אני נותן לזה פידבק כי זה מתוק לי וזה טעים לי. אילו היה בזה עכשיו אקונומיקה, הייתי מריח, לא הייתי מריח ריח טוב, הייתי דוחה את זה. בלי פילוסופיה, בלי ניסויים מדעיים, בפשטות. הרגש בסיסי שקיים בתוכי, יש לי הרגש שדוחה את הרע ואת המר, והרגש שאוהב את הטוב ואת המתוק. זה נקרא בירורי המר והמתוק. בירור בסיסי אינסטינקטיבי שקיים בכל אדם. בלי יותר מדי פילוסופיות ובלי יותר מדי משחקים.

אז אם ככה, איך זה קורה שאנחנו כן במלחמות, ואנחנו בכעסים, ואנחנו בעצבויות, ואנחנו בדיכאונות, ואנחנו בריבים אחד עם השני על בסיס יומי. איך אנחנו עוברים לצד השני כ"כ בקלות? בשנייה ורבע, מישהו חתך אותך בכביש, זהו, נגמר העולם. מישהו לא עשה לך כוס קפה, אוי ואבוי, לא מתייחסים אליי, לא נותנים לי את הכבוד הראוי לי.. בתוך הבית, בין בני זוג. איך אתה עובר כ"כ מהר? זה הרי רגש מר. מי גוזר על עצמו רגש מר?

תארו לעצמכם שלבן אדם היו בבית שתי כוסות: כוס שוקו חם טעים מתוק, וכוס מיץ חילבה לא ממותק. ועכשיו, כשהוא בטוב הוא שותה את השוקו, מעצבנים אותו, אז מרוב עצבים הוא שותה את המיץ חילבה כי הוא בעצבים. [דברי הרב נווה: אז תגידו לי' אנחנו נורמליים שאנחנו ככה נופלים לכעס ולעצב ולברוגז, ולמלחמת עולם שלישית? זה בערך כמו להחליט שאתה יושב עכשיו ואתה עכשיו מרוב עצבים שותה עכשיו מר. למה? כי אתה בעצבים. זה נראה הגיוני? משהו כאן מאד משובש].

מאד חשוב שאתם תבינו' שיש לנו כאן משהו מאד משובש כי אתה אומר לבן אדם: תגיד לי' למה אתה בוחר בכעס? למה אתה בוחר בעצבים? למה אתה בוחר במלחמת עולם שלישית? בוא נראה, בטור הימני כתוב לך שלום – אולי ננסה להיות יצירתיים בשלום? בסדר, נכנסת לקלאש, בסדר, הגיוני, אין מה לעשות, אנחנו לא חושבים אותו דבר, אין לנו אותם רצונות, קרוב לוודאי שניכנס לקלאש. אבל בוא נלך על הטור הימני, הטור הימני עושה לך רוגע, יותר נעים. בוא נדבר, בוא נעשה תקשורת, בוא נשתמש במתווכים, בוא נישאר על צד השלום, בוא נרגיע זה את זה. לא, בשנייה ורבע עוברים לצד השני, ובטרוף, ועד הסוף.

קולטים? זה לא קשור עכשיו לדת, זה לא קשור לרוחניות, משהו בתהליך השפיטה שלנו השתבש לגמרי. למה אתה לא בוחר על צד הטוב? למה אתה לא בוחר את זה מצד ההרגש שלך? מצד הבריאות שלך? מצד הרגשות שלך? למה אתה בוחר כ"כ מהר לעבור לצד השני? ואגב, זה כמעט על בסיס רגעי. לא שתגיד במקרים קיצוניים, זה כאילו כועסים על בסיס רגעי. ואתה אומר' זה נעים לך? מה, כאילו אתה בקטע של עכשיו להתהלך כל היום בכעס? נעים לך בערב ללכת לישון עם דיכאון ועם עצבות, ועם סיפורים, אני לבד, אני בודד, אף אחד לא מבין אותי, מה, זה נעים לך? הרי אתה מספר לעצמך את הסיפורים, למה שלא תספר סיפורי הודיה? ברוך השם, יורד גשם, עכשיו הכנרת קצת מתמלאת.. בטח קורה משהו טוב בארץ..

[דברי הרב נווה: היום בא אלינו מישהו למשרד, אומר: תגידו, יש לכם ילד יתום בן שלוש עשרה? אני מוכן לעשות לו בר מצווה, הכל עלי. אתם מבינים? רק לחשוב על הרגע הזה שאתה רואה על מה הבן אדם הזה חושב, אתה אומר' וואו, ברור שיש עוד אנשים כמוהו. הוא בא, הציע את עצמו, אבל אם הוא לא היה בא ומציע את עצמו והייתי אומר לאנשים: יש ילד יתום בן שלוש עשרה, תעזרו לי לעשות בר מצווה, כל אחד היה נותן. אתה אומר' אני יכול לסמוך על העם. אני מרגיש בטוח בזה שאני יכול לסמוך על העם על כל צעד ושעל. אני מרגיש את זה באופן אישי.

אז למה אני לא אלך לישון בהודיה? למה אני לא אלך לישון עם תחושות טובות של איזה עם נפלא יש לנו? ושהכל באמת בסדר. אני לא דואג אף פעם מחוסר כסף כי אנחנו נעזרים כולנו באותה קופה ואחד בשני. באמת הכל בסדר. אם אתם תשימו את החדשות בצד, העם בסדר, העם בטוב. אז למה ללכת לישון עם דיכאון? ובכל זאת בוחרים בצד הרע. וזה בקלות. לא תגיד שזה נעשה באיזו מחשבה עמוקה וקשה. בקלות אתה הולך לצד הרע ואתה אוכל רע, אתה אוכל סרטים; קם בעצבות, מתנהל בכבדות, הכל בעצבים, בכבדות ובעצבות ובכעס. אתה אומר' למה? בוא תגיד לי, יש בן אדם שעכשיו יחליט לשים את האצבע שלו בחשמל בשביל הקטע? בשביל מה אתה עושה את זה? למה אתה בוחר? המציאות לא באמת כזאת. למה אתה בוחר לראות את הרע מתוך המציאות? עכשיו, זאת שאלה גדולה, אני לא מטיף, אני מעלה את זה כשאלות].

