פרשת השבוע

פרשת נשא - עניין כוונת הלב

תמלול מפרשת השבוע התשע''ז

הרב אריה חיים נווה

פרשת נשא - הפרשה הכי ארוכה בתורה יש בה קע'ו פסוקים (176) וגם בכתובים, המזמור הכי ארוך הוא קיט יש בו קע'ו פסוקים ובגמרא יש מסכת שנקראת בבא בתרא המסכת הכי ארוכה ויש בה 176 דפי גמרא (קיים קשר בין הדברים). בפרשה יש כמה פרשיות שעומדות בפני עצמן: אישה סוטה, ברכת הכוהנים, תורת הנזיר ופרשת הנשיאים.

בפרשת הנשיאים 12 נשיאים נותנים להם הזדמנות כל אחד ביום שהם מקריבים קורבן לכבוד הכהונה שלהם. הקב"ה למעשה נותן להם לכהן כנשיאים זה היום שכביכול הם נבחרו כל אחד להיות הנשיא של השבט שלו והוא נבחר להקריב קורבן המייצג את השבט ובאופן מפתיע כל ה 12 נשיאים, היינו מצפים שכל אחד ייחד מאוד את השבט שלו כי לכל שבט היה ייחוד: לכל שבט היה דגל, לכל שבט יש שער בשמים לתפילה, לכל שבט יש צירוף של שם הוויה שונה. הינו מצפים לראות כמו להבדיל אלף הבדלות ערב עדות שבו כל אחד מביא את המיוחד שלו והפלא ופלא שכל 12 הנשיאים הביאו בדיוק את אותו קורבן. וזה ממש פלא, אך זה באמת נעשה ועוד שהקב''ה נותן להם 12 ימים שונים ולא נותן להם את אותו יום, אלא כל יום כל אחד יכול לראות מה חברו הביא ולהגיד 'הוא כבר הביא את זה אני יביא משהו אחר' אבל לא, כל ה 12 חשבו להביא בדיוק את אותו דבר.

יש קשר בין הדברים (ארבעת העניינים) ע"פ תורת הסוד. יילקח דבר מאוד מסוים שקשור לעבודת ה' שלנו כדי שתמיד יהיו לנו כלים ולא יהיה רק ידע, שנוכל למעשה לדעת להשתמש ולחיות את זה, מאוד חשוב שהתורה תהיה תורת חיים ושזה לא יהיה כחמור נושא ספרים. 

נקודה נוספת, בבוקר כשאנחנו משכימים אנחנו מברכים בברכות השחר את ברכות התורה ומסמיכים לה את ברכת הכוהנים שיש לנו אותה עכשיו בפרשה. נראה שאומרים את ברכות התורה וצריך לומר דבר תורה כמו לדוגמא שמברכים בבית הכנסת מי שעולה לספר תורה מברך את ברכות התורה וכשיורדים מברכים שוב כמו ברכה ראשונה ואחרונה כשאוכלים. כשמברכים יש עניין של עובר לעשייתה כמו שאדם לוקח תפוח מברך על העץ ומיד עובר לעשייתה אסור לדבר בין הברכה לבין האכילה אלא מיד צריך לעבור לעשייתה. אז בברכות התורה שאומרים בבוקר צריך להגיד משהו מהתורה, צריך להגיד דבר תורה ומשום מה בחרו החכמים הצרפתיים לשים את ברכת הכוהנים וזה פלא גדול מאוד, למה בחרו לשים שם את ברכת הכוהנים. היה אפשר לשים שם את עשרת הדיברות כך אדם יזכיר לעצמו על מה התורה מדברת, למה ברכת הכוהנים, מה הקשר?! יש בזה עניין גדול מאוד כי אם החכמים הצרפתיים בחרו למקם את זה שמה סימן שזה מייצג כביכול את כל התורה (צריך להזכיר לאדם את כל התורה) וזה פלא גדול מאוד, למה בפרשת נשא בא ביחד עם דין אישה סוטה, תורת הנזיר, ברכת הכוהנים.. מה זה קשור? 

כשרוצים לעשות קשר בין הפרשות זה לא עניין של מה הקשר בדברים זה לא בעיה לעשות קשר בין הדברים, אפשר לראות הרבה מאמרי חז"ל וספרים ברגע שאתה תפתח נושא מיד יקשר לנושא שלפניו ואחריו ולמועד שבו זה נמצא. אתה תמצא קשר רעיוני, למה אחד פתח כך ואחר פתח כך וכל הקשרים טובים, אינטליגנטית טוב לדעת שיש קשר ולא לקרוא סתם דברים בלי קשר. וכמובן התורה שלנו מאופיינת בעקביות פנומנאלית, העקביות שלה זה ראש תוך סוף, יש עומק ויש רוחב ז''א זאת התהוות מהרוחני לגשמי נקרא 'סיבה ומסובב' וזה מופיע בשם הוויה (יהוה). ויש עניין של קשר רוחבי שהדברים קשורים אחד לשני וכל הדברים קשורים להכל כי זה העניין של ליצור אחדות ליצור מרקם אחד וכדי להגיע למרקם אחד צריך למעשה אחידות הן במעבר ברוחני לגשמי בגשמי לרוחני והן לרוחב שיהיה קשר בין הדברים כולם אבל הקשר המרכזי למעשה נמצא בתוך האדם.

