הרב אריה חיים נווה שליט"א
מסודות הדעת- ריקות או מלאות
חלק מהעניין של השיקום הרגשי של האדם והשיקום בכלל מצריך כמה דברים,
בשעורים שלנו אני משתדל ללמד עקרון בחוכמת הקבלה. בעקרון את חוכמת הקבלה היה צריך ללמד בצורה מסודרת מתוך ספר אבל למעשה אין ספר מסודר. בכלל ביהדות אין ספר מסודר על אף נושא. ספר מסודר אני מתכוון לרציונאל האנושי. הרי כל הדברים האלה נכתבו ברוח הקודש ומכוון שזה נכתב ברוח הקודש אז מי שחווה את זה חווה את זה מקבילית. אז זה לא שהוא עשה כאוס הוא דיבר ומסר שהוא ראה אלא הם השתדלו מאוד שזה יהיה מפנימי לחיצוני. כולם השתדלו שזה יהיה מפנימי לחיצוני. אבל עדיין לאדם הרגיל הרציונאלי שחי פה זה לא עושה לו סדר אין לו 'התחלה' 'אמצע' ו'סוף' הוא לא יודע מה לעשות עם המידע הזה. הוא לא יודע מאיפה זה מתחיל.
גם גמרא. תיכנסו לישיבות תגיד להם' מאיפה מתחילים. יגידו לך' בוא תשב אתנו תתחיל מפה. כן' אבל מאיפה הגמרא מתחילה. אז הם יגידו לך' רשמית זה מתחיל מ''מסכת ברכות'' אבל זה לא מחייב כי זה לא סיפור זה דיונים על מצווה ועל פסוק. אתה יכול להתחיל מפה. ותמיד לנו נראה' אבל איפה ההתחלה פה מאיפה מתחילים לאחוז.
ובמידה מסוימת זה נכון ובאמת צריך לעשות לזה סדר אבל המקובלים אהבו להשאיר את זה ככה כדי שאדם יתעלה לרוח הקודש מאשר להוריד את רוח הקודש לרציונאל. יש על זה דיון גדול מאוד וזה וויכוח שהוא לא פשוט 'ויכוח לשם שמים' )לא משהו שמשהו לא מסכים עם משהו( כי יש כאלה שנורא חרדים לקדושה הזאת ואומרים': למה להוריד את הקדושה לעם שהעם יעלה לקדושה. מצד שני אנחנו רואים שלהרבה מאוד אנשים זה קשה מאוד.
אותו דבר קורה ב''עץ החיים''. תפתחו ''עץ החיים'' לא מבינים כלום. גם מה שעשה הרב אשלג מתוך ''עץ החיים'' הוא ליקט וסידר ''תלמוד עשר הספירות''. ואז הוא התחיל לסדר את הדברים קצת יותר בצורה דידקטית. למעשה עד הרב אשלג אף אחד לא העז ללמד בצורה דידקטית אלא רצו לחנך את האנשים לעלות לקדושה ולחוות את זה מן המקום הזה.
גם התורה היא כזאת כתוב ''אין מוקדם ומאוחר בתורה'' כי באמת רואים פסוקים שכביכול תקועים באמצע העולם. למשל, בסוף ''פרשת וישלח'' שמדובר על יעקוב אבינו שבורח מבית לבן ואז המלאך תופס אותו הוא צריך להיפגש עם עשיו ולהילחם אתו ובלילה הוא נלחם. נראה כאילו יש שמה סיפור הגיוני. פתאום תקוע שם ''ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וימלוך בלע בן בעור'' ואתה אומר': מה הקטע הזה עושה פה. למה הוא קשור. הוא לא קשור לדברים שהיו לפניו ולא לדברים שאחריו נראה כאילו קטע תלוש. וזה ככה גם ב''שיר השירים''. תנסו להבין את הקשר בן פסוק לפסוק. לא מבינים. אתה אומר': מה הקשר בן פסוק לפסוק. אני יכול להבין כל מילה כשלעצמה אבל ההקשר לא ברור.
אז זה הרעיון של רוח הקודש
ברוח הקודש אתה עולה לעולם מקבילי שבו אתה חווה את הכל בבת אחת אתה מבין אותו בבת אחת. אבל אין שם כאוס כי מי שנמצא שם יש שם רציונאל של רוח הקודש. אבל כשאתה צריך להוריד את זה לפה ולסדר את זה בצורה של התחלה אמצע וסוף אז זה כבר נהיה מסובך יותר. והרבה לא רצו להתעסק עם זה. הרבה פחדו אמרו': שזה מרגיש להם כאילו זה מוריד את הקודש. איך אני אקח משהו שהוא מכתב אלוקי ''המכתב מכתב אלוקים הוא'' ואני יוריד אותו עכשיו לבני אדם שיתחילו לשפוט את זה. ותמיד הייתה בעיה לתמלל. יש לא מעט צדיקים מסביבנו שהם אנשים ענקיים והם מחוברים וכשהם יורדים תשאל אותו': מה אתה חווה. הוא לא יודע להגיד לך. אין לו את הכלים המילוליים כדי להגיד לך את זה. הוא יגיד לך חוויתי את זה אם תשאל אותי אולי אני יכול לענות 'שאלה תשובה' אבל אני לא יכול לתמלל לך אני לא יכול לכתוב מזה ספר. אז ידוע בקבלה שלחלק פשוט לא נתנו רשות. למה חלק כן מתמללים וחלק לא. כי לחלק נתנו רשות ולחלק לא נתנו רשות.
החזון איש היה אדם ענק בפני עצמו והוא ידע על הרב אשלג והוא הוקיר אותו מאוד. הרב אשלג ידע ללמד כ''כ יפה. יש לו שעורים אפילו באידיש כ''כ יפים מתומללים ממש עם דידקטיקה אתה רואה מורה. ממש מורה. סבלן מאוד שמלמד יפה ובנחת את התלמידים שלו. והחזון איש לא ידע להוציא מילה מהפה. והוא אמר': זה לא היעוד שלי. כנראה שהיעוד שלי לא להעביר שיעורים אני לא יודע להעביר שעורים. וזה ידוע. זה לא שזה נכות 'חס ושלום' זה לא בא לגריעותא זה לא היעוד שלו. גם רבי שמעון בר יוחאי. היו הרבה שידעו את הזוהר אבל לאף אחד לא ניתנה רשות לגלות. אז כתוב ב''פתח אליהו'' באחד מתיקוני הזוהר אומר אליהו הנביא 'קום רבי שמעון ויתגלו מילים על ידך מה שלא ניתן רשות לאף אדם לפניך'. אז זה עניין של נתינת רשות לפתוח ולגלות את המילים.
חלק מהאנשים מבינים שזה נתינת רשות מן השמים וחלק מהאנשים עומס המידע כמות האורות שפוקדת אותם היא זאת שגורמת להם להיות speechless. דוגמא, האריז''ל היה בנילוס שבע שנים. הוא צם מערב שבת לערב שבת היה לומד כל הזמן עד שהתגלו אליו כל הישויות של הזוהר. והקב''ה התגלה אליו ואמר לו': אתה נגעת מידי פעם באין סוף. עד כדי כך. שלחו אותו לצפת והוא אמר להם. הם מיד קלטו מיהו, מיד קלטו את היכולות שלו )ותבינו זה בחור בן 33 הוא נפטר בן 36( אז אמרו לו': בוא נכתוב ספר. הוא אמר': הראש שלי מלא באור אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל לכתוב את הספר. אין לי את המילים זה שנים ייקח לי. תשאלו אותי שאלות אני יענה לכם. וככה נולד ''עץ החיים''. זה שאלות של התלמידים שלו ומענה שלו זה לא כתיבה דידקטית.
זה סופראורגניזם רוחני שהוא מחזורי אין לו התחלה וסוף
אין לו זמן. זה פעולה נצחית. יש לו מבניות
זה כמו שמשהו ינסה לתאר לכם מאיפה מתחיל האוטו. תפתחו את המכסה מנוע אי אפשר להגיד' מפה זה מתחיל. כל דבר אתה יכול להגיד' מפה זה מתחיל זה מערכת מחזורית וסגורה. כנ''ל גוף האדם. אנחנו סופראורגניזם ענק. מאיפה אנחנו מתחילים. אתה לא יכול להגיד. אותו דבר זה אצל הקב''ה. זה ישות נצחית מחזורית והיא מערכת עגולה סגורה שהיא מנוהלת ע''פ עשר ספירות, עולמות וכו', באור ישר ואור חוזר. ואתה לא יכול להגיד כביכול מאיפה זה מתחיל. לכן גם המילה ''בראשית'' זה לא בהתחלה. כל המפרשים אומרים ''בראשית'' זה לא בהתחלה. שלא תחשוב שיש לזה נקודת קרן שממנה אתה אומר': מפה זה מתחיל. כי אחרת אתה מבטל את הנצחיות של הבורא כשלמות. והבורא זה שלמות נצחית. אז אי אפשר להגיד': זה התחיל לפני ששת אלפים שנה כי זה לא התחיל לפני ששת אלפים שנה אלא זה מתואר כמבניות. אז אין זמן יש מבניות. הזמן מתאר משהו אחר. ולכן קשה לאנשים לקלוט את זה אנחנו פה נמצאים תחת מרחב וזמן ושואלים': אז מתי זה התחיל מתי זה ייגמר מה היה לפני מה היה אחרי. והרבה פעמים אומרים לך' לא היה לפני. זה לא נכון לשאול את השאלה הזאת 'מה היה לפני'. אז אפילו שכתוב ''דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים'' מיד הרב אשלג כותב ''טרם'' זה לא לפני אלא זה נקרא ''גורם ונמשך''. יש את הפנימי והחיצוני. משהו שגורם למשהו. האור גורם לשאר הדברים. אבל הוא אומר זה רק מבחינת ההיררכיה הרוחנית לא מבחינת הזמן. אתה לא יכול לשאול מתי זה התחיל כי זה לא רלוונטי לשאול 'מתי זה התחיל' זה פעולה נצחית זה כל הזמן קורה. ככה זה היה מאז ומעולם.
צריך להיזכר' אני חי בתוך סופראורגניזם שעדיין עובד
אז אפילו שאנחנו ב''עץ החיים'' כאילו לומדים על מבניות אבל אחרי שאתה תלמד את כל המבניות יגידו לך': אתה יודע זה מורכב. זה שאתה עברת דף זה לא אומר שהזמן עבר. זה כמו ללמוד אנטומיה על גוף האדם. אז אתה יכול לעבור על כל המערכות בסופו של דבר יש לך אדם חי. אז אחרי שאנחנו נלמד את הכל עדיין צריך להיזכר' אני חי בתוך סופראורגניזם שעדיין עובד. אז כל פעם משהו יעביר אותי למערכת אחרת ואני אלמד על מערכת אחרת אבל אח''כ אני צריך להרכיב את התמונה בראש לאט לאט.