יש לנו עכשיו 'בלבול סדרים' – משהו לא מבין את המציאות -

וכאן אנחנו נכנסים למה שהוגדר בצורה חכמה – 'בלבול סדרים'. סימן שיש לנו עכשיו בלבול סדרים, משהו התבלבל אצלנו, משהו לא מבין את המציאות. מה בלבל את הסדרים? למה זה ככה? למה אנחנו בוחרים למציאות את הכלים השליליים, את כלי המלחמה, ולא את כלי השלום? מה, לא יותר נעים לך, בסדר, נכנסת למשבר, קח אוויר, בוא נלך על דרך השלום, בוא נלך על דרך האהבה, שלח וואטסאפ, שלח הודעת התנצלות, שלח בוא נשב ונדבר, תיעזר באנשים שהם יותר חכמים, ששני הצדדים יודעים לתווך. כל הזמן תהיה בראש הזה, כל הזמן תהיה בראש הזה, כל הזמן תהיה בראש הזה, שלום יתרחש סביבך באיזושהי דרך.

זה צריך להיות כתוב ב'פרקי אבות': הווה מתלמידיו של 'אהרון', "אוהב שלום רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן". צריך להגיד לך את זה? למה אתה לא ככה? מה, נעים לך להיות במלחמה על בסיס קבוע?

אז משהו כאן התבלבל. אם אנחנו בוחרים כ"כ בקלות לעבור, סימן שמשהו כאן התבלבל. וכאן אנחנו רוצים לשאול: מה התבלבל ? איך זה קרה שמשהו התבלבל וגם מה התבלבל ?

אז קודם כל אנחנו נולדים ככה. וגם דרך אגב' לילדים לא מרביצים. על ילדים לא צועקים. על ילדים לא מאבדים את הסבלנות. ילד יכול להיכנס לג'ננה של הלייף [דברי הרב נווה: ממש, תאמינו לי, אין לזה מילה אחרת], וכל מה שאתה צריך לעשות זה להרים אותו ולחבק אותו ולעבור אתו את התהליך הזה והוא יעריך את זה מאד מאד מאד אח"כ. הוא יעריך את זה מאד, וככה אתה שומר על השפיות שלך ועל השפיות של הבית ועל השפיות של הבן זוג, ועל השפיות של האחים. ואם האחים משתגעים ממנו אז אתה אומר' תכף זה יעבור. זה ייקח איזה רבע שעה, חצי שעה, בוא נראה על מה הוא בוכה, בוא נראה על מה הוא מתלונן, זה עובר, ואז גם הוא נרגע. ואז עושים לו התניה חיובית לאט לאט לאט לאט ואתה מביא אותו לצד הטוב.

אוקיי, אז למה ההורים בוחרים בעצבים, בתסכול וריבים וצרחות בתוך הבית בתוך אפס זמן, ועם ילד בן שנתיים שמנהיג את כל הבית. זה ילד בן שנתיים, מה הוא יודע מהחיים שלו? אז אנחנו צריכים לענות על זה' מה התבלבל כאן? מה הלך כאן לאיבוד? מה התבלבל?

אז מן הסתמא, אנחנו צריכים להבין שאם הטור הימני הוא טור של אחדות, הוא טור חברתי, טור שהוא רלוונטי לחברה. אז כשמדברים על זה שחברי'ה יש תיקון חברתי, חברי'ה "ואהבת לרעך כמוך", חברי'ה הכל אחד. במוות קליני קולטים שהכל רקמה אחת, זה לא הזוי. זה לא הזוי כי אף אחד לא מספר לכם על שדים שיש בעולם העליון, או שמנסים להפחיד אתכם עכשיו מכל מיני תהומות או דברים כאלה. לא, מה באים ואומרים? [דברי הרב נווה: משהו שאני חושב שלכולנו זה מתיישב על הלב] זה הגיוני שזה ככה. יש עניין של הגיון הלב שאומר' זה הגיוני שזה ככה. זה הגיוני שמחוץ לגוף זה ככה, כי פה בתוך הגוף זה צריך להיות ככה. זה הגיוני שמחוץ לגוף זה בוודאי ככה.

חייבת להיות לנו אישיות חברתית -  

אז זה אומר שאנחנו באנו למעשה עם שתי אישיויות. אנחנו מתעתעים פה בין שתי אישיויות: אישיות אחת שיכולה להיות לנו, שלצורך העניין הזה אנחנו נקרא לה 'אישיות אחדותית'. אנחנו יכולים לתת לה עוד שם' 'אישיות חברתית'. 'אישיות אחדותית' אנחנו יותר מתייחסים לפן הרוחני כי בעולם העליון לא שייך להגיד חברה כי אין פרודות, זה פשוט רקמה אחת. אז זה אישיות אחדותית כי ממילא אתה יודע כל מה שיש בחוץ, כולם יודעים על כולם הכל, והכל פתוח והכל ידוע, אבל אתה לא ממוקם, אין לך גבול. אתה לא ממוקם במקום מסוים ואז יש נשמה פה ונשמה שם. אין כזה דבר, אין מיקום, אין מרחב וזמן אז ממילא הכל אחד. אז אנחנו נקרא לזה ישות אחדותית מבחינה רוחנית.

המלבוש של זה בעולם הזה זה אישיות חברתית, זה אישיות שחושבת חברה.

[דברי הרב נווה: תיכף אני אסביר מה זה אישיות שחושבת חברה, ואתם תבינו את זה. אני שוב רוצה לפנות להיגיון שלכם כדי שאתם תבינו למה חייבת להיות לנו אישיות חברתית. חייבת לא שזה עכשיו עניין מוסרי ועניין רוחני וכדאי שזה יהיה לנו בשביל הקטע.

למה חייבת להיות לנו אישיות חברתית?

הסבר; בשביל ילד עד גיל שמונה עשרה, נניח לפי התורה' עד גיל שמונה עשרה לפני שאתה מתחתן, אתה רווק, בסדר, אז יש לך באמת הנהגה אישית. אתה רווק, עכשיו אתה עובד אז הכסף שלך, אתה חולה, זה עניין שלך. יצאת מהבית, חזרת מהבית, זה עניין שלך, אתה אדם פרטי, אתה הולך עם תחושה כאילו אני אדון לעצמי ודברים שמתרחשים מתרחשים עלי, ואם עבדתי ועשיתי כסף זה כסף שלי ואני לא עושה לאף אחד שום חשבון.

בזמן שאתה מתחתן ואתה נהיה זוג - זה כבר לא ככה. כל דבר שקורה, מיד משליך על הבן זוג; אתה נכנס לחוב, זה לא חוב שלך, זה חוב של שניכם. אתה מרוויח הרבה מאד כסף, גם היא מרוויחה מזה. אם אתה נופל מבחינה בריאותית, אז זה נופל גם עליה. אם אתה מאבד את הבית שלך בהימורים, זה נופל עליה. כל דבר זה אין, זה כאילו זהו, אתה מתהלך פה עם עוד מישהו.

