מאמרים

"סודות התפילה וההתבודדות" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

ואני תפילתי - להיות תפילה - חלק ב'

טעמים - הפואנטה של הכל זה הט' של הטנת"א – טעמים. הטעמים זה המצלול. כמו שיש תווי מוזיקה, ככה יש למעשה תנועות מוזיקליות שאלו טעמי המקרא שהחזן, הבעל קורא בבית הכנסת אומר אותן ביום שבת. אסור לקרוא את התורה בקריאה כי זה נותן משמעות ואסור לתת משמעות סתם. המשמעות האמיתית של קריאת התורה היא המוזיקה. אז אתה יכול לקרוא את הדברים הכי גרועים שכתוב בתורה; "ויהרוג קין את הבל" "שכם בן חמור אנס את דינה", כל מיני דברים כאלה ואתה קורא את זה בניגון, קורא את זה כמוזיקה שלמעשה היה צריך לקרוא את זה אולי בבכי, אולי בקריעה, לא. קוראים את זה במוזיקה.

אומר האר"י ז"ל, שבסופו של דבר שער הטנת"א מחולק כמו פשט, רמז, דרש וסוד ובסופו של דבר הכל הרי יעלה לתורת הסוד, אז הכל יעלה לטעמים ובסופו של דבר אנשים יבינו שכל התורה היא למעשה ניגון, היא מוזיקה. זה לא צריך להפתיע, כתוב שהתורה היא גם חכמה, התורה באה מהחכמה, היא ספירת חכמה, מעולם האצילות, היא נקראת תורה דאצילות. יש תורה דאצילות אבל המלבוש שלה זו התורה הזאת. אמנם היא ניתנה בזעיר אנפין (אל תתבלבלו בזה, חשוב שתשמעו את זה) אבל זה מלבוש לתורת האצילות והתורה למעשה בפועל, ניתנה מעולם האצילות. אם התורה ניתנה מעולם האצילות, כשנגיע לעולם האצילות אנחנו נשמע אותה כמו ניגון וכשאתה שומע כמו ניגון זה כמו ללכת להבדיל אלפי הבדלות לקונצרט ולשמוע רק את הניגון. אם מישהו ישאל אותך אחר כך מה היה שמה, אי אפשר להסביר את זה, זה לא שיר שאתה יכול להגיד איזה שיר יפה ולצוטט לו אחר כך את מילות השיר, או לראות הצגה ולהגיד את תוכנה ואת המשמעויות שנובעות ממנה, אלא אתה לא תוכל אח"כ לתאר מה היה בקונצרט, ששמעת רק מוזיקה, אבל אתה כן חווה את החוויה הרגשית מזה.

המוזיקה הכללית של כל התורה כולה, הניגון הכללי, הוא ניגון של צלילים שהם בונים תבניות ומחריבים אותן, בונים תבניות ומחריבים אותן, עד שלאדם שיהיה לו את הניגון המלא של התורה, למעשה לא יישארו שום תבניות. זה משהו שכביכול יוצא מן האין סוף ונשבר, יוצא מן האין סוף ונשבר, כמו גלים בים, עד שנשאר בסוף הים השקט.

מי שקרא את כל התורה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" עם כל הטעמים שלהם בצורה מדויקת ומדוקדקת, בסוף נשאר עם שקט מוחלט והבנה מוחלטת של מה שהוא קרא. ואם ישאלו אותו מה קראת? הוא יגיד - הכל אחד.