זה לא סתם קשר רעיוני כי לעשות הקשרים אפשר לעשות והרבה, במיוחד כשאמרו לך התורה ''הפוך בה והפוך בה דכולא בה'' אבל זה לא הקשר הזה ולא נכון לעשות את הקשר הזה אלא יש קשר מופנם באדם, אדם צריך להבין מה המסרים שמוסרים לי פה. אם מדברים בארבע נושאים שנראים שונים לגמרי ונעזוב את ההקשר החיצוני, אפשר לראות המון רבנים שעושים הקשרים יפים צריך וחשוב שזה יהיה כדי שנדע את הקשר בין שמיטה להר סיני או למה במדבר לפני שבועות ונשא אחרי שבועות 'אין בעיה אפשר', אבל צריך לדעת שזה לא בדיוק הקשר שאנחנו מחפשים. כשמדברים על הקשר ועל החוליות החסרות מדברים בתוך האדם - אם משהו מדבר עם בנ'א ורוצה להעביר לו מסר ומדבר אתו בארבע נושאים שונים סימן שהוא רומז לו משהו. הוא אומר לו 'יש נקודה מסוימת שאתה צריך להבין אותה ואתה תבין אותה דרך ארבע עניינים שונים לגמרי, הם קיימים בתוכך ואתה הפתרון' ואת זה אנחנו רוצים להביא היום. מה הקשר של הדברים האלה? הדבר נכון כמובן לגבי כל פרשה ופרשה ועניינים נוספים שנמצאים בפרשה הארוכה הזו.

 תורת הנזיר

נתחיל עם 'תורת הנזיר' כדי להבין את הקשר בין הכל שהוא הקשר הנשמתי של האדם, הקשר הפנימי בכוחות הנפש שלו. 'נזיר' אומרים לו 'אתה רוצה להתנזר מיין'? אל תאכל שום תוצרת של ענבים, לא את היין עצמו, ולא יין צימוקים, צימוקים, ענבים שום דבר, מתנזר מעץ הגפן (יש גם עניינים נוספים, מגדל את השיער לא מסתפר). יש כאן פלא, מצד אחד נראה שהכתובים מדברים בגנות הנזירות, בתום ימי נזירות בערך אחרי 30 יום הוא צריך להביא 'קורבן חטאת', למה התנזרת? התורה לא אוהבת סיגופים 'מספיק היא הגבילה אותנו בהמון דברים': באוכל ראיה שמיעה דיבור כל דבר הוא מוגבל בתורה, לא כדי להצר את האדם אלא כדי לפתח אותו ולשים אותו על הדרך הרוחנית. אמרו לך זאת הדרך הרוחנית לשם אנחנו גדלים, גדלים בצורה הזו: אם אתה תאכל טמא לא תצליח לראות אחדות אם תאכל כשר זה יוביל אותך אל האחדות, אם תשמור על העיניים מראיות אסורות תוכל לראות דברי קודש ואם תטמא את העיניים לא תצליח לראות דברי קודש, אם תשמע באוזניים דברי קודש תוכל לשמוע שמיעת קודש. אז התורה נתנה את זה, בשביל זה יש תרי''ג מצוות וזה המון אנחנו אומרים ''רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'' אז יש לנו כבר ריבוי של 613 מצוות שמתוכן יוצאים אלפים של הלכות, מה עוד להוסיף נזירות? למה האדם בא להוסיף עוד נזירות? אז כביכול בסוף צריך להביא 'קורבן חטאת', באים ושואלים למה התנזרת? למה היית צריך את זה? מצד שני התורה מאפשרת את זה, כתוב בתורה זאת 'תורת הנזיר' והיא אומרת אם אדם רוצה להתנזר זה התורה שלו וניכר שנזירות (כאשר אדם לוקח על עצמו נזירות) ההיפך, יש בזה התקדשות יתרה כמו נזירות שמשון, שבא מלאך ואמר לאימא שלו יצא לך בן קדוש תשמרי לא לגזור לו את השיער, נתן את כל כללי הנזירות ויצא מזה שמשון הגיבור. שזה לא עניין של גבורה, הוא לא הרקולס מדובר במשיח בין יוסף, הכוח שלו הוא כוח רוחני גדול מאוד ואם הדור שלו היה ראוי הוא היה משיח בין יוסף ואע"פ שמצוין שם כוח פיזי זה לא העניין הכוח הפיזי אלא ניתן לו כוח רוחני והשם המפורש וחשוב ללמוד את הסיפור ע''פ תורת הסוד. אז מדובר באדם קדוש מאוד משיח בן יוסף כנ"ל בשאר הנזירות, כל אדם שמתנזר ממשהו הוא מתקדש אומנם כתוב ''קדש את עצמך במותר לך'' אומר אדם בדברים שמותרים לי ישנם דברים שהם לא טובים לי ואני יודע שאע"פ שהם מותרים לי הם מרעים לי ולכן אני אתנזר מהם. זה לאוו דווקא חייב להיות יין, אדם יכול לנזר את עצמו מסוכר, ממאכלים מסוימים או מאוד לצמצם את האוכל שלו אע"פ שהוא לא חייב.

דוגמא שתקשר בין ברכת הכוהנים לתורת הנזיר כתוב בברכת הכוהנים ''ישא ה' פניו אלייך ויחונך'' כביכול יש כאן עניין של נשיאות פנים. המלאכים באו ואמרו לקב''ה אבל אין לפנייך משוא פנים, אך כתוב ''ישא ה' פניו אלייך'' אז יש משוא פנים או אין משוא פנים? אמר להם אני אמרתי להם ''ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהך'' והם מחמירים על עצמם כבזית כי מתי עושים ברכת המוציא? בין כזית ובין כביצה, כזית 26 גרם כביצה 54 גרם. בנ'א שלוקח עד 54 גרם אומר 'מספיק זה שביעה בשבילי' אבל זה לא שביעה מדובר בפרוסת לחם אחת. הקב''ה אמר הם מחמירים על עצמם כזית וכביצה ואני אמרתי ''ואכלת ושבעת'' ז''א הם צריכים לברך אחרי ששבעו לגמרי הם לא שבעו ובכל זאת הם מברכים אז הם עושים משוא פנים מרימים אותי אז גם אני עושה להם משוא פנים. האמת שאפשר להגיד את זה על הרבה נושאים, אנחנו עושים משוא פנים לקב''ה בהרבה מאוד עניינים; גם בצדקה במעשר אז מדוע דווקא בזה? אלא שהקב''ה מנסה את האדם בעניות. כאשר אדם שם את עצמו בעניות והעניות זה דבר יומיומי שמתנגש בו ולא אירוע מקרי, אדם יכול להתריס לקב''ה ולומר אמרת ''ואכלת ושבעת וברכת'' אני לא מברך אף פעם כי אתה אף פעם לא נתת לי כדי שובעי ז''א משהו בהשגחה לא נכון אך אני יקיים את המצווה הזאת? מכוון שאף יהודי לא התחכם עם הקב''ה אלא הוא אומר מה קבעו חז"ל, מה השיעור של ברכת המזון? כזית כביצה 'אני יאכל 54 גרם ללא התחכמויות ויברך על זה ומבחינתי זה שביעה' צדיק אוכל לשובע נפשו. הקב''ה אומר אם הם באוכל בהישרדות שלהם עושים לי משוא פנים ולא עומדים איתי על הדבר, הם לא אומרים לי 'הקב''ה לא נתת לי די אוכל אני לא יכול לקיים ואכלת ושבעת וברכת', מכוון שאף אחד לא עשה את זה והוא עושה לי בזה משוא פנים כי הוא לא מדקדק איתי על מה שכתוב גם אני עושה איתם משוא פנים (לגבי עניין המשוא פנים).