וזה המטרה שלנו וזה הרעיון של ''בגין דהשתמדעון לה''
מבחינת הזוהר, למה נברא האדם. בגין דהשתמדעון לה. שיהיו מודעים לבורא. בחירה אין לך אתה במילא נמצא כאן כתא שינשור יום אחד. אתה פה חי. מלביש אותו. כמו תאי הגוף של האדם בגירוד הכי קטן אתה משיר מאות אלפי תאים מהגוף שלך הם סיימו את תפקידם. אותו דבר גם אתה ואתה צריך לקבל את זה )נדבר על זה - אופן קבלת החיים - אני מרכיב לזה שיעור מאוד חשוב(. אז אתה צריך לדעת מתי להופיע ומתי להיעלם. ואתה לא נאבד אתה פשוט משנה צורה. יש זמנים שבהם אתה רוחני יש זמנים שאתה מתלבש לגשמיות אתה מבטא למשך שבעים שנה ואח''כ אתה הולך מפה אבל אתה לא נאבד. אז זה כמו התאים שלנו. התאים שלנו לא לגמרי הולכים לאיבוד כביכול החלק הקליפתי נושר אבל זיכרון התא נשאר. אז הדעת של האדם הנשמה שלו נשארת. זה הדבר הנצחי רק המלבוש משתנה. אז כרגע האנושות מהווה את המלבוש של הקב''ה בדור הספציפי הזה אבל זה עוד ישתנה. כמו שזה היה פעם שונה זה עוד ישתנה. ואח''כ תהיה לזה קפיצת מדרגה ונעלה לעולם הבא וכו.
אנחנו חיים בתוך ישות נצחית שלמה
המקור של זה מופיע ב''עץ החיים'' שער א' היכל א' שהאריז''ל כותב במפורש הוא אומר': אל תלמד את זה כאילו פעם היה משהו אחד ואח''כ זה משהו אחר. זה מבנה שלם שנקרא הוויה שיש לו גורם ונמשך. יש את ה'אור אין סוף' אבל גם יש את ה'מלכות דהמלכות'. יש את תחתית המדרגות והיא באה לידי ביטוי בצורה של 'דומם' 'צומח' 'חי' ו'מדבר'. ותמיד זה יהיה ככה לעד ולנצח נצחים זה רק פושט צורה לובש צורה פושט צורה לובש צורה. ונתנו הרבה פעמים את דוגמת הקלידוסקופ. שבקלידוסקופ אתה רק מסובב ומסובב אבל תכלס זה אותם חלקים אתה לא מכניס שום דבר למערכת ואתה לא מוציא שום דבר מהמערכת ורק היצירתיות של מימוש הפוטנציאל של האין סוף. הרי האין סוף 'מוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו' זה מוציא אבל אח''כ זה צריך לחזור לאין סוף זה מוציא ואח''כ זה צריך לחזור לאין סוף. כל הרעיון כאן זה שכל תופעה שתראה באיזשהו שלב תצטרך להזדכך ולחזור בחזרה למקור שלה. ואז תצא תופעה חדשה. וזה אינסופי וזה הבורא.
התפקיד שלנו' להיות
להלביש את הבורא להיות חלק ממנו
והתפקיד שלנו כאן זה לא לנצח או להשיג או לשלוט אלא זה להיות בתוך זה לחיות בתוך זה. זה כמו שאם היית יכול לדבור עם אחד מהתאים שלך והוא יגיד לך': תגיד מה אתה רוצה שאני יעשה. שום דבר תישאר במקום שלך. כן אבל מה אתה רוצה שאני יעשה מה אתה רוצה שאני ישיג. לא רוצה שתשיג כלום תישאר במקום שלך תלביש אותי תהיה חלק ממני ותהיה בריא. רק אל תיהפך להיות לי תא סרטני והכל בסדר. אז אותו דבר זה מה שמבקשים מן האדם. אתה לא באת לעשות דברים אישיים אין לך אג'נדה אישית )הרב נווה - תקלטו טוב טוב את הקונספט 'סופראורגניזם רוחני ענק' כל פעם תלבישו את זה לתוך המחשבות ותשטפו את הראש חזק חזק עם זה - אנחנו חיים בתוך סופראורגניזם רוחני אחד ענק - שחלק ממנו הוא גשמי בעולם העשייה וחלק ממנו הוא רוחני בעולמות הרוחניים(. עכשיו אנחנו פה אנחנו מלבישים את זה כשאנחנו לא נהיה פה אנחנו נהיה במקום אחר. ואין אובדן ברוחני. לא צריך כל הזמן לחיות בחרדה אז איפה אני יהיה ומה יהיה איתי ומה יקרה עם המשפחה שלי והבת שלי הקטנה, ודודה שלי. לא צריך. הכל בסדר. כל הפחדים האלה מיותרים ואין להם שום טעם וריח. צריך לקלוט אתה צריך להבחין איפה אתה נמצא.
דרך ההתחברות שלנו נעשית אך ורק בתודעה
להיות בבחינת ''מטי ולא מטי''
ברגע שמתחברים הרעיון כאן להיות ''מטי ולא מטי'' מצד אחד אני פה כישות מצד שני אני מחובר לתוכנית האלוקית אז אני עושה את מה שהוא רוצה. וככה כל הצדיקים היו בבחינה הזאת. שמצד אחד הם מילאו כאן תפקיד לא שינו את גורלם. 'הילל הזקן' לא שינה את גורלו כשהוא היה עני מרוד וגם לא 'חנינא בן דוסא' והגדולים שבגדולים כולל האבות הקדושים שלנו לא שינו כלום אבל הם היו מודעים. למה הם היו מודעים? לתפקיד שממלאים )רק אל תורידו את זה ללבל של משחק ומשהו עובד עלינו(
הכל ידוע
הדבר היחיד שבאים בטענות לאדם למה אתה לא מודע
זה סופראורגניזם רוחני צריך לקלוט אותו להבין אותו ולהתחבר אליו כי זה מה שיעזור לנו לאט לאט להתרגל לקונספט הזה. וכשנתרגל לקונספט הזה אנחנו נבין שאין באמת משהו שצריך להשיג אותו. אנחנו לעולם לא נבראנו ולעולם לא נמות. זה סירקולציה של נשמות שעוברת כאן היא ממלאת תפקיד מסוים מאוד חשוב והיא לא יכולה שלא למלא את התפקיד הזה. והצער היחיד שיש זה רק שלא מודעים. הכל יש. מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לעשות. אין משהו שהאנושות עושה שהיא לא צריכה לעשות כל מה שאדם עושה ככה הוא צריך לעשות, עוון חטא פשע הכל בלי יוצא מן הכלל. ולא באים בטענות לשום אדם אף פעם ולא יבואו בטענות לאף אדם אף פעם. הדבר היחיד שבאים אליו בטענות זה למה אתה לא מודע. אתה חי בחשיכה אתה חי בהסתר אז נראה לך כשאתה פושע אתה באמת פושע ואתה מתחמן את המערכת.
עבירה לשם שמים
אבל היו ענקים שחטאו והכניסו אותם לחטא אבל בגלל שהם היו מחוברים לתוכנית האלוקית אז הם הבינו שהם עושים מה שנקרא ''עברה לשם שמים''. מסוכן להגיד את זה לציבור אבל יש על זה דיון ב'מסכת סוטה' ב'מסכת נזיר' מה זה ''עבירה לשם שמים''. למשל, הסיפור שהיה ליהודה ותמר. הסיפור שהיה עם יעל וסיסרא. אסתר המלכה. יוסף הצדיק. שמשון הגיבור. דחקו אותם ממש לעבירה. והיה חשוב להם להחזיק ראש' בסדר הגוף שלי נמצא בעבירה אבל אני לא בעבירה. ה' רוצה שאני יהיה פה אני פה. דחפתי אותי פה לאשת פוטיפר, בסדר אין בעיה, אני לא יכול לצאת מפה אני לא יכול להימלט מפה אני קולט שאני מצד אחד מחובר לקדושה ואני לא מבין מה הגוף שלי עושה אצל האישה הזאת. והיו לא מעט צדיקים שככה דחקו אותם לכל מיני ביבים כאלה. וזה בסדר כי זה גם כן חלק מהמסע. אין כאן כיס תודעה שהקב''ה לא הכין עבורנו אנחנו לא נכנסים לזה מטעם עצמנו הכל מוכן ומזומן. אפשר לראות את זה במאמר ''שכינתא בגלותא''. הכל ידוע.
בחירה
לוקלית לאדם יש תחושת בחירה. למעלה אין בחירה
הרבה מאוד זה מעצבן אותם. מה אין לי בחירה אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה. זה לא הפואנטה שתעשה מה שאתה רוצה כי תחשוב לעשות מה שאתה רוצה זה אומר שיש לך אג'נדה. אבל האג'נדה שלך לא רלוונטית. אתה חי בתוך סופראורגניזם מסודר כבר אז האג'נדה שלך לא רלוונטית. תחשבו יש תשעה מיליארד איש על פני כדור הארץ כל אחד עם האג'נדה שלו אז מה נבנה פה בכלל. ואיפה הקב''ה, הוא מנותק מכל התהליך יש כאן שתי רשויות?!
אז צריך לדעת שזאת ישות רוחנית שמתלבשת לגשמית והיא לא סתם נמצאת איפה שהיא נמצאת זה הכל נמצא בשליטה ואין מה להקשות על זה )הרב נווה - כל מי שמריץ כל מיני צדקנויות וספרי מוסר מיותר צריך לדעת המון המון תורה כדי להגיד את מה שאני אומר והמון אחריות. אני נוטל על עצמי המון אחריות כדי להגיד את הדברים האלה(. זה לא מתיר לנו שום דבר אנחנו לא עושים שום דבר באמצעות המידע הזה הבחירה בלבל הפרטי של האדם עדיין נשמרת כביכול מעל אנחנו יודעים שאין בחירה.
אבל זה שאין בחירה זה כמו להגיד לתאים בגוף שלי 'אין לכם בחירה' אז לכאורה במקום שבו הוא נמצא כביכול הוא מרגיש שיש לו את הבחירה הוא יכול לפתוח את הרצפטורים שלו כדי לקבל או לסגור הוא יכול לדחות משהו או לקבל משהו. במקום מבחינה לוקלית הוא מרגיש שיש לו בחירה אבל בגלל שהוא חי בתוך ישות גדולה אין לו בחירה. והרבה פעמים מה שתא חושב שיש לו בחירה כי הוא לוקאלי יבוא עכשיו מצב רוח וישנה אותו לגמרי. דוגמא, אם אני אכנס להגות עמוקה אני משנה את כל הגוף שלי. אז אפילו אם הגוף שלי עכשיו יאכל צ'יפס וסטייק והוא כרגע עסוק אני ייכנס להגות או עליית נשמה כל הגוף שלי יקבל שינוי לגמרי הוא יעקל את המזון אחרת הוא יחשוב אחרת היא יתפקד אחרת כל הגוף שלי יהיה אחר לגמרי. מי שינה את זה? הלך הרוח התודעה שלי לא הביולוגיה שלי. בכלל אין ביולוגיה ואין פיזיקה. התודעה מזיזה כאן את הכל.