אז כבר מעצם העובדה שאתה מתחתן וזה אמור להיות כבר החל מגיל שמונה עשרה, אתה צריך לחשוב 'אנחנו'. זה לא נכון שאתה תדבר במושגים של 'אני'. אפילו לא במושגים של' בא לי לצאת עכשיו מהבית. מה זה בא לי לצאת מהבית? בא לך לצאת מהבית, אז תגיד שאתה יוצא מהבית. יש מישהו בבית שדואג לך, יש מישהו שמחכה לך. וכרגע אנחנו מדברים על זוג לא על משפחה, על זוג. חיים של זוגיות, שאתה אומר: 'מה, אני רוצה לצאת להתבודד עם השם'. בסדר, תגיד שאתה רוצה ללכת להתבודד עם השם. אנחנו לא חיים פה בשוויץ, אתה יכול ללכת למות ואני לא יודע איפה אתה נמצא. תגיד.

אז הזמן הפרטי שלך הוא כבר לא זמן פרטי שלך. וזה גם לא נכון שאתה תחשוב שמגיע לך זמן פרטי. אתה חי עם זוג. אתה חי עם עוד בן אדם. אתה משפיע עליו, אתה מדאיג. אתה לא יכול עכשיו להגיד' לא, לא, אני חייב את ה- space שלי. מה זה space, אז למה התחתנת? אין space אם התחתנת, אתה צריך לדעת, זהו, יש כאן זוג. היא תגיד לך גם כן' גם אני זקוקה ל- space שלי, אני נוסעת עכשיו להודו עם החברות שלי, ביי, שבוע. אין בעיה, space, גם אני זקוקה ל- space שלי.. space girl..

כאילו' אנחנו כ"כ אוטיסטים שזה לא נורמלי שלא מבינים את זה. כאילו, אתה חי בזוג, הלוו, אתה חייב לדווח איפה אתה נמצא. אתה מאחר, תגיד. אתה הולך, תגיד. אין בעיה, אתם שניים. וזה דרך אגב צריך להיות לשני אנשים. צריך לחשוב כבר מיד' אנחנו.

אתה חייב להחליף את המילה 'אני' במילה 'אנחנו'.

תראו, זה אמיתי; בחסידות הם הרי לא מעיזים להגיד 'אני'. הם יגידו: אנחנו קצת מאחרים, אנחנו קצת נעכב את השיעור. הוא לא אומר 'אני'. וגם אם הוא יבקש עט: 'אולי אתם יכולים להביא לי את העט שלכם?'. אין דיבור ליחיד. אין דיבור שיעשה שמישהו יהיה יחיד. הם ככה מדברים. [דברי הרב נווה: בהתחלה לא הצלחתי להבין אותם, כשהוא בא אלי, אומר לי: אולי אתם רוצים להיכנס? אז הסתובבתי 360 מעלות. אמרתי' אולי הוא רואה מלאכים...? לקח לי זמן לקלוט איך הם מדברים אבל אח"כ אתה אומר' איזה יפה זה. איזה יפה זה שהוא לא מדבר איתך בכינון ישיר.

דרך אגב, שתדעו' לא יפה לדבר עם הרב שלנו בדיבור ישיר; מה שלומך הרב? אז מה הרב אומר? עם הרב בטח שלא מדברים בצורה כזאת. הרבה פעמים אני נמצא אצלו בבית, אני שומע איך אנשים מדברים איתו בטלפון ואני מזדעזע. הוא לא חבר שלנו. זו ישות רמת מעלה, ובלי שום קשר, בחסידות בכלל לא מדברים בכינון ישיר. 'אז מה אתה רוצה שאני אגיד לך' או כל מיני דברים כאלה. והוא בעדינות שלו הוא עונה אבל לא מדברים ככה. גוף שלישי; 'מה שלום הרב? אז מה הרב אומר?' לא 'מה אתה אומר?' לא לדבר אליו ככה בכינון ישיר. לרבנית: 'מה הרבנית אומרת?' או 'מה שלום הרבנית?' אבל לא מדברים בכינון ישיר.

זה מפאת כבוד אבל צריך לדעת מאיפה הכבוד הזה מגיע. הכבוד הזה מגיע בגלל שהוא לא אינדיבידום. הוא בעצמו כבר איבד את האינדיבידום שלו אז הוא ממילא לא מתייחס ככה. זה כאילו להוריד אותו לקרוא לו ככה. זה כאילו לקחת אדם שכבר אין לו אינדיבידום ולהתייחס אליו כאילו יש לו אינדיבידום, שזה בכלל כבר לעבור, זה חטא על פשע. בסדר, אז אני לא אומר לכם לשנות את השפה הזאת אבל רק אני רק אומר' במחשבה, כאילו' התחתנת, זהו, אתם 'אנחנו'].

עכשיו, כשמגיעה משפחה, זהו, אותו דבר; אתה במשפחה, המצב הכלכלי משליך על כולם. המצב הבריאותי משליך על כולם. אתה רוצה לעבור דירה, זה משליך על כולם. זה משליך על הילדים, הילדים הכי הרבה סובלים מזה. אתה לא יכול להגיד: בא לי לעבור מפה. מה זה בא לי לעבור מפה. תסתכל, יש לך ילדים מאחורה. הם התרגלו למקום. [דברי הרב נווה: לא, צריך להסתכל על זה, חברי'ה, אני רוצה שאתם תבינו את זה].

באיזשהו שלב אנחנו מזמן כבר לא 'אני'. והמחשבה לעבוד 'אני' כשאתה קשור לחבורה, היא לא נכונה, היא פוגעת מאד.

זה מאד פוגע כשהבן זוג שלך אומר לך: 'מה, ביליתי איזה כמה שעות עם החברים שלי, אז מה'. מה זה אז מה? יש בית שמחכה לך. אני לא ידעתי שאתה מאחר. תבינו' זה כבר מתחיל את כל הצרות. זה לבד מתחיל עכשיו את כל הצרות. זה נקרא שערי הונאה והוא כבר גורם צער לבריות ודברים כאלה והוא חושב כאילו' מה, אני חייב אני חייב את ה – space שלי. בסדר, אז תחשוב מיליון פעם לפני שאתה מתחתן. מהרגע שהתחתנת, זה 'אנחנו', לא 'אני'.