הטעמים הם צלילים והם שייכים לרובד הסוד ולכן, אנשי כנסת הגדולה, כאשר הם הרכיבו את התפילה הם היו ב – level  הזה, ב- level  של הממשק בין האין סוף לבין האותיות עצמן ומשמה הם ניסחו תפילה. התפילה עצמה נראית נורא מבורדקת, מבולבלת; פסוק מתהלים, פסוק מנביאים, פסוק אחד אולי מהמשנה, פסוק מפה, חלק מהתפילה פה, אמירה אישית, בקשה, כל מיני דברים ששייכים למנהגים וזה נראה כאילו אתה אומר' מה אני קורא פה? למה זה שייך בכלל לחיים שלי? אני יכול לבוא כ"כ טעון ביום יום ואני רוצה כלי ביטוי לפני הקב"ה, להגיד לו' רע לי, קשה לי, לא טוב לי. אני רוצה שאתה תעזור לי בדברים מאד מסוימים, יש לי פנייה מאד מסוימת, יש לי מה להגיד לך... ופתאום אני קורא על 'פיטום הקטורת' ועל 'הקורבנות' ו'הודו לה' כי טוב' וכל מיני דברים כאלה, פתאום קריאת שמע, פתאום קריאת 'שמונה עשרה', 'חונן הדעת', 'רפאנו ה' ונרפא', 'מודים אנחנו לך', לא ברור... אח"כ תחנון, אח"כ השיר של יום, אח"כ 'עלינו לשבח'. אתה אומר' מה היה פה בכלל?

אז צריך לדעת כמו שאמרנו, שהפואנטה היא לא הבעיות שלנו, היא לא הדרמה האנושית, רק ללמוד את התפילה, רק ללמוד את שחרית (אנחנו נלמד את זה במסלול הזה), ורק להבין מה זה, זה פחות או יותר לעבור על כל התורה כולה. פחות או יותר בשחרית, הם הכילו את כל מה שהתורה רצתה להגיד רק בצורה של תפילה. והתפילה היא מאד מאד מאד גבוהה.

מה עשו לפני אנשי כנסת הגדולה? היו נביאים שהיו מתנבאים ולאותו יום הם היו מורידים ייחודים ואמירות שהיו שייכות לאותו היום, אבל זה היה מאותו עניין. מכיוון שהתפילה היום היא מלבוש לדברי הנביאים שהיו קודם לכן, ככה שהם היו תמיד מחוברים. כנ"ל במדבר. גם במדבר הם היו נביאים בעצמם, כולם, אז הם קיבלו בנביאה את תפילת היום. ושוב, התפילה שיש בידנו היום בסידורים (לא משנה אם אתה אשכנזי או ספרדי או ליטאי או חב"דניק) זה מלבוש למעשה לתפילה שהייתה במדבר או לתפילה שהייתה נהוגה עוד קודם לכן.

מה היה לפני מתן תורה? כתוב שבאמת מי שתיקן התפילות האלה, מי שתיקן את תפילת שחרית זה אברהם אבינו, מי שתיקן את מנחה זה יצחק אבינו ומי שתיקן את ערבית זה יעקב אבינו, אבל הנוסח לא היה כזה, אלא זה היה התיקון של זה. התיקון של זה זה אומר – המשמעות של זה בעולם כלפי הקב"ה. האמירה שצריכה לצאת באותם זמנים מאת הקב"ה, מאת השלמות, תיקנו אותה אברהם, יצחק ויעקב. ומה שיש בידנו זה רק מלבוש לזה. אז אם תשאלו' האם זו בדיוק התפילה שהתפלל אותה אברהם אבינו? התשובה היא לא בדיוק, זה רק המלבוש לאותה תפילה. אם תשאלו אם זה אותו התדר? התשובה היא כן, זה אותו התדר, זה אותו הניגון. לכן אנחנו מייחסים אותו למקור.

מה היה לפני אברהם יצחק ויעקב? הדברים האלה תוקנו במחשבה של נוח. נוח ידע לתקן את הזמנים ולפני זה זה היה אצל האדם הראשון. אפילו האדם הראשון, כתוב' התפילה הראשונה שלו הייתה מנחה. הרי הוא נולד במנחה ביום שישי והדבר הראשון שהוא קם ועשה זה התפלל תפילת מנחה. לכן כתוב שתפילת מנחה היא כ"כ חשובה שאדם הראשון נענה בתפילת מנחה ואליהו הנביא נענה בתפילת מנחה.