רואים שגם פה יש סוג של התנזרות האדם יכול לגזור על עצמו גזירה מסוימת ובגזירה הזו למעשה הוא יוצר משוא פנים הוא אומר לקב''ה 'אני יודע שהתרת לי הרבה דברים ואסרת עליי הרבה דברים אבל אני רוצה לקדש את עצמי עוד קצת, אני רוצה לעשות לך 'משוא פנים' אני רוצה לתת לך כביכול עדיפות יתרה, עדיפות שהיא לא כתובה אבל היא עדיפות יתרה'.  אני יודע מה מסכן ומפיל אותי: אוכל, שתיה יתרה אני מנזר את עצמי מהדברים האלה, מקבל על עצמי לצום שלושה ימים, להפסיק לעשן, לצמצם את האוכל ולקבל כל מיני נזירויות שאדם עושה ואם הוא עושה את זה לשם שמים האדם נקרא 'קדוש'.

בגמרא יש שני כתובים, פעם אחת כתוב שיושב בתענית נקרא 'חוטא' ובמקום אחר נקרא 'קדוש'. למה אדם שיושב בתענית נקרא חוטא? כי לא טוב שאדם יצום כשאדם צם נהיה חלש ועצוב ואם הוא עובד גוזל את המעביד שלו כי הוא לא נותן לו את כל הכוח שלו. ואם הוא 'בטלן': מושג שקיים בגמרא אדם שלא עוסק במלאכה 'תורתו אומנתו', יושב כל הזמן ולומד תורה. אסור לחשוב 'בטלן' כמובטל פרזיט הפוך, אדם שלומד תורה 24 שעות ביממה ואפילו ממנים אותו כי כל ההוויה שלו זה לימוד של תורה ''תורתו אמונתו'' הוא לא מסוגל לעשות משהו אחר כאילו נולד בשביל זה. יש מעטים כאלה כמו רבי שמעון בר יוחאי, האריז''ל, 'בטלנים' שיושבים ועוסקים בתורה. אם בנ'א כזה יצום הוא כביכול גוזל את המעביד שלו והמעביד שלו כרגע זה הקב''ה, ולמה? כי הוא לא נותן את כל הכוח שלו זה מצד אחד. לכן, יושב בתענית חוטא, מצד שני כתוב יושב בתענית קדוש, אז אך עוברים מחוטא לקדוש? אך נעשים המעברים? 

עוד עניין, שאלו את רב שאלה (היה אדם שקראו לו רב בתקופת הגמרא): יש תלמידי ישיבה שגרים בכפר וצריכים להגיע לעיר למקום של בית מדרש ובדרך הם עוברים במקום מסוכן, אך לגרום להם להגיע? אמר להם: שיבואו 'עלי על צווארי' ככה הוא התבטא. הם המשיכו לשאול ומה עם החזרה? אמר להם: 'זה איני יודע צריך עיון' וזה פלא כתוב ''שלוחי מצווה אינם ניזוקים'' אם הם שלוחי מצווה באו ללמוד תורה אך אתה יכול להבטיח שיבואו אבל לא יכול להבטיח שיעזבו? התשובה היא כזאת - מי שבא לעשות מצווה בא לעשות מצווה הם באים ללמוד תורה אבל אחרי שהם עוזבים את בית המדרש הם יכולים ללכת לשחק, יכולים לפרוק קצת מתחים, לשמוע מוזיקה, לעשן סיגריות אז אומנם הוא יצא מבית המדרש אבל אי אפשר לדעת מה הוא עושה לכן אמר 'איני יודע'.

מי כן יודע? האדם. מה אדם צריך לעשות כשהוא עוזב את בית המדרש? להגיד: אני הולך הביתה אפילו שאני הולך לאכול או לישון אני הולך להגיד 'קריאת שמע על המיטה' ואני הולך לאכול ארוחת ערב אבל להגיד בירכת המזון (שהיא גבוה יותר מתפילת 18 שהיא מדרבנן וברכת המזון מדאורייתא). יוצא שרב יכול היה להבטיח לאנשים שאם הם באים ללמוד תורה שום דבר רע לא ירע להם אבל כשהם הולכים לא יכול להבטיח שום דבר זה תלוי בכוונה שלהם. כי כשהם באים הם באים לדבר מצווה אבל כשהם עוזבים 'אני לא יודע', אם הם עוזבים לדבר מצווה זה כבר תלוי בהם אין לי מושג לאן הם הולכים.