מה בעצם האדם
הקדמה
אז אחד הדברים שרציתי היום לדבר אתכם - מה בעצם האדם - אם אנחנו מוציאים החוצה את כל הנתונים. נתונים = תורה וכל החוכמות. אז למעשה אם אנחנו מוציאים את הנתונים מן האדם. כי לכאורה יש 'אדם' ויש 'נתונים' באדם. אפשר לקחת אדם ואתה מכניס לו עכשיו נתונים: זה יכול להיות מדע, זה יכול להיות תורה וזה יכול להיות גם תורה בלבל מסוים )בפשט ברמז בדרש ובסוד(. ופתאום האדם שנמצא בפנים ומקבל את הנתונים משתנה בהתאם לנתונים. עכשיו אנחנו שואלים שאלה, האם הנתונים והאדם זה אותו דבר. ואם כן מה זה האדם לעומת הנתונים. נתונים זה משהו שאני צריך ללמוד מספר משהו שאני צריך ללמוד מרב. אבל בהנחה שאין לי נתונים – מה אני כשאני בלי נתונים – ''מה אני'' בהגדרה הקבלית לא בהגדרה המוסרית )שצועקים 'בור' 'עם הארץ' זה שפיטה חסרת טעם. בקבלה ממש מסבירים. תינוק נולד, מה הוא(. אז כמובן כל מה שאנחנו מדברים עליו נמצא בעשר ספירות זה מודל נורא קל שברגע שאתה כל הזמן נמצא בתוכו ואתה מסביר את הדברים רק מתוכו זה מסתדר לך )הרב נווה – הכל מסתדר הכל כ''כ עקבי זה התורה הכי יפה בעולם. מי שהיה מדען והתעסק בכ''כ הרבה סוגים של פיזיקות וכ''כ הרבה סוגים של מתמטיקות יודע להעריך אלגנטיות של דרך, אלגנטיות של ניסוח של מציאות. אין תורה יותר מנוסחת ואלגנטית מהתורה שלנו וספציפית ב''תלמוד עשר הספירות''. אין לך משהו שהוא כ''כ עקבי ונוגע בכל תחומי החיים בפרטי פרטי פרטים בצורה כ''כ יפה. והרעיון כאן זה שאני לא רוצה להגיד לכם את זה. למה? כי זה לא פייר שבא רב חוזר בתשובה וזורק עליכם את האמונות שלו. כל אחד צריך לעשות את הדרך הזו בעצמו. אתה רוצה להיות בן חורין? לך תלמד לבד, תשאל את השאלות, תהפוך את השמים ואת הארץ, תצעק, תבכה, תבקש לדעת את האמת, תעבור ימים תעבור הרים, תעשה המון כדי ללכת ולהגיד': אני בן חורין ואני עכשיו פה בגלל עצמי לא בגלל משהו. אם היינו רואים את אברהם אבינו או דוד המלך בתחילת דרכם לא כולם כיוונו לשם שמים בתחילת דרכם וכתוב ''לעולם אדם יתחיל משלא לשמה ויגיע לשמה''. אז חז''ל בעצם כתבו ''לעולם אדם יתחיל משלא לשמה ויעבור לשמה''(
אז מה הוא האדם בלא נתונים
כי לפעמים הנתונים מאוד מבלבלים אותנו לאדם יש נתונים אבל אין שם אדם. אז הוא יזרוק לך נתונים והוא יכול להראות תלמיד חכם עצום וזה יכול להיות גם נכון אבל אנחנו צריכים את האדם שבפנים - איפה האדם והנתונים מתחברים - אז נוציא את כל הנתונים: 'חוכמת התורה' וה'בינה' )שזה הדברים שנלמדים יש מיש שמבינים דבר מדבר(. גם על המידות אין מה לדבר כאן מהסיבה הפשוטה שמידות מבוססות חוכמה. אתה לא יכול להיות סתם ענוו כי אתה יכול להיות ענוו יתר על המידה ולהיות בענווה פסולה. אתה לא יכול להיות סתם חסד כי אתה יכול לעשות חסד גם לפושטקים. אתה לא יכול לעשות גבורה סתם ככה אפילו גבורה עצמית כי אתה יכול להיות אנורקטי. אז אתה יכול לעשות כל מיני דברים שלא שייכים בכלל לכלום. אז גם להשתמש במה שאנחנו חושבים זה חייב להיות מבוסס משהו.
נשאלת השאלה' על סמך מה זה מבוסס?
כתר
על הכתר הזהירו אותנו לא לדבר כי זה ''מעל טעם ודעת''. אנחנו יכולים לדבר רק על דבר שהוא נמצא במודע. הכתר לגבינו זה העל מודע. אז העל מודע מכיוון שאין שם מילים אז לא רלוונטי לדבר עליו. הכתר מבחינתנו זה רק שהקב''ה עשה עבודת הכנה לעבור מאין סוף לכן סוף. המעבר שלו מאין סוף לכן סוף הותיר את איכות האור בדיוק אותו דבר רק הפך אותה כביכול להיות סופית )וזה גם רק כביכול(. מה המעבר הזה שינה. שלפני הכתר הקב''ה קרוי אין סוף שזה העדר תבנית ועכשיו שיש כתר יש כבר מילה 'כתר'. ושמה הוא עבר למושג 'אחד'.
אז הכתר למעשה זה מלבוש של האין סוף. המלבוש של האין סוף זה אחד.
אין סוף זה העדר תבנית. אז משהו יכול להגיד': העדר תבנית אולי זה כלום. אז אומרים לך': לא זה לא כלום. זה מלא. אז המלבוש הראשון של האין סוף לתוך עולם. כדי שאדם יבין אותו. זה אחד זה אחדות. אתה אחד אבל לא אחד של חשבון' של 1,2,3,4 זה לא מספר - אחד כי אתה אחד - הכל אחד - אז מה שמאפיין את האין סוף זה האחדות שלו ''היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות'' שהיא אחד זה אחדות פשוטה.
אחדות פשוטה
הכתר מייצג אחדות פשוטה
אז גם אחדות פשוטה אין מה להגיד עליה כי זה נמצא באחדות פשוטה. מה יש להגיד על אחדות פשוטה חוץ מלהגיד 'אחדות פשוטה'. אז זה מבחינתנו מייצג הכתר. ואנחנו יכולים לדבר רק מחוכמה ומטה. 'לדבר' הכוונה שיש מילוליות וגם שיש מודעות. על הכתר נאמר ''אילו ידעתיו הייתיו'' אם אני יתחבר לכתר אני יהיה הכתר. אבל עדיין השאירו לבל מודע של האדם שאמרו לו': מכאן ומטה זה אתה. למה מכאן ומטה. כי יש לך עכשיו מודעות אתה יכול להיות מודע לדברים. אז נשאלת השאלה, האם המודע/ הדעת יכולה להיות מודעות למה שנמצא מעליה? התשובה היא – לא היא יכולה להיות מה שמעליה לא מודעת למה שמעליה. אז למה שמעלינו זה 'להיות' מה שמתחתינו זה להיות 'מודע'.
עצמות הדבר
עצם הקיום נהיה כתר
תחשבו שכתר זה כמו עצמות הדבר - אני אתן על זה קצת הסבר - ועצמות הדבר אין מה לדבר עליו כי זה ''עצם הדבר'' זה להגיע לחומר גלם. ניקח אדם שעושה חסד. אז יש את הפעולות של החסד אתה רואה אותו פיזית עושה חסד. אם תבוא ותשאל אותו': למה אתה עושה את החסד ככה. הוא יגיד לך זה מבוסס חוכמה אני לא עושה מה שאני רוצה קראתי בהלכה איך עושים את החסד. אוקי יופי. אז יש לו את 'פעולת החסד' יש לו את 'מידת החסד' והיא גם מבוססת חוכמה. עכשיו עושים לו ניסיון. לוקחים לו את כל המשאבים שלו משאירים אותו בלי יכולת נתינת חסד )אין לו גרוש לעשות אתו משהו, הומלס( ועכשיו מבקשים ממנו חסד. אבל אין לו עם מה לעשות חסד. אז תכלס הורדת לו את עולם העשייה. נשאלת השאלה, האם כרתה לו גם את שאר הענפים. האם הוא הפסיק להיות בעל מידת החסד ?
לכאורה אדם יכול לפתור את עצמו פעם היה לי נתתי עכשיו אין לי אני לא נותן. זה לא מראה שהוא חסד. הוא צריך לראות איך הוא ממשיך להיות חסד אע''פ שאין לו איך. אין לו את האמצעי לעשות את זה. אז נניח אתה הומלס בא חבר מבקש ממך סנדוויץ' תגיד לו': אני ילך יקבץ בשבילך נדבות. אני ילך לדאוג לסנדוויץ' אני ייתן לך חצי. או לחילופין אני לא יעזוב אותך לבד אני יהיה פה אתך אין לי מה לתת לך אני יכול לתת לך את עצמי. אבל אתה לא יכול להתעלם מהבקשה כי אתה החסד. אז המטרה שהקב''ה עושה את כל הניסיונות האלה כדי שאדם יהיה עצם החסד כדי שהוא לא יפסיק להיות עצם החסד אף פעם. כנ''ל דיברנו על מידת האמת. אותו דבר. לא להגיד אמת ולא לדבר אמת להיות אמת. כי ינסו אותך על זה. ולא להגיד שלום וללמד שלום אתה צריך להיות שלום. וככה על כל דבר ועניין.
הקב''ה דוחק את האדם. האדם יכול להגיע עד הכתר. ובכתר להגיד ''הנה אני''
הקב''ה תמיד ממדד את עולם העשייה, מקצץ לך את הכנפיים שמה. והוא רוצה לעלות אתך בעולמות לראות עד איפה אתה מגיע. הדחיקה שהקב''ה דוחק את האדם לראות עד איפה אתה מגיע זה עד הכתר. בכתר אתה אומר': הנה אני. אני לא יכול לא להיות החסד אני לא יכול לשמוע בנ''א שאין לו לקחו לי 'את הידיים ואת הרגלים' ואני מפסיק עכשיו את העולם. אז אפילו שייקחו לאדם את הידיים הרגליים העיניים והאוזניים והוא ידע שחסר חסד בעולם הוא יעשה משהו עם התודעה שלו. כל עוד הוא קיים ויש לו אזשהיא איושה הוא יעשה משהו. הוא לעולם לא ירגיש חסר אונים ויגיד': מבקשים אבל מה אני יעשה. כי אם הוא עצם החסד 'עצם החסד' הוא מפעפע הוא מפמפם הוא יהיה חייב להוציא את זה הוא לא יוכל שלא. והיו יש לנו כל מיני צדיקים שמופיעים בגמרא 'נחום איש גמזו' נכרתו לו הידיים והרגלים כל שאר ההמשכיות שלו זה היה יותר אור ממה שהיה לו ידיים ורגליים. והוא היה איש חסד גדול מאוד. לא פסק החסד הוא היה רבו של 'רבי עקיבא'. כל העולם המשיך להיות ניזון ממנו והוא זה שאמר ''גם זו לטובה''. אז היה לו פמפום של חסד מהראש שלו שהזין את כל העולם. ו'רבי חנינא בן דוסא' שאמרו שרבי חנינא בן דוסא מתקיים מקב של חרובין מערב שבת לערב שבת וכל העולם כולו ניזון מרבי חנינא בן דוסא. מה רצו להגיד בזה. לא סתם שבח אלא להגיד איך לעשות חסד. הוא ניזון מקב של חרובין. חרובים יש לך עץ בחוץ. הוא לוקח מהעץ )זה אפילו לא שלו(. אז הוא ניזון מערב שבת לערב שבת בקב של חרובין אבל כל העולם ניזון ממנו. אתה אומר איך. הוא מיליארדר. לא. יש לו איך לתת )יש לו מפעל חסד(. לא. יש אנשים שעובדים תחתיו. לא. אז איך כל העולם ניזון ממנו. וזה הנקודה. אז אנשים שהגיעו לעצמות החסד זה מה שהם נהיו כל העולם ניזון מהם - אפילו שאין לך שקל להעביר. לא תמיד לאדם יש כסף. ותמיד ממדדים אותו מקצצים לו את הכנפיים. אז זה עניין הכתר' שאם תשאל את 'רבי חנינא בן דוסא': אולי תפסיק אל תעשה חסד יותר. הוא לא יכול זה כמו שתגיד לי 'תפסיק להיות'. אני לא יכול להפסיק להיות 'אני אני'. אז עצם הקיום של אותם אנשים ככה זה נקרא כתר. אבל זה לא ניתן לתמלול אלא הם הגיעו לעצמות הדבר.
