תורת ההגות וההתבוננות הקבלית

תורת ההגות וההתבוננות הקבלית - 

"סוד הגדרת ההגות הקבלית ודרכה"

 הרב אריה חיים נווה שליט"א

בתורת ההגות יש שני דברים שאנחנו צריכים לקחת אותם בחשבון בזמן שאנחנו עושים הגות: יש התמודדות מחשבתית ויש התמודדות שהיא התמודדות רגשית. בהתמודדות המחשבתית כביכול אנחנו מתבוננים, פורטים את הדברים, חושבים עליהם. ומבחינה רגשית יש לנו עניין של הבעת הרצון הפנימית זה נקרא ׳׳חפץ הלב׳׳. ׳חפץ הלב׳ הוא קריטי להפעלה. והוא הנושא שהיום אני רוצה לדבר עליו עניין של הגות הלב ׳׳והגות ליבי תבונות.׳׳

׳הגות הלב׳

חפץ הלב – רצון, השתוקקות, הרגש, חזון

מחשבה – בירור ניתוח סדר

נכון שהמחשבה מנתחת את הדברים׳ היא מנסה להבין היא מנסה לראות אם נושאים מסוימים הם רציונאלים, הם הגיוניים, הם מסודרים, הם עקביים וכו׳. אבל זה יכול להישאר מאוד שטחי זה יכול להיות מאוד על פני השטח ואילו ׳חפץ הלב׳ (הרצון) יכול להיכנס לעומקים עד אין קץ תמיד להגיד׳: כל זה איננו שווה לי. זה בא לידי ביטוי ע׳׳י מיצוי.

 

תחושת המיצוי

האמת היא שגם בעולם הזה יש כל מיני דברים שלמעשה אנחנו לומדים אותם וממצים אותם. ז׳׳א אתה יכול לשמוע נניח סדרה של שיעורים מסוימת ולמצות אותה. אתה יכול לשמוע המון שירים ובאיזשהו שלב להגיד׳: אוקי אני כבר הבנתי כבר קלטתי, אין - לא יהיה ז׳אנר חדש. כנ׳׳ל בסרטים, כנ׳׳ל בבגדים, באוכל. כמעט אין סוג בעולם של התעסקות של בני אדם שאדם לא נתן בהם את דעתו. שבאיזשהו שלב הוא הגיע בזה למיצוי. במיוחד שהדברים הם גשמיים. כשהדברים הם גשמיים אפשר להגיע למיצוי מאוד בקלות. למה אופנה נקראת אופנה? ׳אופנה׳ מלשון ׳אופן׳ והדברים איכשהו חוזרים על עצמם.

מעוררים את חפץ הלב -

משתמשים במיצוי ובמחזוריות

וחותרים פנימה לעבר חפץ הלב

גם ביהדות יש לנו את המושג ׳עולם׳ ׳שנה׳ ׳נפש׳. ׳עולם׳ זה המקום או המרחב ׳שנה׳ זה הזמן ׳נפש׳ זה התודעה. ולמעשה יש לנו מחזוריות של ׳יום׳ )כל יום יש יום( ׳׳ויהי ערב ויהי בוקר׳׳, יש לנו מחזוריות של שבוע, יש לנו מחזוריות של חודש ויש לנו מחזוריות של שנה. ויש לנו מחזוריות של שמיטה (של שבע שנים) וגם של יובל (של חמישים שנה) אפילו גם של אלף שנה. ולצורך העניין הזה, המחזורים האלה יכולים להחזיר את האדם תמיד לאותה נקודת התחלה כאילו הוא לא עשה כלום, אבל זה לא מדויק, מכיוון שע׳׳י המחזוריות האדם דווקא יכול למצוא את עצמו בעומק חדש. ואז למעשה מצד אחד – זה תנועה עיגולית מחזורית. מצד שני - זה ספירלי זה הולך וחותר הולך ויורד לנפש. והאדם צריך לעשות את החתירה הזאת.

שכל. מחזוריות. שטחיות

לב. חפץ הלב. התחדשות. עומק. הבנה חדשה. הגות

 

חפץ הלב -

ההזכרות היא פעולה של הלב. ההשתוקקות שלנו לחזור לזכירה. עבודה שבלב. צריך לרצות. יראה ורצון הולכים ביחד. ברצון מפתחים תשומת לב ותשומת לב מפתחת עוד עניין ועוד תשומת לב. וההכרה הולכת וגדלה וההשתוקקות הולכת וגדלה.

אז השכל מצד אחד הוא מחזורי הוא טוחן דברים. אם לא מפעילים את הלב אז השכל טוחן את הדברים. ואנחנו רואים את זה. אתה יכול לראות אדם מאוד אינטליגנט בתחום מיוחד אבל הוא נורא שטחי בו. מה הכוונה ׳נורא שטחי בו׳? הוא נמצא בו באותו level אפילו שזה יכול להיות ביחס לאנשים אחרים עמוק אבל הוא בעצמו קיים באותו level [אגב זה יכול להיות בכל תחום. גם בפילוסופיה וזה יכול להיות במתמטיקה, בפיזיקה ברפואה, כמעט בכל תחום] ואז אין העמקה אין התחדשות כי התחדשות באה לידי ביטוי בעומק (׳חדש׳ זה בעומק הדברים).

הגות וחפץ הלב

עכשיו ההגות כל הרעיון שלה זה להיכנס לעומקים, אז צריך לדעת שבאמצעות מחשבה זה לא מספיק. מחשבה פורטת את הדברים היא ממוללת את הדברים והיא יורדת לפרטי פרטי דברים. בסדר גמור. אבל להגיע לעומק חדש מתוך הבנה חדשה זה הלב זה ׳חפץ הלב׳.

-מאמר מוסגר-

 

מה חפץ הלב שלך? מה אתה רוצה?

לשם אתה הולך.

חפץ הלב = עומק = תהליך רגשי

[הרב נווה - הרבה אנשים אומרים לי: אבל הרב איך. וכאילו רוצים איזשהו סוג של תהליך׳ תעשה אחד שתיים שלוש ארבע. אבל אי אפשר לעשות את זה כי זה לא תהליך פיזי. אילו זה היה תהליך פיזי הייתי אומר לכם: מה הבעיה, אתם רוצים איזשהו מכשיר? לוחצים פה לוחצים פה לוחצים פה, קורה ככה. אבל כשמדובר בתהליך רגשי אתה רק יכול להנחות את הבנ׳׳א לשמה אבל אתה לא יכול לתת לו שם תהליך אין שמה אחד שתיים שלוש ארבע..

 

תהליך רגשי

השתוקקות = הובלה של הלב = עומק = השהייה

 

במילים אחרות אני יכול להגיד לכם שאנחנו צריכים נניח מאוד להשתוקק אל הקב׳׳ה (שתיכף אני יבהיר מה זה המושג ׳׳הקב׳׳ה׳׳) צריך להשתוקק השתוקקות רגשית עמוקה מאוד ולתת לה להוביל. לתת להשתוקקות להוביל אותך חזק חזק עמוק פנימה. וההובלה היא הובלה רגשית נקרא לזה ׳הובלה של הלב׳. זה אפילו עוד לא מקום שאתה מנתח את הדברים. נניח אם אני מדמה את זה ׳לצוללן׳ אז הצוללנים לא יכולים לרדת דוך למטה. הם יורדים נניח 10 מטר שוהים שם, יורדים נניח 100 מטר שוהים שם. ואז אתה יורד עוד שוהה שם (לא משנה מה הסיבות, כדי להשוות לחצים/ לא להשוות לחצים) אני נותן את זה כמשל שבעומק שאתה יורד אתה קודם עושה שחיית עומק ואח׳׳כ אתה שוהה שם[.

כניסה לעומק וחקירת העומק

מה למעשה מעמיק?

חפץ הלב, ההשתוקקות, הרצון לגלות

אז אותו דבר כאן בהגות – ההגות למעשה מצריכה מצב של כניסה לעומק ואח׳׳כ חקירה של העומק הזה, כניסה לעומק וחקירת העומק. ׳חקירת העומק׳ היא פשוטה כי אתה יכול למשל ללמוד את אותה תורה ב level  שונה. כל פעם שאתה ניכנס לעומק אחר תקרא את אותה תורה ואתה תבין אותה אחרת לגמרי. אבל מה שיעמיק זה למעשה ׳חפץ הלב׳ שלך. ׳חפץ הלב׳ שלנו, ההשתוקקות שלנו, הרצון שלנו לגלות - הוא זה שמעמיק.

למה ׳חפץ הלב׳ חשוב ומשמעותי?

אנחנו הולכים לעבר דבקות

דבקות = עומק = חפץ הלב

 

הרי אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לעבר ׳דבקות׳ ולמעשה אנחנו מחפשים את הקב׳׳ה. ואנחנו אמרנו בשיעורים הקודמים שאם מבקשים מאתנו דבקות ׳׳ועתה ישראל מה ה׳ שואל מעימך כי אם ליראה את ה׳ ולדובקה בו׳׳ אם הפואנטה היא דבקות ׳׳מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון׳׳ שדבקות זה ׳השוואת הצורה׳.

 

מה זה ׳דבקות׳ ׳השוואת הצורה׳?