לכן כל מי שאומר למשל שהוא נפגע כתוצאה ממצווה צריך לדעת, האם כשהוא בא לעשות את המצווה או כשהוא עזב את המצווה. בד"כ אנשים נפגעים כאשר הם עוזבים את המצווה הכוונה אחרי המצווה ז''א שהכוונה שלהם לא הייתה ללכת מחיל אל חיל אלא ללכת לסוג של פורקן ואז הם נפגעו לכן, אנחנו אומרים בתפילה "הסר השטן מלפנינו ומאחורינו''. 'מלפנינו', הכוונה תן לנו תמיד מצוות כדי שנלך תמיד קדימה מחיל אל חיל שנלך בשביל החיים כדי להגיע כל הזמן לחיים ואחרי שנסיים את זה תיתן לנו מצווה נוספת שנמשיך אותה כדי שלא ניפגע שלא יאמרו אנחנו מופקרים באנו עשינו מצווה ועזבנו אותה.

סיכום עד עכשיו,

עניין הנזיר, למה נקרא חוטא למה לא נקרא חוטא? מה עניין של 'משוא פנים' שמופיע בברכת הכוהנים? התשובה היא שזה תלוי באדם. הכל תלוי בהחלטת האדם אם אתה עושה סיגופים ולוקח על עצמך חומרות לא נצרכות וזה לא בדיוק לשם שמים אולי כדי להראות את החוזק והחוסן שלך אולי ראית או שמעת על צדיקים ואתה מנסה לחקות אותם זה לא ילך אדם כזה נקרא חוטא. אבל אם אדם אומר 'אני יודע מה חוצץ ביני ובין הקב''ה אע"פ שהיא מותרת לי אני רוצה להסיר אותה' אם אני יודע שכשאני לומד האכילה היתרה מכרעת מרדימה ומפילה אותי אני לא רוצה לכן, אני יאכל מעט מאוד או שאני ידלג על ארוחות רק כדי להמשיך ולהיות רוחני להרגיש שאני קל, נעים לי וטוב לי. יגידו לך 'אבל פספסת בירכת מזון' כן אבל אתה אומר אם הייתי אוכל הייתי מאוד כבד ולא הייתי מצליח הייתי נרדם אז הרווחתי בירכת המזון אבל הפסדתי לימוד תורה לכן, אני מעדיף לא לברך ולא לאכול להגיע קל ללימוד התורה ולהמשיך ללמוד כי תלמוד תורה כנגד כולם. אז כאן לבחור איזה סוג של נזיר אתה זה נמצא רק באדם.

לגבי שלוחי מצווה אינם ניזוקים - בהלוך אתה צריך לדעת שאתה בא לעשות מצווה ובחזור אתה צריך לדעת שאתה ממשיך הלאה למצווה אחרת ושהמחשבה לרגע לא תעזוב וככה אתה מתקדם כתוב ''ילכו מחיל אל חיל יראה לאלוהים בציון''. ככה צריך ללכת מחיל אל חיל ולראות כל הזמן את הקב''ה לנגד ענינו וללכת מחיל אל חיל מדבר שמדביק אותנו לדבר שמדביק אותנו וכך למעשה נהיה שלוחי מצווה שאינם ניזוקים. והדבר מדובר לאוו דווקא בעניין של מצווה אלא גם בעניין של נזירות והנזירות היא לשם שמים כאשר אדם יודע ומגדיר לעצמו בדברים שמותרים לו (לא נכון לגבי אכילת חזיר אכילת חזיר אסורה לא קשור לנזירות) אתה יכול להתנזר מבשר, אתה יכול להגיד 'לי בשר לא טוב' לא בגלל שזה בריאותי למרות שמותר להתנזר לשם בריאות אלא אדם אומר זה מגיס אותי אח''כ אני נירדם ולא טוב לי ויש לי  קצת יותר מידי תאוות אולי אני יוריד את זה וינזר את עצמי מדברים שמנים, מפסטות, בשר, תלוי מה מפריע לאדם. יש אנשים שזה לא מפריע, הם אוכלים קצת בשר שותים קצת יין  אוכלים קצת לחם מברכים בירכת המזון וממשיכים ללמוד אבל יש כאלה שזה מפריע ואדם מרגיש אעפ"י שזה במותר לו זה מפריע לו ואומר 'אני לא רוצה את זה' ואז הוא מתנזר מדברים שמותרים לו- נקרא שהוא מתקדש כי הוא רוצה באמצעות זה להתקרב לקב''ה ולא להראות את חוסנו ולא לחקות צדיקים ולעשות דברים מוזרים.

