תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 2/12/19

תורת התיקון האישי והטיפול הרגשי לאור חכמת הקבלה - שיעור מבוא ראשון

"שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".

העניין של הטיפול הרגשי הוא כ"כ נחוץ לכולנו מכ"כ הרבה סיבות. בתוך האדם יש כ"כ הרבה פלונטרים לא פטורים בגלל תרבות קלוקלת. באיזשהו שלב אנחנו איבדנו את הדרך האלוקית שניתנה לאדם הראשון, ולאדם הראשון הייתה מערכת שפיטה ומערכת כללים של מחיה של חיים שהייתה מערכת בריאה ונכונה איך לתפוס את הדברים, איך לחיות על פיהם.

למשל' לאדם הראשון לא היה אגו. לאדם הראשון לא היה שייך עניין של פגיעות. יש כ"כ הרבה דברים שהיו לאדם הראשון שאנחנו לא לוקחים אותם בחשבון, ואנחנו קוראים על האדם הראשון כאילו זה בן אדם רגיל כמונו וזה לא כ"כ נכון וזה גם לא כ"כ מדויק. והחוקים הרוחניים הנכונים עברו מאדם לשת לנוח ומנוח לאברהם ויצחק ויעקב, וקיבלו חוקים רוחניים נכונים איך להגיב לדברים.

 

ז"א, ישנה מערכת שפיטה שלפיה אנחנו יכולים להחליט האם אנחנו מאוכזבים, האם אנחנו צריכים להיפגע, האם אנחנו צריכים להתאבל, האם אנחנו צריכים להגיד שמשהו בסדר או לא בסדר, מהן נורות האזהרה, מישהו צריך להגיד לנו את זה.

לא בכל תרבות זה ככה - ישנן תרבויות שמפענחות את המציאות אחרת לגמרי. למשל ישנן תרבויות כמו בשינטו שהם קוברים בשמחה גדולה מאד, הם עושים מזה תהלוכה, ואצלנו זה אבלות וממש תולשים שיערות ובוכים ויושבים שבעה וחודש וכל מיני דברים כאלה. אבל בתרבויות שונות התפיסה לגבי המציאות היא אחרת לגמרי. אנחנו תופסים עניות גם כן כדבר שמדכא מאד. בתורות המזרח זה לא כ"כ ככה. יש להם את העניין הזה של אפילו לקחת את הנזירים ושליש מהדרך הרוחנית שלהם זה לעשות מה שנקרא begging, לקבץ נדבות. והם לא רואים בזה השפלה, זה חלק מחייו של הנזיר.

אז זה נראה אם כן שאין באמת מציאות אובייקטיבית כמו כאב. למשל' אם אתה תכניס לכל בני האדם סכין ליד, לכל בני האדם זה יעשה נזק וכל בני האדם יפגעו מזה, אבל בעניינים רגשיים ומנטליים, זה כאילו נתון לתרבות או נתון לשפיטה. ולכן בגלל זה אנחנו צריכים תורה שהתורה למעשה כן תיתן לנו סטנדרט שלפיו אנחנו נחליט ממה אנחנו נפגעים ממה אנחנו לא נפגעים. מה באמת זה אירוע טראומטי ומתי זה אירוע לא טראומטי. ואנחנו צריכים להיזהר מהגדרות כי בסופו של דבר אתם תראו שאנחנו נצטרך לפרק את כל ההגדרות כמו פצצות שחבלן יודע לבוא ולפרק אותו ולהגיד' אתה יודע, לא הייתה כאן פצצה, אתה חשבת שיש כאן פצצה ואין כאן פצצה.

אל תתפסו אותי על המילה בכל דבר שאני אומר לכם פה ואל תיפלו על המשרד על כל צעד ושעל, אני מדבר אתכם "כדבר איש אל רעהו", זו לא שפה רשמית אז היא לא מחייבת את המשרד, היא מחייבת כביכול רק אותי, אז אם יש למישהו איזושהי טענה שיבוא רק אליי. אני רוצה לעשות את המסלול של הטיפול הרגשי שנתיים; זה אומר חמישים מפגשים בשנה אחת כמטופל ואח"כ לעשות חמישים מפגשים כמטפל וכל אחד מאיתנו יצטרך לעבור את השלב הזה כי זה לעבור שלבים. אנחנו לא מוותרים כ"כ בקלות על הקורבנוּת שלנו. אעפ"י שפה אתם תשמעו את הדברים הכי חכמים, הכי מבחינת אמת, מבחינה אובייקטיבית, חכמים לא ממני, חכמים מן התורה, אני אביא את הדברים מהתורה, והכי שפותרים את הבעיה, עדיין אדם יכול להיות קורבן ויחליט שהוא לא רוצה לצאת מזה, ואז הוא אוחז בטראומה והוא אוחז באובדן והוא אוחז בפגיעות שלו והוא לא רוצה לצאת מזה.

אז יש שתי שיטות איך לעשות את זה; שיטה אחת זה לשבת אתו בפגישות אישיות, ואני רוצה גם ללמד אתכם איך דווקא לא לעשות את זה בפגישות אישיות. אני יודע שבני אדם זקוקים לזה אבל לפעמים אנשים מבלבלים את תשומת הלב ואת היחס שאתה צריך לקבל מהמטפל, לא משנה מיהו, זה יכול להיות הרב, מי שזה לא יהיה, לבין הפתרון שאתה צריך להעניק לעצמך. אבל צריך להבדיל את זה, וברגע שלא מבדילים ומערבבים דברים זה יוצר המון המון צרות.

למשל בטיפול בזוגיות הרבה פעמים אני אומר לבני זוג: תבדילו בין המקום שבו אתם זקוקים לתשומת לב ולאהבה וליחס מהבן זוג, לבין הצרות שלכם. הרבה פעמים אתם נכנסים לצרות וכדי למשוך את תשומת הלב ואת היחס מהבן זוג, אתם מערבבים את זה אז אתם מספרים לו צרה, אתם צועקים עליו, אתם מוציאים ממנו את הדברים הכי רעים. למה? כי אתם זקוקים לצומי. אז בדבר הזה אולי כדאי לעשות הפרדה ולהגיד' מטעם ההגינות, אם יש צרה, בוא נדבר על הצרה, נפתור אותה. צרה כלכלית, קרה משהו בגן, קרה משהו עם הילדים, קרה משהו בעבודה, אין בעיה, בוא נפתור אותה. ואם אתה זקוק לתשומת לב, בוא נגיד את זה. בוא נגיד את זה.

המסלול הולך להיות מאד עמוק, מאד מורכב והוא ידרוש מכם המון כנות. המון המון המון כנות. בניגוד לשיעורים אחרים שבהם אני המרצה מדבר ואתם השומעים, פה זה יצטרך מכם המון עבודה, ומי שלא יעבוד ינשור, אבל מי שיישאר עד הסוף, הנפש שלו תהיה מאד מבוררת, הוא יהיה מאד נקי, הוא יחוש בהירות גדולה מאד.

כמו מה שאמרתי עכשיו למשל בעניין של זוגיות' לפעמים אנחנו מערבבים קטגוריות, וזה נובע מעצם העובדה שבאמצע יש אגו, שבאמצע יש פגיעות, שבאמצע יש כ"כ הרבה דברים, וכמו שאני אמרתי, אתה מערבב צרה עם רצון ביחס, ואתה צריך להפריד את הצרות שלך ברצון ביחס.

והדוגמא הכי קלאסית זה גם עם הקב"ה – אנשים חושבים שהם יכולים לפנות או צריכים לפנות לקב"ה כאשר יש צרה. ואתה אומר' שנייה רגע, אתה צריך לקיים מערכת יחסים אינטימית עם הבורא anyway, זה לא קשור אם יש צרה או אין צרה. ז"א, כשאתה בא לדבר אתו, אתה לאו דווקא צריך לבוא ולדבר אתו כשיש בעיה. אל תיצור בעיה. ואז אם אין בעיה אז אנשים יוצרים בעיה. איך הם יוצרים את הבעיה? אז אני לא יודע תורה, אז אני לא מספיק צדיק, אז אני צריך לחזור בתשובה, אז אני מתפלל שאתה תיתן לי לחזור בתשובה. אתה לא חייב לנהל מערכת יחסים כזאת. אתה לא חייב למצוא מה החיסרון ואז על בסיס זה לבנות מערכת יחסים. תבדיל. קח את הזמן של התפילה שבו באמת כולנו זקוקים לתפילות בכל הנושאים, ותבדיל בין זה לבין מערכת היחסים שיש לך עם הבורא, שזאת מערכת היחסים שיש לך עם הבורא. אתה לא צריך לערבב קטגוריות.

עכשיו, כשאנחנו ניכנס למשל לטיפול רגשי, הטיפול הרגשי צריך לעבור הרבה דברים. אני עדיין מתייחס לשיעור הראשון כאל שיעור מבוא. החל מהשיעור הבא אנחנו נביא מחברות ונביא עטים ואנחנו ניכנס לאווירה לימודית, כי גם עכשיו מה שאנחנו עושים אנחנו מתחשבים בעובדה שיש הרבה אי הבנות מי יבוא בשבע או יבוא בתשע ומתי זה ייגמר, וכל אחד יש לו את השאלות לבנות הקבלה. אז אנחנו עוד יוצאים מתוך נקודת הנחה שהפגישה הראשונה, שתי פגישות הראשונות זה עדיין עוד הכנה.