 

המושג ׳׳הפרש פוטניצאלים׳׳

[הרב נווה - אז אני צריך כאן טיפה להסביר בדקה אחת מה זה ׳השוואת הצורה׳ וגם להסביר ׳מה מהותינו׳ בעניין הזה. אם אני יגיד לכם למשל ׳איך טיפה יכולה להשוות צורה עם הים ולהידבק בה׳? פשוט מאוד היא חוזרת לשורשה. אבל זה אותו חומר. ׳הים׳ עשוי ממים ו׳הטיפה׳ עשויה ממים. בחשמל זה שיש לך ׳הפרש פוטניצאלים׳ בהדק אחד יש 220 וולט ובהדק אחד יש 0 וולט אבל זה חשמל. אנחנו מדברים על ׳הפרש פוטניצאלים׳ של חשמל. אנחנו לא מדברים שיש לי פה מים ופה יש לי חשמל אלא פה חשמל אז גם פה חשמל. רק פה יש לי בכמות גדולה יותר חשמל ופה יש לי בכמות קטנה יותר חשמל. זה ׳הפרש פוטניצאלים׳.  

בהפרש פואניצאלים אנחנו מדברים על אותו חומר

 

הפרש פוטניצאלים בין הקב׳׳ה לאדם,

הפוטנציאל הנמוך צריך לקחת את עצמו לעבר הפוטנציאל הגבוה

זה בא לידי ביטוי על ידי השתוקקות

אז אותו דבר׳ הקב׳׳ה זה ׳הרבה אור׳ ואדם הוא ׳מעט אור׳. אבל המילה ׳אור׳ לא מקרבת אותנו אלא אני צריך לדעת במה אני קטן לעומת האור. במה יש ׳הפרש פוטניצאלים׳ ביני לבין הקב׳׳ה. כדי שאני אדע מה לעשות עם עצמי כדי שאני אדע לאן לקחת את עצמי - הקטן לוקח את עצמו לעבר הגדול. ׳טיפת הים׳ אם היא רוצה להתאחד לעבר הים היא צריכה ללכת לעבר הים הגדול. הפוטנציאל הנמוך צריך לקחת את עצמו לפוטנציאל הגבוה. ולצורך העניין הזה, זה בא לידי ביטוי ע׳׳י השתוקקות. ככה זה קורה.

 

הפרש פוטניצאלים בטבע

 

בטבע בד׳׳כ אם הגדול יש לו שפע ולקטן אין שפע פשוט מחכים שהשפע של הגדול ישפך לשפע של הקטן. כמו במפלי הניגרייה. אז יש לך מדרגה גבוה יותר של מים מדרגה נמוכה אז הכמויות הגדולות יותר נשפכות מלמעלה למטה. בהפרש פוטניצאלים בחשמל אז תמיד כיוון הזרם הוא מהמקום שיש הרבה מתח (220 וולט) לכיוון של האפס. ובכל מקום הצטברות השפע הגדול זורם לעבר המקום שאין שפע. למשל כיוון האור של השמש, אז היא הולכת מהשמש לכיוון החושך. נניח בצינורות של המים אז צינורות של מים יש מקום שבו יש מים ויש מקום שאין מים, כמו ביוב, אז זה נופל ונשפך לעבר הביוב. אז זה נקרא ׳הפרש פוטניצאלים׳. זה כאילו ׳יש׳ ו׳אין׳ אבל זה שייך לאותו דבר אנחנו מדברים על אותו חומר.

אז אם ככה צריך לשאול:

מה הוא החומר של הבורא שהוא כביכול השפע הגדול ומה הוא החומר של האדם שהוא השפע הקטן או שהוא בכלל ׳העדר השפע׳. ולשם אנחנו צריכים למשוך את עצמנו.

[הרב נווה – והתשובה מחולקת לכמה חלקים. כדי לראות איך אנחנו בעצם לוקחים את עצמנו לעבר הבורא, מה מושך אותנו לעבר הבורא. מכיוון שהבורא זה לא מילה אחת אז אנחנו צריכים כל פעם ללכת בערוץ אחר. יש כאן כמה ערוצים שצריך ללכת על פיהם ואנחנו צריכים ללכת כל פעם בערוץ אחר. אז אני יסביר למה אני מתכוון].

מתקרבים אל הבורא

לעבר מה אנחנו נעים?

הרי הקב׳׳ה זה הרבה דברים. הוא אמת הוא אהבה הוא האחדות הוא הרצון להשפיע (כי הוא כללות השפע) הוא החוכמה, הוא החסד. יש כמה דברים שכביכול זה תכונות בקב׳׳ה וכולם ביחד זה הכיוון לעבר הקב׳׳ה [הרב נווה - הוא בעצמו ׳עצמות הבורא׳ ו׳אור אין סוף׳ כביכול זה ׳מעל טעם ודעת׳ אבל כשאנחנו מדברים על לנוע לעברו אז אתה צריך לדעת לעבר מה אתה נע, שאז אתה יודע שאתה נע לעבר הקב׳׳ה].

אז אנחנו נעים לעבר,

 אמת אבסולוטית, אהבה שאינה תלויה בדבר, אחדות

חסד, הרצון להשפיע הבלתי נדלה.

כל אלה נתיבים בדרך לאותו מקום.

איך מתקרבים?

שאילת שאלות

שאלה = סקרנות = חיפוש = תנועה = התקרבות

נתיבי ההתקרבות לבורא מגוונות ורבות

אז כשאדם רוצה לקחת את עצמו לעבר הבורא אז הוא שואל את עצמו כל מיני שאלות והוא לוקח את עצמו לשם. מה הוא המקום של האמת? אז ברגע שאדם מחפש את האמת הוא מתקרב אל הבורא. ברגע שאדם מחפש את עצם האהבה את ׳המקור׳ שממנה האהבה יוצאת הוא הולך לעבר הבורא. כאשר האדם רוצה לדעת את החוכמה ׳חוכמת התורה׳ הוא הולך לעבר הבורא. אז כל הדברים האלה זה למעשה נתיבים בדרך לאותו מקום. והקב׳׳ה בכוונה עשה את זה שלא יהיה דבר אחד בלבד שיגרום לאדם ללכת אליו אלא שיהיה מכלול של דברים.

 

דבקות במידות

גם כתוב ׳׳ולדובקה בו׳׳ צריך להידבק בקב׳׳ה. ואז חז׳׳ל שאלו: הלו אש אוכלהו. איך אני יוכל להידבק בו אמרו אלא ידבק במידותיו. מה זה ׳׳אש אוכלה׳׳? זה לאו דווקא שזה שורף אלא הכוונה היא אתה לא יכול להגיע לזה אין לך השגה בזה. אז מה אמרו? ׳׳ידבק במידותיו׳׳. יש לך שפע גדול מאוד אבל משהו שהוא בא במידה אין בעיה. דוגמא. הם לקחו את המידה של האש כשיש אש גדולה אתה לא יכול להתקרב אליה אבל אם נניח אני עושה עכשיו כוס תה חמה אני יכול לגעת בה, למה? כי החום כמוס פה במידה שאני יכול לגעת בה.

צמצום

אז הקב׳׳ה כאור אין סוף זה ׳אור אין סוף׳ אבל הוא לקח את האור ושם אותו ׳במידת החסד׳ הוא שם אותו ׳במידת הגבורה׳ הוא שם אותו ׳במידת התפארת׳ הוא שם אותו ׳במידת הנצח׳ הוא שם אותו ׳במידת ההוד׳ הוא שם אותו ׳במידת היסוד׳. זה נקרא ׳צמצום׳ צמצם את עצמו.

הקב׳׳ה צמצם את עצמו -

במידות, במצוות, בתורה

 

׳׳דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות.. והוא הנקרא אור אין סוף וכאשר עלה ברצונו לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכינויו אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות היה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש׳׳. אז הוא עשה צמצום.

גם בליקוטי מוהרן כתוב שהוא צמצם את עצמו במצוותיו. הוא אפילו צמצם את עצמו בתורה שלו. כי הרי הקב׳׳ה זה ׳אין סוף׳ זה העדר תבנית זה מעל האותיות ׳מעל טעם ודעת׳ אבל בכל זאת יש תורה וכתוב שכל התורה היא שמותיו של הבורא אז היא הצמצום שלו.

מה זה צמצום?

׳צמצום׳ ביהדות זה לאו דווקא הפחתה

זה אותו דגם. הרעיון הוא׳ מודל אותו מודל.

זה לאו דווקא אם יש לי את הצמצום אז אין לי את הכל. לא מדויק. אלא זה כמו ׳בובות בבושקה׳. שנניח עושים אותם כמו שעושים אותם באמת במדינות מסוימות. יכולים לעשות אותם מגודל קטן מאוד עד אפילו גודל של בניין – הרב נווה – שמעתי על בובות בבושקה גם בגבוה של שלוש מטר. עכשיו גובה של שלוש מטר אתה לא יכול להכניס הביתה ואתה רוצה להראות לילד שלך ׳בובת בבושקה׳. עכשיו אתה רוצה להראות לו איך הבובה בנויה אז מה אתה עושה? לוקח בובה הגיונית שאתה כן יכול להכניס הביתה ואתה יכול להראות לו: זה ׳בובת בבושקה׳ כל מה שיש בבובת בבושקה הגדולה יש בקטנה. תראה זה אותו מבנה, זה בצבע אדום והיא נראית ככה ואפשר לפתוח אותה ולסובב. ואז מזה הוא יודע. ברגע שהוא ילמד בבושקה אחת הוא ילך הוא יסתכל יגיד ׳אהה הנה זה כמו בובת בבושקה שיש אצלי׳. או כמו ׳דגם של מטוס׳ לעומת מטוס גדול וכו׳. הבעש׳׳ט נתן לזה משל ׳כינור קטן׳ ו׳כינור גדול׳.