אח"כ יש רמה של קהילה. אז יש לנו זוג, יש לנו משפחה וקהילה. גם על קהילה יש גזירת ממון. גם על קהילה, אפילו על קהילה קטנה. אנשים שאומרים' אנחנו רוצים להיות קהילה, הם מגדירים את עצמם כקהילה, יש גזירת ממון ובכלל גזירות; גזירות על הילדים, גזירות חינוך, גזירות הצלחה, גזירות כישלון, יש את זה. שתדעו לכם, אפילו שתי קהילות יהודיות שחיות אחת ליד השנייה. אחת אומרת נניח אני ברסלב, אחת חב"ד, אם הן חושבות "כאיש אחד בלב אחד", יש עליהן גזירות שונות. תלוי על מה הן עומדות. הן פשוט נהיות כמו בן אדם אחד כי הן מהוות כלי.

תבינו, זה חיבור של כמה רצונות. וכנ"ל על עיר. אפילו ברמה של עיר. הגמרא כל הזמן מדברת' למה העיר הזאת קיבלה מגיפה? למה היה הרוגי ביתר? למה לא היה הרוגי ירושלים, הרוגי באר שבע? אם יש הרוגים, יאללה שיהיה בכל הארץ.. לא, כי בביתר היה עניין. למה 'רבי שמעון בר יוחאי' יצא מהמערה, הלך הכיר טוב לטבריה. אמר זה היה בטבריה, אני הולך לעשות הכרת הטוב לעיר עצמה. עמד, התפלל על העיר עצמה.

אז תבינו, זה תודעה קולקטיבית. עיר זה תודעה קולקטיבית. אם יש גזירה יש גזירה על עיר. כמו שתראו בדרום, ממש, מסכנים בשדרות, חוטפים וחוטפים וחוטפים כאילו הם אובססיביים רק על העיר שדרות. יש אופקים, יש נתיבות, יש הרבה שנמצאים על קו האש, מה נפלתם על שדרות? [דברי הרב נווה: הרב שלנו היה בשדרות, הם שאלו אותו והוא אמר: תראו, ההורים שלכם של כולכם זה קדושי עליון שבאו ממרוקו ומטריפולי והגיעו מכל מיני מקומות, ויש המון אי צניעות בעיר. ממש, הוא ענה להם, אני הייתי מזועזע שהוא ענה להם אבל הם דחקו בו, אבל יש גזירה על עיר. יש מצב של גזירה על עיר. יש שמה כמה עניינים שזה לא נעים להגיד אותם פה].

אז אתה רואה שלמעשה, שוב, גם שאתה חושב אתה צריך לחשוב ברמה של עיר. ובמיוחד במיוחד במיוחד ברמה של ארץ ו/או עם. אתה חלק מהעם היהודי. מה שנגזר נגזר על כולנו.

ושוב, אנחנו רק מרחיבים את המושג 'אנחנו', שכבר מזמן אתה לא יכול לדבר במושגים של 'אני'. שאדם שהוא רווק, גם כן יכול לבוא ולומר' אהה, אז עד גיל שמונה עשרה אני יכול להגיד 'אני'. אומרים לו: לא, אתה גם שייך לקהילה, ואתה גם שייך למשפחה של ההורים שלך. ואתה גם שייך לעיר, ואתה גם שייך לעם. ילד בן שמונה עשרה לא יכול לבוא ולהגיד: טוב, אני אלך לטייל בשטחים. אין כזה דבר. אתה יהודי, הגזירה שחלה על כולנו, חלה עליך. ואתה לא יכול להגיד עכשיו: אבל אני שמאלני, אבל אני ימני, אשכנזי או ספרדי.. אתה יהודי? כן. יש גזירה משותפת כרגע על עם ישראל. אם עם ישראל נמצא בסכנה ומאיימים עלינו, כל אחד מאיתנו נמצא בסכנה.

אז הדיבור צריך להיות 'אנחנו'. המחשבה צריכה להיות 'אנחנו' ולא 'אני'. ה'אני' הוא לא רלוונטי בכלל.

ושוב, גם לגבי המענה על ילד שיגיד: 'טוב, אז אני חופשי עד גיל שלוש עשרה'. לא, כי אז אתה גם כן במשפחה. ילד שנעלם עכשיו מהבית, מה, זה הורג את ההורים שלו. סתם, הוא הלך לחברים, בא לו עכשיו ללכת לחברים. ילד בן שתים עשרה הלך לשתות ערק עם החברים שלו. עכשיו, סמוך, כמה חבר'ה החליטו ללכת לקנות בקבוק ערק אחד, לגמור אותו כולם ביחד. לא אמר להורים שלו, התמסטל, נשאר איזה עשרים וארבע שעות בשינה, אף אחד לא יודע איפה הוא נמצא. מצאו אותו בתוך השיחים. אתם יודעים איזה סיוט זה? אבל הוא אומר: מה אכפת לכם? מה, אני ילד, חופש גדול.. מה זה אתה ילד, חופש גדול, אתה הרגת חצי ישוב עכשיו.

אז תבינו, אין כזה דבר אני עצמאי. [דברי הרב נווה: אני יודע שזה קשה לשמוע את זה ואנחנו מאד רוצים את דלת אמותינו ומאד רוצים את החופש שלנו, אבל בפועל אתה לא יכול]. אתה צריך להתרגל לעובדה שאתה קשור רגשית להרבה מאד אנשים, ואתה צריך לדבר כבר במושגים של 'אנחנו', ואתה כן צריך לעשות חשבון. ולהתנהג בצורה אוטיסטית שמתנערת מהאחריות הרגשית שלך לאנשים אחרים זה לא נכון.

זה אומר שצריך גם כן לחנך ילדים מגיל אפס. למשל' פתאום ילד בא חוזר עם איזה קעקוע בגב. קח בחשבון, במי פגעת בזמן שעשית את זה? תעזוב עכשיו דת, עזוב עניין של דתיות, תשאל אם זה בסדר, אם מישהו מאפשר לך. [דברי הרב נווה: איזה אבא בא אלי ואמר לי: תשמע, אנחנו חילונים לגמרי, הבן שלי חזר עם קעקוע מאחורה של איזה דרקון אני לא יודע מה. אתה יודע מה, זה לא מטריד אותי, זה לא אכפת לי. הוא רוצה לעשות את זה שיעשה את זה, אבל יש הרבה בעיות של מחטים, של מחלות. אני הייתי לוקח אותו לפחות למקום שאני הייתי יודע שזה בריא.. אני יודע איפה הוא עשה את זה? עכשיו, את הילד זה מעניין ? לקח כסף, היה עם החבר'ה, הלך עשה קעקוע של דרקון על כל הגב. הוא גם רצה להגיד לו: תשמע, אתה יודע, זה לא נמחק, אתה תגדל עם זה, אולי החברה שלך לא תאהב את זה? כאילו, בוא נדבר על זה.. לא, הילד בא חזר עם עובדה, דרקון על כל הגב].