מעל טעם ודעת
להיות
דעת זה כבר שאני מודע. אני יכול לתמלל לך דברים. אני מודע לדברים שנמצאים בלבל שלי או מתחתי אבל מעל הדעת זה להיות. למה זה מעל הדעת. כי הרבה פעמים הקב''ה דוחק את האדם ''מעל טעם ודעת''. למה הקב''ה דוחק באדם מעל טעם ודעת. כל עוד אתה מחשב בדעתך אפילו אם אתה מחשב מחשבות טובות אתה עדיין מחשב כדאיות. הרב אשלג אומר שאפילו שבנ''א מבקש דבקות זה עם הרצון לקבל לעצמו. הוא אמר שכשהוא ניכנס למקווה הוא אמר לקב''ה ''יהי רצון שאני יהיה אבן שטובלת במקווה''. ושמע אותו אחד התלמידים שלו. אמר לו: הרב אני שומע שאתה מתפלל בקול רם במקווה )אסור להיות עם הרב'ה בפנים. ניכנסים אתו רק אם הוא חלש כדי לשמור עליו אבל מסתתרים מאחורי קיר לא לראות אותו( ''יהי רצון שאני יהיה אבן טובלת''. הרב ''אבן טובלת''. אמר לו אני מבקש להיות דרגת דומם בזמן שאני טובל. אבל כולנו מבקשים דבקות. אמר: לבקש דבקות זה הרצון לקבל הכי גדול שיכול להיות. ז''א אם אתה עדיין עושה חשבונות בראש.. אתה צריך להיות כלום 'אבן' אין לה מחשבות, כלום. אז זה הרעיון. להגיע לרמה כזאת. אבל זה ''מעל טעם ודעת'' הוא כיוון למעל טעם ודעת ''להיות''. כל עוד אתה מגיע למודעות והמודעות עובדת אפילו אם היא עובדת לשם שמים אפילו אם היא כל הזמן מחשבנת לשם שמים היא מחשבנת. אם היא מחשבנת היא מסוכנת. אבל בוודאי שצריך להפעיל את זה.
אנחנו יורדים מדרגת הכתר ''להיות'' אנחנו לא יודעים מה דרגת הכתר אנחנו רוצים להבהיר אותו. להיות מה. מה אנחנו צריכים להיות. כי זה לא רק החסד זה עוד הרבה דברים: חסד אמת שלום צדק ועוד. מה הכתר כולל כשהוא כולל את כל המידות הטובות. איך קוראים לחומר גלם שכולל את כל המידות הטובות )נשאיר את זה בינתיים ככה אנחנו עוד לא עונים(.
דעת
נרד לדרגה נמוכה יותר )הארה - כשאתה רוצה להבין תמיד תרד לדרגות הכי נמוכות עד שזה מתגלה אליך. בדרגות הנמוכות זה מתגלה אלייך כמו לילד קטן. בדרגות הגבוהות זה יכול להיות ערטילאי שאתה אומר 'אני לא מבין'. אז כל דבר שאתה עולה בספירות זה יתמוסס לך מול העיניים תגיד אני לא מצליח להבין את זה. תרד למטה תגיד': אוקי זה זה. ככה עושים. זה הרעיון של פשט רמז דרש וסוד( אנחנו מדברים על המושג שנקרא דעת.
דעת זה מודעות. השאלה' למה הדעת מודעת.
ויותר מזה אם אמרנו שאנחנו מתעלמים מהחוכמה מהבינה ומהמידות. אנחנו מתעלמים מהנתונים שנמצאים בתוך האדם ומשאירים אותו רק אם הדעת. דעת זה התחברות. ואנחנו מגיעים עד למלכות וכתוב למלכות ''לית לה מגרמא כלום'' אין לה משל עצמה שום דבר. אבל כתוב ''לית אתר פנוי מניה'' אין מקום שהוא פנוי ממנו. אז איך אני מגיע לסיטואציה שבה אני ריק. אבל מצד שני אומרים לבורא': אבל אתה לא פנוי מפה. אז במה אני ריק.
ריקות' ומודעות
יש את המלכות והיא ריקה ויש את הדעת
אז באמת ככה אנחנו מתחילים. הדרגה הכי נמוכה של האדם זה שהוא מתחיל מריקות. ריקות כביכול של נתונים של 'העדר דעת': הוא לא יודע מה לעשות, איך לפעול, הוא מאוד אינסנקטיבי בשלב הזה כמעט חיה ובשלב הזה הוא גם מוגדר ריק. אבל זה לא ריקות כמו של אבן אלא הוא ריק והוא מודע. שוב' אם אני מסתכל על האדם שאין בו נתונים הוא ריק אומנם אבל הוא מודע. ז''א גם האדם הכי רחוק אפילו מאומות העולם אתה יכול להגיד לו': אתה מבין שאתה יכול להיות מודע לגוף שלך. אתה יכול לסגור ולפתוח את כף היד. הנה אתה השולט אתה מודע לגוף שלך. עצם העובדה שאתה מודע לגוף שלך אתה כבר מודע. בשביל זה לא צריך לתת לו שום נתונים. אתה לוקח אדם ריק בלי שום נתונים ומדבר למודעות שלו לעצם העובדה שהוא מודע. בהודו יש ילדים בני תשע שעושים מדיטציות והם עם דרגות מודעות מטורפות אבל הם בורים מאוד. אין שם כלום. יש מקומות שאין בהם שום חינוך שום ספר שום אינטרנט לא רדיו לא טלוויזיה. אבל יש שם גוריים. הגוריים לוקחים ועושים איתם מדיטציות. וכשהוא מדבר הוא מדבר מרמת מודעות גבוה ואתה אומר': הילד לא יודע כלום. מבחינת נתונים הא לא יודע כלום אבל הוא מודע מאוד. הם קוראים להם buddha boys אם תיקחו אותם לאנשי המערב שיודעים כ''כ הרבה בכ''כ הרבה תחומים זה לא דומה הם כ''כ הרבה יותר בוגרים ועמוקים לעומתם. אבל אנשי המערב יודעים המון. המון ידיעות. לתפעל סמרטפונים להיות הקרים ועוד. אז מה זה האדם בלי שיש לו נתונים. בלי חוכמה )ספר לא קרא בחיים שלו לא ראו מילה( אז על זה אנחנו בוחנים את האדם. אז יש את הדעת ויש את המלכות שהיא ריקה.
עכשיו אנחנו לוקחים את הדעת ומנסים להבין מה זה. למה הדעת מודעת.
כאשר האדם אומר': אני מודע. למה אתה מודע. ומי זה זה שמודע.
המודעות' סוג של חוש
חוש הדעת
כי אם אני שואל בנ''א': תגיד אתה מודע. זה כמו שאני שואל אותו: האם אתה חש. אגב לפי הרמח"ל הוא אומר': זה בכלל הסיבה שיש לנו חושים. הדעת התפצלה לחמשה מקומות: לעיניים לאוזניים לאף לפה ולידיים. והם למעשה מזרימים לך דעת הם מודעים. הנה אני חש. אני חש בעיניים אני חש באף אני חש באוזניים. וזה דבר אחד שהתפצל לחמש. אבל הדעת היא גם כן חוש. זה חוש המודעות. כי מעצם העובדה שאני מודע למשהו אני חש אותו.
מה זה החוש הזה? אם אני מסתכל על הראיה אני אומר': אוקי אז אני מבין למה האישון צריך להיות שחור לגמרי כי הוא צריך להיות רגיש לפוטונים שנמצאים בחוץ. אני מבין למה האוזן נמצאת במצב כ''כ שקט. האוזן זה אחד האברים הכי יציבים שיש בגוף האדם. היא חיבת להיות יציבה ושקטה איך היא תשמע. דוגמא, במד חום הכספית עצמה צריכה להיות קרה כדי למדוד את החום. כל דבר שהוא מד של משהו צריך להיות ההיפך ממה שהוא מודד.
השאלה אז מה זה הדעת. מה היא מודדת. מה היא שהיא מודדת אותו.
בטח שזה לא מד שכל. היא לא מסתכלת על הדברים ומקטלגת אותם חכם/לא חכם היא עושה פעולה אחרת לגמרי. ואז אנחנו שואלים: מה הפעולה שהדעת עושה. איזה חוש זה מפעיל. מה היא מודדת. הדעת היא מד של משהו. אבל מד מה. מה זה מודד.
מודעות ושפיטה
הדעת שופטת
נקודה נוספת שאני רוצה להוסיף על זה. זה גם השפיטה. השופט נמצא בדעת. שופט לא יכול להיות לא בר דעת ''דעת אין הבדלה מנין''. אז השופט זה לא שופט חכם זה שופט בר דעת. ולכן משה רבינו קרוי ''מלך הדעת'' )הוא לא קרוי מלך החוכמה( וכתוב שהמשפט האמיתי היה אצל 'משה רבינו'. אתה אומר': ומה עם החכם )נראה שחכם זה יותר(. אז 'שלמה המלך' היה חכם מכל אדם והוא אמר על אפר פרה אדומה ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'' כמה שניסתי להחכים עוד יותר באמצעות החוכמה היא התרחקה ממני. ו'משה רבינו' ידע את הטעם של פרה אדומה. והקב''ה אמר לשלמה המלך 'לא יקום אדם שהוא יהיה יותר חכם ממך'. אז איך זה יכול להיות. 'יותר חכם' לא אומר הכל. אנחנו חושבים שאדם חכם זה כללות השכל שלו. לא. בשכל יש כמה מרכזים .'מרכז החוכמה' ו'מרכז הדעת'. 'משה רבינו' היה מרכז הדעת ומרכז הדעת יותר גדול ממרכז החוכמה. אז כמה ששלמה המלך ניסה להבין את טעם פרה אדומה ועוד כמה טעמים הוא לא הבין ומשה רבינו כן ידע )הרב נווה - מאוד חשוב שתבחינו בזה כי ברחוב מתייחסים לאדם חכם כאילו זה כללות שימוש כל השכל שלו. וזה לא ככה. אז להיות מודע זה הרבה יותר חשוב מאשר להיות חכם( אז אם ככה, אם נשים שופט אז עדיף לשים שופט כמו 'משה רבינו' ולא שופט כמו 'שלמה המלך'. אע''פ שמלך הוא גם שופט אבל עדין אנחנו מכוונים למלך הדעת - מכוונים לאדם שמפעיל את דעתו.
אז במקום של השפיטה ושל החוש. מה הדעת בוחנת. במה היא מרגישה ?