לכן זה חשוב מאד שנעשה את התפילות האלה ככתבתן וכלשונן. דבר נוסף, חשוב שנבין את התפילות מהצד של הבורא. מהצד של מה שהוא התכוון אליהם ולא מהצד שלנו, אלא שוב, מהצד שלנו זה לא נכון להסתכל על זה. הרבה אנשים אומרים לרב: אני מרגיש חיסרון אחרי שאני מתפלל או אני מרגיש מרוקן אחרי שאני מתפלל. אני לא מרגיש שהתפילה מייצגת אותי. התשובה היא שזה בגלל שהאדם חשב שהתפילה היא בשביל הצרות שלו ולמעשה התפילה לא מיועדת לצרות של האדם, התפילה היא שיר, התפילה היא ניגון, התפילה היא דעת, התפילה היא תודעה, התפילה היא התחברות והיא נועדה להתחברות, זה שלב של התחברות. זה כמו  'פשוט תחבר אותי' תיקח אותי לעולם עמוק יותר... ואם האדם משתמש בתפילה כעניין של התחברות; קם בבוקר ומוכן להיכנס למימד עמוק יותר, אז אנחנו מדברים עכשיו על הדבר האמיתי.

האם יש קשר בין תפילה לבין הגות?

התשובה היא כן, בטח. התפילה היא הגות ואפשר לומר שהגות היא גם כן תפילה והכל כלול בזה למעשה. אז קודם כל אנחנו צריכים לשנות את הראש, לצאת קצת מהדרמה האנושית שלנו ולהבין שאנחנו לא הפואנטה, שיש כאן פואנטה שהיא הרבה יותר גדולה שהיא השלמות, שהיא הבורא.

ומכיוון שאנחנו צריכים ממילא להחזיר את הזהות שלנו לבורא אז גם לנו יש בזה אינטרס ולכן לקום בבוקר ולבכות על הציפורן שנשברה ולכל אחד יש ציפורן שנשברת קצת יותר חזק, זו לא הפואנטה. אפילו ב"רפאנו ה' ונרפא" – אין שם כוונה בכלל לבריאות הפיזית. יש שם כוונה של השלמת האיברים הרוחניים. כי ברגע שהאדם מנותק משורשו, האיבר הרוחני שלו ששייך לאותו מקום מנותק, אח"כ זה מקרין על האיבר הפיזי ואז האיבר הפיזי חולה. לכן, מחלה זה לשון חלל – מקום שיש בו העדר אור ובריאות זה לשון לברוא, צריך לברוא באותו מקום אור.

תורת ההתחברות -

החשיבות הגדולה באמת היא ההתחברות לעולם האותיות. נדבר על זה בשיעור של החסידות אבל חשוב מאד גם פה לחבר אתכם בנפרד לזה, מהסיבה הפשוטה שבתפילה האותיות הן קריטיות. יש לא מעט ספרי קבלה שזה העניין שלהם, הם לומדים רק על האותיות. אתה יושב ולומד אות אות. זה אמנם כתוב בשפה קבלית, עם היכלות וספירות וגימטריות וזה בכלל לא פשוט לאדם הרגיל ואדם רגיל לא יבין את זה. אפילו הרב אשל"ג שבא לכתוב והוא רצה לכתוב את זה בצורה פשוטה לעם כדי שכל אחד יבין את זה, הוא כתב רק על האות א' אלף דפים ואז הוא הבין שזה לא ישים והניח את העבודה שלו.