עכשיו, זה נראה שזה בסדר, ומה מחנכים את החברה? סליחה אבל זה החינוך הכי מטומטם שיש בעולם; 'אתם צריכים לכבד את הילד'. כופים חברה שלמה לכבד מישהו שהוא אוטיסט לגמרי. זה נראה הגיוני? במקום להגיד לילד: תשמע, אתה גורם צער. ותעזוב עכשיו דת. תעזוב רוחניות, תעזוב מוסר. בריאות, אתה יכול למות מזה. לך תדע, אולי עובדים עליך. אולי החליפו לך את המחט? עשית את זה אצל איזה מסומם אחד. תכבדו אותי, אני עשיתי, אז מה, אז תכבדו אותי.

העולם עובד הפוך. הוא אונס רבים לטובת יחיד וזה לא יכול להיות. זה גם לא נכון. זה לא מותאם למבניות הרגשית שלנו. וצריך לחנך ילד מגיל אפס' שתדע לך, לפני הכל, לפני דת לפני הכל, תתחשב ברגשות של אלה שנמצאים לידך. תתחשב ברגשות שלהם. אף אחד לא אומר לך לא לעשות, תעשה בהסכמה אבל תתחשב ברגשות, אתה לא חי לבד. [דברי הרב נווה: אני חושב שזה היה מזעזע כל הורה אם הוא היה חושב שהילד שלו בן שתים עשרה היה חוזר אחרי בקבוק ערק או אחרי דרקון על הגב. ואף אחד לא היה חושב מבחינה דתית. אבל זה מזעזע. כאילו' תגיד. בוא נהיה איתך לפחות. למה אתה בורח ואתה עושה את זה בהיחבא? לא, תכבדו אותי, תכבדו את הפרטיות שלי. למה אתה לא מכבד את הרגשות שלנו? אז חשוב לי מאד להעמיד את זה כי זה שהעולם משוגע, אנחנו לא צריכים להיות משוגעים יחד אתו. ואל תספרו לי על פלורליזם ומודרניזציה כי זה בעליל מאמלל הרבה מאד אנשים ומדאיג אותם].

בזמן שילד אחד פורע חוק והוא לא מבין מה זה והוא יגדל להיות אגואיסט, אז אח"כ הוא גם לא ישאל את אשתו, ואח"כ הוא גם לא ישאל את הילדים שלו, ואח"כ הוא גם לא ישאל את העבודה שלו. יש אנשים שנעלמים מהעבודה שלושה ימים. איפה אתה? לא, הייתי חייב את החופש. טוב, תודיע, נמצא לך מחליף. לא בא לך היום כי אתה בדיכאון, על הכיפאק, אבל תודיע. חיילים בצה"ל פשוט עוזבים את העמדה. למה? לא בא להם. ואם אתה תכניס אותי לכלא אז אני אצא בקב"ן.

נתנו יותר מדי לגיטימציה לאוטיזם הזה. וצריך לדעת' תעזבו כרגע את הדת, ותעזבו את המוסר, זה עניין רגשי. אנחנו אפילו לא מדברים על אחריות שזה בכלל לא אחראי לעשות כאלה דברים, אבל רגשית אתה פוגע באנשים, זה מדאיג. אוקיי, אני יודע שיש חייל בעמדה. מאיפה אני יודע' התעלפת, קיבלת התקף אפילפסיה למטה בבונקר. מאיפה אני יודע איפה אתה נמצא? אני יודע שאתה נמצא בעמדה. תגיד' מה אני אגיד לאמא שלך? אמא שלך תתקשר,  'איפה הבן שלי?' מה אני אגיד לה? אני מפקד בצה"ל, שואלת אותי האמא: 'אני רוצה לדבר עם הילד שלי, הילד שלי חייל אצלך? כן, 'איפה הילד?' אני לא יודע, רשום לי שהוא נמצא בעמדה והוא לא בעמדה. אז מה?

אתם יודעים כמה טעויות כאלה היו? אתם יודעים, אנחנו לא צריכים לספר לכם. אז עכשיו הילד הזה מכריח ואונס חברה שלמה להבין אותו את הוד מעלתו, אבל הוא לא יכול היה להודיע.

המבנה הרגשי שלנו הוא של 'אנחנו' ולא של 'אני' -

המבנה הרגשי שלנו הוא של 'אנחנו' ולא של 'אני' - זה תיקון גדול מאד שאנחנו צריכים לעשות במסלול הזה, וכל אחד מאיתנו צריך לקחת את זה לתשומת לבו. כל אחד מאתנו. אתה לא חי לבד. והדבר הזה רלוונטי להמון דברים כמו למשל לקיחת סמים. אני רוצה לעשן סמים. מה זה אתה רוצה לעשן סמים? אתה רוצה להתנסות, הוא רוצה להתנסות. מה זה להתנסות? אם אתה תשתגע? אם יקרה לך משהו? אתה תקבל התקף אפילפטי. יש לך הורים ברקע. מאיפה אתה יודע איך אתה מגיב לסם? מאיפה אתה יודע מה יש בסם? דוחפים רעל עכברים, מערבבים כימיקלים. הרי זה לא דבר שהוא עבר פיקוח. אתה קונה את זה בשוק. מאיפה אתה יודע מה אתה קונה? ושוב, לא, אבל אני רוצה. אני עכשיו נוסע, אני אהיה במסיבת טבע ואני אעשה מה שאני רוצה.

וזה מצער, וזה מאמלל, וזה עדיין לא קשור בכלל לא לדת ולא לרוחניות ולא לשום דבר. צער הבריות. ואדם יכול להימנע מזה אם הוא ידבר במושגים של אנחנו. כי אם הוא עושה את זה להורים שלו, ואח"כ הוא יעשה את זה לאישה שלו, בוודאות, ואח"כ הוא יעשה את זה למשפחה שלו, גם אם יש לו ילדים הוא לא יספור אותם ממילימטר. ואח"כ הוא גם יעשה את זה לצבא שלו והוא יעשה את זה גם לממשלה שלו והוא יעשה את זה למקום עבודה שלו ולכולם, לא מעניין אותו כלום.

אז זה לא ככה. אז האחריות שלנו קודם כל להבין שהאישיות שלנו היא אישיות של אנחנו ולא אישיות של אני. וצריך לטפח בילד כמה שיותר את המושגים האלה. וגם בעצמנו. אנחנו צריכים בעצמנו לעשות את זה. אתה הולך, תודיע. תגיד לאנשים. תחשוב' מי יכול להיות מודאג עם המצב שלי? תספר, תיידע. שקיפות. אנחנו שונאים הסתרות. למה אתה עושה הסתרות? תיידע מישהו. תהיה בשקיפות.