גם ככה התורה ממילא הגבילה אותנו בהמון דברים ויצרה דרך מאוד מדויקת להגיע לקב''ה אז אדם שמוסיף על עצמו נזירות שמה משהו יסתכל עלייך ויגיד ביהדות אסור לאכול בשר?! הרבה הכניסו את העניין של הצמחונות וקצת בלבלו בין ההומניזם של השחיטה לא לשחוט משום צער בע"ח לבין טרפות. אנחנו צריכים לאכול בשר כי ישנם נשמות מגולגלות בבשר, הבשר עצמו שייך לספירת בינה וצריך לאכול אותו בזמנים מסוימים בעיקר בשבת, חלק קטן, אוכלים ועושים תיקון גדול מאוד, הבשר זה הבינה ואפשר לקבל מאור של הבינה בזמן שאוכלים ביום שבת. לא עושים מזה אידיאולוגיה, אוכלים קצת כמובן שצריך להקפיד שהשחיטה תהיה כשרה במהדרין מן המהדרין שחיטה במשחתות קטנות ולוודא כמה שאפשר שהשחיטה טהורה קדושה ומהודרת ואם אתה אוכל בקדושה אז הכל בסדר. אבל לא נכון בשביל זה להכניס צמחונות אם התורה גזרה לאכול בשר צריך לעשות את זה כי יש נשמות מגולגלות שרק אדם יהודי טהור קדוש ירא שמים שומר תורה ומצוות יכול לתקן. למשל ידוע שאם אדם שלא שומר תורה ומצוות אוכל תפוח הוא מוריד את הנשמה המגולגלת למטה ואם אדם ירא שמים מברך מעלה את הנשמה למעלה ויכול לתקן אותה. רבינו האריז''ל אמר שבברכות הנהנין שמברכים במגע אש (מזונות גפן עץ אדמה שהכל) אדם שמברך כמו שצריך יכול להגיע לרוח הקודש, הנשמות מאוד מסנגרות על האדם עצמו אז למה להנזיר את עצמי מבשר? מי אמר שאסור לאכול בשר? התורה אמרה מה לא לאכול ואמרה גם מה כן לאכול היא לא אמרה, מה כן לאכול בגדר 'אתה יכול לאכול אם אתה רוצה' אלא אמרה 'תאכל וחשוב שתאכל את זה' אז גם עניין הדג בשבת צריך לאכול את זה. ואם אנחנו עוסקים ברגשות אז לפי התורה גם לצמחים יש רגשות והיום המחקרים מראים שגם לצמחים יש רגשות אז לא נאכל גזר כי יש לו רגשות וזה שהוא לא צועק זה בסדר...אדם רוחני רואה שהגזר עובר תהליך רגשי בזמן שאוכלים אותו וזה עניין של לכוון לשם שמים אתה לא יכול להגיד 'אני מתנזר מבשר מטעמי מוסר' כי זה לא לשם שמים הקב''ה יאמר לך אל תאכל טרף, תאכל ממשחטות קטנות, תאכל קצת ביום שבת ותאכל מהודר אתה לא צריך לפסול את כל הבשר זה לא נקרא שאתה מתנזר זה לא נזירות ואם אתה מתנזר מזה החלטת שזה נזירות אתה נקרא חוטא. כנ"ל יש אנשים שאומרים, כל מיני אסכולות, טוב לאכול ירקות לא טוב לאכול פירות מכל מיני סיבות אבל אדם שהולך בשוק ורואה פרי חדש ולא מברך עליו נקרא חוטא וצריך לברך, יש לנו פירות הארץ וזה גם אחד מסימני הגאולה שהפירות של ארץ ישראל יתנו פריים, אין סימן יותר נגלה מזה למשיח. נסתכל מדווחי אנשים שהגיעו לכאן לארץ עד לפני 100 שנה הם היו בהלם מזה שהמקום חרב ויבש לגמרי ולא נותן את פריו ואך שאנשים הגיעו מהגלות אחרי השואה ב''ה הארץ נתנה פרייה.. אנחנו חוגגים שבועות עם ביכורים, למה לא לאכול מזה?!.אנחנו אומרים בברכת האילנות בחודש ניסן ''ליהנות בהם בנ''א'' פירות (אילנות) שהקב''ה נתן בהם ליהנות בהן בנ'א זה העניין שהקב''ה ברא כדי להטיב לנבראיו אומנם לא להיות חזיר או להתבהם בזה אלא לאכול כדי לברך אם אדם עושה את זה זה דבר נהדר..

הכל עניין של למה אדם מכוון את עצמו וכאן אף אחד לא יכול לקבוע בשבילך בגלל זה רב אמר כששאלו אותו מה עם אלה שחוזרים מבית המדרש מה יהיה איתם, איך הם יחזרו הרי הם צריכים לעבור בפרדסים ובמקומות מסוכנים, ענה 'איני יודע', אתה אומר 'איך אינך יודע  אתה אדם גדול?!  אתה אמור לדעת את ההלכה ''שלוחי מצווה אינם ניזוקים'' אמרת שיבואו 'שם את צווארי' ומה כשהם הולכים, אתה לא ערב להם שהם הולכים? הנקודה לא מתוך אינטרס אלא להגיד ברור שהם הגיעו לבית מדרש כדי ללמוד תורה ואז הם שלוחי מצווה ואינם ניזוקים כי בשביל זה נברא העולם אבל כשהם עוזבים אני לא יודע לאן הם הולכים, אני לא יודע מה הם מחזיקים בראש, מה המטרה שלהם עכשיו לפרוק עול? לעשן סיגריות או שהם רצים עכשיו לעשות מצווה אחרת אם כך הדברים אז גם כן שלוחי מצווה אינם ניזוקים כי הם לא נחשבים לעוזבי בית המדרש אלא הולכים למצווה הבאה. יוצא שהכל תלוי בכוונת האדם, הכל נמצא בתוך האדם.

פרשת הנשיאים

בעניין 12 נשיאים יש כאן מעמד גדול מאוד שהקב''ה ממנה 12 נשיאים ומבקש מהם להביא קורבן והם מביאים את אותו קורבן. פלא שכל ה 12 חשבו על אותו דבר ודבר נוסף הקב''ה נתן לכל אחד יום, ביום הראשון הקריב נחשון בין עמינדב, הקב''ה יכול היה לעצור ולהגיד לנשיא השני הנשיא הראשון כבר הביא לי קורבן כזה אולי תחליף, הקב''ה לא עצר אותם מכיוון שאדם ירא לעיניים וה' ירא ללבב. אנחנו רואים 12 קורבנות זהים מה שהקב''ה בדק זה 12 כוונות שונות ואכן הייתה להם כוונות שונות כי לכל אחד הייתה את כוונת השבט שלו על אותו קורבן. 'הכוונות' כי לכל שבט יש צירוף של שם הוויה שונה (יהוה בצירופים שונים של שם הוויה אז כל אחד הביא את הצירוף שלו על אותו קורבן) לכל אחד יש את הדגל שלו על אותו קורבן, הצבעים שלו, שער התפילה על אותו קורבן וכל ההוויה של השבט הייתה בדיוק על אותו קורבן. יוצא שאנחנו למעשה רואים את אותו קורבן והקב''ה רואה 12 קורבנות שונים לגמרי הם פשוט הביאו את זה על אותו חומר(קורבן )אבל זה כאילו 12כוונות שונות לגמרי.

