מאמרים

"סודות התפילה וההתבודדות" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

ואני תפילתי - להיות תפילה - חלק א'

אחת הטרוניות שמקבלים כל הזמן זה למה צריך להתפלל מתוך סידור? למה זה כ"כ חשוב? למה להחזיק את התהלים אם נניח מתרגשת צרה על האדם? למה לא להתפלל מהלב? התשובה של זה נעוצה באחד הסודות הגדולים של חכמת הקבלה שזה סוד האותיות.

הדרמה האנושית היא לא הפואנטה -

הקב"ה לא הוריד את האדם לעולם כדי להתעלל בו זו לא דרמה אנושית. זה בכלל לא קשור לבני אדם, אלא כתוב הכל בראתי לכבודי. "למעני בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". כך הקב"ה אומר. זה אומר שאנחנו לא הפואנטה. יש כאן שלמות אלוקית שבאה לידי ביטוי בהוצאה מהכוח אל הפועל, מהאור להוציא ולגלות את כל  שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו והן באות לידי ביטוי בחמישה עולמות, עשר ספירות, ארבע אותיות - י' ק' ו' ק' ולמעשה יש כאן הוצאה של שלמות.

אנשים בעלי נבואה גבוהה שיוצאים מן התמונה, מבינים שהפואנטה היא בכלל לא בני האדם, זה אפילו מעל רוח הקודש. ואתה מבין שבכלל הדרמה האנושית היא לא הפואנטה, גם האנשים הם לא הפואנטה. מדובר על אנשים ככלל, כחברה, ואפילו בן אדם פרטי הוא לא הפואנטה, לא משה רבנו, לא אברהם אבינו ולא רבי שמעון בר יוחאי, הם לא הפואנטה. הפואנטה היא  רק הקב"ה. זאת פריסת השלמות שלו, זאת הבריאה שלו, הכל יצא ממנו והכל יחזור אליו ולכן בניסיון שגוי לנסות לראות את העולם או להבין את התורה מבעד לעיני בני האדם זה לא כ"כ מדויק. גם "ואהבת לרעך כמוך" הוא אמצעי הוא לא בדיוק מטרה. גם "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" זה אמצעי ולא מטרה.  "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זה יותר קרוב למטרה. הזוהר אומר' למה נברא העולם? "בגין דישתמודעון ליה' " זה קרוב למטרה. אבל השלמות האלוקית; להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו, אפשר להגיד שזו המטרה.

זו הבנה מאד עמוקה אבל בהבנה הזאת צריך לדעת כמה דברים. מכיוון שאנחנו לא הפואנטה, כאשר מתרגשת צרה על האדם, האדם לא צריך לקחת את זה כ"כ אישית, כאילו נחתו עליו, שיבשו לו את החיים. שיבוש החיים שלו נעשה על פי הרגש הייסורים או העונג שלו. ככה שאם יש בארץ פיגוע המוני ואדם לא חש לזה בלבו, מבחינתו היום עבר בסדר. לא צריך ללכת כל כך רחוק... אם נספר כמה הומלסים יש בארץ, כמה אנשים עכשיו אין להם אוכל על השולחן, דברים שמזעזעים לרב את הנשמה בכל יום ויום, מה שהרב רואה ומנסה לעזור, יכול להיות שלחלק מהאנשים זה לא יזיז. יודעים אבל זה לא מייסר אותם, אז היום עובר רגיל...  אבל אם יודיעו לאדם שהבן שלו חולה סופני, זה יזעזע לו את אמות הסיפים ועכשיו זה סוף העולם ועכשיו צריך לעשות משהו.

אז האדם מגיב למציאות בהתאם לרמות של עונג או ייסורים ולא בהתאם למציאות האמיתית באמת, אלא הוא מגיב לדברים בהתאם למה שהוא חש אליהם. מן הסתמא, הקב"ה לא יכול לברוא עולם בהסתמך על זה ב"ה. המציאות הגלובלית למעשה היא מציאות שהיא אלוקות. ידוע על הרבה מורים רוחניים ועל הרבה סדנאות שמנסים לעזור ברמה הפרטית לצרות של האנשים, ללמד אותם העצמה אישית, ללמד אותם לפתור את הבעיות שלהם וזו טעות מרה. הדברים שנבראו לא נבראו בשביל לרפא אותם כך. וכאמור, בני האדם הם לא הפואנטה, ככה שברגע שאתה מנסה לפתור משהו לאדם עצמו זו כבר שיטת רפואה לא נכונה.   