זה אחד הדברים הראשוניים לנסות להבין אותם – שאנחנו בכלל ישות אחדותית, ובעולם הזה אנחנו ישות חברתית. ובאמת צריך לקרוא לאישיות שלנו 'אנחנו' ולא 'אני'.

איפה הבלבול סדרים שנוצר? כי התחלנו לקרוא לעצמנו 'אני'. וברגע שהתחלנו לקרוא לעצמנו 'אני', אז מי שמטריד אותי, אני חייב להגן על עצמי. אם מישהו עכשיו יוצא עלי, אז אני חייב להגן על עצמי אז אין לי ברירה, אני לא יכול להיות אתו בשלום כי הוא ידרוך עלי. אני לא יכול להיות אתו בענווה כי הוא יתנשא מעלי, אז אני אהיה חייב לריב אתו. אז אני יודע שאני עכשיו נכנס לקטע של מלחמה קצת זמן, אבל אני אשתיק את החבר'ה. כמו הסרטים ההוליוודים' אני אראה מי כאן החזק, אני אעשה פה איזה כמה קונצים, כל מי שנכנס ראשון לכלא הולך מכות עם ההכי חזק, מפוצץ אותו ואז כולם יודעים לעזוב אותו בשקט. אז הוא מרשה לעצמו את המלחמה הזאת כדי שאח"כ יהיה לו שקט.

תסתכלו את טראמפ' הוא מגיע למפרץ הפרסי עם משחתת, כמו איזה בריון. מי פה זז ימינה ושמאלה אני אקרע אותו. מי זה' הכורדים? הסורים? התורכים? האיראנים? רק דברו אתי. זה ככה, זו ההתנהגות. זה השכל. לא להיכנס, לעשות ועידת שלום. ועידת הידברות. ועידת הבנה משותפת. נכנס ישר עם משחתת ויאללה בוא נראה.

אז תבינו איפה בכלל החברה שלנו הלכה לאיבוד. ואתם צריכים להיות במסלול הזה מאד חזקים כדי לעשות בעצמכם את השינוי הזה. זה מאד חשוב שאחד הדברים הראשונים שאתם תלכו אתו זה 'איבוד האני'. תאבדו את האני הזה. האני הזה הוא נזק לא נורמלי. הוא תולדת האגו, הוא תולדת הרצון לקבל לעצמו. הוא תולדת הצער. הכל נמצא במקום הזה. תדעו לכם.

אם אנחנו נפתור את המקום הזה, כ"כ הרבה דברים אחרים ייפתרו.

זוג לא צריך להיות כ"כ מאוהב כדי לחיות בשלום. אבל אצל זוגות יש המון הסתרה. יש המון המון הסתרה. יכולים לחיות אחד ליד השני ובהסתרה. ומשהו בנו מרגיש את זה וזה לא נעים לחיות ליד מישהו שכל הזמן עושה לך מאחורי הגב. חושב מאחורי הגב. עושה כל מיני דברים. זה לא נעים. זה פשוט לא נעים לחיות ככה. אבל אם זה היה מחשבה על אנחנו ? אז כל דבר זה אנחנו. אני אעשה כוס קפה, אני אשאל את אשתי: את רוצה כוס קפה? אני אעשה לעצמי אוכל, מיד אני אחשוב עליה.  אני אלך לישון, את באה אתי? אני רוצה להתעורר, באיזו שעה את מתעוררת, אני אעיר אותך? זה לא יותר נעים שזה ככה? לא צריך להיות רומנטי בשביל זה, זה לא קשור לרומנטיקה. זו מחשבה של אנחנו. לא אפנדי, קם מתי שהוא רוצה, הולך לישון מתי שהוא רוצה, לא סופר אף אחד, לא לילה טוב, לא בוקר טוב, כלום, שום דבר. חי בבית כמו רוח רפאים, נכנס מתי שהוא רוצה, יוצא מתי שהוא רוצה, לא צריך לתת חשבון לאף אחד, אני הגבר בבית.

אין לנו את זה ביהדות. אין לנו את זה, זה לא קיים בכלל. אבל צריך לדעת שהיהדות זה לא דת אלא היא מסתכלת על נפש האדם והיא אומרת: אתם זוג. לא סתם מספרים לנו על 'רבי רחומאי' שקבע עם אשתו כל ערב כיפור לחזור הביתה, אז היא מחכה לו בערב כיפור, הוא לא בא אז היא בכתה אז הוא מת. למה? כי הוא שבר את ה'אנחנו'. אתה הבטחת לה. אתה נתת מילה אז תעמוד במילה שלך. אתה לא מגיע, שלח מכתב. תגיד' עוד יומיים אני מגיע. תעשה מאמץ. תחרוג ממנהגך ותלך כי אתה יודע שהיא תמות מצער. מה אתה חושב שהיא תעשה עכשיו בתוך יומיים שאתה לא בא? שנה לא ראתה אותך.

תבינו', זה עוד פעם. לא שייך בכלל מושגים כמו שוביניזם או דברים כאלה כשמדברים ב'אנחנו'. ו'אנחנו' זה מאד ברור. אם אנחנו חושבים 'אנחנו' זה מאד ברור. אם אנחנו נחיה כולנו חיי אנחנו, זה יהיה מאד ברור. [דברי הרב נווה: ועוד פעם אני אומר' לא צריך לעשות עכשיו התאמצויות רומנטיות; בעלי כפרה עליו הוא הולך הוא מודיע לי כל דבר, איזה רומנטי הוא הוא שולח לי פרפרים. לא צריך. לך, תגיד' אני הולך. מה הבעיה, בשביל זה צריך פרפרים? לא, תלך, 'אללה וויאק' מה שנקרא. בסדר? לך, אין בעיה, תגיד. אל תלך ואנחנו לא יודעים מתי אתה חוזר.

לא, כאילו, יש דברים שזה בכלל הגיון בסיסי בסיסי בסיסי שלא צריך להוסיף עליו כ"כ הרבה. אנחנו יותר מדי מורכבים. הוא צריך להיות רומנטי כדי להודיע איפה הוא, אתם מבינים את הקטע? למה הוא צריך להיות רומנטי כדי להודיע איפה הוא? לא צריך לעשות את הדברים האלה. יש דברים בסיסיים. אתה גורם צער אם לא יודעים איפה אתה נמצא. וזה הולך לכל הכיוונים כמובן].