אז הכל מתנהל, אני עדיין נותן את העקרונות, העקרונות נמצאים, הם רשומים, השיעורים הם העתק הדבק אחד של השני. יש מערך שיעור שאני עובר עליו ואני אומר את אותם דברים anyway. והזמנים הם אותם זמנים. השיעורים יהיו שעה ורבע בלבד כדי לא להעמיס. שבע וחצי עד שמונה ארבעים וחמש, ואח"כ בין שמונה ארבעים וחמש לתשע ורבע אני נותן ארכה שאתם תוכלו לצאת ושתיכנס הקבוצה השנייה עם כל הרישום והנוכחות והכל, ואז בתשע ורבע עד עשר וחצי שזה שעה ורבע בדיוק.

אף אחד לא מקבל העדפה, אף אחד לא מקבל יותר שיעור או פחות שיעור, אני לא מתעייף משיעורים, אני יכול להעביר את זה עשרים וארבע שעות ביממה, אני מריץ את זה כמו דיסק, אני פשוט לוחץ על רקורד ואני מעביר את זה, ככה שאין לכם תירוצים עכשיו להגיד' הרב ככה, הרב ככה, תגידו את האמת' מתי בא לכם להיכנס, בא לכם להיכנס בשבע? אם זה אפשרי תיכנסו, אם לא אז אי אפשר. אז לנהוג בגדלות ולראות איפה אנחנו יכולים לשבץ את עצמנו כדי שתהיה לדברים האלה עקביות ואנחנו נוכל לזרום איתם.

אני  חוזר לעניין של הטיפול הרגשי;

לטיפול הרגשי יש המון המון קטגוריות. אני אתן כמה מהם, אבל שוב אני מבקש שאתם תתייחסו לשיעור הראשון ולשני עדיין כמבואות והקדמות.

ניקח למשל 'אובדן' - לא עלינו ולא עליכם, אדם איבד ילד. אדם איבד בן זוג. הדבר הזה מותיר סבך רגשי מאד מורכב. לא כל האנשים מגיבים לאובדן אותו דבר. אז תתארו לעצמכם את המערכת הרגשית של אדם שאיבד ילד, ועכשיו האובדן הרי מכה, זה כאב, והכאב עכשיו מתחיל להסתבך בתוך הרגש שלו, הוא נכנס לכל מיני מקומות ועושה לו שמה פלונטר לא נורמלי.

עכשיו, אם זה זוג הורים שאיבדו ילד אז הכאב עושה סבך אצל האישה ועושה סבך אחר אצל הגבר. ואם יש לו אחים, אז גם אצל כל אחד מן האחים. ואם יש סבא וסבתא, אז גם אצל הסבא לחוד ואצל הסבתא לחוד. ז"א, אם אנחנו נכנסים לטיפול רגשי, ואתה צריך להיכנס לטיפול רגשי, אתה צריך להיכנס לסבך. זה סבך של כאב שלמעשה שוב, זה עד כמה אותו בן אדם מתרגם את הכאב, מתרגם את האובדן. כמה תרבותית השפיעו עליו, כמה הוא היסטרי, כמה הוא הלום.

יש כ"כ הרבה דברים שלמעשה הם טראומה (נקרא לזה ככה בשם הכללי), מסתבכת לך בתוך הנפש, ועכשיו אתה צריך לעבור שמה ולפרום אותו. אנחנו נדבר על זה. אני כרגע רק מציין את הבעייתיות. אני רק פותח לכם את זה מול העיניים. לאט לאט, שלב שלב אתם גם תבינו אותי.

דוגמא נוספת - 'אונס' - אדם עבר אונס. אישה עברה אונס. גם גבר יכול לעבור אונס. ושוב, מידת הטראומה מסתבכת בתוך נפש האדם. היא מאד מורכבת שמה. היא בנויה מהמון רמות. אצל חלק מהאנשים היא יכולה להיות מתורגמת כעצב. אצל חלק מהאנשים היא יכולה להיתרגם ככעס ורצון לנקום. אנחנו גם צריכים לקחת בחשבון שהטראומות האלה גם שוקעות יפה יפה יפה ומותירות שכבות לא מטופלות, שלפעמים רק אחרי איזה עשר שנים שיש איזה טריגר, פתאום הש"ד הזה עולה, ואתה יוצא על כל העולם ואתה אומר' אני לא ידוע מאיפה יצא לי כל הכעס הזה. והוא שוכב שמה.

אז כאן מעבר לסבך, אנחנו מדברים על משקע. טראומה רגשית זה משקע, זה משקע רגשי.

בעיות נוספות, של 'דאגה' – טראומות רגשיות שנגרמות מדאגה, פחדים; פחד של כלכלה, פחד בריאותי, פחד על הילדים, אנשים שהפחד מנהל אותם. עכשיו, הם מכורים לרגש הזה, ואעפ"י שלא היה אירוע אחד שיצר מכה ואח"כ הוא עובר, אלא פשוט יש עכשיו רגש תמידי שמנהל אותם, רגש של פחד או דאגה או חרדה.

עכשיו אנחנו שואלים:

איך ניגשים לטיפול רגשי כזה?

הרי יש לך כ"כ הרבה אנשים. ואמרנו' כל אחד זה עולם ומלואו. כל אחד מגיע מתרבות אחרת, ממנטליות אחרת, מרמה רגשית שונה, מדרגת רגישות שונה, ועכשיו נשאלת השאלה איך מטפלים בזה אצל כל אחד. גם איך אתה יודע שאתה סיימת את הטיפול? איך אתה יודע שאתה פתרת את הבן אדם לגמרי?

אז כמו שאתם רואים, אני חושב שכאן אתם יכולים להבין כמה שפסיכולוגיה היא חסרת משמעות. וגם כל צורות הטיפול האחרות הן חסרות משמעות. מידי פעם זה נראה לכם כאילו אני יורד על מישהו, אני לא יורד על מישהו סתם, אלא לפעמים ניתנים כל מיני דרכי טיפול שאנשים אני לא יודע מאיפה מקריצים אותם והדיבור הוא נורא כותרתי, מאד מלמעלה, והוא לא יורד לרזולוציות, ובסופו של דבר אתם צריכים לדעת שהוא גם לא פותר. הוא לא פותר, הוא לא פותר שום בעיה.

סליחה שאני אומר את זה אבל צריך להגיד את זה, וזה לא ימימה, וזה לא פסיכולוגיה, וזה לא עוד מלא שמות שלא בא לי להגיד אותם עכשיו כדי לא להיכשל בלשון הרע, אבל לצערי זה ככה ותיכף אתם תבינו אותם. זה לא פותר לך את הבעיה. זה אולי עוזר לך להתמודד, אבל זה לא פותר את הבעיה.

אנחנו רוצים להגיע למצב של לפתור את הבעיה. אני רוצה לעלות לקב"ה בחזרה זך ונקי  לגמרי. אני לא רוצה לעלות עם תסביכים.

אני לא רוצה לעלות עם זה ש'כן, תשמע, הייתה לי איזה טראומה ואני דיברתי עם המטפלים שלי והם עזרו לי קצת להבין ודברים כאלה, אבל אתה עדיין בפנים כאוב מאד.

כי אני כרב, במשך עשרים ותשע שנה מקבל את השיריים של כל האנשים האלה, כי הם באים אלי והם אמרו לי: הרב, אני עדיין כאוב מהבן האבוד, אני עדיין כאוב מהגירושין, אני אומר' אבל אתה היית, אתה הלכת, ושנים, ואתה היית אצלו ואתה היית אצל ההיא, וכל מיני דברים.. כן הרב אבל זה לא פתר. זה נחמד שיש לך מישהו שעוזר לך ורושם במחברת, זה עוזר להתמודדות אבל זה לא פותר את זה. זה לא פותר, אני עדיין הולך עם כאב, יש לי המון שאלות נוקבות שלא מקבלות את הפתרון שלהם, והשאלות מנקרות; למה היה צריך להמית ילד בן שלוש בשריפה? למה הילדה שלי הייתה צריכה להילכד באוטו? למה הבן זוג שלי היה צריך למות בקרב. וזה שאלות לא פשוטות, שאתם צריכים לדעת שאף טיפול בעולם לא עונה עליהם. וכל מי שטוען לשיטות ריפוי, הוא טועה ומטעה. שלא לדבר על שרלטנות אבל זה פשוט לטעות ולהטעות.

מישהו צריך לפענח לך מה עבר עליך -

וגם אין לגמרי דרך של טיפול, אלמלא יש לך תורה מקבילה שאומרת לך בעצם מה עבר עליך. מישהו צריך לפענח לך מה עבר עליך. צריך לרדת דברי אלוקים חיים, ממש, כמעט הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולהגיד לך: 'אני עשיתי לך את זה, אני יודע, אני העברתי אותך את התהליך, אני אגיד לך למה אתה עברת את התהליך, מה המשמעות שלו וגם מה הפתרון שלו'.