דוגמא, בעל נותן לאשתו טבעת. האישה רואה טבעת זהב פשוטה עגולה.. הבעל אומר לה היו לי 12 מחשבות שונות, המחשבה הראשונה שהעולם עגול לא משנה איפה נהיה אנחנו אחד. המחשבה השנייה, זהב זה מידת הדין ז''א אנחנו זוג גבר ואישה (ע"פ מידת הדין אף אחד לא עשה עמנו חסד). המחשבה השלישית, זהב דבר יקר אני מביא לך דבר יקר. המחשבה הרביעית, שזה יהיה לך על האצבע וכל הזמן כשתסתכלי על זה תיזכרי בי. האישה יכולה להתפעם מהכוונות שיש למעשה באותה טבעת. אותו דבר כאשר 12 חברים מביאים את אותה מתנה יכול להיות ש 12 מביאים את אותו שעון אחד אומר 'ראיתי בשוק את השעון קח שיהיה לך', השני יאמר 'רציתי כ"כ לשמח אותך', אחר יגיד 'קניתי לך בדיוק את אותו השעון זה שעון חכם והוא הזכיר לי שאתה חכם' וככה כל אחד מביא 12 שעונים ולכל אחד יש כוונה אחרת אז אפילו שלא תשתמש בכל ה 12 או אפילו אם תשתמש בזה אבל תגיד 'זה בזכות הכוונה של זה, זה בזכות הכוונה של זה'. יוצא שיש דבר אחד שמביאים אבל רואים שהקב''ה אומר אני רוצה לבחון את הלב שלהם לאן הם לקחו את זה.

ברכת הכוהנים

אותו דבר בבריכת הכוהנים, ברכת הכוהנים זה דבר עצום וגדול מאוד שאפשר לדבר עליו שעות רק כדי להבין את החשיבות שיש בבריכת הכוהנים למעשה אין לנו שום שריד מבית המקדש, השריד היחיד שנשאר מבית במקדש זה בירכת הכוהנים, כתוב שכל היום מתברך מברכת הכוהנים זה צינור של שפע כ"כ חשוב שחבל מאוד שבתי כנסיות לא עומדים על זה,  לא תרים מחזרים ומטפחים אותם להביא אותם לבתי כנסיות כדי שיעשו את בירכת הכוהנים. בברכת הכוהנים הקב''ה עומד מעל הכוהנים עצמם. מותר להם שזה פלא גדול מאוד להיות עם הגב להיכל שזה אסור בד"כ אנחנו צריכים להיות עם הפנים להיכל כי אנחנו מתפללים להיכל רק הכוהנים מורשים להסתובב מההיכל מכיוון שפננו אל יה ו הי אלינו כאילו הם אומרים אנחנו עם הפנים לקב''ה והקב''ה עם הפנים אלינו אז לא משנה לאיפה נסתובב השכינה נמצאת עמנו וזה נכון. בזמן שהם פותחים ופורסים את כפיהם אסור לנו להסתכל עליהם מכוון שהשכינה נמצאת להם בין הזרועות והקב''ה נמצא מאחוריהם ומוריד את הברכה דרכם. לכן אומרים שכל בירכת הכוהנים אומנם צריך כוהנים; צריך אדם קדוש, בעבר היה להם אפר פרה אדומה, היו צנועים מאוד, ידעו את השם המפורש אבל הפואנטה היא שבברכה ''יברכך ה' וישמרך, ישא ה פניו אלייך ויחנך, יאר ה' פניו אלייך וישם לך שלום'' אבל יש עוד פסוק ''ושמו את שמי על בני ואני אברכם''. מה הקב''ה אומר? התפקיד שלכם זה לא להיות מקור הברכה, אתם לא מקור הברכה אתם צינור מעביר לברכה ואך תהיו מעבירי הברכה? ''ושמו את שמי על בני ישראל ''זה התפקיד של הכהן...''ואני אברכם''. התפקיד של הכהן לא רק לשחוט לאכול מהקורבנות, יש עניין לכוהנים שהמכהנים הם גם הרבנים שנחשבים בעם ישראל ככוהנים גם הצדיקים נחשבים לכוהנים כל אדם שהוא רם מעלה ברוחניות שלו יכול להיחשב לכוהן אע"פ שזה עניין גנטי שצריך לבוא משבט לוי אבל יש גם כינוי שנקרא 'כהן'. העניין של הכהן עצמו ''ושמו את שמי על בני ישראל'', הקב''ה אומר: אתם צריכים ללמד את עם ישראל שאני קיים, אתם צריכים לגרום לבנ''א להבין שאני קיים פה אתם לא יכולים לתת ברכה משל עצמיכם, מי אתם בכלל? אתם בשר ודם אתם חייבים לשים את השם שלי על בני ישראל ''ואני אברכם'' ברגע שתעשו את זה 'אני אברכם'. התפקיד של הכוהנים לא היה רק לברך, לקום ולטבול במקווה וכל כהן דואג למעשה רק לעצמו אלא התפקיד של הכהן לפרסם את שם ה' בעולם ולשים אותו כמו שכתוב ''ושימה בפיהם'' שזה יהיה בתוך הפה שלהם שהם ידעו שאתה קיים שם.

גם כאן יש עניין של סוגים של כוהנים, אם הכהן 'ככה ככה' הברכה עלולה לא לעבור אבל אם הכהן לא רק שהוא מכהן אלא שזה כהן ''ששמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'' אז הברכה עוברת ומתקיימת. ואז גם כתוב ''והריקותי לכם ברכה עד בלי די'' והקב''ה משפיע את השפע שלו דרך הכוהנים וזה שוב, עניין של למה מכוון הכהן, לאן הוא מכוונן, לאן הוא הולך, איפה בדיוק הוא נמצא.