אז אם אנחנו נלך במושגים של אנחנו – אז למה שאני לא אגיד אמת לאשתי? למה שאני לא אהיה כנה עם אשתי? למה שאני לא אעשה שלום עם אשתי? נניח סתם, אנחנו כרגע מדברים על זוגיות. כל הטור הימני – למה שאני לא אקיים אותו עם אשתי? ואם זו חברה שהיא קצת יותר מפותחת, אפילו קהילה קטנה - למה שאני לא אהיה אמת עם הקהילה? למה שאני לא אעשה צדק עם הקהילה? למה שאני לא אעשה חסד עם הקהילה? הרי במילא אני חושב אנחנו.

ולא, הוד מעלתי עכשיו עשה קצת כסף, אני אתן צדקה לקהילה, כי מישהו בקהילה הוא מסכן, הוא עני, אבל אני בא עם כסף ואני אתן לו צדקה. זה עוד פעם 'אני'. אתה לא צריך לעשות צדקה ככה. אתה חייב לעשות צדקה. זה לא זכות, זה חובה. כי אם אתה תחשוב אנחנו, איך אתה רואה מישהו אחר שלא אוכל לחם בשבת ואתה אוכל לחם בשבת? איך אתה רואה מישהו שלא אוכל עוף בשבת ואתה אוכל עוף וסטייק ודגים, לבריאות שיהיה לך. איך אתה יודע שזה שנמצא לידך לא אוכל ככה? איך הלב שלך מניח לך, תגיד לי..

אבל שוב, אז מה אנשים יעשו? אני אעשה חסד. תודה רבה, אל תעשה חסד. זה אנחנו – אם זה היה הבן שלך אתה היית נותן לו בכייף, לא היית אומר 'אני עושה חסד לבן שלי'. או לאח שלך.

במחשבה של 'אנחנו' מיד אתה חושב איך אנחנו מיישרים קו. אנחנו צריכים ליישר קו. זה כ"כ חשוב כשלעצמו לעשות את הדבר הזה.

המלחמה הראשונה באגו זה להחליף את ה'אני' ב'אנחנו' -

עכשיו אנחנו ניכנס קצת למלחמה באגו. המלחמה הראשונה באגו זה להחליף את ה'אני' ב'אנחנו'. אם אתם תעשו את זה, תתהלכו רק שבוע ככה – אתם תראו' העולם שלכם כבר משתנה. אתם תראו שאתם חיים מטר מעל הקרקע. זה כאילו חיים חיים אחרים לגמרי. שוב, אל תחשוב, אבל אני נכנע פה למישהו. אל תיכנס לזה בכלל. אל תיכנס לקטנוניות הזאת.

תחיה 'חיי אנחנו'. שבוע אחד 'חיי אנחנו'. תשאל' אני עומד לצאת מהבית, מי יודע מזה? מי לא יודע מזה? למי אני אגרום צער אם אני אלך ואני לא אודיע? תחשוב שיהיו כל הזמן השלכות למעשים שלך. נתקעת בפקק, בסדר גמור, תודיע. היום יש טלפונים ניידים, מודיעים, שולחים הודעה קטנה אני תקוע בפקק, אני אאחר בעוד חצי שעה. מה אכפת לך לעשות את זה?

[דברי הרב נווה: למה נשים מתקשרות אלי באמצע הלילה' הרב, איפה בעלי? מתי סיימתם את הלימודים? כמעט כל ערב אני מקבל תלונה כזאת. או מאמא שהבן שלה מדאיג אותה, או לפעמים מבן זוג שהאישה שלו פה. אתם מאחרים בשיעור, אני פעם מנעתי ממישהו מכם להוציא את הטלפון ולשלוח הודעה? תשלחו הודעה' השיעור התארך טיפה, אני מצטערת אני מאחרת בעוד רבע שעה. אני מאחרת בעוד עשרים דקות. הוא קם בשתיים בלילה והוא לא רואה שאשתו נמצאת, זה לא בסדר.. לטלפון של מי מתקשרים? אליי. עכשיו, זה לא בעיה, אני עונה, ואני כמובן מוודא, ותוך שתי דקות גם נעשה שלום בית ועושים צחוקים, הכל בסדר. אבל למה לעשות את זה? כאילו' בשביל מה לעשות את זה? כאילו, מה יוצא מזה? אני לא מצליח להבין. איזה תירוץ יש לעשות את הדבר הזה. למה לגרום צער למישהו אחר?].

אגב, צריך לכבד אפילו ילד. אפילו ילד, לא להגיד: הילד בבית הוא בן תשע, אז שמתי לו משהו לאכול, אני אבוא. הוא יודע שאני מגיעה בסביבות ארבע, ארבע וחצי אז אני מאחרת באיזה חצי שעה, שלושת רבעי שעה. זה ילד, אתם זוכרים? זוכרים שההורים לא באו חצי שעה, שלושת רבעי שעה וחשבנו שזה נצח? אבל בילד מזלזלים, זה ילד, הוא יסתדר, הוא יראה שמה טלוויזיה והכל יהיה בסדר. לא, הוא גם דואג. וגם לצער ילד בן תשע זה נחשב לצער.

ושוב, זה לא להיות 'אנחנו'. זה עוד פעם 'אני'. אני עסוק, אני עסוקה. לי יש את הצרות שלי, לי יש את הבעיות שלי. הילד שלי יסתדר. בעלי שישבור את הראש. אשתי תשבור את הראש. למה ככה? תסתכלו בבקשה על הטבלה הזאת, תחשבו עליה קצת, תלכו איתה קצת. זה הבסיס לבריאות הרגשית שלנו כי ככה נולדנו. רק, כאן עכשיו בשיעור נעשה תיקון גדול מאד. אנחנו טועים באישיות שלנו, האישיות המובנית שלנו, באמת בפועל זה ממש טעות בזיהוי, שתדעו לכם. אישיות של 'אנחנו' ולא אישיות של 'אני'.

[דברי הרב נווה: אני רוצה להבהיר לכם שיש כאן עכשיו חידוש גדול בעולמות. אני מבין שאתם לא מתלהבים מזה עדיין, כי לא נראה לי שהאסימון יורד לכם. אבל ברגע שאתם תבינו את זה שלכתחילה, אין אישיות של אני. אין כזה דבר, זה פברוק שהמצאנו. זה מפוברק לגמרי. ועצם העובדה שאתה הולך מתוך נקודת הנחה כזאת, אתה עכשיו מצער מישהו. בליינד אתה מצער מישהו. לא יעזור, אתה מצער מישהו. ועל כל הצער הזה צריך להחזיר. ואדם יכול להימלט משיני הצער מלצער את הזולת רק ברגע שהוא יחשוב אנחנו ולא יחשוב אני. וההתנהגות שלו גם תהיה שונה].