מכיוון שעדיין עדיין עדיין יושב בתת מודע של האנשים עונש, אנשים אומרים' בטח אני נענשתי, עשיתי עין הרע לילד שלי, כל הזמן דיברתי עליו. הם מנסים כל הזמן לחשוב איך הם עשו את כל הדברים הרעים שגרמו לטראומה להתרחש. אני נאנסתי כי אני עשיתי משהו לא בסדר. ואז אנשים מתחילים להטיל ספק בעצמם. ושוב, זה לא נגמר. זה לא נגמר. ואתם צריכים לדעת' שאעפ"י שאתה תצודד על בן אדם, ואתה תעשה לו טיפולים בכל מיני דרכים, תן לו קצת זמן אח"כ, בלילות הוא עדיין משחזר, והוא עדיין מעלה, ואז לאט לאט לאט לאט הוא מעלה לך את כל הטראומה בחזרה, והוא לא מטופל.

לכן אנחנו צריכים לדעת לטפל בדברים האלה, לא בדרך טיפולית של בוא תשב, תספר לי, אני אעזור לך מה שנקרא לחזור לאורך החיים שלך בגלל שאני רואה שהטראומה שלך שיבשה לך את אורח החיים, את איכות החיים, ואני אחזיר אותך לאיכות החיים. אז אני לא רוצה שהדבר הזה יתרחש. מכיוון שזה לא קורה אצלנו. זה לא מה שאני אלמד.

האופן שבו אנחנו נלמד זה אנחנו נצטרך להסביר לבן אדם מה בעצם קרה פה באמת. צריך לפענח, הטיפול יעבוד בעיקר על פיענוח אמיתי של מה בעצם קרה פה.

מה בעצם קרה פה - מה אתה העברת אותי.

אני אומר' להבדיל אלף אלפי הבדלות, לפעמים אני אשתמש בדוגמאות שייראו קצת אינפנטיליות, אבל הן חשובות ואני לא סתם בוחר אותם. וגם לא סתם הקב"ה מראה לנו אותם ומכניס אותם לתוך המציאות. היה פעם את הסרט 'קראטה קיד' (שוב סליחה על הדוגמא אבל זה לא סתם, תקשיבו טוב טוב), והוא בא ללמוד אצל מורה ואומר לו: תשמע, אני רואה שאתה מורה וזה, אני בא ללמוד אצלך קראטה. הוא התייחס אליו מאד ברצינות ומאד בכבוד, הוא אומר לו: אין בעיה, אתה רוצה ללמוד אצלי קראטה, אין שום בעיה. בוא אני אתן לך מברשת, אתה תעמוד על הגדר שלי, ותצבע ככה למעלה למטה, למעלה למטה, ועכשיו לך תעשה את זה.

ועכשיו הוא חושב' בטח זה חלק מתכנית האימונים. בינתיים עובר זמן והוא קולט שהוא רק צובע והוא רק צובע ורק צובע, ואז הוא מתחיל לשחק; אז הוא עובד עלי, אז הוא מנצל אותי, אני באתי ללמוד קראטה והוא נותן לי לצבוע לו את הגדר. ואחרי יום שלם שעובר והוא משחק עם כל המחשבות שלו הוא כבר מלא בעצבים והוא בא ואומר לו' מה אתה מתעלל בי? ואז הוא אומר לו' בוא תניח את המברשת של הצבע, ואז הוא כאילו נותן לו מכה, ואז את אותן תנועות שהוא עשה על הצבע, אלה בעצם התנועות של הקרב מגע שהוא רצה ללמד אותו, והן יוצאות מושלמות.

למה נתתי את הדוגמא הזאת? לפעמים ככה זה נראה לנו, שהקב"ה הביא אותנו לעולם הזה לצער אותנו. אומר לנו' עכשיו אתם תאבדו ילד, עכשיו אתם תאנסו, עכשיו אתם תעברו שואה. עכשיו אתם תעברו בעיות כלכליות. באיזשהו שלב אתה חושב ואז אתה אומר' טוב, הוא מתעלל בנו. ואז לעתיד לבוא הוא יושיב אותנו ויגיד לנו' תסתכלו אחד על השני, מצליחים להכיל? כן. מבינים אחד את השני? כן. יש לכם עומק להיות בעלי אינטליגנציה רגשית לקלוט אחד את השני מה זה עובר ומה זה עובר? כן. אתה יכול לאהוב את הצד השני? כן, אם אני מבין אותו אני חושב שאני יכול לאהוב אותו. מצוין. בשביל זה הבאתי אותך לעולם.

על אותו משקל בדיוק. ז"א, זה נראה שאנחנו עוברים במישור אחד תנועות מסוימות, וטראומות מסוימות, אבל למעשה זה הכשרה למקום אחר לגמרי. כמו קשה באימונים קל בקרב. אז הרבה פעמים' חיל שנמצא באימונים לא מבין למה עוד פעם הוא צריך לרוץ על יבש ולצעוק' אש אש אש, אש אש אש, ולשים עליו משקל של שלושים קילו, ואתה אומר' במי אני נלחם, בקרטונים? על מה אני יורה? על מה אני לא יורה בכלל? תנו לי לירות, תנו לי לעשות. ואז פתאום הוא מוצא את עצמו בלבנון, כמעט באותו שטח, נמצא באותו מקום, והוא מיומן לגמרי וכל התנועות שלו הן אינסטינקטיביות לגמרי להגן על עצמו, על החיים ואז אתה אומר' צה"ל גאון, צה"ל יודע טוב מאד מה הוא עושה.

אנחנו בסוג של שטח אימונים אם אפשר לקרוא לזה ככה. אבל שוב אני אומר' זה מסוכן להגיד את זה, כי לא להוזיל את זה. שלא תחשבו שמישהו עובד עלינו, או שהוא גוזר עלינו קופונים או כל מיני משפטים מאד לא יפים שיש לסביבה, אלא אנחנו עוברים תהליכים שהם תהליכים של מציאות רבודה. ותיכף אני אסביר מה זה מציאות רבודה, כי יש המון רבדים לכל טראומה. יש המון המון רבדים לכל טראומה. אנחנו עוברים מציאות רבודה שכל מה שקורה לנו בשעת הטראומה, נצרך, הכל, בלי יוצא מן הכלל. הכל נצרך בלי יוצא מן הכלל. כל מה שאנחנו עוברים בשעת הטראומה.

ואתה צריך לדעת גם כמטפל, שאתה לא תמיד תוכל לעזור לאדם, הוא יצטרך לעבור מה שהוא יצטרך לעבור. ואם אדם צריך לעבור את הטראומה שלו, או אמא שצריכה עדיין להיפרד מהבן האובד שלה עוד שנה, זה לא משנה מה אתה תגיד לה, האמינו לי' חיבקתי, נישקתי, הייתי עשרים וארבע שעות ביממה עם בן אדם, הסברתי לו את הכל, מלאך הורדתי מהשמיים והראיתי לו, אין, זה לא יעזור. כשבן אדם כאוב והוא צריך לעבור את מה שהוא צריך לעבור, הוא לא רואה כלום.

עכשיו, זה לא שאתה מטפל לא טוב. זה לא שאין לך דרך. יש כל מיני מטפלים רפי שכל שהם בטוחים שדרכי הטיפול שלהם הם אלה שעוזרים. ותאמינו לי, אני מסתכל, חוקר, בודק, רואה, הולך אחרי מטפלים אחרים, אלה שהם בעלי 'סיעתא דשמיא', לראות איפה ה'סיעתא דשמיא' ואיפה לא 'סיעתא דשמיא'. במקומות שהכאב גדול מדי, אף אחד לא יכול לעזור, אף אחד. וכאן אין לך כישלון כמטפל, אתה לא נכשל כמטפל, הוא עדיין באמצע המסע שלו.

וזה כמו בן אדם שקיבל כוויה – הוא כבר קיבל כוויה, אז בסדר, אז אתה תרפא, ואתה תשים משחה ואתה תחבוש, אבל עדיין כואב. אז הוא אמנם הסיר את היד מהקומקום החשמלי אבל עדיין כואב. אז אפילו ששמת לו משחה והוא מוגן, ועכשיו הוא בסדר, אבל הוא עדיין יחווה עוד כך וכך שעות כאב ואתה לא תוכל למנוע את זה.

אז אנחנו צריכים גם כן לשים את כל הדברים האלה בפרופורציות, מכיוון שזה מסע שכולנו עוברים והקב"ה מעביר את כולנו בלי יוצא מן הכלל. ולמסע הזה אנחנו צריכים לדעת ללמד את עצמנו ואת המטופלים שלנו איך לקבל, איך לעבור, איך לחוות אותם, כי הרבה פעמים עצם ההסכמה לעבור במקום הזה, היא הריפוי.

להסכים ולהודות על המסע -

עצם העובדה שאנחנו מסכימים לעבור בזה זה הריפוי. ולא צריך ללכת כ"כ רחוק, למשל' אנחנו צריכים להסכים לעבור את העולם הזה ככה איך שאנחנו; עם הכבדות, ועם העייפות ועם הבורות ועם הריקנות ועם הדיכאון ועם העצבות ועם הכבדות ועם השומן ועם ה- overweight, ועם העצבים על הבן זוג והעצבים על הכלכלה, וזה בא וזה בא וזה בא וזה לא מפסיק. ואתה צריך לקום בבוקר ולהגיד לקב"ה: או אני שונא את החיים האלה בא לי למות. או אני מסכים למסע. תדע לך שאני מסכים למסע. לא סתם צריך רק להסכים למסע, כי אז אני יכול להיגרר במסע. אלא אני צריך גם אפילו להודות על המסע.