אישה סוטה

עניין נוסף פרשת סוטה. לוקחים אישה שחושדים בה שהיא סוטה, הגבר שלה חושד בה שיכול להיות שסטתה עם גבר. מביאים אותה לבית המקדש נותנים לה לשתות מים מסוימים ומחכים לראות מה יקרה. אם היא סטתה קורים כל מיני דברים ואם לא מבטיחים שייוולד לה בן זכר. גם פה, מה בדיוק מנסים? מה קורה בתוך האישה? האם זה גלאי אמת ואם כן למה רק על סוטה? אפשר לקחת כל אדם אפילו גנב לתת לו לשתות מאותם מים ולהגיד לו 'גנבת או לא גנבת', אפשר לעשות את זה עם כל דבר 'למה צריך לעשות דווקא עם אישה סוטה טקס מיוחד'? יש כאן עניין נוסף סביב השם, אישה סוטה 'סוטה' זה לא אומר נואפת במיוחד זה לא הכוונה שהמחשבה שלה לא יפה אלא שהיא סטתה מהדרך ז''א היא כבר לא אישה, אין לה דין של אישה זו אישה שסטתה מדין של אישה היא כבר משהו אחר. התורה נותנת דין של אישה, אישה זה כמו השכינה הקדושה וזה המון דברים: אישה זה דבר קדוש מאין כמוהו כמו עניין הנזירים נשיאים כהנים, כל הדברים האלה נמצאים באותו מקום והאישה נמצאת בתוכם. חושבים שהתורה שוביניסטית אבל היא דווקא נותנת דגש לקדושה של האישה שמעצם העובדה שהיא אישה יהודייה רגילה היא כבר קדושה ''אם הבנים שמחה הללויה'' נאמר שהיא בינה אישה לא צריכה להיות במקום הנמוך של המלכות אישה היא בינה, זה רצון לקבל על מנת להשפיע, הן היו נביאות ובעלות רוח הקודש, כל מה שידע הגבר ידעה האישה אין הבדל בין הגבר לאישה, הם אחד לגמרי.

''לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה'' אישה היא השכינה. השכינה צריכה להיבלע, להתמזג בקב''ה אז כל ההוויה שלה זה השכינה הקדושה אז אם יש משהו שחרג מהוויה שלה היא נקראת 'אישה סוטה' עצם היותה אישה סטתה מהדרך והיא כבר לא נקראת אישה זה נקרא כבר משהו אחר. אומנם קוראים לזה 'אישה סוטה' והסבירו שהאפיון על דרך השלילה, שאישה זה דבר קדוש, ההגדרה שלה זה דבר קדוש אבל תלוי איפה היא שמה את עצמה, מה היא עכשיו. אז למעשה אם היא חרגה מגבול של אישה כי אישה זה דבר מאוד מסוים אז היא ''אישה סוטה''.

יש עניין של נזיר כהן אישה ונשיא. כל הדברים האלה נחשבים לדבר הכי קדוש ויכול להיות הדבר הכי טמא שיכול להיות, הכל תלוי לפי כוונת הלב של האדם - לאן האדם לוקח את עצמו וארבעת הדברים האלה מאוד רגישים ספציפית. נשיא יכול להיות דבר נורא מתבדל כנ"ל לגבי נזיר כהן ואישה. בעם הם יכולים להיות נורא בדלנים: הכהן יכול להגיד 'אין לי נחלה, אני בבית המקדש תעזבו אותי אין לי חלק אתכם', נשיא שבט יכול לומר 'אני מורם מעם', נזיר יכול לבוא ולהגיד 'אף אחד לא נוהג כמוני אני עושה עוד גדרים במותר לי', ואישה יכולה להגיד 'יש לי את הבית הממלכה והגבר שלי אני מיוחדת'. בא הקב''ה ואומר אפילו שאתם ארבעה מיוחדים כאלה בייחוד שלכם אתם יכולים לטמא את הכל או לייחד את הכל אתם יכולים להיות הדבר הכי קדוש או הדבר הכי טמא והכל תלוי בכוונה שלכם על מה אתם מסתכלים.

נקשור את ארבעת הדברים ביחד,

הרבה פעמים בעבודת ה' שלנו אנחנו מרגישים תקועים אבל למעשה המילה תקוע לא נכונה אלא אנו נמצאים על צומת ולצומת הזו אין ארבע דרכים אלא יש אינספור דרכים ז''א אדם צריך לראות את עצמו כמו מושם במדבר או בים, אתה יכול ללכת לאיזה כוון שאתה רוצה. לכל כיוון לא רק שאתה לא תקוע אלא הכל פתוח לפנייך ב 360 מעלות גם למטה וגם למעלה 'אתה רוצה למעלה למעלה, אתה רוצה במעמקי הים במעמקי הים, אתה רוצה במקומות מאוד תחתונים במעמקי הארץ 'תיכנס אין בעיה' זה צומת פתוחה, תבחר ותלך לאן שאתה רוצה. העניין הוא שיש כוונה פנימית שאתה צריך לדעת לאן אתה הולך כי באמת לא משנה הדרך הפיזית חשובה הדרך הנפשית שלך, בכל דבר שאתה עושה הדרך הנפשית היא הדרך, אין דרך באמת חיצונית. לכאורה יש דרך חיצונית הקב''ה אומר יש אורח חיים תקום בבוקר יש שחרית מנחה ערבית ברכת המזון החיים של היהודי דיי מוכתבים, אבל כתוב על התורה ''למיימינים בה – סמא דחיי, למשמאילים בה – סמא דמותא'' זה אותה דרך לכאורה בתורה אין ימין ושמאל יש מצווה: 'שמאל' אם אתה עושה את זה לעצמך 'ימין' אם הכוונה להשפיע, האם הכוונה היא דבקות, האם הכוונה להגיע לאנטמיות עם הקב''ה.