 

רעיון הצמצום –

דרך ההשתלשלות מהאין אל היש

אז הקב׳׳ה עשה עשר ספירות בכל מקום. ועשר ספירות האלה תקפות בכל דבר ועניין אין משהו שאין בו עשר ספירות, כי עשר ספירות זה למעשה דרך ההשתלשלות מהאין אל היש. אז לכל דבר יש השתלשלות מהאין אל היש. אז יש ׳עשר ספירות׳ בכל דבר אז המודל זה אותו מודל. אבל כדי להגיע לאין סוף אנחנו כבני אדם כל הזמן יכולים להשתמש בערוצים/בנתיבים שונים. אז פעם אחת אני משתמש ׳בנתיב האהבה׳ פעם אחת ׳בנתיב האמת׳ פעם אחת ׳בנתיב החסד׳ פעם אחת ׳בנתיב הכנות׳. תלוי יש כל מיני דברים, אני יכול לקחת משהו וללכת איתו עד הסוף. וזה למה? כי יש את הכל אצל האדם אבל הכל מוחלש ואצל הקב׳׳ה הכל מוגבר.

דרכי הדבקות

אז אם אני אלך על אותו קו נניח ׳החיפוש אחר האמת׳ אני רוצה לחפש אחר ׳האמת האבסולוטית׳ לאט לאט אני יתקרב בעצם לבורא. אני רוצה לחפש את ׳המקור של האהבה׳ - מי הוציא את המקור של אהבה, מה בעצם המקור של האהבה רוצה להגיד, מה היא אהבה אבסולוטית. ואח׳׳כ משהו יגיד אני רוצה ללכת על מקור הנתינה, מה היא נתינה אבסולוטית.

וככה אפשר לעשות את זה על כל דבר (כולל החוכמה עצמה). ולנסות באמת להבין שהקב׳׳ה לקח את עצמו וצמצם את עצמו לתורה. שם אותה בצורה של חוכמה. והחוכמה הזו בהחלט משקפת אותו. שאני אלמד את כל המבנה של התורה אני לומד כביכול את המבנה של הבורא.

כי המבנה של התורה הוא של עשר ספירות. והשם הוי׳׳ה הוא מבנה של עשר ספירות - קוצו של יו׳׳ד זה כתר, היו׳׳ד היא כנגד החוכמה, הה׳׳א הראשונה כנגד הבינה, הוא׳׳ו היא כנגד השש ספירות (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד) וה׳׳א האחרונה היא כנגד המלכות. ואז יש לי עשר ספירות. אז אני נדבק. כך אני נדבק. ברגע שאני לומד משהו אחד אני נדבק.

הדרך היעילה והבטוחה ביותר להגיע אל הבורא

(לעשות אותה ולהשתדל בה לאט לאט)

זה דרך לימוד התורה. זה הכי בטוח.

נניח בנ׳׳א יגיד: תשמע אני רוצה לחפש את האמת ואני לא יודע מה זה עכשיו תורה. כי אני לא יודע שהתורה מכוונת אני חושב אולי שהתורה זה כמו האיסלאם. גם משהו איסלאמי יבוא יגיד  לי ׳בוא תלמד קוראן׳ ונוצרי יבוא יגיד לי ׳בוא תלמד את הברית החדשה׳. וכל אחד יהיה לו איזשהו ׳כתב קודש׳ לשיטתו והוא יגיד׳ בוא תלמד את זה אתה תגיע לאן שאתה תגיע אז אם הוא ילך ויחפש את האמת ככה בצורה ערטילאית.

ובאמת מחמת הרחמנות של הקב׳׳ה והחוכמה שלו אפשר למצוא אותו גם כאשר אדם מחפש את עצמו כאשר אדם הולך ומחפש הוא מוצא (ככה אני עשיתי את הדרך ככה רבים מחברי עשו את הדרך). אבל אחרי שאתה מצאת את זה ואתה הגעת כבר לתחום התורה שאתה יודע שהתורה ניתנה ע׳׳י הקב׳׳ה אז מן הסתמא אתה תיתפס בזה ודרך התורה אתה תגיע אליו.

אז הדרך היעילה ביותר להגיע אל הבורא זה דרך התורה (אם משהו כבר הגיע לזה) אבל גם כאן אם אני אקרא את התורה בהתחלה זה נראה לי כמו סיפור זה סיפור שטחי. ולמעשה יש לו עומק הרי יש לנו ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ו׳סוד׳. אז איך אני מבקש את הסוד של הדברים?

 

מחפשים אחר הבורא

נקודות להתבוננות בחיפוש הרגיל אחר הבורא -

איך מחפשים את הבורא?

על מה להניח את תשומת הלב?

 

[הרב נווה - וכאן אני רוצה להכניס אתכם לתורת ההגות. כדי שאנחנו נבין בעצם מה אנחנו מחפשים. כי מה שאנחנו מחפשים צריך להיות מאוד חכם. כי משהו יבוא ויגיד לי׳: תשמע אני לא צריך יהדות, אני לא צריך דת. אם אני צריך ללכת לחפש את הבורא יש לי כל מיני דרכים לחפש את הבורא. אני יכול לעשות את זה בצורה מדיטטיבית, אני יכול לעשות את זה ע׳׳י חיפוש אחר האמת, אני יכול ללכת לחפש אחר אהבה. וברגע שאני שאני אמצא בוודאי אני אמצא משהו ואני יגיע לאיזשהיא הארה.

ואז אנשים חושבים שבאמצעות אותה הארה הם ימצאו את הבורא. כאן חסר עיקר גדול מאוד שאני רוצה פה מאוד לתקן אותו ולסדר אותו – מהרגע שאתה הלכת וחיפשת בלא תורה ובלא דת, זה בסדר גמור זה נהדר שהלכת וחיפשת, אבל מה שקורה זה שאתה לא תגיע לתכלית לגמרי - וכאן אני רוצה סוג של הגיון שאני רוצה שיהיה לכם – כי אם באמת קיים הקב׳׳ה אם קיים באמת אל כזה הוא לא עשה נתק בינו לבין הבריות הוא יצר חיבור בינו לבין הבריות.

מאיפה מגיע הדחף בחיפוש אחר הבורא?

אילו באמת זה היתה איזה אנרגיה מתה - לא היה כלום, לא היית מוצא שום דבר וגם לא היה לך דחף ללכת ולחפש אותו. לחיות אין דחף ללכת לחפש פילוסופיה, אין להן הן השרדותיות נורא. אבל האדם יש לו עוד תוספת מיוחדת מאוד שבה הוא יכול להתבונן על תהליכי היצירה שלו. כאן אני רוצה להסביר לכם למה למשל ההבנה שכאילו באנו ממפץ גדול לא יכולה להצדיק את האדם האקראי שהתודעה שלו גדלה כדי להרהר על המפץ הגדול. יש כאן פרדוקס.

יש בורא שמחפש שהנברא שלו יהרהר אחריו

למה שהנברא יהרהר אחריו? למה שזה יקרה?

הפרש פוטניצאלים. משיכה טבעית.

זה מרמז על מקור.

והתשובה היא – בגלל שיש ׳הפרש פוטניצאלים׳ אני ימשך לזה anyway. אין אדם שלא ימשך לזה בגלל שאני לקוח משם תהיה לי משיכה טבעית לזה. אם הדברים יצאו מאין סוף לעבר הסוף אז זה כאילו שאתה לחצת על קפיץ הקפיץ רוצה לחזור בחזרה לשורשו. אז אין בנו אהבה אנחנו מאוד רוצים לחזור למקור של האהבה אם אין פה אמת אתה מאוד תרצה לחזור לעבר האמת. כל הדברים האלה מרמזים לנו שיש ׳אמת אבסולוטית׳. כי אז אם אתה תירצה לעשות אמת אתה תשאל את עצמך: איזה אמת אני רוצה לעשות. אם תרצה לקיים אהבה אתה תשאל ׳איזה אהבה אני רוצה לקיים׳ וכו׳. הנקודה כאן שכל הדברים האלה מרמזים לנו על מקור.

 

לתשומת ליבך׳

בתהליך החיפוש מחכה לך גשר

הבורא יגיד לך: אני בראתי את העולם.

אתן לך את הדרך הנכונה להגיע אלי, לדבוק בי

 

מה היא אותה דרך?

דרך התורה

תורה כשמה כן היא ׳הוריה׳ היא מורה. התורה מורה. ומכיוון שהתורה מורה תורה אז היא מורה לעבר ׳איפה הקב׳׳ה נמצא׳. התורה מורה לעבר ׳דבקות׳.

התורה היא תורה הגותית

מה ז׳׳א? תורה של רבדים,

מימד בתוך מימד

בזוהר הוא כותב ׳מי שחושב שהתורה היא סיפורים או היסטוריה תיפח רוחו׳. כי אם זה היה סיפורים או היסטוריה אז היא הייתה שטחית והיא לא הייתה מדבקת לעבר הבורא. והתורה בעצמה היא ׳׳תורה הגותית׳׳ היא תורה של שכבות היא תורה של רבדים. כמו שאמרנו זה אוגמנדיד ריאליטי זה תורה של מימדים זה תורה של מימד בתוך מימד ולכן יש לנו פשט רמז דרש וסוד. אבל הפשט רמז דרש וסוד הוא זה שמלמד אותנו את ׳תורת ההגות׳.