לכן כל הרופאים שמיד ניגשים לפתור את הייסורים של החולה, זה כבר לא נכון. זו לא הבעיה בכלל. החוויה האישית של האדם לגבי העונג והייסורים כנקודה מקומית היא בעצמה קלוקלת והיא בעצמה שגויה, אז מה יש לרפא שגיאה?

רפואה זה עניין הרבה יותר עמוק אבל צריך לדעת שהעולם חולה בהסתר והרפואה שלו היא גילוי. ויכול להיות שלבן אדם עדיין יהיה חתך ביד ובגלל שהוא בהסתר הוא יצרח עד לב השמיים וברגע שתראה לו את הגילוי, החתך עדיין יישאר אבל הוא ישתוק ואתה לא נוגע לו בחתך, החתך נשאר והוא עדיין מדמם. אבל ברגע שאתה נותן לו את הגילוי לאירוע - כאן הוא שותק.

כל זה נאמר בהקשר של תפילה והשימוש של התפילה.

"בגין דישתמודעון ליה' " -

השיעור נפתח בשאלה - למה אנחנו צריכים לקרוא מן הסידור או להגיד תהילים? למה לא מספיק הלב? והסברנו שלהתפלל מהלב זה להיכנס לדרמה האנושית והדרמה האנושית היא לא הפואנטה. לכן, כשאדם יתפלל מהלב שלו, הכוונה מהייסורים שלו, מהצעקה האישית והפרטית שלו, זו לא הפואנטה. יש כאן משהו אחר שהוא הרבה יותר גדול מזה ולכן הקב"ה כביכול לא נתן מקום במסגרת סדר היום שהצעקה הזאת תתקיים. ידוע על הרבה מאד מקובלים שכן מאדירים את זה וכן אומרים' תזעק מקירות לבך ותהפוך את העולם במילים שלך... זה נכון, זה בסדר וזה בא כדי לעורר את האדם אבל הנכון הוא להתפלל תפילה סדורה; שחרית, מנחה, ערבית, תהלים, לימוד התורה בצורה הגולמית שלה. זו הדרך הנכונה. "בגין דישתמודעון ליה'" כדי שיתוודעו אליו. כדי שהאדם יבין בעצמו באיזו מציאות הוא נמצא.

התורה, הקב"ה ואנשי הכנסת הגדולה שניסחו את התפילה וכן דוד המלך, היו בעלי רוח הקודש הגבוהה ביותר שיש והם ראו מסוף העולם ועד סופו.  120 אנשי סנהדרין שלמעשה הם 121 (לא יכולים לשבת בבית דין מס' זוגי, צריך לשבת מס' אי זוגי כדי שאם תהיה הכרעה אז לא יהיה 60 נגד 60, אלא תמיד תהיה הכרעה) אבל קראו להם 120, לכן קראו להם הכנסת הגדולה. אחר כך הייתה הכנסת הקטנה שהם מנו פחות. היו 70 בלשכת הגזית. אנשי כנסת הגדולה כ- 120 לא מנו את המספר הזה סתם. זה כמו 10 כפול 12. 12 שבטים, 10 מכל שבט. ה-10 מכל שבט היו בהיררכיה של עשר ספירות. 12 שבטים הם כנגד 12 גבולי האלכסון.

כל סוגי ההוויות אלו אנשים למעשה שונים לגמרי אחד מן השני. לנו זה נראה פשוט כמו 120 חכמים גדולים מאד שהם היו תאומים בידיעה של התורה שלהם. לא. יש 12 גבולי אלכסון שהפירוש שלהם זה צירופי הוויה שונים. בכל חודש מחודשי השנה יש ארבעה שבועות. כל שבוע עומד כנגד אות בשם של הוויה. בניסן הוויה מסודרת – י' ק' ו' ק'. השבוע הראשון של ניסן מ-א' עד ז' בו - זה י'. אחר כך מח' עד יד' בו – זה ה'. אחר כך ו', אחר כך ה'.