אני צריך להגיע למצב הזה. ז"א, לטיפול הרגשי יש הישג אבל אי אפשר להשיג אותו מיד. כתוב: 'ייסורים רבים ונאמנים שנאמנים הם להיכנס בשעה מסוימת, ולצאת בשעה מסוימת ואף אחד לא יוכל להקדים או לאחר'.

ואנחנו כמרפאים, יכולים רק לעשות כביכול רציונליזציה – להסביר ולתת לאדם משמעות על מה הוא עובר, ומה עובר עליו ולתת לו את המשמעות, אבל לאט לאט לאט להיות שם בשבילו ולחזק פן מסוים שעליו אני אדבר תיכף.

אנשים שעברו שואה, אתם יודעים כמה ניסו לטפל בהם? עד היום הם עדיין טראומטיים. הלומי קרב, אנשים שעברו אונס, אנשים שאיבדו את הילדים שלהם. היו שנים אצל פסיכולוגים ואצל כל מיני מטפלים, בזבזו ים של כספים וזה לא מרפא. שוב אני אומר' אפשר לתת כלים לחזור לאיכות חיים שאתה תוכל לעבוד, להתפרנס, שלא תשתגע, שלא תיכנס לשלוותה, יש כל מיני. טיפול תומך הרבה פעמים יכול להיות תרופתי, אבל המטרה היא להחזיר אותך לחיים, להחזיר לך את איכות החיים, אבל אף אחד לא מתיימר לרפא את זה לגמרי, ואנחנו פה בקורס הזה מתיימרים לרפא את זה לגמרי.

הרפואה של זה תבוא רק אחרי שתהיה לך דעת גמורה לגמרי להבין שמה שאתה עברת זה לא לשווא.

כדי לעבור את כל המסע צריך המון אמונה -

ישנה מערכת של כללים מסוימת שאדם צריך לדעת אותם ותיכף אני אגיד גם עוד משהו שאנחנו נצטרך לדון בו, שאנחנו נצטרך להקנות אותו לעצמנו ולאחרים - שאנחנו נצטרך פה המון אמונה. כדי לעבור את כל המסע הזה אתה תצטרך המון אמונה. גם המטופל שלך יצטרך המון אמונה. אבל אני אסביר לכם תיכף איך האמונה הזאת, זה לא אמונה של I believe, זה לא אמונה של אני זורק את השכל אלא זה אמונה כ"כ עמוקה של אני חייב להיתפס במשהו, האמונה תהיה המדריך שלי, האמונה תהיה הרועה שלי, האמונה תהיה למעשה הדבר היחידי שאני נתפס עליו כי אחרת אני מתפרק אז אני אהיה חייב ללכת בדרך.

אנחנו נעבור כמה שלבים. אני אתן לכם כמה דוגמאות. אנחנו נטפל כמה טיפולים רגשיים, ואנחנו נעשה את זה לפי קטגוריות. יש לא מעט קטגוריות שאספתי אותן לאורך השנים שהן נחשבות לנקודות טראומטיות ממש שטיפול בהן הוא לא פשוט, הוא סבוך מאד, והפגיעה הרגשית של ההורה או הפגיעה הרגשית של אותו אדם היא כ"כ גדולה שאחרי שאתה הולך הוא מריץ בראש כ"כ הרבה מחשבות פנימיות שהוא לא שולט בהם. זה לא שאתה יכול לצעוק עליו ולהגיד לו נו, אבל אני מטפל בך למה אתה לא מקשיב לי? האירועים הפנימיים הם overwhelming, זה פשוט הרבה יותר גדול ממנו. הוא לא אשם. והדבר היחידי שאתה תוכל לתת לו כמטפל רגשי זה להיות שמה ולדבר עם מה שהוא לא מסוגל להשתלט עליו.

פעם אחת אני הייתי שלוש עשרה שעות בדיבור עם היצר הרע כביכול של נאנסת שרצתה כל הזמן להתאבד. כאילו' לך מפה, אני תיכף מתאבדת, פשוט רק תלך, תן לי את ה- space להתאבד. ואני הייתי צריך לדבר עם משהו שהיה הרבה יותר גדול ממנה וחזק ממנה, כאילו כי עכשיו ככה היא לא יכולה לצאת. היא כאילו: 'התרסק העולם שלי, אין לי עכשיו שום משמעות, פה זה נגמר. לך כבוד הרב לך מפה ותאפשר לי להתאבד'. ועכשיו אני לא יכול לעשות את זה מן הסתמא, אבל היא אומרת לי: 'תשמע, אני כ"כ מבולבלת, אני לא שומעת מה שאתה אומר. חלק אני איתך, חלק אני לא איתך, שומעת לא שומעת וזה, תקלוט, אני מתכננת את המוות שלי. אתה רק מפריע'.

עכשיו, תבינו מה אני צריך לעשות במשך שלוש עשרה שעות כדי להיכנס פנימה ולפרק את הפצצה המתקתקת הזאת. כי כרגע אין לה כלום, אתה רואה ממש אישה החלטית להתאבד. היא החלטית, זה לא יעזור. היא קיבלה את ההחלטה והיא לא שומעת משהו אחר וזה נראה כאילו ממש ש"ד נכנס לה לתוך הראש ואומר לה אין, עכשיו מפה את מתאבדת, אין לך משהו אחר.

לי הייתה את האפשרות לעשות אחת מן השתיים: או לאשפז אותה בכפייה, או בעצמי לקשור אותה או אני לא יודע מה לסמם אותה ולקחת אותה לשלוותה או לאיזשהו טיפול ולהציל אותה מעצמה, או לעשות שמה איזשהו תהליך מסוים של לגרום לה להקשיב, של לגרום לה לעבור איזשהו מהלך מסוים שבו היא תקשיב והיא תגיד: 'אהה וואללה, לא חשבתי על זה ככה'.

עכשיו, הדברים הם לא חייבים להיות טראומטיים כ"כ. אני חושב שרוב בני האדם לא עוברים כ"כ את הטראומות האלה. לאדם הרגיל, הרגיל הפשוט יש הפרעות רגשיות אחרות שהן באות לידי ביטוי סתם; עצלנות, דחיינות, קירות חושך רגשיים שמפריעים לו לתפקד. מפחידים אותו מבירוקרטיה, חרדת אינטימיות, חרדת נטישה, דיברנו על זה כבר לא מעט פעמים, אבל בכל זאת הם מפריעים לו בחיים לא פחות, וגם כאן אנחנו נצטרך להיכנס פנימה לסבך שלו ולראות איך אנחנו מוציאים אותו.

עכשיו, לא צריך ללכת כ"כ רחוק, אני אתן לכם דוגמא קלאסית. אתם יודעים, יש כמו ראייה של הורה וראייה של ילד, אז יש ראייה של רב ויש ראייה של תלמיד. כרב אתה יכול לדעת את האיכות של האדם, ואתה יכול לדעת מבחינת היעוד שלו והתכלית שלו, לאן האדם הזה מסוגל להגיע, ואתה יכול לראות אותו כמעט כאדם מוכן. ולידו אתה יכול לראות עוד אדם כזה, ואתה רואה בדרך לא דרך שהם זוג. עכשיו, העיניים ההוליוודיות של שניהם לא מאפשרות להם לראות את זה. ולא רק זה שהם לא מאפשרים להם לראות את זה, הם גם נותנים להם בזמן שאתה מסתכל על הבן זוג השני, דחייה. דחייה רגשית. ואז הוא אומר לך' תשמע הרב אני נדחה. זה לא מצליח. אתה מנסה ללחוץ, ואני נדחה. עכשיו, הוא בטוח לצורך העניין הזה בחוויה שלו. הוא בטוח שהחוויה שלו היא חוויה אמיתית, ואתה לא יכול להכחיש אותו על החוויה שלו. אז הוא אומר לך: אז מה הרב, אז אם אתה אומר את זה, אתה לא חי איתה, אני אחיה איתה, ומה שהעיניים שלי רואות גורמות לי לדחייה. ועכשיו אתה צריך לעשות דרך, להכחיש אותו.

אני רק רוצה להכניס אתכם מה שנקרא להבין במה אנחנו צריכים לטפל;

להחזיר נפש בריאה, להחזיר בכלל את המושג הזה, לעשות טיפול רגשי זה לא מורכב, זה לא מסובך, אבל אתה צריך לדעת טוב מאד מה אתה עושה.

אם אתה לא יודע מה אתה עושה, אתה יכול לתסבך אותו עוד יותר. אתה יכול להנציח את הבעיה שלו. ואם אתה יודע מה אתה עושה, אתה צריך לדעת כמה וכמה דברים.

אז אני כבר אגיד' שכמעט זה בלתי אפשרי לעבור את זה בלי הקב"ה והתורה שלו. זה כמעט בלתי אפשרי. אי אפשר לדבר עם בן אדם חילוני. כשהמקרים האלה מגיעים לידי, אז הם רואים רב ואני עושה תהליך של לשכנע אותם שהמקום שאני מסתכל ממנו הוא מקום נכון וכדאי שהם יקשיבו לי. מי שמקשיב מקשיב, אבל גם אצלהם, אתה מותח להם יותר מדי את החוט.