תורת ההגות

לעלות על הנתיב ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ו׳סוד׳

למה שאכנס בעצם פנימה? למה שאני לא אקרא את הפשט? למה שהפשט לא יהפנט אותי? ׳׳ויצא יעקוב מבאר שבע וילך חרנה׳׳ והוא הולך לחמו והוא רואה שם את רחל והוא רוצה להתחתן איתה והוא מחליף לו את זה בלאה. ויש שמה עכשיו איזה דרמה והוא עובד אותה שבע שנים ועובד את השנייה שבע שנים ועוד שש שנים עבור הצאן. סיפור.

אז למה שאני לא ייתפס על הסיפור?

התורה הגותית

פעולה הגותית תעביר מהפשט אל הרמז אל הדרש אל הסוד..

באה התורה ואומרת׳ שהסיפור אומנם היה. וזה בגאונות של הקב׳׳ה שהוא עשה את זה שזה אכן היה סיפור שהוא אירוע היסטורי. אבל הוא כתוב בצורה כזאת שהוא יתן לך ׳תורה הגותית׳ שהתנועה של בני אדם היא לא סתמית. איך שיעקוב אבינו יצא מב׳׳ש וילך חרנה והלך ללבן זה לא סתמי זה באמצעות השגחה. ועכשיו תקרא את הסיפור שלו ותעשה פעולה שנקראת ׳פעולה הגותית׳ שהפעולה ההגותית אומרת׳ תעבור מהפשט אל הרמז אל הדרש אל הסוד.

 

אז מה זה ׳תורת ההגות׳?

תורת ההגות זה למעשה לעלות על נתיב הפרד׳׳ס

(על נתיב הפשט רמז דרש וסוד)

וזה נתיב העמקה.

[הרב נווה - הרבה שאלו אותי׳ נו הרב תסביר לנו מה ההבדל בין ׳מדיטציה׳ לבין ׳הגות׳? אז האמת היא שאני חושב שאני די הסברתי את זה בכל השיעורים. אני לא חושב שיש שיעור שאני לא התייחסתי לזה והסברתי ׳זה לא מדיטציה׳ ׳זה לא מדיטציה׳. אבל איכשהו לאנשים זה קצת היה קשה היה ערטילאי. אז עכשיו (בחלק הזה של השיעור בחצי הראשון שלו) אני רוצה לעמוד על זה שאנחנו נבין – שתורת ההגות זה למעשה לעלות על הנתיב של הפשט רמז דרש וסוד. ולעלות על הנתיב של פשט רמז דרש וסוד זה נתיב העמקה.

ניתוח מחשבתי – שכלי הגיוני

ניתוח הגותי – עומק

(ואיך מגיעים לעומק?

מעבר מנתיב הפשט לרמז דרש וסוד)

למשל לא אומרים לך בוא ניקח סיפור כמו שעושים בתיכון וננתח אותו. הניתוח של הסיפור הוא ׳ניתוח שכלי׳ הוא ׳ניתוח מחשבתי׳. זה לקחת משהו ולנתח: מה הוא אמר ומה הוא התכוון ולמה הוא אמר. בסדר, אז זה ׳ניתוח שכלי׳. ׳מי אמר למי׳ ודברים כאלה.

אבל כשאני מדבר על ׳ניתוח הגותי׳ לעלות על המסלול ההגותי של התורה. אז אנחנו נמצאים על נתיב של פשט רמז דרש וסוד. וחשוב מאוד שזה יהיה בדיוק בסדר הזה. זה לא שאתה תגיד ׳אהה הבנתי׳ זה פשוט עניין של עומק. וזה לא סתם עומק זה עומק של פשט רמז דרש וסוד. שאומרים לך בדיוק את העומקים, מה נדרש ממך לעשות, איך לעשות את העומק הזה.

תורת ההגות

אז מה נדרש ממני לעשות?

מה היא תורת ההגות?

תורת ההגות היא להבין קודם כל אני ניצב בפני ׳פשט׳ - העולם הזה הוא ׳פשט׳ אני תופס אותו בחושים. או אני קורא סיפור ׳פשט׳ איך שזה נתפס לי. רק אח׳׳כ אומרים לי: תשמע כל הדברים שנמצאים בפשט יש בהם ׳רמז׳ למשהו עמוק יותר. למה? כי נניח זה סמל של משהו.

דוגמא מהתורה

׳׳בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור  ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד׳׳. כתוב ביצירת האדם ׳׳ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳׳ ׳׳ויברא אלוקים את האדם זכר ונקבה ברא אותם׳׳ אח׳׳כ כתוב ׳׳ויצר ה׳ אלוקים את האדם אפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים׳׳.

אז יש לנו כאן סיפור - מה אתה אומר כפשוטו - ׳׳בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים׳׳. אתה יכול להגיד׳: סיפור מה אני מוצא פה?! וגם בסיפור של ׳בריאת האדם׳ ׳׳ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו׳׳ אח׳׳כ ׳׳ויצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה׳׳. עכשיו אומרים לנו: תראה תחפש רמזים פה [ואני רוצה להסביר, כי זה לא ׳שרלוק הולמס׳ זה לא תחפש רמזים שיכליים או הגיוניים אלא אתה צריך לדעת שיש כאן מעבר] ז׳׳א צריך לדעת גם את המושג הזה של ׳הרמיזות׳ או הרזים שיש בתורה – זה לא שעשו לך ׳כתב חידה׳ ומחפשים שתנחש אלא אתה צריך לדעת שזה שכותב כותב את זה במגמה שתיכנס לעומק.

ולמה הוא כותב לך את זה במגמה שתיכנס לעומק? למה הוא פשוט לא כותב את הדברים מתוך העומק? אז התשובה היא שנניח אני רוצה לכתוב לילד דבר שהוא ׳גבוה׳ דבר שהוא עדין לא הגיע אליו - קוגניטיבית הוא לא מכיל אותו. כמו למשל ׳מערכת היחסים בין גבר לבין אישה׳ או כמו ׳מערכת יחסים של שותפים לעסק׳ או כמו ׳הרהורים של אדם עמוק מאוד׳.

איך אני יעשה את זה בספר ילדים? איך אני אכתוב את זה לילד? אני צריך עכשיו לכתוב לילד ספר להנחיל לו ספר ובספר אני צריך למעשה לרמוז לו שיש כאן עומק יש כאן דבר שהוא עמוק מאוד. איך הילד ידע את זה? והתשובה היא שככל שהילד יגדל הוא ימצא בסיפור עוד עומקים ועוד עומקים אבל לא בגלל שהוא נותן אינטרפרטציה, אלא בגלל שהכותב היה מאוד חכם הוא יצר את זה בצורה כזאת שהוא אומר׳ בוא תמצא את הרמזים. איך הקב׳׳ה עשה את זה?

מה הוא רובד הרמז?

 

מילים שחוזרות על עצמן באופנים שונים

 ׳הטיות׳ או ׳תמורות׳

למשל אני קורא ׳׳בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ׳׳ ניקח את שני המילים האלה (׳שמים׳ ׳ארץ׳) אח׳׳כ כתוב ׳׳ויצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים׳׳. אז עוד פעם אני רואה ׳ארץ׳ ו׳יצר׳ ׳שמים׳ ׳נשמת׳. אח׳׳כ יש סיפור אחר שאומר שהם נכנסו ׳לארץ מצרים׳ ומי שגאל אותם זה ׳משה׳. אז עוד פעם יש לי ׳ארץ׳ ׳ויצר׳ ׳מצרים׳ וכנגדם יש לי ׳שמים׳ ׳נשמה׳ ׳משה׳. קולטים, זה לא אקראי. ׳׳בפרשת וישלח׳׳ הרי עשיו רדף אחרי יעקוב כתוב ׳׳וייצר׳׳ לו ׳׳ויילן׳׳ שם. אז עוד פעם, יש לנו ׳׳וייצר לו׳׳ צר לו, דאג מזה שאח שלו רודף אחריו להרוג אותו. ׳׳ויילן שם׳׳ הוא לן שם. אז עוד פעם יש לנו ׳צר׳ ו׳שם׳.

אגב אפשר לראות את זה לכל אורך התנך. עכשיו זה לא רק המילה הזאת׳ זה המון המון מילים שברגע שאתה לוקח את המילה אתה רואה שהיא מתפרסת לאותן משמעויות בדרך אחרת. כמו למשל ׳׳צוק׳׳ ו׳׳קוץ׳׳. מה זה ׳צוק׳? סוף הדרך. ו׳קוץ׳ זה שפיץ כמו המילה ׳קץ׳ סוף. אז אם נסתכל ׳צוק׳ זה סוג של סוף, ׳קוץ׳ זה סוג של סוף, ׳קץ׳ זה סוף. ׳׳חלון׳׳ לשון חלל ׳׳רצפה׳׳ לשון רצף וכו׳. אפשר ככה לקחת את הדברים האלה לכל כיוון ולאט לאט להבין ׳אוקי יש כאן מישהו שרומז לי באמצעות המילים.