ביהדות יש שבעים אלף ספרים. אין לנו מספיק זמן... אם בן אדם חי 70 שנה, זה אומר שהוא צריך ללמוד אלף ספרים בשנה וזה אומר' בערך שלושה ספרים ביום וזה מגיל אפס. מתי יש לנו זמן לעשות את זה? אנחנו צריכים לעסוק בהתחברות אנחנו צריכים לדעת את כל תורת ההתחברות. וזה אומר' ללמוד את תורת התפילה היטב, ללמוד את תורת הקבלה היטב כי היא תורה שורשית וכתורה שורשית היא יכולה להכניס אותנו מאד למעמקים וכתורה שורשית היא יכולה לחבר אותנו למקום של הבנה מאד מאד עמוקה. ספרים נכתבו ברמה הרבה יותר נמוכה. מי שהתחבר כתב ספרים ברמה יותר נמוכה כדי לחבר אנשים ברמה יותר נמוכה ואז מרבית הספרים הם פשוט לא רלוונטיים פתאום.

למעשה, מה שיישאר בסופו של דבר מבין כל הספרים שנכתבו זה משנה, גמרא, שולחן ערוך ספר הזוהר והתנ"ך. אח"כ גם מזה יישאר רק הזוהר, אפילו מבין כל ספרי הקבלה, אפילו לא עץ החיים. יישאר הזוהר, התורה והשולחן ערוך. וכתוב שכשהמשיח יבוא הוא יחזיק ביד אחת את הזוהר הקדוש וביד השנייה הוא יחזיק את תלמוד עשר הספירות. זו תהיה השפה. צריך להכין את עצמנו לקראת הבאות מכיוון שאלו שפות שורשיות.

להבדיל, כמו שאמרנו, יש לנו פשט רמז דרש וסוד וזה מקביל בתכנות לארבע רמות / דורות של תכנות; יש לנו שפה דור רביעי כמו visual basic, visual c, visual c++, שבו אתה רואה פטשים של ציורים שאתה יכול ללחוץ עליהם וזה עושה משהו אבל למעשה הם מתוכנתים, כי אם אתה תעשה כזה ציור ב – paintbrush  ותלחץ עליו זה לא יעשה כלום. אז יש לך ציורים אפילו כמו כפתור של סגירת מסך, סגירת חלון, או שמירה או כל הכפתורים שיש אותם - זה הכל דור רביעי. דור אין הכוונה זמן אלא שכבה. אז הציור הזה מקושר לדור שלישי שזו אותה שפה. אם זה תוכנת ב- visual basic  אז זה כתוב ב- basic, אם זה visual c  אז תוכנת ב-c , אם זה כתוב ב- visual c++  אז זה תוכנת ב- c ++ ושמה יש שורות קוד; נניח- if – then, אם - אז, אם עושים לך ככה אז תעשה ככה, אם לוחצים כאן אז תעשה ככה, תגיב ככה... אבל גם הרובד הזה רשום באנגלית. אלו שפות שכתובות באנגלית שיהיה נוח למתכנת. אז גם את זה צריך לתכנת. אז יש בשביל זה עוד שכבה. השכבה היא שפת אסמבלי – שיש שם פקודות שגם הן באנגלית אבל עם שורות קוד שורשיות יותר שנותנות פקודות יותר שורשיות. זה לשפת מכונה. וגם את זה צריך לתכנת. אז ברובד הראשון יש למעשה רצפים של 010101, איפה יש חשמל אין חשמל, כמו במקלדת. אתם במקלדת אמנם לוחצים על א' אבל זה סתם פלסטיק שתקוע שם. מישהו צריך להחליט שהא' נמצאת בדיוק שמה וכשאתה לוחץ על הא' אז זה נותן תדר מסוים של חשמל. פשוט, איך שאתה לוחץ, זה כמו שפת מורס, יש לו תדר מסוים שהוא נותן אותו ואז הוא כותב לך על המסך א'. אז מישהו צריך לתכנת את זה...