הקשר בין ארבעת הדברים הוא לב האדם - מה הכוונה שלך במה שאתה עושה. מה הכוונה של האישה כאשר היא נמצאת עם הגבר שלה, מה הכוונה של הנזיר, מה הכוונה של הנשיא ומה הכוונה של הכהן. אתה יכול להיות כהן שעוצר את הברכה, יש בית כנסת יש את עם ישראל וכתוב שכשם שיש מצווה לכהן לברך יש מצווה לעם ישראל להתברך וזה מאוד מיוחד  כי יש לדוגמא מצווה לתת צדקה ואין מצווה לקבל צדקה. למשל להלוות אתה חייב להלוות הוא מוכה כלכלית אבל אין לך מצווה להלוות אבל בברכת הכוהנים יש 'מצווה הדדית' לכהן לברך ולעם ישראל להתברך. אתה צריך לדעת שאתה מפסיד מצווה אם אתה מגיע לבית הכנסת ואין שם כוהנים ובאים אלייך בטענות 'למה לא התברכת היום' אתה יכול להגיד 'לא היה כהן' יאמרו לך 'תייצר כהן' יש מצווה להתברך 'לך תביא כהן שיברך אותך', אבל זה תלוי באיזה כהן. צריך כהן של ''ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'' כך שכהן צריך לכוון את עצמו 'כהן' לשון כוון ואז כל הסגולות של בית הכנסת, ארון הקודש, החזן, עם ישראל, השכינה שנמצאת בין אצבעותיהם והקב''ה שנמצא למעלה זה יכול לעבוד רק אם הכהן מכוון את עצמו לשם שמים. אם הכהן לא מכוון את עצמו לשם שמים זה לא עובד כאילו הצינור סתום.

הפרשה הנוכחית בהיבט של ''נשוא את ראש בני ישראל'' תרים את העיניים שלהם לשמים.. זה המטרה כל דבר שיכוונו את ליבם לאביהם שבשמים אם לא כל דבר שיגעו בו זה חורבן.  אפילו שמדובר במצווה זה יכול להיות ברכת המזון הכי משעממת בעולם אם אתה עייף אין לך חשק ואתה כבר רוצה להיפטר ממנה זה לא טוב זה נעשה לך לרועץ זה קטגור. כתוב ''אין קטגור נעשה סנגור'' אני רוצה לתת כאן חידוש 'אם אין קטגור זה הסנגור'. בפשט הדברים אם יצרת קטגור הוא לא יסנגר עלייך גם אם עשית אח''כ תשובה אלא הוא קטרג עליך. יש מלאך מסוים שמקטרג אמר 'הוא לא ברך, אכל בלי לברך' אח''כ הוא לא יעמוד ויגיד בבית דין הוא עשה על זה תשובה 'אין קטגור נעשה סנגור'. אבל יש לזה עוד עומק, אומר: אם אין קטגור על המעשה שלך, אם אף אחד לא יקטרג נעשה סנגור. אז שוב המשפט 'אם אין קטגור' אם אין משהו שיקטרג זה לבד נעשה סנגור אבל כדי שלא יהיה לך קטגור הכוונה שלך צריכה להיות טהורה. אתה צריך להיות אדם מאוד נקי לכן גם במסילת ישרים מצוין נקיות, אדם צריך לשים את עצמו בנקיות כ"כ גדולה של לוודא את זה וזה עניין של ''נשוא את בני ישראל''. הקב''ה אומר תרים להם את הראש, אך מעלים קרנם של ישראל? מחברים אותם לאביהם שבשמים, אומרים להם: תכוונו לדבקות, לזהות האמתית, לטבע הרוחני, תחזרו 'לכור מחצבתכם' אל תעשו סתם דברים. לא טוב שעושים סתם מצוות או 'תיקון ליל שבועות' שמריצים, תיקון ליל שבועות אתה צריך לבוא מפורק לגמרי לבוא כמו לגו לומר לקב''ה 'אני מפורק ותרכיב אותי אחרי שבועות' אני צריך להיות משהו אחר לגמרי וזה צריך להיות בשברון לב וצריך לצאת עם קבלת החלטות אולי כמו ראש השנה כמו יום כיפור. אנחנו נידונים על התורה, כל אדם נידון על החלק שלו בתורה, האם הוא יקבל את חלקו בתורה לכן תיקון ליל שבועות צריך להיות בחיל וברעדה וזה לא סתם לקרוא. הקב''ה לא רוצה שהדברים יעשו בצורה לא מכווננת כיוצא ידי חובה, מהפה אל החוץ, הקב''ה רוצה את הלב ''רחמנא ליבא בעי''. לכן, התורה והפרשה שיש בה קע''ו פסוקים, הפרשה הכי ארוכה, כל ענינה תרים את ראש בני ישראל ''נשא את ראש בני ישראל'' תרים את קרנם של ישראל: תיקח דברים חשובים כמו נזיר, כהן, אישה ונשיא ותגיד להם 'תכוונו לשם שמים'. מאישה לומדים שזה דבר טבעי, נשיא זה דבר טבעי כנ"ל נזיר וכהן 'טבעי' הכוונה בטבע הרוחני. להיות אישה טבעית זה בטבע הרוחני רק לא לסתות.. משם נגיע לאן שצריך להגיע.

לכן הקשר בפרשה עצמה זה עניין כוונת הלב ''רחמנא ליבה בעי'' והעניין שהקב''ה אומר למשה רבנו כבר בהתחלה 'נשוא את ראש בני ישראל' תרים להם את הראש שידעו להסתכל לאביהם שבשמים ויידעו לכוון לכל דבר לשם שמים ''שלוחי מצווה אינם ניזוקים'' אם הם כל הזמן הולכים למצווה הבאה יסיימו וילכו למצווה הבאה ואז הם אינם ניזוקים כי הם הולכים למצווה הבאה. אין רגע של פורקן 'ילכו מחיל אל חיל יראה ה' בציון' אפילו בסדר יום הרגיל כל הזמן אתה הולך למצווה הבאה להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים ברגיל אבל 'לשם שמים' וזה נקרא ''נשוא את בני ישראל''. 'נשא' גם עניין של נשיאה עצם ההרמה של עם ישראל נותן להם נשיאה.

לנסות להשתדל כל דבר לייחד ''לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה'' אפילו דברים פשוטים שעושים: קניית בגד, תכשיט, גזירת שיער ועוד כל דבר שיהודי עושה יש שם כוונה 'לשם שמים' ואם אתה לא יודע תפשפש בלב שלך תגיד 'מה בתוך הלב שלך אתה עושה לשם שמים' מה בפעולה שאתה עושה עכשיו יש בה לשם שמים.. בכל דבר אפשר לייחד משהו.