ואם אני אקח את המילים ויבין שהמילים הם ׳סמלים׳ זה לא מילה חד חד ערכית. כמו באנגלית יש לך ׳שפה הסכמית׳. בשפה הסכמית הוא אומר לך את המילה table desk אז אוקי לזה הוא מתכוון הוא מתכוון לחפץ. אבל ביהדות לא כתוב ׳table או desk כתוב ׳שולחן׳ ואז במקום אחר כתוב ׳׳שילוח הקן׳׳ ׳׳וישלח יעקוב מלאכים לפניו׳׳. אז אתה אומר: למה משתמשים באותה מילה ׳שולחן׳ ׳שילוח הקן׳ ׳׳וישלח יעקוב מלאכים לפניו׳׳ ׳שליחים׳. להבין מה זה הדבר הזה?

אז אח׳׳כ אתה בודק אתה רואה שיש מכנה משותף בין הכל. ׳שלוחה׳ זה תמיד הרמה ממקום תחתון למקום עליון. כמו ׳שילוח הקן׳ ׳שילוח חללית׳ ׳שילוח טיל׳. אז זה תמיד הרמה ממקום תחתון למקום עליון. אז אתה מבין למעשה ששולחן זה קונספט. כתוב ׳׳וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה׳׳׳ יש שולחן לפני השם והוא מדבר? כמובן שלא ׳גשמי׳ אז יש כאן קונספט.

אז מה הקונספט אומר?

למשל בעניין של ׳שולחן׳ יש כאן מקום שמרים את הדברים. ׳מקום׳ אני לא מתכוון מקום פיזי אני מתכוון ׳קונספט׳ שמרים את הדברים הוא לוקח אותם אל עבר המהות שלהם. הוא לוקח את הגשמיות שלהם ועושה התפשטות הגשמיות (תיכף אסביר).

אז קודם כל המילים עצמם – זה אחד. אופציה נוספת – זה המשמעויות [לכן אנחנו קוראים לזה גם ׳דרש׳. רובד ׳הרמז׳ לא נגמר רק במילים יש הרבה מאוד לרובד הרמז. ולמעשה רובד הרמז משחק לנו בכל התהליך כולו. אבל יש לנו כאן עניין של ׳משמעויות׳ המשמעות הנלווית]

רובד הרמז והמשמעות הנלווית

[הרב נווה - מה הכוונה? נניח אני הרבה פעמים מוצא את עצמי כמשהו שלא יכול להגיד את כל מה שאני יודע. אני פשוט לא יכול מכ׳׳כ הרבה סיבות. בין אם אנשים לא מבינים או עשויים לא להבין. וזה מסוכן עבורם להבין. כי אין להם מספיק ידע, הם צריכים נפח של ידע כדי שאתה תגיד איזה משהו והם יבינו אותו.

למשל הרבה פעמים לצערי יש תלמידים ששומעים מקטע משיעור והם לא מבינים אותו. והם עושים מזה מה זה סקנדל. שולחים לרב הזה ושולחים לרב הזה ומוציאים את הדברים מהקשרם. אבל מי שמכיר אותי ויודע מאיפה אני באתי ולמה אני מלמד את מה שאני מלמד ובעצם מה אני מלמד. אז הוא יבין שההוצאה מהקשרה היתה סתם לא במקום.

ומלא פעמים אנחנו נתקלים בזה. אתה צריך לחפש מילים, ממש לברור אותם, שזה לא יבין וזה לא יבין ואיך זה יקבל את זה ושזה לא יפגע וכל מיני דברים כאלה. זה לא קשור רק לממלכתיות זה קשור הרבה פעמים להשכלה זה קשור להבנה זה קשור להרבה דברים. אין מה לעשות אנשים נמצאים בעומקים שונים. ואנשים מטבעם מאוד מבוהלים וצדקניים והם מיד אוהבים לעשות ענינים. בסדר אנחנו לא מתרגשים מזה אבל יש כאלה שנורא היסטריים.

בגלל זה אי אפשר לדבר בצורה הכי כנה שבאמת צריכה להיות. כי צריך לדבר באופן כנה וגלוי וצריך להגיד את הכל. הבעיה היא שאי אפשר. וכל אחד יש לו כילים בין אם זה כלים שכליים או כלים רגשיים ואתה לא יכול לחדור אליו. ואתה צריך לאט לאט לצמצם את הידע ולבחור את המילים שיתאימו לו. אבל אתה צריך לרמוז לו ואפילו עד כדי להגיד לו פיזית בפה ׳תשמע יש פה הרבה יותר עומק ממה שאני אמרתי לך׳.

לומדים את זה משלמה המלך. כתוב ששלמה המלך בזמן בית המקדש בעזרת הנשים היה מקריא להן את התורה. אחרי שהוא היה מקריא את התורה הוא היה אומר׳: יש פה יותר ממה שהקראתי לכן. שאנשים לא יגידו: טוב, הבנ׳׳א הקריא לנו עכשיו ספר תורה מה שהוא הקריא ׳זה מה יש׳ כאילו סביב זה מדובר. אז הוא רצה להגיד להם: שלא תיתפסו לי לא בהיסטוריה ולא בספרות יש כאן הרבה יותר ממה שהקראתי לכם. אז אפשר להגיד את זה באופן מלא].

 

רובד הרמז והתכוווננות רגשית

׳תבין מדברים איתך ברמזים׳

בפועל מה זה אומר?

התפשטות הגשמיות.

למה? כדי להבין לאן מכוונים.

עכשיו האדם אם ככה צריך להכניס את עצמו להתכוונננות רגשית לקלוט מדברים איתי ברמזים. אז אם אומרים לך: ׳מדברים איתך ברמזים׳ אז אתה כבר מתחיל להפעיל שמיעה אחרת אתה מתחיל להבין את הדברים בצורה אחרת. לא כמו ילד קטן שאתה שומע את הדברים או רואה אותם as is. נניח אתה רואה כדורסל זה as is אין בזה עכשיו יותר מידי רמזים. אבל כאשר אתה קורא ספר או כאשר משהו עמוק מדבר איתך הוא מדבר מתוך עומק נכבד ואתה קולט שהוא מסמן לך את הדברים והוא בוחר עבורך ׳מילים׳. שומה עליך להבין שהוא מדבר איתך ברמזים. ומספיק שאתה תכין את עצמך לדיבור ברמזים. אז זה מספיק כבר להכניס אותך להתכווננות חדשה – תבין מדברים איתך ברמזים.

 

מה הוא רובד הדרש?

רובד הדרש ועומק

דורשים על הדברים. מה הכוונה לדרוש על הדברים? עושים תהליך של למידה. שואלים שאלות או שמקבלים ידע נוסף שאינו כתוב בתורה. מה אמרו בעלי רוח הקודש על קטעים מסוימים בתורה, איזה עוד מידע נתנו לנו שהוא מידע פנימי מעין סוג של inside staff . וזה מוסיף עוד יותר למיסטיקה זה מוסיף עוד יותר לתמיהה.

דוגמא

׳פרשת ויגש׳

יהודה ניגש להתגושש עם יוסף הוא אומר לו: ׳כמוך כפרעה אני רוצה את אח שלי בחזרה׳ ודברים כאלה. ויוסף משחק איתם; הוא כלא את שמעון וכו׳ והוא אומר: לא מעניין אותי עד שאתם לא מביאים את בנימין.. אני רוצה את אח שלי הקטן פה את אבא שלי פה. ויהודה אומר: תשמע אתה לא משחק איתנו פה.. אתה אמרת לנו זה ואתה אמרת לנו זה. ככה זה בפשט.

אבל המדרש מספר שם אפילו דברים עוד יותר תמוהים על הכוחות שהיו להם כמו כוחות נקרא לזה ׳רוחניים׳ מיוחדים מאוד. במה הוא איים עליו, מה בדיוק המעשים שהוא עשה מאחורי הקלעים, ועוד שיח שנפתח שם מאחורי הקלעים. והשיח עצמו הוא גם כן תמוה. אז אתה אומר: אהה אוקי אז יש כאן אפילו כאילו סוג של עוד שכבה בתורה ולכן זה ׳רובד הדרש׳.

יש המון מדרשים. אפשר לראות את זה ׳במדרש הגדול׳ ׳מדרש רבה׳(׳רבה׳ זה גדול) יש ׳ילקוט שמעוני׳ יש ׳ילקוט מעם לועז׳ יש ׳ילקוט ראובני׳ יש את ׳העין יעקוב׳. יש כל מיני מדרשים על התורה והם מספרים לנו עוד דברים על הפנימיות, על מה עוד התרחש שמה. אבל זה לא כעוד סיפור אלא כעוד עומק מספקים לנו עוד עומק. וגם כאן שוב, מופעל ׳רובד הרמז׳ כאילו לקלוט ׳יש כאן עוד משמעות׳ - התנועות של האנשים והמקומות והחפצים והמילים למעשה יש מאחוריהם עוד משמעות. ואני צריך להסיר את הגשמיות [זה נקרא ׳התפשטות הגשמיות׳] ולראות לאן אתם עוד מכוונים.

 

מה הוא רובד הסוד?