אותו דבר זו התורה שלנו. יש לה את הפשט שלה שזה העולם הזה; עצים, פרפרים, דשא, חיות – כל מה שאנחנו רואים זו שפה דור רביעי, זה ויז'ואל תורה. ושפת התורה זה הפסוקים. הפסוקים שאנחנו קוראים אותם זו שפה דור שלישי. השפה דור שני, שפת אסמבלי לצורך העניין הזה זה הזוהר הקדוש. שפה דור ראשון זה אורות וכלים - יש אור אין אור. צריך לדעת את זה. כדי לדעת את זה צריך לדעת מאד את המשמעויות של האותיות עצמן. זה נאמר כדי שאנחנו נתחבר ונחליף ראש. פה אנחנו לומדים קבלה ברמה מאד גבוהה שמה שמאפיין את הגבהות שלה זה רמת הדיוק שלה והוא רלוונטי לכולנו.

הרב לא חושב שיש בן אדם שיכול לחשוב שהשיעור הזה לא רלוונטי עבורו, יש בן אדם שיכול להגיד שהוא לא בשל לזה והוא לא שומע את זה וזה בסדר, אין בעיה. תחזור לחיים הרגילים שלך עד שתתבשל לזה. אבל מי שכבר בשל וזה מדבר אליו, כדאי שלא יעזוב... ישנן נשמות בשמיים שנקראות נשמות אבודות וחלקן הן אבודות משום שהן לא עשו את העבודה שהן היו צריכות לעשות אותה, אבל חלק גדול מהן אלו נשמות שפספסו; היה להן פוטנציאל, ציידו אותן בהכל, נתנו להן את כל מה שהן צריכות, כל הציוד והאביזרים שהן צריכות לגמר התיקון שלהן והן בחרו לא לעשות את זה, הן בחרו בהזנחה, הן בחרו לחזור להשתקע בחיים האלה, הן בחרו בנוסטלגיה, בחרו להיות ילד קטן ולא לנצל את הפוטנציאל שלהן להמשיך הלאה ולהיות אלוקיים. והנשמות האלה כנשמות אבודות זועקות וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו – "תוציאו אותי מכאן" ואלו נשמות שפספסו את היעוד שלהן, נתנו להן את הידע, הן מחוברות, הן יודעות, הן אפילו גאונות, הן יכולות ללמוד בזמן קצר או לדעת בזמן קצר הרבה דברים והן לא מנצלות את זה וזה חבל מאד. זו בכיה לדורות... וחשוב מאד שאדם ינצל את הפוטנציאל שלו, שיעשה את הכל כדי להישאר ער, שיהפוך את העולם, שיבעט, העיקר שהוא יראה סימני חיות.

הטבע הרוחני שלנו -

אמנם השיעור הזה נשמע גבוה אבל הוא לא גבוה. זה טבעי, זה שייך לטבע הרוחני שלנו. הרב לא חושב שהוא נמצא במקום גבוה הרב חושב שהוא נמצא במקום טבעי. זה כמו שמישהו ישווה את הבגרות שלו לילדות שלו. אז הילדות  זה לא דבר טבעי, אתה לא רוצה להיות שם ילד כל החיים שלך, זה לא טבעי לך, אלא, הבגרות ויישוב הדעת זה הדבר היותר טבעי.

אותו דבר גם בבגרות הרוחנית. הבגרות הרוחנית, ככל שאתה יותר בוגר רוחנית, זה יותר טבעי לך. אז אלה שעכשיו שומעים את השיעור וחושבים שזה גבוה, תדעו שאתם לא נמצאים בטבע הרוחני וזה לא טבעי לכם וכאשר אתה תעלה, תשתלט על המידע הזה ותכיל אותו, אתה תרגיש שזה יותר טבעי. הרבה אנשים מרימים גבה או כועסים בזה שהתורה או הרב או הקב"ה לא משרתים את התפילות שלהם ואת הרצונות שלהם - כי הם למדו אצל רב אחר שזה לגיטימי להתפלל על נעליים קרועות. אצלנו זה לא עניין של לגיטימציה ואנחנו לא מורידים את התורה למקומות נמוכים. צריך לעלות אל התורה לא להוריד את התורה וזה נדרש מכל אדם ההתקדשות הזאת. ואם אדם מנסה לפתור את עצמו בענווה פסולה ולומר 'איני ראוי' אז תעשה את עצמך ראוי. אף אחד מאתנו לא ראוי. מישהו ראוי? כל בשר ודם הוא ראוי? מה זה שייך לראוי?