בחודש הבא – אייר - האותיות מתהפכות. יש י' ק' ק' ו'. יש י' ו' ק' ק'.  ככה זה משתנה כל הזמן וזה נקרא – 12 גבולי אלכסון – 12 הוויות שונות, קומבינטוריקה שונה של השם הוויה. קומבינטוריקה שונה של השם הוויה יוצרת הוויה שונה ולכן יש לנו שינוי של העונות, יש לנו שינוי של הזמנים, יש שינוי של הרוחות, הכל משתנה וזה הכל בהתאם להוויות. גם בני האדם מסודרים ככה ולכן יש בני אדם שהם כן מתאימים לחודש מסוים וזה גם הולך לפי הלידה שלהם ותאריך הלידה שלהם. נדבר בהזדמנות על עניין של גורלו ומזלו של האדם, מתי הוא נברא. הרב פחות אוהב את זה בגלל שאנשים אוהבים נורא להיתפס בזה, אבל אם זה יהיה חלק מלימוד החכמה אז אפשר ללמד את זה.

12 הווית כאלה, כאשר נניח אם יש הוויה אחת כמו נניח שבט אחד שעניינו ניסן (את כל זה מוציאים מתוך ספר יצירה) ועכשיו יש בו עשרה אנשים שיש להם גם כן היררכיה רוחנית; את הגבוה בניהם שהוא כתר והנמוך ביותר בהם שהוא מלכות. אם תחשבו את זה ככה אתם תקבלו 120 אנשים שונים לגמרי במחשבה שלהם, גם בהיררכיה הרוחנית שלהם, גם בהתהוות שלהם ולכן יש מחלוקות בגמרא ובמשנה, ובין חכמי ישראל וזה בסדר, אלו לא מחלוקות רעות, כמו שאי אפשר להגיד שיש מחלוקת בין חודשי השנה, להגיד שהקיץ סותר את החורף, אלא זה חלק מחודשי השנה. כדי שתהיה שנה שלמה צריך את הקיץ וצריך את החורף. נראה שהם סותרים, זה בא מיסוד האש, זה בא מיסוד המים, אז נראה כאילו הם סותרים אבל צריך את זה. בשנה אתה צריך קיץ ואתה צריך חורף ואתה צריך זמני מעבר. אי אפשר לעבור ישר מהקיץ אל החורף, אלא יש זמנים. מהקיץ אנחנו עוברים לסתיו, מהסתיו עוברים לחורף. מהחורף עוברים לאביב ומהאביב עוברים לקיץ. אז ישנם זמני מעבר וזמני המעבר האלה יוצרים את המיזוג בין הקצוות.

היקום שלנו הוא אנאלוגי כי הוא אחד, הוא לא דיגיטלי, הוא לא בדידי. אין ישות רווח ישות רווח, אלא הוא אנאלוגי. מכיוון שזה כך, אנשי כנסת הגדולה שנמצאים ברמה הזאת ועובדים כאיש אחד בלב אחד, הם יצרו מבנה רוחני שלם ומושלם וחשבו כולם ביחד על נוסח התפילה שלנו. זה רמות של רגישות כ"כ גבוהות להפוך כל אות לתו מוזיקלי ולהרגיש מה האות אומרת.

חלונות אטומים שקופים -

בשער הטנת"א האר"י ז"ל כותב בעץ החיים שהא' האחרונה בטנת"א היא כנגד אות, מה שאנחנו קוראים – קליגרפיה, צורת הכתיבה, ממש צורת האות, איך שהיא נראית. ואחר כך יש את הניקוד. למעשה יש עשרה ניקודים. בכתר יש קמץ, בחכמה - פתח, בבינה - צירה, בחסד - סגול, בגבורה - שווא, בתפארת - חולם, בנצח - חיריק, בהוד - קובוץ, ביסוד - שורוק והמלכות היא ללא ניקוד.