אנחנו צריכים לדבר בשפה מסוימת -

אז קודם כל, בראש ובראשונה, אנחנו לא נצליח לטפל בכל העולם כי זאת שפה. אתה צריך לדבר בשפה מסוימת אבל השפה הזאת היא לא שפה דתית או חרדית, אבל זאת שפה ותיכף אני אדבר עליה, ואנחנו נבין אותה, ולאט לאט לאט אנחנו נוכל לפרק את הנפש של האדם ולהביא אותה לבריאות שלה.

כדי לעשות את זה, שוב אנחנו ניקח את הדוגמאות של אובדן בנפש, של אונס ושל הפסד כלכלי גדול. זה מצד הטראומות. בצד השני זה יותר קשה, האדם הפשוט שאין לו חשק יותר מדי גדול לחיות, אין לו מוטיבציה יותר מדי גדולה לחיות, והוא עצלן, והוא דחיין, ואין לו בשביל מה כ"כ לקום בבוקר, והוא לא בעל חזון, סתם חי לו בעולם הזה בלי תורה, והמציאות שלו די ריקה. אז אנחנו נדבר גם על זה וגם על זה.

איך אנחנו מתחילים?

שוב אני אומר: זה מבוא והדברים האלה יקבלו כתיבה ומצגות ומן הסתמא אתם תקבלו את המצגות האלה בכל הרצאה, כדי שכולם יוודאו שיש לנו את אותן מצגות, ואנחנו מדברים על אותם דברים, ואני נותן את אותן דוגמאות כדי שלאט לאט אנחנו ניבנה ביחד. אבל אנחנו נצטרך לאט לאט ליצור שפה. ז"א, נניח שמגיע לרופא מטופל - הוא לא צריך שהמטופל שלו ידע רפואה, הוא לא צריך. אתה בא, אני מאבחן שיש לך איזה דלקת, קח את האנטיביוטיקה, לך הביתה. החולה לא חייב לדעת מה זה דלקת, מה זה אנטיביוטיקה, כלום, שום דבר, קח את זה שלוש פעמים ביום, הוא בולע, גמרנו עניין.

פה אין אפשרות שהוא לא ידע את כל החכמה. אם הוא לא ידע את החכמה יחד איתך הוא לא ירופא.

• הידע מרפא - אנחנו צריכים לדעת מה התרופה. תרופה בחולי ביולוגי, זה חומר כימי, או חומר ביולוגי. אצלנו התרופה היא הידע.
• הדבר השני – שכבה נוספת של התרופה היא האמונה.
• שכבה שלישית זה החיים - ההתמודדות עם החיים ועם המציאות, עם ההשגחה.

יש הרבה מאד אנשים שאני מעביר אותם שלב של להבין ולדעת והם סומכים עלי והם סומכים על התורה (אני לא מביא דברים מדעתי, זה דברים שכתובים) והם מבינים את זה, אני פשוט מנסח אותם. ובמידה מסוימת הם אפילו מאמינים בזה, וזה עושה הקלה שכלית. ז"א, הם מפסיקים את הפלונטר של האשמה, את הפלונטר של הכאב, הם מפסיקים להכאיב לעצמם אבל עדיין לשקם את הכאב ולהרים אותם שהוא ישמח, זה כבר עוד עבודה.

שלב ההתאוששות מה שאני קורא, הוא שלב הרבה פעמים קשה מאד שאתה אומר לבן אדם' למה אתה לא מתאושש, אתה עדיין כאוב? לא, כבוד הרב אני לא כאוב, אני הצלחתי להבין את מה שאתה אומר לי, ואתה יודע מה' אני גם מאמין בזה, זה מסתדר לי מאד טוב. אז למה אתה לא שמח? הכאב כ"כ גדול שזה כמו זה משקולת שאני לא מצליח להרים אותה. אבל אני לא עושה עוד משקולת, פשוט זה משקולת, זה משקולת ואני לא מצליח עכשיו לקום ולשמוח. אבל אני לא עצוב.

זה הבדל גדול מאד בין; אני עצוב ואני חופר ואני רק עוד יותר מעמיק את הכאב, לבין זה שנפלה עלי משקולת אבל עכשיו קשה לי לקום, אני לא מצליח עכשיו לקום ולשמוח, כלומר, אל תצפה ממני שאני אקום ואני אשמח. בסדר, אני מבין מה אני עברתי ואני מקבל ואני מסכים ואני אפילו מודה ואני חוזר לתפילה, אין לי בעיה, אבל עכשיו לקפוץ לשמחה, אני לא יודע.

אז זה שלבים, ואנחנו רוצים לרפא את הנפש עד הסוף. במסלול הזה אנחנו לא רוצים לוותר על כלום. אנחנו רוצים להביא את הנפש לריפוי שלה עד הסוף. עד הסוף. שאדם יהיה בריא לחלוטין בנפש שלו.

בואו נתחיל לעשות את זה;

המושג הראשון שאיתו אנחנו עובדים זה הקב"ה בכבודו ובעצמו -

אני רוצה להסביר את זה כי אתם תיכף תרגישו את זה, יש לנו אתו תסביך גדול מאד. רוב הפלונטר הרגשי שלנו זה עם המושג הזה הקב"ה. לרגע אחד אתם לא חייבים לענות, אל תתיימרו, תגידו את האמת לעצמכם לפחות: כמה מהאנשים פה חושבים שהקב"ה כועס עליהם? כמה אנשים מפה חושבים שהקב"ה מרוצה מהם? כמה פה חושבים שהקב"ה מאוכזב מהם? כמה פה חושבים שהקב"ה לא מספיק מסופק מהם ושהם יכולים לעשות יותר?

זה יכול להיות שורש לכל הטראומות האפשריות - שאם אתה נמצא שמה ומערכת היחסים שלך עם הבורא לא ידועה והיא לא פתורה, יושבים שמה ממש שקצים רמסים נחשים ועקרבים. ואעפ"י שיוציאו אותך מטראומות, ואתה תבין וכל מיני דברים כאלה, עדיין מערכת היחסים של כל אחד ואחד מאתנו, מערכת היחסים האישית שלנו עם הבורא, היא מאד סבוכה. היא מאד מורכבת, היא מאד לא נעימה.

ואיך רואים את זה?

1. עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני;

אנחנו הרי יודעים שעולם הפנימי מקרין לעולם החיצוני. מעצם העובדה שלאדם יש שפיטה וביקורת, וכמעט כל בן אדם, והיום אנחנו רואים את זה במיוחד בדור הזה, זה לא משנה מה אתה עושה בשבילו, זה לא טוב, זה לא טוב. הוא לא מרבה לשבח. הוא לא מרבה לפרגן. הוא לא מרבה להסתכל על הצד הטוב, האולטימטיבי. אתה לא תקבל 100, במקרה הטוב אתה תקבל 99 במקרה הכי הכי הכי מטורף, אבל זה לרוב יהיה 56.

ולמה אתה חי ככה? כי ככה אתה בטוח שאתה כלפי הבורא - שהקב"ה בחיים לא ייתן לך 100.

הציון של החיים שלנו למול הבורא, זה הציון שאנחנו נותנים לכולם. ואיך שאני מרגיש בחוויה הסובייקטיבית שלי למול הבורא, ככה אני מרגיש שאני מתייחס לכולם.

It's never good enough, ולכן אין רב מושלם, אין בעל מושלם, אין אישה מושלמת, אין ילד מושלם, אין מישהו שאני אסתכל ואני אגיד' ברוך השם ישתבח שמו לעד, אני בגן עדן. כל הזמן תהיה ביקורת, אבל הביקורת הזאת נמצאת בגלל שאני חי כל הזמן תחת ביקורת של הקב"ה שאתה אומר לעצמך' הרי בטח שאני יודע בפוטנציאל שלי שאני יכול לעשות יותר ואני לא עושה יותר, אז בטח יש מישהו שכועס עלי על זה. ואתה הולך עם זה. יש המון מלחמה בתת מודע. המון המון מלחמה בתת מודע - זה אחד.

2. פיענוח לא נכון של המציאות;

שתיים - בהסתרות שלנו עשינו מלא דברים לא יפים. כולנו בלי יוצא מן הכלל. ומילא הפחד והבושה שזה יתגלה לרוב או לקהל, הקטע הוא זה שאנחנו יודעים שהבורא רואה את זה כל הזמן. ומה הקטע? אנחנו לא יודעים למחוק את זה. כל עוד זה קיים, אנחנו לא יודעים למחוק את זה. עכשיו זה פלא, הרי עשית מלא ימי כיפור ועברת הרבה מאד צומות, ועשית המון סיגופים, ונתת המון צדקה, והגעת לרב שאומר לך' תשמע, אתה בעל תשובה.

מה זה בעל תשובה? אתה בעלים של התשובה שלך. הרי יש עניין של וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, ורוב האנשים ברוך השם שהם בעלי תשובה, התוודו, אמרו מה עשו, הם התחרטו על זה, ובאמת הם קיבלו לעתיד שלא לעשות את זה והם באמת לא עושים את זה.