אנחנו חלק אלוק ממעל, זה הטבע הרוחני שלנו, מה זה עניין של ראוי, זה שלנו. זו השבת אבדה. ולכן זה חשוב מאד קצת להתנער ממחשבה ילדותית וקטנונית. אנחנו שומעים את זה כ"כ הרבה פעמים מכל כך הרבה מקומות: אני למדתי מרב אחר משהו אחר... פה אנחנו לומדים את האמת והאמת נמצאת מול העיניים. שמישהו יגיד מה הקשר בין הצרות האישיות שלנו לבין שחרית, מנחה וערבית? קשר אחד לא עשרים שקיים בין הכתוב לבין הצרות היומיומיות, לבין הדרמה האנושית... אין, לא כתוב שום דבר. גם שאנחנו מתחילים תפילת ערבית "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית" זה לא קשור בכלל לבני אדם, זה לא קשור לדרמה האנושית בכלל.

הרבנים שלימדו את זה עשו טעות מרה ועדיין עושים טעות מרה, הם בעצמם מתפללים תפילה משעממת וריקנית והם בעצמם לא הוגים בתוך התפילה עצמה והם לא מבינים מה התפילה עצמה אומרת. התפילה היא למעשה מבנה רוחני, מוזיקה, ניגון של התחברות. המטרה של התפילות - תפילה לשון התפתלות, כמו פתיל תכלת, זו התפתלות אל התכלית. מאד חשוב שאדם יבין שבשעת התפילה זו שעת התחברות וזה זמן אינטימי ביותר ורצוי לא לעשות את זה כ"כ מהר אלא צריך לתת לזה טיפה זמן. זה זמן אינטימי. זה זמן של זווג וצריך לקיים אהבה גדולה מאד בין הבורא לבין הנברא. זמן של תפילה הוא זמן קדוש מאד. זה ממש כמו להיכנס לחופה, כמו להסתודד עם האישה זה כמו לעשות דבר שבינו לבינה. והמטרה היא לא לבוא עם העומס של החיים ולזרוק את זה עכשיו. רואים הרבה אנשים שקרו להם אירועים לא נעימים ופתאום הוא שם כיפה, רץ לבית הכנסת, מתחיל שחרית, מנחה, ערבית, פותח את התהלים, מה הקשר בין מה שאתה קורא לבין הצרה שלך? צריך לדעת שזה לא כ"כ קשור.

דברי הרב: אני אומר לכם את האמת. אני לא מהרבנים שמחזירים בתשובה, זאת לא האג'נדה שלי, אני באתי ללמד את האמת. ברגע שראיתי שלא מלמדים אותי את האמת זה הכעיס אותי מאד וזה גרם לכך שהשלוש שנים הראשונות של התשובה היו מבולבלות מאד בגלל רבנים מבולבלים מאד עד שמצאתי את הרב שלנו ואז למעשה התיישרתי ואז אתה קורא ומבין' כאן יש עקביות, יש כאן דרך ואתה מבין מה קורה ומה עובר עליך ואז אתה מבין גם איך להשתמש בתפילה.

אנחנו נבהיר את זה כמובן וזה לא יהיה בשיעור אחד, נצטרך בשביל זה כמה וכמה שיעורים, מן הסתמא זה מסלול שלם, כל החיים צריך ללמוד על התפילה, כל יום צריך להיות שיעור על התפילה. אם היינו יכולים לעשות כל יום שיעור על התפילה לפני התפילה (זה נקרא הכנה לתפילה), היינו עושים את זה וגם זה לא היה מספיק. אבל העניינים כאן אלו באמת עניינים של התחברות. אנחנו נגלה דברים בראשי פרקים ונעשה את זה לאט לאט ובע"ה השם הטוב ייתן לנו לפתוח את זה בצורות כאלה ואחרות.

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.