ואז מגיעים לרובד הסוד. ׳רובד הסוד׳ למעשה מגלה לנו שכל התנועות שיש פה על פני כדור הארץ אלה תנועות אלוקיות. וכתנועות אלוקיות, תנועות של המחשבה האלוקית, כי ׳אין עוד מלבדו׳ יש רק אותו. נניח הקב׳׳ה זה ׳הים הגדול׳ והים הגדול עושה גלים והגלים עצמם מקבלים הלבשה מסוימת פתאום יש כאן איזה מלבוש אבל למעשה זה ׳גלי הים׳. בוא נניח שאני עכשיו יכסה את כל הים בקלקר ואז רואים גוש שלם של קלקר. עכשיו אתה רואה את הגוש של הקלקר עולה יורד. מה אתה תגיד? הקלקר עולה יורד. אבל הקלקר זה קלקר סתם הוא צף שם, זה מלבוש. אבל מה עולה ויורד? המים, הים עצמו עולה ויורד.

אין עוד מלבדו יש רק אותו

אז אותו דבר ׳אין עוד מלבדו׳ יש רק אותו אז אין כאן שום דבר חוץ מהקב׳׳ה. עכשיו הוא עושה תנועות הוא עושה גלים והוא מלביש את עצמו. הוא מלביש את עצמו בדומם בצומח בחי במדבר, הוא מלביש את עצמו בקונספטים כמו ׳צדק׳ (זה קונספט, אתה לא יכול להגיד שזה חי צומח דומם, זה קונספט רעיון) במושג ׳חסד׳ בקונספט ׳אהבה׳ בקונספט ׳אמת׳. אז יש לך כאן מלבוש בצורה של מילה. והמילה עצמה יש לה משמעות. מה המשמעות של המילה עצמה.

כל מחשבה או מילה מפעילה תנועה אלוקית

ובאמת כשפורטים את התורה ועוד ועוד ופושטים אותה עוד ועוד אתה מגלה שבכלל אין שם בני אדם, כאילו בני אדם זה לא הפואנטה (תיכף אני יסביר) ואפילו לא מלאכים. ואתה מקלף עוד שכבה ועוד שכבה ואתה רואה רק תנועות אלוקיות שזזות שם ונתנו להם ׳חכמי הקבלה׳ שמות: כתר חוכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. ולמעשה התנועות הן התנועות האלוקיות האלה. מגיעים עד לקונספטים ממש עד לרעיונות עד לאידאות, שכל מחשבה או כל מילה למעשה היא מפעילה תנועה אלוקית.

הקונספט מתבטא באמצעות האדם

אז עכשיו למשל ׳אברהם אבינו׳ הוא המלבוש של החסד. ׳יצחק אבינו׳ הוא המלבוש של הגבורה. ׳יעקוב אבינו׳ הוא המלבוש של התפארת. ׳משה רבינו׳ הוא המלבוש של הנצח. ׳אהרון׳ הוא המלבוש של ההוד. ׳יוסף הצדיק׳ הוא מלבוש של היסוד. ׳דוד המלך׳ הוא המלבוש של המלכות. אז ההתנהגויות שלהם זה נראה לנו כמו התנהגות של בנ׳׳א אנושי שקם בבוקר, עכשיו בא לו ככה ועכשיו בא לו ככה. אבל למעשה מה שמתבטא זה ׳הקונספט׳. הקונספט מתבטא באמצעות האדם. הקב׳׳ה בחר את האדם שיהיה המלבוש שיבטא את זה.

ולכן אנחנו צריכים להבין גם על עצמינו - בעצם אני (אני לא מדבר ׳אני׳ ׳אריק נווה׳ אלא בני האדם) מלבוש של תנועה אלוקית. וכמלבוש של תנועה אלוקית אפילו דברים מסוימים שאני רוצה לעשות אותם אז למעשה יש לי דחף לעשות אותם. כמו שלאברהם אבינו היה דחף להיות חסד הוא לא היה יכול להיות משהו אחר. ׳אברהם אבינו׳ לא היה יכול להגיד לקב׳׳ה: תשמע לא בא לי׳ תעצור אני עכשיו רוצה להיות ׳פרעה׳ אני רוצה להיות ׳המן הרשע׳ הוא לא יכול היה.

אנחנו לומדים את זה מהנביאים שניסו להתחמק מהנבואה, ׳מה, למה בחרת אותי כנביא, אני כלומניק, איך הגעת אלי׳. אנחנו רואים את ׳ירמיהו׳ ואנחנו רואים את ׳משה רבינו׳. הוא אומר לקב׳׳ה: ׳׳שלח נא ביד תשלח׳׳ אהרון היה איתם כל הזמן אני כלום אני ברחתי. והקב׳׳ה לקח לו שבוע לשכנע את משה אבל הוא הראה לו שהוא תנועה ממנו. וירמיהו הוא אמר לו: ׳׳בטרם יצורך בבטן ידעתיך׳׳ כאילו עוד לפני שאתה רקמת עור וגידים אתה תנועה שלי בתודעה.

מה מתבקש מאיתנו?

בתוך התורה ללמוד פשט רמז דרש וסוד. למה? משם הקונספטים יוצאים.

הלמידה בסדר הנ׳׳ל תוביל אותך להיות הגותי. ותגיע מהפשט למשמעות.

אנחנו צריכים לעשות תנועה הגותית שעושה ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ו׳סוד׳

כאשר ב׳סוד׳ אנחנו צריכים להגיע עד לתנועה האלוקית.

[הרב נווה – עכשיו, אני אתן לכם עוד הדרכה כי יש עוד המון המון מה להשיג אפילו עוד לפני שלומדים תורה או שמשתלמים בכל התורה. ז׳׳א לכל מי שהוא תלמיד חדש שעדיין לא הגיע לתורה ועדיין לא פתח ספר.. מכל מיני סיבות. מחשש, מספקות, עדיין לא ניכנס לשמה הוא חדש בעסק, זה לא משנה מה. אז יש לי עוד המון מה לתת. אבל שתדעו כשאתה נמצא בתוך התורה כדי שאתה תבינו מאיפה הקונספטים האלה יוצאים]

הנכון הוא להבין שיש לנו כאן ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ו׳סוד׳, והנכון הוא גם ללמוד ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ו׳סוד׳. וכשאתה לומד על כל דבר: ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ו׳סוד׳ באופן אוטומטי אתה נהפך להיות הגותי. וכשאתה נהפך להיות הגותי תמיד אתה מגיע מהפשט אל המשמעות.  

למשל אנשים חושבים שפירוש של רש׳׳י הוא פירוש סתמי הוא פירוש אולי מילולי. כמו סוג של ׳מילון אבן שושן׳. וזה ממש לא ככה. הוא לא נתן מילה מקבילה למילה הקיימת. למשל במיליון של ׳אליעזר בן יהודה׳ הוא כותב ליד המילה ׳הגדה׳ ׳פנטזיה׳. אז זה לא ככה. אלא, לפעמים הפירוש מכניס אותך לעומק גדול יותר שאתה אומר: לא ציפיתי לפירוש הזה. זה לא סתם מילון כדי להבהיר לך את המילה שאתה לא הבנת אותה. יש כאלה, אבל בעקרון המטרה של המפרש היא לגרום לך להבין שיש משמעות יותר עמוקה למילה עצמה.

הגישה הרגשית להסתכלות על העולם

[הרב נווה – ושוב כל מה שאני מלמד אתכם אני מלמד לאט לאט בעדינות. אני יודע שיש אנשים במיוחד ׳הדור הזה׳ הוא חסר סובלנות, הוא רוצה להגיע לתכלס אבל חברי׳ה זה לא טכנולוגיה. בטכנולוגיה אתה יכול להגיע לתכלס כשמדובר בתורת הנפש אי אפשר להגיע לתכלס, זה שכבות. זה שכבות של אינטליגנציה רגשית, זה שכבות של אינטליגנציה רוחנית, זה שכבות של מוכנות, זה שכבות של בשלות. אתם גם לא תלמידים סמוכים אלי. שזה נניח תלמיד שאני חי אותו 24 שעות ביממה נושם אותו אז אני יודע איפה ללחוץ וכמה לתת לו.

אני מדבר עכשיו לכל עם ישראל אין לי מושג עכשיו מי יראה את הסרטון הזה. אז אני צריך גם להיות מאוד זהיר בדברים שלי. אז יהיה בנ׳׳א שיבוא ויגיד ׳זה קטן עלי הרב איטי מידי׳ ויהיה בנ׳׳א שיבוא ויגיד ׳וואו מה זה העומק הזה אני לא מוצא את עצמי׳. וביום אחד אני מקבל את כל הספקטרום. ולכן אני אומר: תהיו סבלניים גם איתי. ותלכו ביחד איתי, אבל אני תמיד תמיד יענה לכולם. אני גם עונה לפשוט ביותר וגם אתן מספיק חומר למחשבה ומספיק עומק להגות כדי לעשות עם זה משהו. אז ברשותיכם אני רוצה לתת לכם את הגישה הרגשית שאני חושב שלעולם הזה זה יכול מאוד לעזור. מאוד מאוד לעזור].

באומנות

באומנות רגילה אנשים נורא נהנו ללכת לראות משהו שצייר ציור בפעם הראשונה (נניח שיצאו ואן גוך וחבריו ביירן בנד) כי לא הייתה מכונת צילום וזה היה מאוד יפה לראות שמשהו ככה צייר את הטבע, ובא הכניס לך את זה הביתה. ואז אתה אומר: וואו יש לי תמונה של הטבע בתוך הבית. זה היה מאוד מלהיב. ומה היו הציורים האלה? שדות חיטה, תחנת קמח כמו שהיתה בהולנד או כל מיני דברים. אח׳׳כ זה כבר קיבל דברים אחרים אבל זה היה מאוד יפה.