)הרי היא לא סתם מרגישה בעצמים כי מה היא עושה עם זה. סתם שולטת בזה. זה לא סתם מודעות בשביל שיהיה מודעות( מה היא עושה עם כל הדברים האלה. ותיכף תבינו למה חשוב לחבר את החוש יחד עם השפיטה. כי ברגע שיש שפיטה יש גם תגובה. השופט מגיב הוא מזדהה או לא מזדהה, פועל לא פועל. אבל הוא עושה משהו.
הדעת של האדם
אדם הראשון לפני החטא 'דעת שלמה' חלש על כל התודעה
אחרי החטא - אנחנו - סור מרע )הימנעות( ועשה טוב )התחברות(
בתוך האדם עצמו יש חלוקה. יש לנו את ''עץ הדעת טוב ורע''. למעשה לפני החטא לא הייתה חלוקה. אנחנו כל הזמן מדברים על החוכמה של האדם הראשון שהוא ראה ''מסוף העולם ועד סופו'' אבל אף אחד לא מדבר על הדעת של אדם הראשון. ואם תקראו את הספרים תראו שהדעת שלו הייתה שלמה. ובאכילת עץ הדעת היא התפצלה לו כאילו משהו פיצל לו את התודעה הפך לו את הדעת ל'טוב' ו'רע'. המקובלים אמרו מה בכך. פיצול התודעה זה אומר' כמו שנותנים גרזן בראש של בנ''א )חס ושלום( ואז הוא מאבד חצי? האם עצם העובדה שנולד חצי רע זה אומר שנתנו לו מכה והוא איבד חצי. האם הוא לא יכול לעשות שימוש ברע. האם הדעת שלו לא יכולה עדיין להיקרא דעת שלמה אע''פ שהיא התפצלה לחצי טוב חצי רע?
דוגמא לשימוש גם בטוב גם ברע. אומרים לך ''סור מרע עשה טוב'' את זה 'אל תעשה' את זה 'כן תעשה' אז הוא משתמש בשניהם. מזה אני נמנע ואת זה אני עושה.
וזה שאלה גדולה לגבי אדם הראשון: זה לא מה שהוא נצטווה, הדעת השלמה שלו לא עשתה את זה? זה שאלה גדולה: מה עשית בגן עדן. לא נמנעת מן הרע?
הדעת השלמה שלו שכוללת את הטוב ואת הרע חושבת שהרע זה גם כן טוב. זה הרעיון של 'חוכמה'. 'חוכמה' ''לא יגורך רע''. אז לגביו הרע זה גם כן טוב. לכן הוא חטא. )הרב נווה - מסוכן להגיד את זה כי זה ברמה שלו לא ברמה שלנו הוא נמצא שמה אז הוא יודע לכוון לשם שמים לכל דבר ועניין(. אבל אצלנו אנחנו לא יכולים לעשות את זה אנחנו צריכים לחלק את המעשה שלנו להימנעות מהרע ולהתחבר לצד של הטוב. ואסור לנו לשחק משחקים כי אנחנו לא בדעת של אדם הראשון. ואדם שישחק משחקים הוא יחטוף. יש זליגות של ''עבירה לשם שמים'' אבל זה רק אם זה אנוס כמו בסוגית קיטון המים, כמו יעל וסיסרא, כמו אסתר המלכה עם אחשוורוש. טבלה מזה עברה לזה. היו מצבים שהייתה ''עבירה לשם שמים'' אבל זה אנשים גדולים מאוד שדחקו אותם לפינה ממש. אבל רוב בני האדם אומרים להם': לא. אתם תמנעו יש עולם שאל תגיעו בו בכלל תמנעו מלגעת בו אל תתקרבו אליו ועצם ההימנעות שלכם זה עשיית טוב. כי יהיה לכם אינסטינקט )רצון דחף( לעשות את הרע ומעצם העובדה שאתה מתנגד לדחף הזה בזה אתה עושה טוב. אז אתה לא צריך לעשות את הרע. אמרו לך 'לא תרצח' אל תרצח אמרו לך 'לא תגנוב' אל תגנוב. ובצד של העשה טוב ''עשה טוב'' לך תעשה חסד. אז אצלנו זה כבר ירד להימנעות אצל אדם הראשון הוא יכול היה לחלוש על הכל.
אנחנו עדיין תחת המטריה הרוחנית של אדם הראשון לפני החטא
הכל טוב ''לא יגורך רע''
גם הרע הוא טוב. זה חלק מ'להוציא לאור שלמות פעולותיו'. אנחנו לא נדע את זה עד שנגיע למצב בעצמנו
אנחנו עדיין תחת המטריה הרוחנית של אדם הראשון לפני החטא שאע''פ שאנחנו עושים רע לגביו זה טוב. אדם הראשון לפני החטא הוא עדיין חי הוא עדין פעיל. יש אדם הראשון לפני החטא ויש אדם הראשון אחרי החטא. ושניהם חיים. אבל זה שלפני החטא יותר חזק ''גבוה מעל גבוה שומר'' )הרב נווה - לא לתפוס את זה גשמית זה מבניות רוחנית זה קליפות של תודעה לא להבין 'משהו שולט על משהו' זה קליפות של תודעה(.
הרב אשלג כותב ב''הקדמה לתלמוד עשר הספירות'' אתה לומד משהו אע''פ שאתה עובר לשלב הבא אל תחשוב שהמידע הראשון השלב הראשון נעלם. לכן אני אומר לכם זה מבניות זה לא היסטוריה זמנית. אנחנו חושבים שעכשיו אנחנו נמצאים בהווה ומה שהיה אתמול בשעה 17 בערב נעלם. לא הוא לא נעלם הוא נמצא רק לא בעולם העשייה. הכל נמצא בזיכרון. ועדיין פעיל. כי תחשבו אנחנו עכשיו תוצר של כל העבר שלנו )זה שאדם עכשיו יותר מרוסן זה בגלל שנתנו לו לאטמות בעבר( וכל העבר שלנו עדיין מהדהד אותנו עדיין רועה אותנו ''ה' רועי לא אחסר''. אז אותו דבר גם מבחינה היסטורית הכל קיים בנו. אז גם אדם הראשון לפני החטא עדיין פורס את המטריה הרוחנית שלו ועדיין הופך את הרע לטוב. אבל אנחנו לא נדע את זה עד שאנחנו נגיע למצב הזה בעצמנו עד שלא נהיה מודעים לזה.
בפריסה של הרע והטוב
מתחילים מלמטה. לראות את האלוקות כאן ועכשיו. להתנבא באספקלריא מאירה. להבין משמעות
חז''ל כל הזמן הורו לנו את זה ובספרי החסידות זה מובא בכמה מקומות שאדם חייב להיות מציאותי ולהתחיל את המציאות שלו מלמטה למעלה. לא מלמעלה למטה. מלמעלה למטה' מהאור אין סוף ומטה אתה רשאי ללמוד. אבל מקום האחיזה שלך ואיפה אתה נוגע זה מלמטה ''לא בשמים היא ולא מעבר לים כי קרוב הוא הדבר בפיך ובלבבך לעשותו''. אמרו ''לעשותו'' - למטה - לא 'לבוראו' לא 'להאצילו' - אז אתה מתחיל מלמטה - עכשיו אדם שמתחיל מלמטה צריך להתחיל משתי רגלים מאוד מאוד טובות על הקרקע. ואני חושב שמרבית מהחוזרים בתשובה חוזרים בדמיונות. מספרים להם סיפורים רוחניים המיסטיקה מחברת אותם והם מיד מדלגים שלב. הם מדלגים על עולם הרגשות ועל עולם הגוף שלהם. ואז זה משאיר אותם בדמיונות. וזה דבר שהוא לא נכון לעשות אותו. התורה באה לשכלל את הקיים היא לא באה להמציא דבר חדש. אתה חייב להיאחז בגרעין קיים ולשכלל אותו. אתם תראו צדיקים שלומדים תורה בסדר גודל של הרב'ה אפילו חידושים הוא יגיד זה 'חידוש לא חידוש'. מה זה 'חידוש לא חידוש'. זה כאילו מבסס לי את הקיים את מה שאני יודע זה לא נתן לי משהו שאני לא יודע ועכשיו גרם לי להסתכל על הכל מהתחלה ולא הבנתי כלום.
אז אנחנו עושים את השלב,
מעץ טוב ורע מה התפצל?
ואיך זה קשור לטענה שזה עדיין מחובר לאדם הראשון?
בכמה מקומות כתוב ''כותבם על לוח ליבך'' ובכמה מקומות כתוב ''מבשרי אחזה אלוק'' ובחסידות גם הבעלש''ט ובמיוחד המגיד ממזריטש ואחריו הרבי מקוצק. היו כמה שנורא ביזו את הדמיונות של החסידים שלהם ואמרו להם': תהיו פה על פני כדור הארץ. אתם חייבים להרגיש את האלוקות פה. לפני שאתם עולים אתם חייבים להיות מחוברים לכאן ''לכאן ועכשיו'' ולראות את האלוקות עלי אדמות זה מה שנקרא ''להתנבא באספקלריא מאירה''. וחלק מהדבר הזה זה להבין שהתורה נמצאת פה אבל היא לא משוכללת. מה זאת אומרת?
חקירה אישית
ניקח את העולם של הטוב והרע שקיים בנו ונחבר לזה הרגשים.
נעשה רשימה. ב''עץ הדעת טוב ורע'' בצד הימני שלו נשים תכונות )או כל דבר שאנחנו מודעים אליו( וההרגש אליהם. בצד השני נשים תכונות וההרגש שלהם. בלי תורה בלי רב בלי אף אחד. ונראה לאן זה מוביל אותנו.
מבחינת חושית הרגשית
למה ילד קטן לא ישתה אקונומיקה, למה הוא לא יתחבר לבירה או תתנו לילד קפה שחור בלי סוכר הוא לא יכול להכיל את זה. כל דבר שהוא רע לו הוא עוזב וכל דבר שהוא טעים ונעים לו הוא ייקח. ככה גם האדם. פרי יגע בו עשב מהשדה לא יגע. אז לא צריך להיות תזונאי ולא צריך ללמוד רפואה האדם יכול לברור את המזונות שלו בעצמו. אגב' גם בתוך המזונות. יש אנשים שהם רגישים ללקטוזה יש אנשים שרגישים לגלוטן אז לא טוב להם אז הם נמנעים מזה והולכים לצד שכן טוב להם. אז לאט לאט האדם יכול להתאים לעצמו את התזונה שלו בחוש. וזה ברור.
מבחינת רגשות
יש לנו רגשות של עצב כעס תסכול דיכאון ברוגז התעלמות. נשים את כל הרגשות האלה. אגב אתם יכולים לעשות את זה בבית בישוב דעת. אני מציע מאוד להוציא המון המון תכונות כאלה כדי לראות אם באמת יש יוצא דופן. ותחלקו אותם להרגשה טובה ולהרגשה רעה. אז כל המידות שאנחנו קוראים להם מידות רעות ואנחנו מדברים עליהם פה כמו כעס תסכול עצב התעלמות ברוגז שנאה זה מרגיש לא טוב והתכונות האחרות כמו אהבה שלווה חיבוק שלום צדק זה מרגיש טוב.