אז בסטנדרטים של הרמב"ם הם בעלי תשובה אבל בכל זאת הם עדיין זוכרים מה שהם עשו והם אומרים אני לא מוותר על זה, אני יודע שאני הולך להיענש על זה. פעם אני הייתי קטן, אני גנבתי מאיזה קיוסק, אני זוכר את זה, וזה היה מה זה בזדון. אני יודע שאני הולך לחטוף על זה. אני פעם עשיתי ככה וככה, אני הייתי (סליחה על הביטוי) עם איזה גויה, אני יודע שאני הולך לחטוף על זה. עכשיו זה לא משנה שהוא אמר את זה, וכבר הרב אמר לו הכל בסדר ודברים כאלה, לא משנה, יש לו מקום של' אני צריך להיענש על זה. אני צריך שמישהו יתמודד אתי על זה ולהעניש אותי, אני חייב להיענש על זה.

אתם יודעים מה פה הבעיה ואיפה פה הטיפול? זה הכל שייך לאותה משפחה, שלא תבינו שאני עברתי נושא. אני לא מתפזר, אני תמיד נמצא על אותה דרך בדיוק, אני נוגע באותה נקודה כואבת - פיענוח לא נכון של המציאות.

המציאות לא מפוענחת. ומכיוון שהמציאות לא מפוענחת, אנחנו שופטים אותה. כשאתה מסתכל על מה שאתה עשית בעבר, אתה אומר' זה חטא, זה רע, אני הייתי שם, זה היה שם זדון גמור לגמרי, אני חוזר לשמה, אני חוזר לעובדה שזה היה חטא בעוון וזדון לגמרי, אז אני שופט את עצמי לחומרה, אז אני לא מצליח לצאת מזה.

מה המכנה המשותף להכל, לכל מה שאני אמרתי עד עכשיו?

במסע אתה מקבל ציון מאה על עצם החוויה -

שאם אני אצליח להגיע למצב שאני פותר את כל הבעיות האלה, לא רק זה שאני פותר את כל הבעיות האלה, אני מראה איך כל הדברים האלה היו בכלל טובים. איך הם היו נחוצים. כמה חשובים הם היו למסע שלנו. והקב"ה עשה מסע, ובמסע הוא אמר לך' תשמע, אני בוחן אותך עפ"י קילומטרים. אני לא בוחן אותך אם אתה הצטיינת, לא הצטיינת, אתה לא יכול לא להצטיין, אתה פשוט צריך ללכת במסע הזה. עצם העובדה שאתה עובר במקום הזה, זו ההצלחה שלך.

יצאת ממצרים, עברת דרך 42 מסעות, אני לא נותן לך וי. הוא לא עצר אותם ואמר: במסע הראשון, במקום הראשון הגיע מוישה רבינו. מקום השני יהושע בן נון. אף אחד לא אמר את זה. פשוט כולם הולכים ביחד, עוברים 42 מסעות, זה מכשיר אותם, עכשיו אנחנו נכנסים לארץ ישראל. מכאן אנחנו נכנסים לארץ ישראל. זה מסע. זה win win situation. אתה לא יכול לחטוא במסע הזה. אתה לא יכול לטעות במסע הזה. אתה לא יכול להיכשל במסע הזה. זה מסע שאתה לא יכול לא לקבל בו מאה. במסע הזה אתה מקבל מאה. מאה על עצם החוויה.

עכשיו, כאן אני צריך את האמונה שלכם למה שאני אומר;

את השיעור הזה אני מאט מאד, הוא לא ארוך, הוא רק עד שעה ורבע, כי זה הרבה חפירה בנפש, אבל אם בסוף המסלול הזה אתם לא תצאו שאתם בריאים בנפשכם, אפשר לקחת כל מה שאמרתי ולזרוק לפח. לכן אני צריך שאתם תעבדו אתי מאד. ואני צריך שאתם תתבוננו על זה מאד. ואם אתם רואים שאתם נמצאים בפלונטר ואתם לא יוצאים ממנו, תשאלו את עצמכם מה חסר לי באותו מקום.

אז שוב אני אגיד לכם' מה שאני רוצה לעשות מעכשיו, מהרגע הזה, שכל אחד ואחד מכם יעבור על כל מסלול החיים שלו. וגם אם מסלול החיים שלו לא היה טראומטי; יש הרבה מאד אנשים שהייתה להם ילדות רגילה ונערות רגילה. בסדר, היו לנו מצבים, חטפנו קצת פרידה פה, קצת מצבים כלכליים, בסדר, אבל לא משהו שצריך עכשיו לפרסם אותו בכל העולם כאילו זה חריג לגמרי. בסדר, עברנו דברים, אבל הנפש מאד מדוכדכת ומאד מרה.

אז בראש ובראשונה אנחנו רוצים להסביר שיש כאן מסע;

אני כבר אומר, קודם כל, מפה אנחנו מתחילים את הטיפול, אתה עובר מסע, במסע הזה למעשה אתה לא יכול להיכשל, אתה חייב לעבור דרך כל מה שאתה עברת. זה קריטי לעבור דרך כל מה שאתם עברתם בלי לפספס אפילו לא אבן הכי קטנה. וזה היה כ"כ חשוב שאתם לא יכולתם להיכשל בזה. אתם הייתם חייבים לעבור את כל המסע הזה.

ז"א, אם אתה תגיד לקב"ה: 'אתה יודע, אני זוכר שבגיל שש עשרה הייתה לי פרידה מאד קשה. ואתה יודע, אני חשבתי שהפרידה הזאת תהיה קלה אבל זה החסיר ממני איזה חודש מלימודים ונכנסתי מתחת למיטה בטראומה, ואני בכיתי ואני איבדתי המון מהמשקל שלי ואני הייתי חלש מאד'. ואז הקב"ה יגיד לך: מה הבעיה? ואז אתה יכול להגיד לו: 'מה מה הבעיה? אני לא הייתי חודש בתיכון. אני החסרתי מהמשקל שלי. אני כמעט מתתי. יש כאן כ"כ הרבה בעיות'. הוא אומר לך' כן אבל מה הבעיה? בוא תסביר לי בדיוק מה הבעיה. 'מה מה הבעיה? כולם חיים בסדר, אני חייתי לא בסדר'. אז הוא אומר לך: תשמע, אתה יודע, אתה היית בדיוק במסע הזה, ולפי מה שאתה מספר זה אומר שלא עברת כלום ממה שרציתי שאתה תעבור. הכל בסדר. סימן שעברת בול באותו מקום.

כשהייתי בצבא לימדו אותנו בניווטים לא לתפור הרים; אין כזה דבר לעלות הר, לרדת הר, לעלות הר, אלא יש מסלול, לא לתפור, לא להיות חייל ככה בוק. ואתה צריך להגיע לנקודות ציון, להפוך אבן, לרשום מה שכתוב על האבן ולהביא בחזרה את הנקודות ציון ואז נראה שאתה ניווטת נכון. היה יום חורפי קר ברמת הגולן, היינו קפואים, הוציאו אותנו בלי מעילים בלי כלום, והלכנו ותפרנו, והיינו כ"כ קפואים שלא היה לנו כוח ללכת לחפש את האבן הנכונה, פשוט הפכנו כמעט כל אבן. ממש, כל מה שהיה באזור, הפכנו אותה.

עכשיו, מה הקטע? חשבנו שיש אבן אחת אבל יש מלא. למה? יש מלא חילות. יש ציון של גולני, יש ציון של גבעתי, יש ציון של הצנחנים. טוב אז אמרנו' מה אנחנו עושים עכשיו בכל נקודת ציון? ישבנו ואמרנו' נרשום את הכל. אבל זה היה באסה לבוא ולהגיד אח"כ למפקד' תשמע אנחנו היינו במקום הזה וזה.

בקיצור, אנחנו מגיעים, ואתה רואה את כולם מגיעים, זה מגיע עם חמש נקודות ציון, אחד הגיע עם שלוש נקודות ציון, הצוות שלנו הגיע עם איזה שבע עשרה נקודות ציון. לא ידענו מה להגיד, אז הוא בא ואומר לנו' נו מה, תחשפו, תנו לי את הרשימה. אז התחלנו להגיד לו' תשמע, היינו במקומות האלה, היה לנו קר רצח, לא ידענו מה לעשות, לא יכולנו, היה לילה חשוך, וכל מה שיכולנו להפוך, הפכנו. אז הוא אומר' בסדר, למה אתם מבוהלים מזה, תראו לי מה אתם חשפתם. וחשפנו את כל הרשימה, ולכל מפקד יש את כל הרשימה לכל מה שיש שמה, גם של שאר החילות, לראות שאתה עברת תכלס באותו מקום, אתה לא חייב לעבור דווקא על הנקודה שלך. ואז הוא אומר' מצוין, אתם עברתם על הכל ואתם קיבלתם מאה. כל אבן שאתם עברתם אותה היא הייתה אבן מצוינת.

אז אתה חשבת שאתה חטאת כי אתה בזבזת זמן, היה לך קר, זה גם נראה לך שאתה תחמנת, כ"כ הרבה דברים, בסוף מישהו בא ואומר לך' לא זה מצוין, עברת בדיוק איפה שאתה היית צריך לעבור.