ואף אחד לא חשב שיש כאן עומק גדול פשוט אומן שיודע לצייר בפרופורציה את הטבע לשים אותו על הקנבס - לעשות צילום בידיים שלו מה שנקרא. ובכלל משמה התפתחה כל ׳תורת האומנות׳ מוזיקה תיאטרון ריקוד וכו׳. ואנשים התרגלו לקבל את האומנות כפשוטה לבוא לראות ואז להגיד: עשה לי את זה/ לא עשה לי את זה. ולהגיד מה עשה לי את זה. היה לי נעים/היה לי לא נעים, זה הרגיז אותי/ זה לא הרגיז אותי. הבנתי/ לא הבנתי וכו׳.

אבל אז האומנים עצמם קלטו הרבה פעמים שהם רוצים להעביר מסר עמוק והמסר הזה מקבל ביקורת שטחית ולמעשה האומן לא הובן. האומן מאוד רצה להגיד מסר, אפילו מהפכני. נניח סתם הוא רוצה להתריס נגד הממשל, הוא רוצה להתריס כנגד בכלל החיים האלה, כנגד האנושות, להיות פרובוקטור או מהפכן. אז הוא לא יכול היה לכתוב את זה הוא צייר את זה. ואז בא משהו ואומר׳: אהה הציור לא יפה, הוא אפרורי לי מידי הוא מדכא לי את הנשמה. אתה אומר: שניה אתה הבנת מה היה שם בציור? מה אתה עכשיו בא? בגלל שהוא צייר את זה בעפרון? בגלל שזה שחור לבן? על סמך מה החלטת, בוא תגיד?

וכמובן אם האומנות קמו ׳מבקרי אומנות׳ - ומבקרי אומנות זה אנשים רגילים שלמדו באוניברסיטה קרטריונים שעל פיהם הם מבקרים אומנות. בחלק מהדברים הם פשוט עוזרים לסנן שרלטנים או אנשים שבאמת אין להם כשרון. וזה בסדר גמור. אבל הרבה פעמים הם עשו עוול לאומנים. כי אומן שבאמת רצה לבטא את עצמו והצליח לבטא את עצמו.. מה זאת אומרת הוא הוציא יצירת אומנות שמבטאת את עצמו והוא ציפה שבני אדם יבואו יראו את זה וירגישו אותו, ירגישו את הזעקה הפנימית שלו. במקום זה הוא זכה לאיזה ביקורת שטחית מאוד. והאומנים התחילו להזדעק כנגד ביקורת האומנות.

ואז נוצרה ׳אומנות אבסטרקטית׳ - אומנות אבסטרקטית הייתי אומר בכל ההבטים, פתאום למשל בציור אתה אומר זה כאילו נראה כמו קשקושים. או בריקוד אנחנו לומדים על ׳הריקוד המודרני׳ שזה נראה בלי מוזיקה ונראה שהם סתם שולחים את הידיים ואת הרגלים על הבמה והם נראים כמו משוגעים. או במוזיקה, שהמוזיקה פתאום נהייתה מוזרה קצת ואתה לא יודע אפילו איך להכיל את זה. ומה היא מבטאת, כי זה מוזיקה זה לא מדבר. ואח׳׳כ זה נהיה בעוד ז׳אנרים. זה ניכנס גם לקולנוע. והם למעשה ציפו מהצופה שיפתח עכשיו חוש נוסף.

כי אם אני מגיע למשל לאומנות אבסטרקטית מצוירת ואני רואה שם קשקוש ובכל זאת עומד לפני אדם ׳׳אומן׳׳ והוא אומר לי: תשמע אני אומן רגיל. ז׳׳א, אני יודע לעשות לך ציור רגיל. אתה רוצה שאני יעשה לך עצים ושדות חיטה? אני יעשה לך. אתה רוצה איזה אגרטל פרופורציונאלי יפה מאוד אצלך בבית? אני יעשה לך, זה לא בעיה. הציור הזה יותר עמוק הוא מביע ממני משהו הרבה יותר עמוק. זה לא שאני לא יודע לצייר וגם אני לא עובד עלייך. אני לא עכשיו קמתי בבוקר אמרתי: טוב, איך אני עכשיו מוציא ממך חמשת אלפים דולר, אני אומר לך שיש ׳אומנות אבסטרקטית׳ זורק כל מיני דברים על הקנבס מוכר לך את זה בחמשת אלפים דולר. אני רוצה להגיד לך שיש בזה משמעות. ובאמת באמת, אני מדבר באמת על האומנים האמיתיים שהם הביעו את עצמם והם היו יכולים להסביר לך בכלל שהאומנות שלהם הייתה זעקה, והם רצו למשל לתאר את הנפש.

למשל איך אני מתאר באומנות ׳כאוס נפשי׳? איך אני מתאר באומנות ׳זעקה׳? עכשיו זה לא רק זריקה של צבעים. ׳אומנות אבסטרקטית׳ הרבה מאוד אנשים חושבים שזה באמת עניין של לזרוק צבעים סתם בצורה אקראית. זה לא נכון. ׳אומנות אבסטרקטית׳ יכולה להיות עם אימגי׳ם יכולה להיות עם תבניות אבל הן מבטאות משהו עמוק מאוד. והנקודה היא שצריך לעמוד ולנטרל את הפשט. אם אתה תיתפס בפשט תהיה לך התניה אתה תגיד נעים לי/ לא נעים לי, הציור עושה לי את זה/ הציור לא עושה לי את זה, אני ישים אותו בסלון/ אני לא ישים אותו בסלון. אבל אם תתבונן לעומק של זה אתה תגלה שם רבדים.

התורה החיים האירועים

אומנות אבסטרקטית

׳׳תורתו אומנותו׳׳

להיות אומן של האחדות.

האמת היא שהתורה היא ׳אומנות אבסטרקטית׳ והחיים, כל החיים בכלל, כל האירועים (מה שאנחנו רואים עכשיו עם נגיף הקורונה וכו׳) צריך לדעת זה ׳אומנות אבסטרקטית׳. אי אפשר להגיד ׳יש חידק בואו ניכנס לבתים׳ זה לא נגמר בזה. אתה צריך להגות במתרחש. איך אני לוקח את הרחוב, איך אני לוקח את עצמי ואני הוגה במתרחש. איך אני עושה לו ׳פשט׳ ׳רמז׳ ׳דרש׳ ׳סוד׳. מה התנועה האלוקית שמביאה או עושה נניח את ׳נגיף הקורונה׳.

אתה בעצמך יצירת אומנות

אתה בעצמך פשט רמז דרש וסוד

תרגיש את זה.

בתיקון שבעים ׳בתיקוני זוהר׳ מדובר על ׳חוכמת הפנים׳ –  שוב אתה יכול לעמוד מול המראה ולהרגיש כמו דוגמן אתה יכול להרגיש כמו נסיך או בחורה יכולה להרגיש כמו דוגמנית. אבל אתה לא עשית את עצמך, את לא עשית את עצמך אתה פשוט נולדת וככה אתה נראה. אבל בורא עולם בא ואומר: אני לא סתם בראתי את התווים האלה, אני לא סתם עשיתי את העיניים האלה, לא סתם עשיתי את האף הזה, את המצח הזה, את הזקן הזה. אני לא סתם עשיתי אותו. זה לא היה עכשיו להרכיב רובוטים. זה אומנות. אתה בעצמך יצירת אומנות אתה בעצמך פשט רמז דרש וסוד. יש לך את חוכמת הפנים עליך, חוכמת גוף האדם, חוכמת כף היד. ואני מבקש ממך בעצמך פשוט תרגיש את זה.

התצורה מבטאת משמעות והיא לא ניתנת להעברה

למשל יש אנשים שמסתכלים על עצמם במראה ואומרים׳: אני צריך לשנות את זה אני לא יפה לא יודע אני יעשה בוטוקס אני יעשה ככה.. אני יוריד את האף.. אבל יום אחד כשאתה תתמלא באור החוכמה אתה תעמוד מול המראה ואתה תגיד: אני בול מייצג את הרוחניות שאני. הדמות החיצונית שלי מייצגת בול את ׳אור החוכמה׳ שיש בי ואי אפשר היה לקחת אותי ולשים בכלי אחר. וצריך להבין את זה כי זה מאוד חכם. כמו שאי אפשר לקחת את המשמעות של האות ב׳ קליגרפיה של האות ב׳ ולתת אותה לאות א׳. ולקחת את המשמעות של האות א׳ ולהעביר אותה לאות ב׳. אי אפשר. אלא התצורה מבטאת משמעות ואי אפשר להעביר אותם.

אז מה מבקשת תורת ההגות?

אז תורת ההגות בעצם מבקשת מן האדם היא אומרת לו: תלך פשט רמז דרש סוד, פשט רמז דרש סוד. כשאתה תגיע מהפשט אל הסוד - תוריד את האנשים, את הדרמות, את החפצים, תישאר רק עם תנועות פנימיות רק עם הרגשים. ותראה איך הם באים לידי ביטוי ומה המקור שלהם. [הרב נווה - אז שדיברתי בתחילת השיעור על עניין של ׳הגות הלב׳ שזאת שקיקה ׳חפץ הלב׳ רצון – זה הרצון הזה. הרצון לדעת מה התנועה שבעצם מובעת פה על ידי, על ידי האנשים, על ידי הציבור, על ידי העולם הזה. מה אתה מביע פה. מה אתה אומר כאן.