באמת תחשבו על זה. תלכו רגע אחד בתוך הבית ותגידו' אוקיי, אנחנו חושבים אנחנו. אני רוצה לאכול אז כנראה יש עוד אנשים שהם בטח רעבים בבית אז אני אציע לאנשים לפני שאני פותח את המקרר' ומתעניין' יש עוד מישהו שרוצה לאכול? אני אעשה אוכל לכולם, מי רוצה לאכול? ובטח ובטח קודם כל להקדים את הבן זוג, תמיד להקדים את הבן זוג. אתה מכין לעצמך משהו לשתות באמצע היום? אולי גם היא צמאה? אולי תגיד לה: בואי נשב נשתה כוס קפה, תעשי גם את הפסקה באמצע היום?

ושוב, זה לא רומנטיקה, אל תפלו עכשיו ברומנטיקה. זה 'אנחנו'. זה מושגים של 'אנחנו'. יש הרבה דברים, המון סימנים שלמשל' קורה משהו לבן אדם, אומרים לך' תדע לך, זה קורה עכשיו לכולם. זה לא קורה רק לך. אתה עייף באמצע היום? כנראה שאתה לא עייף היחידי, תסתכל, תראה מי עוד עייף? ותשאל את הבן זוג שלך: אולי גם את עייפה? תנוחי קצת שתי דקות, בואי נשתה ביחד. הכל יהיה בסדר, הספונג'ה תחכה, העולם יחכה. בואי חמש דקות נשתה ביחד כוס תה. ואתה תראה שגם הוא צריך. לפעמים הוא לא נותן לעצמו, כי אתם יודעים, זה אטרף של עבודה אבל מעצם העובדה שהוא יראה מישהו שכאילו חושב גם עליו, נו, זה כבר חידוש. ולא צריך להיות רומנטי בשביל זה. זה הרגש הזולת בסיסי.

דברי הרב נווה -

אני ממש ממש מבקש. אני צריך כאן שאתם תעשו יומן מסע. לכתוב אלי זה נפלא ואני אוהב מאד שאתם עושים את זה וזה מסקרן אותי ואני מסתכל ואני קורא את האס אם אסים האלה כמה פעמים, אבל ברוך השם אתם המון. אני לא יכול לשבת ליד חמש מאות אס אם אסים, תבינו אותי. אני לא יכול לקרוא עכשיו חמש מאות אס אם אסים, חמש מאות אס אם אסים, אם אני אתן דקה, אפילו לשתי דקות, זה אלף דקות. אני אצטרך לשבת בין עשר לשתים עשרה שעות רק כדי לקרוא. אין לי את הזמן הזה אבל חשוב לי לדעת שאתם עושים תהליך. מאד חשוב לי לדעת שאתם עושים תהליך.

תפתחו יומן מסע, אל תתביישו. תפתחו יומן מסע שבו אתה אומר' עלה איזה רעיון בשיעור, הרעיון הזה עכשיו אומר שאני צריך או צריכה לחשוב אנחנו. נשתדל ליישם. בוא נראה על מה ננסה ליישם את זה, לפחות עם בן אדם שהוא קרוב אלי. לפחות בן אדם שהוא קרוב אלי. מישהו שאני כאילו איידע אותו. איידע אותו במה שאני חושב, איידע אותו בנסיבות שלי, איידע אותו. ליידע אנשים.

ולאט לאט לאט לאט זה ירחיב מאד את ה'אני' שלכם. ההרחבה הזאת אתם לא מבינים כמה היא מבורכת, כי אז דרך אגב, יש הרבה דברים שאני עוד לא מגלה לכם, כמו שאחד הדברים שאתם תראו שינוי, זה שינוי הנהגה - תהיה הנהגה שונה על בן אדם שחושב 'אנחנו' מאשר בן אדם שחושב 'אני'. וזה בא לידי ביטוי בהכפלות השפע. השפע מגיע במכפלות מטורפות. אם אתה חושב 'אני' אז אתה אומר' אני צריך שפע אז הקב"ה אומר' אין בעיה, אתה חושב 'אני', איזה כלי יש לך? בוא ניתן לך לכלי שלך. אין בעיה, זה הכלי שלך, אין בעיה.

אמא שלי אמרה לי פעם' שפעם היו מחלקים חלב, אז היו משפחות שהיו יוצאות, חלק היו יוצאים עם פינג'ן, והמשפחות הברוכות ילדים יצאו עם דליים. וזה היה ברור. היו באים אומרים לו' תשמע, יש לנו דלי, אנחנו כאן שבעה ילדים, לא מרמים, הכל היה באמת כי הם ידעו שזה הכל מתוקצב וכו' וכו'. ואז הם אמרו' כל מי שיצא עם דלי היה לו פי שתיים פי שלוש ממה שכולם צריכים, כי הוא לא באמת עכשיו ספר כוסות, הוא ממלא לו את הדלי. יש לך שבעה ילדים, אני לא סופר, בסדר, קחי את כל הדלי. אז כשאתה חושב 'אנחנו' אתה מביא כלי יותר גדול באופן הכי טבעי בעולם. וכשאתה חושב 'אני' עם מה אתה תבוא? עם כוס? תגיד אני צריך כוס חלב? זה סתם דוגמא למשהו גשמי אבל ברוחני זה על אחת כמה וכמה, כי כשאתה חושב 'אנחנו' אז גם שפע מגיע לשניכם או לכל המשפחה.

גם מוחין מגיעים למי שחושב 'אנחנו'. למה כתוב על 'משה רבינו' שהיה נשמה כללית? כי הוא אף פעם לא אמר 'אני'. כש'משה רבינו' אמר 'אני' הוא חשב על כל עם ישראל. אז הקב"ה אמר לו: אם אתה חושב על כל עם ישראל, אני אתן לך שפע לכל עם ישראל. כל השפע שלך זה לכל עם ישראל. לכן זה בן אדם שהיה שקול כנגד שישים ריבוא.

אבל צריך לדעת שלא היה שם איזה נס מיוחד. זו מחשבה של בן אדם. לא היה שם בכלל אינדיבידום שקרא לעצמו מוישה. הרב שלמה ארצי שר: 'פתאום קם אדם מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת..' הוא כבר מתפלל בבית כנסת, יש לו כיפה סרוגה. הוא הולך לבית כנסת ברמת גן, הוא יושב. אל תראו אותו ככה. אז לאט לאט. זה לאט לאט. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. צריך לחשוב על זה.

תלכו עם זה. למה אני מתעכב רק על הנקודה הזאת? תבדקו עכשיו את הרגשות שלכם. תבדקו את התחושות שלכם. תראו מה עובר עליכם רק מהדבר הזה.

תחשבו במושגים של 'אנחנו' על כל צעד ושעל.