אז ככה הקב"ה בא ואומר לך: אתה עברת בדיוק איפה שאתה צריך לעבור. לא החסרת שום דבר. תקלוט שבמסע שלך קיבלת מאה כי אתה לא יכול לא לקבל מאה. אתה לא יכול לפספס אבן. למה? אני אחראי על התודעה שלך. אני אתן לך את תשומת הלב לכאן, ואת תשומת הלב לכאן, ואת הלמטה, ואת הלמעלה, אני אזיז לך את הנפש ככה, אני אזיז לך את הנפש ככה, אני אעשה לך את זה.

אתה רק צריך לתת לי רשות - תן לי רשות לעבור שמה.

אתה יכול להתנגד לי, ואז אתה תהיה אנוס. אתה יכול לכפור, אתה יכול להתעצבן עלי, אתה יכול לקלל אותי, עשו את זה הרבה, נבוכדנאצר, פרעה, מלא, לא אהבו את המסע שלהם, קיללו אותי. או שאתה יכול לאט לאט קודם כל להסכים למסע.

עכשיו, אתם צריכים לדעת שזה לא שיח עם המטפל, זה שיח עם הבורא. וזה גם לא שיח עם החיים, זה לא שיח עם אבא ולא עם אמא, ולא עם ימימה ולא עם התורה. זה שיח עם הבורא, אתה צריך לדעת, בגלל זה אני אומר לכם' זה שיח עם הבורא כי הבורא אומר לך: אבל אני שמתי אותך שם למטה.

מה התועלת ?  

'אתה צריך לעבור במסע שהוא היפך אני' -

עכשיו השאלה השנייה זה למה? בוא תסביר לי למה אתה מעביר את הנשמות, או לחילופין את עצמך, כי הכל זה רשות אחת, למה אתה מעביר את עצמך את זה? מה התועלת לעבור אונס? מה התועלת לעבור בקור? מה התועלת לעבור שואה? מה התועלת להישרף חי? בוא תגיד לי מה התועלת בזה? בשביל מה אתה עושה את זה לעצמך?

עכשיו הנקודה היא כאן זה שלחכמה יש תשובות. לכן אני אמרתי' יש חכמה, יש את האמת ויש את האמונה באמת. אבל אתה צריך לעבור בזה מבפנים. אתה צריך לחוות את זה מבפנים אבל כשיחה עם הקב"ה. זה שיחה עם הקב"ה שהוא אומר לך: 'אתה צריך לעבור במסע שהוא היפך אני'. אתה חייב לעבור במסע שהוא היפך אני. כדי להוציא שלימות פעולותיי וכינויי, כל פעולה שאתה עובר, היא היפך אני ואתה חייב לעבור במסע שהוא הפוך לי. זה המסע שלך.

והמסע הזה שהוא הפוך לי, אח"כ לעתיד לבוא, כשהוא יושלם, אתה תוכל להרגיש את העונג באותם מקומות של צער. אתה תוכל להרגיש באמצעות אותה אינטליגנציה רגשית שחפרה בך ועשתה לך רגש של דיכאון וכעס ועצב, ועצב ודיכאון זה לא בדיוק אותו דבר. ודיכאון ודיכאון קליני זה לא בדיוק אותו דבר. אז זה יוצר אינטליגנציה רגשית. אותם מקומות של אינטליגנציה רגשית רעה שאתה עובר אותה, אח"כ אנחנו ניקח את זה לצד הקדושה ואתה תוכל להרגיש את ההבדל בין אותיות, ובין ניקוד, ובין טעמים. שמה זה יהיה מצד האור, עכשיו אתה עובר את זה מצד הכלים. אז אתה חייב לעבור במקומות האלה.

עכשיו המשמעויות;

ואז אתה אומר לקב"ה: אתה יודע מה? תן לי לעבור צער גופני, בסדר. תן לי לעבור צער רגשי אישי, בסדר, אין בעיה. למה אתה לוקח את הילד שלי? למה אתה אונס את הבת שלי? וכשהדברים באים כבר בעוד משמעויות שהמשמעות החברתית, אתם יודעים שלבן אדם יש בן זוג, ויש לו משפחה וזה, ופתאום אתה לוקח לו איזה משהו שהוא באמת נקשר אליו. אז אנחנו צריכים לדעת שנייה רק רגע, לעצום את העיניים ולהגיד: 'אין אובדן ברוחני', אל תדאג, אין אובדן ברוחני. מה אתה חושב שאיבדת? בוא תגיד לי: מה אתה חושב שקרה בזמן האובדן? בוא תגיד לי מה.

נראה לך שאיבדת את בן שלך? לאן הוא הלך? הוא אבד? אבד? אתה לא תראה אותו יותר? אתה בטוח בזה? ואם אני אגיד לך שאני לקחתי אותו לשעתו ואח"כ אתה תראה אותו? אתה תראה אותו אל תדאג. ואני לא מדבר איתך על תחיית המתים שתהיה בסוף האלף השביעית, הרי אתה גם כן לא תחיה לנצח. טיפה אתה תעלה מחוץ לגוף, אתה תראה אותו. התודעה נשארת, הכל בסדר, והבן האמיתי שלך זה לא בן השלוש שהיה לך, או בן השבע עשרה שהיה לך, הבן האמיתי זה התודעה שיש לו מחוץ לגוף, לא הטיפוס שהוא היה פה.

אני רק רוצה להראות לכם שפה זה התמודדות. צריך להתמודד עם המידע הזה. גם מה שאנחנו נעשה פה אנחנו נצטרך להתמודד עם המידע הזה.

עכשיו אני רוצה לקחת אתכם למקום טיפה אחר, באותו עניין, כדי שאתם תבינו את הכל. אח"כ אפשר לעשות את זה גם על אונס, על מכות, על כל מיני דברים כאלה.

אם אנחנו עוצמים את העיניים או לחילופין אנחנו שמים משקפת של מציאות מדומה והמשקפת הזאת נניח מראה לך או סרט ובסרט עצמו אתה מזדהה עם האדם, או רכבת הרים ואז אתה מפחד מהרכבת הרים. או נניח אני לא יודע מה, אתה שוחה בים וזה מבהיל אותך ואתה מרגיש' אני צריך לנשום.. ואתה ממש מרגיש כאילו אתה בתוך הים ואתה צולל ומשהו מטביע אותך ופתאום בא כריש וכל מיני דברים כאלה והחוויה היא שאתה עכשיו נמצא בתוך המים ואתה מרגיש כאילו מישהו לקח לך את האוויר.

אז אם מישהו יגיד לך' תשמע, העיניים האלה זה משקפת של מציאות מדומה. הרי אדם ששמים לו משקפת של מציאות מדומה הוא נבהל, כן, כי זה ממלא את כל עולמו. הוא לא יכול לא להתפעל. ברגע שאתה רואה כריש בא אליך ככה, זה אינסטינקט, אתה לא יכול לא להתפעל מזה. אבל אז מישהו מרים לך את המשקפת ואומר לך' אהה, הכל בסדר. כאילו הכל בסדר, תירגע, הכל בסדר. העיניים האלה זה משקפת של מציאות מדומה כי זו מציאות מדומה.

אבל מה קורה בכל זאת במציאות מדומה?

כמו שאומר 'הבן איש חי' – 'הבן איש חי' מדבר על החלום, על עניין החלומות; על החלום של 'יוסף', על החלום של 'פרעה', על החלום של 'יעקב', הוא אומר' יש מלא חלומות, בכל מקום יש חלומות. אם חלום זה סתם, מה מתייחסים לזה, מה, בכל מקום חלום? "וישכב ויחלום", "וישכב ויחלום". 'אברהם אבינו' חלם חלום בברית בין הביתרים זה הכל היה עניין של חלום. רוב הנביאים זה היה בתוך חלום. רוב התנאים שמספרים את המראות שלהם זה היה בתוך חלום. ב'משנת החלומות' הוא כותב את זה. 'פרעה' חולם חלום. 'נבוכדנצאר' חולם חלום יחד עם 'דניאל'. 'יעקב' חולם חלום; "מה נורא המקום ההוא". 'יוסף' חולם חלום, הוא פותר את החלומות לשר המשקים ושר האופים. פרעה חולם את החלום.

כולם, וזו מציאות, יעני כתוב בתורה וצריך לתת לזה יחס. וההיפך, המציאות אפילו נבנית על זה. אז אומר 'הבן איש חי': "ממה נפשך"? אומר' אין הבדל לנפש, בין אם היא בחלום, בין אם היא במציאות. הנפש כשהיא חווה את החוויה עצמה, זה לא משנה לה אם היא רואה עכשיו שבע פרות שדופות בקנה או דברים כאלה, בולעות דשנות במציאות ואתה נבהל מזה במציאות, או שאתה ראית את זה בחלום ואתה נבהל מזה במציאות. זה מאתגר לך את הרציונל. המשקע הרגשי שזה הותיר בך, זה הותיר בך את אותו משקע רגשי.