ערכים מנטליים
נעלה גבוה יותר ניקח את הערכים המנטליים כמו צדק אמת כנות. איך אתה מרגיש עם המילה אמת ואיך אתה מרגיש עם המילה שקר. איך אתה מרגיש עם המילה כנות ואיך אתה מרגיש עם המילה הסתר.
אז יש לך כבר את כל הצד הטוב ואת כל הצד הרע עם כל ההרגשים שלו.
אז בכל זאת האדם משקר ועושה מלחמות כשזה נותן לו הרגשים רעים. זה פלא גדול. איך אנחנו בוחרים בחירה לא מודעת בהרגש רע. אדם נמצא בעצבות הוא לא יהיה לחוץ לצאת לצד של השמחה. הוא לא יחזק אצלו את הצד של השמחה אע''פ שהשמחה עושה לו טוב הוא יהיה עצוב הוא ישקע בעצב. וזה פלא גדול. אדם שיודע שחוכמה עושה לו טוב. סדר בראש עושה טוב, ללמוד זה עושה טוב. אנחנו מעריכים אדם חכם ואנחנו לא אוהבים אנשים טיפשים שמדברים שטויות. ובכל זאת אנחנו נשארים טיפשים ולא פותחים ספר. איך זה יכול להיות.
מה משובש במערכת ההרגשית
כאן אנחנו לא מדברים על 'רב/לא רב'. אח''כ ללמוד עוד מה יש בצד של הטוב נניח' אם אתה מניח תפילין לעומת זה שאתה לא מניח תפילין. בסדר זה צריך הרגשים כמו של 'אברהם אבינו' שהוא הרגיש שאין לו ברית וזה לא בסדר. והיו עוד כמה צדיקים כמו 'דוד המלך' שהרגיש שאין עליו טלית אז 'הפך את העולם'. אנחנו לא שם. זה השכלול של היהלום שאתה לומד עוד ועוד מה שייך אליך בהרגשים הטובים/ בהרגשים הלא טובים ואתה נהיה רגיש לזה. 'השכלול של היהלום' כשאתה לומד תורה ונמצא בפנים אם אתה לא מברך אתה מרגיש רע עם עצמך אם לא התפללת אתה מרגיש רע עם עצמך. אדם רגיל לא מרגיש את זה. אנשים לא מרגישים רע עם זה שהם מחללים שבת. ואילו אצלנו אדם יכול לחלל שבת ולהרגיש גמור כאילו הרס את העולם. אז לאט לאט אתה משכלל )הרב נווה - אבל אנחנו עוד לא שם כרגע נעזוב את המצוות כי משהו יכול להאשים אותנו בהתניה. והוא צודק. לכן אני לא מכניס את זה. אני מדבר כרגע על המידות שלנו פה והיחס שלנו זה לזה ולעצמנו(.
איך יכול להיות שאנחנו לא בוחרים בטוב ההרגשי שכבר קיים בנו?
נעלה לדעת ונשאל את הדעת
אז אמרנו שלפני שיש לנו נתונים. מה הדעת חושבת על כל דבר? אז אמרנו שהדעת באה עם שפיטה ז''א ברגע שהיא תהיה מודעת למשהו היא לא תהיה מודעת סתם ככה היא תהיה מודעת עם הרגש. ז''א אם אני יגיד לבנ''א תהיה מודע לזה שאתה עצוב זה מיד יניב לו רגשות מרים. תהיה מודע לזה שאתה עקשן זה יניב רגשות מרים. זה לא סתם תהיה דעת כמו רובוט 'אני רושם לעצמי אני מודע שאני עיקש' לא הוא ירגיש עם זה רע מאוד.
נניח מגיע אדם אומר': הרב אני רוצה לעשות וידוי לפני תלמיד חכם והייתי רוצה שהרב ייתקן אותי. אז אתה בא ואומר לו': אני יגיד לך מה אני רואה. אתה אומר לו הוא מתחיל להרגיש רע מאוד עם כל הדברים האלה ''אין אדם רואה נגעי עצמו'' אז הוא לא יודע את זה פתאום משהו משקף לו מבחוץ הוא מתחיל להרגיש רע עם זה. אז אני מעביר לו את זה לדעת הוא מודע אבל מרגיש רע עם זה. סימן שהדעת מיד שופטת. היא מיד יודעת לתת לזה הרגשים כאילו 'זה לא טוב שאני כזה'. ולא רק שזה לא טוב בגלל שאנשים חושבים עלי ככה. כי אני יכול להיות מאוד דיסקרטי עם תלמיד שלי ולהגיד לו': יש דברים שרק אני רואה אותם אף אחד אחר לא רואה אותם ואני יכול לספר לו מה בפנים והוא ירגיש רע עם זה. הוא מודע ומרגיש רע עם זה. אז הדעת למעשה נותנת הרגש. ויש דברים הפוכים שאני כן יכול לציין דברים טובים והוא יאהב את זה מאוד וירגיש עם זה מאוד טוב. ושוב' זה משהו שאף אחד לא ישים לב לזה בחוץ.
אז אם נבחן את הדעת. הדעת מסתכלת על משהו. מה התוספת שתהיה ?
יהיה מלווה לזה הרגש – אני אוהב, אני לא אוהב
)הרב נווה - הדעת עכשיו מתחילה להכניס כלפי כל דבר שהיא מודעת את הדבר הבא. אני אטען את הטענה ואתם תגידו אם זה נכון או לא נכון. לא שאני יגיד אני לא רוצה לדחוף לכם את זה בגרון( אז הדעת מסתכלת על משהו. נניח אני אומר תסתכלו על זה. אז הדעת אומרת כוס קפה. אבל יהיה כאן עוד תוספת. מה התוספת שתהיה כאן? יהיה מלווה לזה הרגש אני אוהב את זה או לא אוהב את זה.
דוגמאות
אתה שואל בנ''א למדת מתמטיקה. כן' אבל אני לא אוהב את זה. לא שאלתי אם אתה אוהב או לא אוהב שאלתי רק אם למדת את זה. כן' אבל אני לא אוהב את זה. אבל מה הקשר הרגשי שלך למתמטיקה. אבל אני לא אוהב את זה. אתה שואל בנ''א הייתי בסרט ההוא. כן. איך היה הסרט. על הכיאפק אני מאוד אוהב את הסרט הזה. על כל דבר חוץ מזה שהוא חווה דעה אינטליגנטית על הדבר עצמו בסוף הוא מסכם אם הוא אוהב את זה או לא אוהב את זה. תיקחו כל נושא כל תחום: עיצוב בגדים אוכל. אדם יגיד, לדוגמא באוכל 'זה בריא', אבל אני לא אוהב את זה. אומנם אפשר ליישר - עושים בירורי אמת ושקר, מר ומתוק. ואפשר לחבר שהאמת תהיה מתוקה. אז אתה יכול להגיד': אני אוהב פטרוזיליה בגלל שלמדתי על זה. אבל ע''פ רוב יש לנו cross wiring - מר שמתחבר לאמת והשקר מתחבר למתוק.
שיבושי הדעת
ובגלל זה אנשים למשל אוהבים לעשן סיגריה. ואתה אומר לו': אבל זה לא טבעי משהו פה השתבש אתה אוהב אויב אתה אוהב משהו לא טוב. שיבשת את זה בדעת שלך. למשל' אדם ראה פרסומת 'סגריה זה גברי' אז הוא אמר 'אני מעדיף להראות גברי'. אז למה אני יעשן סגריה? כי גברי זה טוב. אז עכשיו הוא עשה cross wiring הוא שיבש לעצמו את הדעת את הטבעיות שלו. במקום שהערך יהיה 'בריאות' עכשיו הערך שלו זה גבריות. נניח 'תדמית'. ואז הוא אומר תדמית זה טוב אני מוכן לעשן כדי שהתדמית שלי תהיה טובה. ואתה אומר': מה עם הבריאות. על הבריאות אני מוותר. ז''א אם בנ''א כבר עושה משהו אז הוא כבר חיבר את הטוב עם משהו שהוא שגוי. אם תשאל בנ''א' למה אתה רב אתה רואה שזה לא טוב. אתה אוכל את הלב ואתה בטח מרגיש עם עצמך לא טוב. הוא אומר': כן אבל אז אני דומיננטי אז אני חזק אז אני שליט. ככה רואים שאני מנהיג. אז תמורת זה שיראו שאני מנהיג אני מוכן להקריב את הלחץ דם. זה שבושים.
בירורי האמת והשקר, מר ומתוק
להחזיר את האידיאלים לסדרם
זה מה שאמר הרב אשלג' אנחנו באנו לעשות את בירורי האמת והשקר, המר והמתוק )מר ומתוק זה ייסורים ועונג( אז אם פתאום אתם תראו אדם אוהב רע אי אפשר להאשים אותו בטיפשות הוא כנראה החליף אידאל. הוא פשוט החליף אידיאל. לכן אנחנו צריכים להפריד את כל האידאלים ולהחזיר אותם לסדרם ולהגיד לו'; לעשן סיגריה זה לא קשור בכלל לגבריות. לעשן סגריה זה ימית אותך לפני שאתה תהיה גבר. אתה יכול להיות גבר גם בלי סיגריה יש גברים שהם גם בלי סגריה. ולהראות לו את זה. מי שבכלל רוצה לגמול משהו צריך לדעת את כל הידע הזה כי אנשים שנמצאים שם לא רק צריכים להיגמל מסיגריה הם צריכים להיגמל מתדמית הוא בנה לעצמו סיפור בראש. למה לכתחילה הוא עישן את הסיגריה הראשונה. כי הוא ראה את החברה אז הם בחברה והוא מרגיש בחברה כשהוא מעשן סיגריה אם תיקח לו את הסיגריה הוא לא בחברה. אז חיצונית הוא ידבר אתך על בריאות אבל פנימית אתה לא יודע שיש לו איזה חרדת נטישה מטורפת מהחברה. הוא לא יהיה בחברה אם הוא יפסיק לעשן.
דעת' חוש של אהבה
כאן זה מביא אותנו להבנת הדעת. יש עניין לעלות למעלה ולהבין' אז מה זה הדעת. היא חוש של מה? חוש של אהבה. כי גם אוהב/לא אוהב זה סולם. רחוק ממני אני לא אוהב, קרוב אלי אני אוהב. אז זה חוש של אהבה. ולזה קרא רבי נחמן מברסלב ''אור האהבה שבדעת''. אז צריך לדעת מה זה ''האהבה שבדעת''.
דעת זה חיבור
למה? לאהבה
אז לדעת שהדעת זה לא סתם חיבור. אומרים חיבור. חיבור זה גם שקע תקע. אבל מה יש בשקע הזה? האהבה שבדעת. על כל דבר החומר גלם ששופט את הכל, כמו שאמרנו, נניח למד חום אז אם יש קור אז כל דבר שיהיה טיפה חם הקור מודד אותו כי זה הכל ביחס אליו.