הניקוד למעשה יוצר מצב שמכיוון שהאות מסתירה על האור... הרי, אות, אם אנחנו שמים אותה על דף לבן היא מסתירה אותו, היא הצל, היא גורעת מן הלבן, אבל בכל זאת זה נקרא חלונות אטומים שקופים, בכל זאת מצד אחד זה אוטם, מצד שני זה מגלה. למשל, אם כתובה המילה דָל"ת או דֶלת, אני יודע מה כתוב כאן ואני יודע מה זה בא להגיד. אם כתוב על דף לבן 'פה יש דף לבן' אני יודע למה הכוונה. אני לא מתייחס לכתוב, אני יודע שהכוונה שזה אומר שיש כאן דף לבן. או שכתוב 'ניתן להשתמש בדף זה' אז אני יודע שניתן להשתמש בדף זה. זה נקרא חלונות אטומים שקופים.

יש את צורת האותיות ויש את הניקוד שלהם. הניקוד שלהם זה כמו צמצם במצלמה. למעשה צמצם במצלמה מצד אחד כולא את האור ועושה לה צל וחשיכה, זה שרוול בסך הכל, אמנם יש לו עדשות אבל זה שרוול והשרוול עצמו מצמצם את האור, הוא לא מכניס את כל האור. אז צריך שיהיה לו צמצם נפתח. שאפשר יהיה לפתוח או לסגור בהתאם לצורת התאורה.

הניקוד - זה בדיוק מה שהוא עושה; קמץ מקמץ את האור הרוחני, פתח פותח את האור הרוחני, צירה מצר את האור הרוחני ויש הבדל בין לקמץ את האור הרוחני לבין להצר את האור הרוחני. לקמץ זה להקטין. להצר זה אומר שיש אור, רק אתה מצר אותו. הסגול למעשה נותן הארה קבועה מכל הכוונים, השווא עושה השוואה בין הצד הימני של האותיות לבין הצד השמאלי של האותיות. למשל, "בראשית" כתוב בשווא וזה אומר שכל מה שיבוא אחרי בראשית  עד ל"עיני כל ישראל" זה כל התורה כולה, אבל מה יש מימין למילה בראשית? הדף הלבן של הקלף, האור אין סוף. אז יש לנו את האור אין סוף שווה לכל התורה כולה. הכל לומדים מהשווא שבאות ב' של המילה בראשית.

החולם עושה הלחמה בין החלק העליון, בין העולם הרוחני לבין העולם התחתון, החיריק יוצר התנגדות לשון חריקה, הוא למעשה התנגדות, חיכוך בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי. ההוד – קובוץ, מקבץ את האור הרוחני. היסוד - שורוק יוצר קשר בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי והמלכות אין לה ניקוד ולכן ישנן אותיות שמדלגים עליהן או אותיות סופיות שלא אומרים אותן. שהוגים אותן, למשל כמו אבא שהא' בסוף לא נשמעת או לאלוקים – אמנם כתוב ל-אֶלוקים, אבל אנחנו לא אומרים את הא', אנחנו מדלגים ואומרים לאלוקים. יש הרבה כאלה וחשוב לדעת מה זה עושה. כל דבר כזה זה מידע, זה נותן המון מידע על הכל.

תגין -

אחר כך יש את התגין. תגין זה הקישוט שנמצא מעל חלק מן האותיות, שרואים אותו בצורה של קוץ ונקודה עליו. הוא נראה ממש כמו סיכה שנמצאת על האות עצמה. ישנן אותיות שיש עליהן שלושה קוצים כאלה, שלושה תגין כאלה וזה נקרא באותיות – שעטנז גץ. בין אם הן סופיות ובין אם הן לא סופיות, אתם תראו עליהן שלוש תגין כאלה. כשיש תג כזה עליהן זה בא לרמז על צורת הנהגה, יש הנהגה של קו אחד ויש הנהגה של ג' קוין. האותיות שיש עליהן קו אחד הן אותיות מאד גבוהות כמו למשל בשם הוויה. גם התגין נותנים מידע. נעשה שיעור על עניין האותיות ונלמד כמה מידע אפשר להוציא ממילה אחת אפילו שיש בה שתי אותיות, כמו אב.

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.