מה זה משנה? אז אותו דבר, אם אני שם עכשיו משקפת של מציאות וירטואלית, נניח שהיא נורא משכנעת, בסדר, שהיא מאד מאד טובה, יחד עם החליפות האלה שנותנים לך תחושה כאילו אתה בתנועה וכל מיני דברים כאלה, ממש נותנים לך תחושה כאילו אתה ברכבת הרים, ואתה מרגיש כאילו וואוו הנה אני נופל והנה אני קם וכל מיני דברים כאלה וטלטלות, ואני תיכף עף מפה, ואתה מרגיש את זה.. מה ההבדל בין זה שאתה נמצא באמת על רכבת הרים? הנפש שלך מפוחדת.

אוקיי. עכשיו אתה נמצא במציאות, אבל אתה צריך להבין שהיא מציאות וירטואלית, כי לא באמת קורה משהו. כי אתה לא באמת הולך לאיבוד.

אין אובדן, לא חותכים אותך מהמציאות, לא מאבדים אותך מהמציאות.

מעצבים אותך - אתה עובר תהליך של עיצוב.

מעצבים את התודעה שלך - התודעה שלך עוברת עיצוב.

ואם תגיד' יעני מה, מה אתה שואב מהפחדים שלי? מה בדיוק אתה שואב? גם מי זוכר את זה? לעצב לי את המציאות, בוא תלמד אותי. בוא תלמד אותי תורה, זה מעצב לי את המציאות. תבקש ממני ללמוד פסקאות בעל פה, בסדר גמור, אני מבין. מה עכשיו פחד מרכבת הרים עושה? אז הנקודה היא שגם הפחדים עצמם בונים אותנו.

אז אומר 'בעל הסולם': כל סוגי האהבות למיניהם, הינם קליפות לאהבה שהיא אהבת השם, וכל מיני הפחדים למיניהם, הם קליפות ליראת השם. ומכיוון שהכל בנוי בשכבות שכבות שכבות כי יראה זה דבר מאד גדול, זה דבר מאד גדול. מה זה 'יראת השם'? מה זה 'יראת הרוממות'? זה דבר מאד מורכב, מאד מאד מורכב. אז אתה צריך לעבור המון המון המון שכבות של' מיראה של ילד, ומפחד מאש, ופחד ממקומות סגורים, וחרדת נטישה וחרדת אינטימיות, וכל סוגי החרדות שבעולם. ואתה עובר אותם בכל מיני דברים, כל אלה ביחד ירכיבו לך את 'יראת השם'. וכל מיני האהבות; אתה אוהב שוקולד (סליחה על הביטוי), ואתה אוהב מיניות, אתה אוהב כסף, אתה אוהב כבוד, כל האהבות האלה ירכיבו לך את 'אהבת השם'.

סך האירועים ירכיבו את שני עמודי עבודה – 'אהבה' ו'יראה' -

יש שני עמודי עבודה – אהבה ויראה - וסך האירועים ירכיבו לך את זה ואת זה, כי אהבת השם זה דבר מאד גבוה, מאד מורכב, אז אתה צריך לעבור בכל הרבדים. זה כמו לקחת משהו ולפרק אותו לחתיכות קטנות קטנות קטנות כדי להרגיש אותו. אז לאט לאט אתה צריך רק לעבור את זה. כי למה? זה אקומולטיבי, זה מצטבר, זה צביר, זה מצטבר. זה נשאר לך בתודעה, אל תדאג ואח"כ החוויה הבאה באה ועולה על התודעה הקודמת, על החוויה הקודמת. ועוד חוויה באה ועולה על החוויה הקודמת.

ואז שיצטרכו יום אחד לאסוף את כל זה, ולהגיד לך' עכשיו שתהיה לך 'יראת השם' - תהיה לך יראת השם מלאה. ויגידו לך' עכשיו שתהיה לך 'אהבת השם' - תהיה לך אהבת השם מלאה, ואתה תגיד' איך? איך נהייתה לי אהבת השם מלאה? אז זה חייב להיות ככה בצורה כזאת.

עכשיו, זה כל הזמן המשלים שמספרים בחסידות, זה משל שנותן אותו 'רבי נחמן', שהנגר מרכיב הכל הפוך ואז הופך את זה ברגע האחרון. הוא נותן את המשל על כסא, שהוא שם את הכסא, מרכיב אותו הפוך, ואז הופך אותו. אז אומרים בחסידות' למה יש 'סטרא אחרא'? מה זה 'סטרא אחרא'? זה הצד האחר, סטרא זה צד, אחרא זה אחר. בונים משהו מאחורי הקלעים, והופכים אותו.

נותנים לזה מלא דוגמאות; 'הרב אשלג' נתן דוגמא של תופר – אומר' התופר תופר את הכל מבפנים, ובסוף הוא הופך, מוציא את השרוולים החוצה. למה? שהתפרים יהיו מבפנים. אבל בסוף אתה רואה חליפה, אתה אומר' וואלה. אבל מי שמסתכל על זה אומר' תגיד, מה אתה תופר? זה לא יפה. רואים את כל התפרים, רואים את הביטנה, אומר' חכה, תן לי להשלים את המלאכה, ואז הוא מכניס את הידיים, מוציא את השרוולים, הופך לך את הכל, פתאום אתה רואה גלימה מה זה יפה.

אז בונים אותנו 'בסטרא אחרא', בצד האחר. הצד האחר, הצד של הלא דעת, הצד של הלא אשם, הצד של הלא תורה, הצד של הלא קדושה. בונים בונים בונים בונים, אתה נמצא בכאוס ואתה אומר' מה קורה פה? מה עובר עלי? מה עושים עלי? אתה לא מבין מימינך ומשמאלך, ואז יום אחד מישהו בא וטאק הופך את הכל ואומר לך מזל טוב, אתה צדיק. וזה הקושי.

הקושי הוא לחוות את כל זה, את הרכבת הרים. ושוב, אז אם ככה, אז לא צריך את הטיפול הרגשי. למה? כי זה יקרה anyway. אז למה באמת אנחנו עושים טיפול רגשי אם זה יקרה anyway? כי הקב"ה אמר לנו לעשות טיפול רגשי כדי שזה יקרה. עכשיו אנחנו עוברים את ההיפוך.

אני רוצה להסביר לכם כמה האירוע הזה הוא אירוע היסטורי ולמה אנחנו מתרגשים מהמסלול הזה. למה אני אמרתי "שהחיינו והקיימנו"? כי זה ההיפוך.

השנתיים האלה שאנחנו הולכים לעשות, אנחנו הולכים להפוך את המציאות. ואני הולך לקחת כל אבן שאנחנו חווינו אותה במציאות שלנו ולהפוך אותה לקדושה, ואח"כ לבנות לכם את הכל ביראה ואהבה ולהראות לכם איך אתם צדיקים גמורים לגמרי. אבל הנפש צריכה בסוף בסוף, להיות מובנית. היא צריכה להיות מובנית. היא צריכה להיות בנויה למה שהיא באמת נועדה, למה שהיא באמת. לשם כך אנחנו עושים את זה.

אז אנחנו כן נעבור דבר דבר. אנחנו כן נטפל בהמון מקרים, כי אנחנו נצטרך לעבור את הסבך של ילדה נטושה. של ילד שחטף מכות רצח. כל מיני, אתם יכולים דרך אגב להביא ולשים לי אותם פה על השולחן ושאני אתייחס אליהם, ולפתור אותם, לדבר עליהם ולפתור אותם.

לפתור אותם זה להסביר למה הקב"ה רצה שנעבור שמה, מה המשמעות ההפוכה של זה - בוא נהפוך כאילו את הדבר הזה.

ילד קטן בן שלוש שנשכח בקניון – אתה אומר' בן שלוש, מה הוא מבין? הוא בן שלוש, אין לו דעת, הוא לא יודע מימינו ומשמאלו, פתאום היו מלא אנשים, פתאום אין אף אחד. עכשיו זה ילד בן שלוש. ההיפך, אפילו דווקא בגלל זה שאין לו דעת, מה שאנחנו מגדירים הטראומה הרגשית, מעצבת אותו. ואנחנו צריכים את העיצוב הרגשי שמתרחש עליו. הוא מקבל עיצוב גם בלי דעת.

וכאן זה מכניס אותנו לממלכה חדשה לגמרי של להבין שאנחנו מקבלים עיצוב גם בלי דעת, ואח"כ אנחנו נצרף לזה את הדעת. 'סטרא אחרא' זה בלי דעת, ו'סטרא דקדושה' זה שאנחנו נוסיף לכל זה דעת.

אז לכן, רוב הבעיות שאנחנו עוברים אותם, בין אם זה טראומות ילדות או שמי שיגיד' הרב, סליחה, אני הייתי בת חמש כשאנסו אותי. אני ילדה, אני בת חמש, יעני מה עכשיו? אז צריך לדעת' זה נכון שהיא הייתה צריכה להיות בלי דעת ומה שהיא עברה, אין בו אובדן, אין בו השחתה, אלא שוב, זה עיצוב בתוך התודעה, כי תעזבו את הגוף, תחשבו על מה שהתרחש בתוך התודעה, זה נשמר, וזה עיצב וזה הביא לה את התודעה למקום מסוים. עכשיו רק צריך לצרף לה את הדעת למה שהיא עברה, להפוך את זה ולהגיד לה: הנה זה בקדושה. תביני מה זה עושה בקדושה.