אז בתוך הנפש פנימה של האדם מבחינה גולמית קיימת אהבה כי זה השם המפורש )כמו שדיברנו בספר מאור ושמש פרשת תצווה השם המפורש של הקב''ה א.ה.ב.ה( אז אם זה השם המפורש שלו זה אומר שזה עצמותו. זה השם שמבאר את עצמותו. ואנחנו חלק אלוק ממעל אז גם אנחנו. אז אם זה אנחנו אז ככה אנחנו מודדים כל דבר' אם אני אוהב את זה או לא אוהב
דוגמא
דעת מגיעה עם חוש/הרגש של אהבה
אתה שומע מרצה ההרצאה יכולה להיות טובה וחכמה, ישאלו אותך תגיד': כל הדברים שלו נכונים אבל אני לא סובל אותו. לא קיבלת משהו בהתנהגות של המרצה. אתה אומר': תהיה עניני עזוב אותך רגשות. הוא לא יכול להיות עניני. אי אפשר לדרוש את זה ממנו הוא לא יכול להפריד את זה. אם הוא לא סובל אותו הוא לא יקבל ממנו. הוא מרגיש משהו נגדו והוא לא יוכל לקבל אותו אם הוא יקבל אותו הוא יקבל אותו עוד פעם לשכל. זה עוד פעם' יבוא רופא ויגיד לו אל תעשן כי זה לא בריא. בסדר אז אני לא מתנגד לזה אבל זה לא יכנס לי ללב ואני לא ישנה את ההתנהגות שלי.
אז מאוד חשוב אני מפנה את הדעת לעבר משהו. אני מודע למשהו. אז יהיה לי היגב. וההיגב הוא לא רק זה שבחוש אני אדע שזה קיים שם אלא אני אדע גם לברור את זה
אני אוהב/אני לא אוהב.
הרגש
דעת והרגש
אפשר להשתמש עם הדעת להרגש. אפשר להגיע עם הרגש הטוב עד לאלוקות
בהגות אנחנו עולים למעלה. ואני כל הזמן אומר לכם': תבדקו את המחשבות. אז יש מחשבות טורדניות. מחשבות טורדניות זה אומר': זה לא טוב, זה לא נעים. מחשבות על מס הכנסה, חובות ועוד. זה לא נעים לי. איך אתה יודע שזה לא נעים. זה מחשבה זה נתונים שעוברים, איך אתה יודע להגיד שזה לא נעים לך? כי זה מלווה יחד עם הרגש. יש נתונים' בסדר אני מודע לזה שאני חושב אבל זה לא נעים לי. זה מיד מלווה עם הרגש. למה אני אומר את זה. כי עכשיו אנחנו יכולים להשתמש בדעת גם בהרגש. אני רוצה שתשימו לב שלדעת שלכם יש הרגש. ואם יש הרגש של טוב צריך לדעת איזה הרגש של טוב זה. אתם יכולים להגיע לאלוקות ע''י הרגש הטוב. ואני יגיד לכם גם למה כי באיזשהו שלב לדעת לא יהיה נתונים אבל ההרגש תמיד נשאר. ז''א בכתר נתונים אין אבל הרגש יש. כי זה חי. חי חי עם הרגש. אז הרבה פעמים צדיקים יודעים לזוז בתוך המחשבות שלהם בלי מילים. הוא יודע לנוע רק עם הרגשים. והוא נע רק ע''פ ההרגשים הנעימים. ואת ההרגשים הלא נעימים הוא יודע להתרחק מהם. אז יש דברים שעוד לפני שמילה נוצרת אתה בראש חש כלפיה הרגש טוב או הרגש רע.
ההרגש קודם למחשבה
יש מחקר שהראה שש שניות לפני שאדם מודע הבחירה שלו כבר נעשית. ועשו עליהם ניסויים נורא פשוטים. אתה צריך לבחור אם להפעיל כפתור ביד ימין או ביד שמאל. עשו להם אי אי גי והבודק אמר לו לפני זה מה הוא יבחר. שש שניות לפני שאני בכלל מודע ומחליט לעשות משהו זה כבר ידוע אצלי בשכל. אז מה מזיז לך את זה, מה קיבל את הבחירה לפני שאתה היית מודע? תחשבו שמשהו ישאל': אתה רוצה להרים את הכוס עם יד ימין או עם יד שמאל. עכשיו זה כבר נעשה אבל אני עוד לא יודע את זה אני עוד חושב אם להרים את זה עם יד ימין או עם יד שמאל בסוף בוחר ויגידו לי': אתה יודע זה נרשם שש שניות קודם ואנחנו לא יודעים מי קיבל אצלך את ההחלטה. אתה חושב שברגע מסוים שאתה אומר 'עכשיו אני ירים ואני ירים את זה עם יד ימין' אבל שש שניות קודם לכן זה כבר בוצע אצלך בראש. אז מי קיבל את ההחלטה שש שניות קודם לכן. וזה לא שאתה קיבלת את ההחלטה ולקח לזה שש שניות לצאת לפועל.
לדוגמא' זמן תגובה של הברקס זה 3/4 שניה. מהרגע שהמחשבה מגיעה מהרגע שאתה מודע עד שאתה פועל זה 3/4 שנייה. אבל פה, זה שש שניות לפני שאני מודע. זה אומר להבדיל, שש שניות לפני שתהיה תאונה )חס ושלום( משהו בי יודע שתהיה תאונה. האמת היא שזה מה שנחקר כי אפשר למדוד את זה. אבל אני יכול להגיד לכם שהרבה לפני זה עוד יודעים. יש אנשים שיש להם הרגשות של מה שעומד לקרות ימים ושבועות לפני.
איך הם מגיעים למעלה? הרגשים
שמה המוח מצליח לעלות להיכנס פנימה ובלי מילים. כי אם אתה מנסה לתת לזה מילים זה ילך לאיבוד. אם אתה עולה להרגשים אתה יכול להיות ממש בנקודות של קבלת ההחלטות עוד מהשכינה מהסופראורגניזם עוד לפני בכלל שמודיעים לך. אז תבינו כמה אנחנו רק צינור לדברים אנחנו לא מקבלי החלטות.
אז למה הקב''ה מעביר את כל הדברים האלה בנינו ובכל זאת נתן לנו דעת?
להבין אותו. דבקות = הבנה.
לא כדי שבאמת נבחר. חלק מהדברים שאני אומר שאין בחירה זה שאתה תבין שאין לזה משמעות שאתה תבחר. אנשים נורא מתרגזים כשהם שומעים אין לי בחירה. אין לזה משמעות שאתה תבחר. 'משמעות שאתה תבחר' זה אומר שאתה רוצה לבנות לעצמך משהו. יש לך אג'נדה ואתה רוצה לבנות משהו עם האג'נדה שלך אתה רוצה לבחור. אבל הקב''ה אומר': אתה לא יכול לבחור מה שאתה רוצה כי אתה לא יודע מה קורה בכל המערכת. יש כאן מערכת מאוד גדולה ואתה לא יודע מה קורה בכל המערכת. אז אני באמת לא יכול לתת לך לבחור על הרגע אני די צריך לשלשל אליך את הבחירה. ואת הבחירה שלך אני צריך לתת לך בצורה של דחף. אז אם ככה מה התפקיד שלי פה - להיות מודע לזה - אני רק צריך להיות מודע לזה. ולכן כשאני מנתח את כל התהליכים עצמם זה רק כדי להבין את הקב''ה. כי בשביל זה באתי להבין את הקב''ה - לדבוק בו זה להבין אותו - ככה הרב אשלג כותב בפסיקה מב' 'בהקדמה לתלמוד עשר הספירות' להבין אותו. איפה יהיה לי זמן להבין את הקב''ה בזמן שאני מנהל לעצמי אג'נדות ואני חושב שאני בוחר לעצמי בחיים שלי.
לשחרר את המודעות
אז אני יודע שזה קשה אבל זה שם אותנו במעמד אחר. בני אדם נורא בדרמה האנושית ואני מאוד משתדל להוציא אתכם מהדרמה האנושית ולהגיד לכם' חברייה אל תכנסו לדרמה האנושית זה לא המשחק שלנו בכלל. אל תדאגו על הילדים שלכם ועל הפרנסות שלכם, אל תהיו מודאגים על הדברים האלה. מה שיקרה יקרה. תעמדו מלמעלה ותראו מה עובר דרככם אפילו אם יעברו פחדים ויכולים לעבור דברים גדולים מאוד. יש תלמידי חכמים שאני לומד איתם אחד מהם אמר לי': הרב אני בחרדות. נבהלתי. הוא אומר': זה בסדר אני מודע לזה. אני יודע שהגוף שלי עובר חרדה אבל אני לגמרי במודעות כאילו אני נותן לזה לעבור. הגוף נמצא בחרדה אבל אני לא מזוהה אתו לא משתולל אתו. ויש לא מעט אנשים שאומרים לי': הרב אני מודע לזה שאני בדיכאון אבל אני לא בדיכאון. כאילו יש לי דאון רציני לגמרי אבל אני לגמרי תלוש מזה אני פשוט קולט שאני בדיכאון. אם אני יזדהה עם זה אני יהיה בדיכאון אבל אני לא מזוהה עם זה אני פשוט קולט שהגוף שלי בדאון. להבדיל כמו שאדם מודע לזה שהוא זקן. אפשר להיות מודעים לזקנה. אני מודע לזה אבל אני לא מזוהה עם זה. אותו דבר גם ברגשות יכולים להתרחש המון רגשות אתה אומר': אני קולט שזה קורה עלי אבל אני מודע לזה ואני לא מתרגש מזה. וזה דבר עצום.
''מטי ולא מטי''
מכאן אפשר להבין הרבה מאוד מדרשים כמו למשל אצל 'האדמו''ר מסלונים' ''בנתיבות שלום'' הוא כותב ב''פרשת וישב'' על המכירה של יוסף. האחים היו מודעים לכל התהליך של ההורדה שלו לבור הם יודעים שע''פ ההלכה הם הורגים אותו ''כי המשליך את חברו לבור יותר גדול מעשרה טפחים הרי זה הורגו'' ואמרו' אנחנו מודעים אבל אנחנו לא יכולים למנוע את זה. אז הם הבינו שהם נמצאים בתוך עלילה של הבורא. וזה גם מה שהבין האדם הראשון שאמר לקב''ה ''בעלילה באת אלי'' הוא לא התכוון להגיד לו': הפלת עלי תיק )חס ושלום( אלא הוא רצה להגיד לו אני קולט שאני נמצא בתוך עלילה.
אז זה דבר נהדר להיות ''מטי ולא מטי'' שמצד אחד אני בתוך עלילה אני עושה דברים אני מודע לזה שאני לא יכול אפילו לעצור אותם אבל אני מודע אני מחובר כל הזמן. אז מימלא אני יעשה את זה לשם שמים. אני אומר לקב''ה אתה רוצה שאני יהיה כאן אני יהיה כאן. איפה שאתה רוצה שאני יהיה אני כאן. אני לומד אני מסתכל אני מתבונן, אני מתבונן גם על עצמי אני שופט את עצמי אני יכול להגיד אם זה בסדר או לא בסדר אבל אני קולט לגמרי. וזה הדבר הכי משחרר שיכול להיות אין לך חירות יותר מן הדבר הזה.