 

הכל התבטאות של רצון באהבה

עכשיו אם אתה תנסה לנסח את זה שכלית זה לא ילך. אם אתה תנסה להבין למשל (אני אתן לכם את זה ככלי) שהכל כאן זה ביטויים של אהבה. אני חושב שאפשר לראות את זה, אני חושב שאפשר להבין שכל ההתבטאויות של כל בני האדם, כל צורות ההתבטאויות והמעשים של בני האדם זה הרצון שלהם לקבל אהבה. יש כמובן עוד עומק מן הסתמא, אבל אני חושב שזה מספיק. נתתי לכם כרגע כלי להסתכל עליו ולהבין את ההתנהגויות של בני האדם.

דוגמאות

למשל הרבה מאוד אנשים אומרים לי: הרב בוא תגיד איך מתקנים את העולם. אז אמרתי: תראה כתוב בתורה הזוהר אומר לעשות ׳כנישתא חדא׳ עשרה אנשים שיאהבו אחד את השני. ואז אנשים אומרים: מה, עשרה, בקטנה מה קרה לך? אני אומר להם: בבקשה בכבוד. לוקחים עשרה אנשים ואומרים: יאללה בואו נתאחד. פתאום אתה קולט את השריטות של זה ואת השריטות של זה ואת בקשת התשומי של זה ואת בקשת הנראות של זה, וזה נעלב כי לא משתפים אותו.. וזה נהיה לא פשוט. יותר מזה, בואו ניקח שניים ׳זוג׳. ואתה אומר להם: אתם יודעים בזוגיות כל ההתבטאות שלכם זה התבטאות של רצון באהבה. ואנחנו מרגישים את זה. ואתה רואה בשניים לא בתשעת אלפים איש שני אנשים – מלחמת עולם שלישית. ואח׳׳כ של האדם בתוך עצמו, יש לו ׳גוף׳ ויש לו ׳נשמה׳ והוא נמצא במלחמה תמידית כל הזמן.

יש בנו עומק – להסתכל על כל דבר בשתיקה – לנסות לפצח את המשמעות -

התנועה האלוקית, ההבעה האלוקית

אז שוב אני אומר׳ זה עניין עמוק שאני גם לא רוצה כל כך לתת לכם כיוון כמו להגיד לכם: יש בכם עומק בלתי נדלה. ואתם צריכים להסתכל על כל דבר בשתיקה ולנסות לפצח את המשמעות שלו. כאשר המשמעות שלו זה התנועה האלוקית זה ההבעה האלוקית. ואם הקב׳׳ה השם המפורש שלו הוא ׳אהבה׳. ׳אור אין סוף׳ זה אור של שפע, של נתינה, של חסד. אז אפשר לשאול, איזה חסד זה עושה פה? איזה נתינה יש פה? איזה צורת הבעה יש פה?

אז אפשר להפשיט את העץ ולראות: איך הקב׳׳ה בעצם מתבטא דרך עץ, איך הקב׳׳ה מתבטא דרך אדם מסוים. ואז אתם יכולים להסתובב בכדור הארץ כמו ביצירת אומנות מדהימה שבה אתם מנסים להבין את הבורא. בפסקה מב׳ ׳בהקדמה לתלמוד עשר הספירות׳ הרב אשלג אומר שכל הבעיה היא שאנחנו לא מבינים אותו. אנחנו לא מבינים את ההשגחה שלו ואנחנו לא מבינים אותו. מכיוון שאנחנו לא מבינים אותו אנחנו מעוותים אותו.

אז למשל ׳נגיף הקורונה׳ זה רע או טוב. ׳שואה׳ זה רע או טוב. כאשר בנ׳׳א נפטר מן העולם או תינוק נפטר מן העולם זה רע או טוב? אם אתה ניכנס למערכת של שפיטה ברגע שאתה מנסה לשפוט אותו אתה תטעה. אם אתה תנסה להבין אותו אתה לא תטעה.

אז המטרה שלנו כאן

 (בגלל זה אני אומר זה לא שכלי שזאת הגות נפשית)

לעבור מהפשט לרמז לדרש לסוד.

העליה זה לגדול רוחנית.

 ׳פשט׳ זה תקשורת. ׳רמז׳ זה הבנה. ׳דרש׳ זה להתקרב. ׳סוד׳ זה חיבור.

ברגע שאתה עושה ׳הגות נפשית׳ - שאתה מנסה להבין את המשמעות.

אתה מנסה רק להבין. אתה לא שופט אתה מנסה רק להבין אתה לא תטעה. וקרוב לוודאי שאתה תגיע והקב׳׳ה יאיר בך את הכוונות שלו למה הוא עושה מה שהוא עושה.

סיכום

הגות – נתיב הפשט רמז דרש וסוד – תהליך של התפשטות הגשמיות – תנועה אלוקית – משמעות  

ההגות היא נתיב הפרד׳׳ס (פשט רמז דרש סוד). נתיב הפשט רמז דרש סוד עושה ׳התפשטות הגשמיות׳ הוא מפשט מוריד את המלבושים. מוריד מאברהם אבינו את הזמן שהוא חי לפני כך וכך זמן הוא מוריד ממנו את המרחב שהוא פעל בו נניח ׳חרן׳ וארץ ישראל׳, והוא מוריד אפילו את הגוף שלו ׳איזה דמות הוא היה׳ ׳מה היתה התמונה שלו׳. ומשאיר לנו בעצם את ׳תנועת החסד׳ בעולם (אני נותן את זה סתם כדוגמא) חפץ כמו ׳השולחן׳ מביע את העניין של להעלות דברים ממקום נמוך למקום גבוה. כל ׳תורת הסוד׳ מדברת במשמעויות כאלה; ׳זך׳ ׳עבה׳, ׳עליון׳ ׳תחתון׳ היא לא אומרת אנשים ׳פנימי׳ ׳חיצוני׳, דברים כאלה. אז היא למעשה הפשיטה מקומות: מי ניכנס, מי היה קודם בקודש הקודשים יצא החוצה. אז אתה מבין: אהה זה פנימי וחיצוני. מי עלה להר ירד אז אתה רואה שזה עליון ותחתון וכו׳.

 

תרגול

ההצעה שלי להסתובב קצת בעולם כשאתם עושים ׳התפשטות הגשמיות׳ [הרב נווה - אולי קצת כמו חירשים. להיות עיוורים בשלב הזה זה עוד רחוק]. לא לשמוע לא להיות מהופנט מהדברים מאיך שהם נשמעים כדי שזה לא ייתן לכם נופך פשטני. ופשוט תראו את המשמעויות של כל התנועות שנעשות פה. תנסו להבין מה הכל אומר.

הרי ׳דוד המלך׳ למשל כתב בתהילים ואתם תראו את זה בסידורים ובעלי רוח הקודש כותבים כל מיני שירות ותשבוחות על הקב׳׳ה ׳׳מלוא כל הארץ כבודו׳׳. אז אתה צריך להגיד: מה זה ׳׳מלוא כל הארץ כבודו׳׳? אנשים שכתבו ׳׳אין עוד מלבדו׳׳, ׳׳שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד׳׳

אז אתה אומר: איך אתם אומרים שהכל כאן זה ׳רשות אחת׳? אני רואה כאן מלא דברים, אני רואה כאן מלא התבטאויות ורואה פה ורואה פה ושומע את המוזיקה של כל הכלים. וזה לא נראה לו כאילו הם מפריעים אחד לשני או שהם סתם מקשקשים בשכל. הוא אומר: יש פה מוזיקה ואם יש כאן מוזיקה והכלים נמצאים בהרמוניה סימן שיש פה משהו שמנהיג את זה.

הצדיקים –

ניכנסים לפנימיות רואים את כל התנועות שקיימות בעולם והם שומעים מוזיקה, הם רואים שהכל נמצא בהרמוניה. הם רואים שהיקום פועל כסופר אורגניזם רוחני אחד ענק. והוא מסונכרן כ׳׳כ. הוא כ׳׳כ מדויק מאוזן עד רמת הגרגר שומשום. וזה נותן להם למעשה ׳עולם חדש׳. פחות רועש, פחות שכלתני, פחות מנתח, יותר עולם הרגשי של הבנה עמוקה של כל הדברים שנעשים. ולזה אנחנו קוראים הגות.

 

אז אני יסכם -

הגות היא הנתיב של הפשט רמז דרש סוד עד שמגיעים לתנועה האלוקית.

והפשט הוא המלבוש החיצוני ביותר לתנועת הסוד.

[הרב נווה - אני רוצה לפתח בכם בכלל את ההרגשה הזאת. תזכרו שזה שריר מנוון שלא הפעלנו אותו המון המון שנים ועכשיו צריך להפעיל אותו. אני אתן את זה אח׳׳כ על דברים. אנחנו נגיע למצב שאנחנו ננתח פסוקים, אנחנו ננתח סיפורים, אנחנו ננתח מקרים, עד כדי כך. ונראה שאנחנו מגיעים באמת למסקנות הנכונות. אבל בינתיים אני רוצה שאתם תעשו את זה בחיים, תלכו עם זה בחיים שלכם. ברוכים תהיו].