ואז אתה קולט שזה בסדר והקב''ה ער הוא בשליטה הוא מזיז כאן את העניינים הוא מביא אותנו ואתה קולט שהוא מביא אותנו למקומות מאוד חשובים. זה מאוד חשוב מה שעכשיו אנחנו עוברים. מאוד חשוב. גם במצבים שאדם מרגיש כמעט מת חסר כל מוטיבציה רגשית לחיות אומרים לו': רק תהיה מודע לזה. תהיה מודע לזה שאתה מת. במקום הזה אומרים - אתה גם לא תצטרך להגיד כי זה יאמר על ידך רוח הקודש כבר תצא ותגיד את זה בפה שלך ''לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה''. אתה תגיד': איזה גאון אני פתאום נזכרתי בתהילים אני בטח צדיק. אתה לא צדיק אתה כלי שהאור הזה יעבור. למה. כי כשדוד המלך היה במקומות האלה זה עבר דרכו. כתוב שכל התהילים נאמר ברוח הקודש אז כולם אומרים': וואו איזה גדול היה דוד המלך. איזה גדול ה'. דוד המלך היה פשוט בכל הצרות האלה וזה עבר דרכו. גדול רק הקב''ה גדול. אבל אם הוא אמר ''גם כי אלך בגיא צל מוות לא אירא רע'' ''ממעמקים קראיתך ה' ה' שמעה בקולי תהיה אוזנך קשובות לכל תחנוני'' ''צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'' הוא היה בצרות זה לא שהוא אמר את זה בשביל הקטע. רדפו אחריו הוא היה מנודה ע''י המשפחה שלו הוא היה לגמרי בצרות אבל בגלל שהוא היה מחובר אז עבר לו המשפטים שהוא צריך להגיד אותם באותה שעה. אז כשהוא היה ברגעים של כמעט מוות אז הוא אמר ''לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה''. אז כאשר אדם מאתנו יהיה שם אבל הוא יהיה מחובר זה יצא לו. אדם שהוא לא מחובר )לא עלינו( ירצה להתאבד או יסכים למותו הוא גם אפילו יחכה למותו ואסור לנו לחכות למוות אסור לנו להסכים למוות.
רק' תהיה מודע
אז בכל מקום שאתה נמצא אתה צריך לקלוט איפה אתה נמצא והרבה פעמים אתה לא יכול להימנע מזה אתה פשוט נקלעת לסיטואציה - אתה נמצא בן ההורים שלך והם מתחילים לריב. אומרים דברים איומים שאתה לא יכול לשמוע. אתה לא יכול ללכת שניהם יעלבו. והם לא מפסיקים לדבר לשון הרע והוצאות דיבה על כל העולם. אתה אומר': מה אני אמור לעשות בשלב כזה. ויש המון סיטואציות כאלה. אתה נמצא באוטובוס ואתה שומע. אתה אומר': הקב''ה אתה שם אותי בעבירה.. הנקודה כאן שאומרים לך': תהיה מודע. אתה שומע את מה שאתה שומע: אתה נהנה מזה, אתה חלק מהדרמה האנושית או שפשוט תקלוט מה קורה כאן ''ויצא אל אחיו וירא בסבלותם''. חשוב לשחרר את המודעות.
אז איזה הרגשה פוקדת את הדור הזה?
הדור הזה הולך למלכות דמלכות ולכן הוא גם נחלש פיזית הוא גם נחלש רגשית והוא גם בן מוות. אז אנחנו הולכים למוות. אנחנו נוגעים במוות כולנו.
אבל איפה תהיה תחיית המתים?
ברגע שאתה תהיה מודע רגע לפני שאתה מסכים למות - אל תסכים למות - לכן כתוב ''ובחרת בחיים''. רק על החיים כתוב ''ובחרת בחיים'' לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ובחרת בחוכמה' 'ובחרת במצווה' 'ובחרת בתורה' 'ובחרת בקב''ה' - לא. ''ובחרת בחיים''. למה. כי יהיה רגע שהמודעות שלך תצוף קצת אתה תרגיש שהגוף שלך מת ואתה צריך לבחור לחיות. אז אפילו שהגוף נחלש )כמו לפני שינה( אתה צריך להגיד
''לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה''
''ובחרת בחיים''
אגב' ע''פ ספרי המקובלים ויש ספר של האדמו"ר מקמרנה ויש עוד כמה סדורים כאלה )הסידור של הרמ''ק( הוא כותב גם להגיד את זה לפני השינה. הוא אומר תתרגלו את זה לפני השינה. אתה קולט שהגוף דועך ממש לפני שהוא דועך תגיד: ''לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה''. השינה זה 1/60 מן המוות וזה שאתה קולט שזה ממית אותך ואתה לא מסוגל להתמודד עם זה לפחות במודעות תגיד': אני לא הסכמתי למוות הזה. אני מבחינתי להיות ער לנצח. אבל אני מסכים להירדמות ואם אני מסכים למוות ואם אני מסכים לחולי ואני מסכים לחולשה זה לא טוב. לא להיכנע לזה. אז האדם בראש שלו צריך להגיד ''לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה'' לא להיכנע לרע בגלל שיש הרבה רע. לא להיכנע לחולשה בגלל שיש הרבה חולשה. לא להיכנע לריקות בגלל שיש הרבה ריקות. אם הקב''ה רוצה להוביל לשם שהוא יוביל אבל להגיד לקב''ה 'אני לא מסכים לזה' ואז כשאתה יוצא אתה יוצא חי אתה לא יוצא מת.
אגב כל הצדיקים שנקראים ''צדיקים חיים''. צדיק במותו נקרא חי. ככה הם חשבו. תסתכלו על הפטירה של 'אהרון' על הפטירה של 'מרים' על הפטירה של 'משה רבינו' שהקב''ה אמר להם: תשכב. שים רגל על רגל. שים יד על יד. תעצום את העיניים. הוא היה צריך לתת להם פקודות. אין בעיה אבל את המודעות אני לא משחרר. אני חי בפנים - את הפעולות הפיזיות אני יעשה אבל אם אתה לא נוגע לי בזה אז אני חי. ואז הקב''ה כביכול הוציא את הנשמה מן הגוף אבל הם היו. עכשיו בתוך הגוף עכשיו מחוץ לגוף. לגביהם אין שום הבדל. הם לא הסכימו עם המוות אין צדיק שהסכים עם המוות. עד היום אין צדיק שמסכים עם המוות הם לא מסכימים למות. אז אפילו שאתם תראו צדיק בבית חולים מונשם מורדם הראש שלו צף הוא לא מסכים עם תהליכי הדעיכה האלה וזה בסדר אם הוא לא מסכים לוקחים לו את הגוף. זה חלק מניסיון. והתודעה שלו עדיין חיה. כתוב על רבי עקיבא 'כל חיי חיכיתי לרגע הזה למסור את נפשי באחד'. מה זה למסור את נפשי ''באחד''. שייקחו את הגוף אבל הראש שלי נמצא באחד. וככה היה שכתוב שלפני שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל הקב''ה נתן להם גופה שהם ראו אותה אבל הוא כבר לא היה שם. אז תראו מה אפשר לעשות עם מודעות.
אז לא צריך להכות על החטא. למה אין לי כוח להיות בן אדם טוב. למה אני עושה רע.
צריך עוד להיות במקומות האלה
רק להיות מודע.
ואפשר לצחוק על זה כי אנחנו רק לומדים מהתהליך.
במסע הזה אנחנו רק לומדים
ואז אתה לומד לפי הרגשים
טוב להיות שם לא טוב להיות שם. להיכנס לשמה לא להיכנס לשמה.
על הרבה דברים אתה יכול לחסוך לעצמך המון המון צרות.
אני יסיים בדבר שאני רוצה שתזכרו אותו טוב. יש שאלה ששאלו על חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני. אמרו': מה יועיל בניית בית המקדש השלישי אם נחרב בראשון ונחרב בשני. מה יועיל. הרי בית המקדש הראשון עמד 410 שנה, נחרב. בסופו של דבר באו האנשים שנחלשו באמונה, נחרב. בית המקדש השני עמד 420 שנה, ונחרב. בסופו של דבר הגיע דור שהיה חלש. אז אמרו': יקום בית המקדש השלישי אדם הוא אדם. אז בהתחלה נקים אותו ואנחנו היינו בגעגועים ו 2000 שנה בגלות, בסדר. אבל באיזשהו שלב נקים אותו מי אמר שהנכדים והצאצאים לא יחריבו אותו הם יקומו בלי אמונה. אנחנו נלחמנו אבל הם יהרסו אותו. זה שאלה גדולה מאוד. ובאמת מי מבטיח שבית המקדש השלישי לא יחרב מתישהו.
איך מבטיחים לנו זה השלישי והנצחי ?
התשובה היא – שבשביל זה נתנו 2000 שנות גלות. באלפיים שנות גלות נתנו לנו להוציא את כל הרע האפשרי וכל הדורות שאי פעם עשויים להתגלגל יתגלגלו באלפיים שנה האלה. וימצו את כל הרע שבקרבם ויותירו זיכרון גנטי רוחני. ככה שגם הדורות שיבואו לאחר מכן אם יחלוף למשהו במחשבה 'אולי אני יגנוב את התור להוא אני יקריב קורבן לפניו' הוא יגיד': לא. היינו שמה. אני לא חוזר לשם. אני יעמוד בתור לא שייך יותר לעשות רע.
אז תבינו שזה מתוקן אצלנו וזאת הסיבה לאריכות הגלות.
אריכות הגלות זה גם כדי לתקן את הזיכרון הגנטי עד תומו.
וגם הילדים שעוד יבואו לנו זה נשמות זקנות שכבר היו פה. וכולם כבר ייוולדו מתוקנים. ויהיה להם מידות מתוקנות כי הם יגידו אנחנו לא חוזרים אחורה יותר. לא פוגעים אחד בשני, לא ממתים אחד את השני. ממשיכים קדימה. ואז תהיה המשכיות לעבר הקדושה ולא תהיה נסיגה לעבר הרע. זאת הסיבה למה יש אלפיים שנות גלות, למה הגלות ארוכה.
אז אם כל יום 'בן דוד' לא בא אז צריך לדעת שיש עוד רע שצריך לחסל. הרע צריך לכלות את עצמו. ורואים את זה. אנשים כל הזמן בהלם' אנחנו רואים עוד רע ועוד רע עוד גילויים מוזרים. זה בסדר גמור טוב מאוד שזה קורה. עד שיגיע מצב שאין עוד רע לגלות ואח''כ הרע יחסל את עצמו. הרע מחסל את עצמו בגלל שהוא ממצה את עצמו. אנשים אוהבים להיות כל הזמן בתנועה הם יצירתיים. הם אוהבים להיות כל הזמן נגד. אז פעם הייתה צדיקות הם היו נגד הצדיקות אח''כ יהיה מלא רע הם יהיו נגד הרע. ככה זה בני אדם הם אוהבים להיות מרדנים. אז שימרדו ברע. זה ככה יש לנו ראש כזה אנחנו אוהבים למרוד. אז עכשיו צריך להוציא את כל הרע כי אנחנו מורדים בכל מה שנראה לנו טוב ומורדים בנורמה כי הנורמה נראית לנו מעצבנת אז מוציאים את כל הביזארי אח''כ נמרוד בביזארי. ככה זה יהיה. כי נמרוד קיים בתוכנו. יש לנו דמות שנקראת נמרוד אז צריך להטיב אותה. אז נמרוד קודם צריך למרוד בטוב אח''כ יהיה מלא רע אבל נמרוד צריך לחיות )נמרוד לא ימות הוא כתוב בתורה( אז הוא ימרוד ברע. ואז אנחנו נגיד' אהה נמרוד הזה זה אישיות נהדרת.
ואז נקרא
שכל התורה היא טוב.
