פרשת מצורע - חירות מגוף השקר
תמלול מפרשת השבוע התשע''ו
הרב אריה חיים נווה
אנחנו נמצאים באחת התקופות הטובות והמרגשות ביותר שיש, מבחינת הרגשה אנחנו מרגישים את הדאון הגדול ביותר שיכול להיות, אבל מבחינה היסטורית אנחנו נמצאים לפני מכת בכורות, אנחנו נמצאים לפני הסוף. החולשה, המחלות, והכבדות שירדה לעולם הם חלק מהמסע שהקב"ה עשה כדי לעשות את המסע שלנו בכל הספירות, ואמנם אנחנו נמצאים בספירה השישית אבל בתוך כך אנחנו נמצאים מבעד לשערי הטומאה בשער חמישים, וזה המלכות דמלכות וזה צריך להיות כך.
העייפות והכבדות פוקדים לא רק את היהודים אלא את כל בני העולם וזה נובע ממיצוי הנאות העולם הזה. אנחנו נמצאים עכשיו בהסתר שבהסתר וזה הגיע לרמה שכל העולם מרגיש את זה. זה ביקור במקום רוחני שאנו צריכים לעבור בו אבל גם בו יש עבודה רוחנית ויש כמה דברים שנדרשים מאיתנו לעבור בזמן שאנו עוברים בתחנה הזאת מבחינה אישית וקולקטיבית.
ההבדל בין היהודי לגוי היא המחשבה שלו, העבודה של היהודי היא בעיקר במחשבה וספציפית בכוונה שלו. למה אני מכוון כשאני עושה את הדברים, וגם לאיזו תכלית.
דין נערה נאנסת
מדובר בתורה בנערה שאונסים אותה והחשיבות היא שהנערה תצעק, היא תחשב לנאנסת אם היא צועקת. זה על פי הפשט. על פי הסוד- הכוונה היא לנשמה, והנשמה שלנו עוברת פה כל מיני סוגים של אונסים, אונסים אותה במה שהיא רואה ברחוב, בפרסומות, מכריחים אותה להתנהלות חברתית מסוימת, והאנס הגדול ביותר הוא הדמוקרטיה, 51% יכולים לאנוס 49%.
יש לנו חוש הכרת הרע ואיתו אנחנו צריכים לדחות את הרע ולצעוק כנגד הרע. מכיוון שאנחנו צריכים להידמות לבורא והוא הטוב והמיטיב אז אנחנו צריכים לדעת את האפיונים שלו כדי להידמות אליו. הוא טוב ומיטיב, הוא חסד, הוא אחד ושמו אחד, הוא אהבה ללא תנאי, ויש עוד נקודה שהוא חי, ונקרא חיי החיים.
אנחנו נקראים בני מוות רק מעצם העובדה שאנחנו נמצאים בגוף, אבל צדיקים עולים לדרגת חיה שזו דרגת חיים וצריך לבקש רשות מצדיק להמית אותו ואז הם נקראים ישני עפר, הם הולכים לישון והם לא באמת מתים. כל המטרה שלנו כאן היא לעשות לקב"ה דירה בתחתונים דהיינו להחיות, בזה שאנחנו מדמים לאלוקות אנחנו צריכים להביא לפה חיים, אנחנו צריכים לזרוע פה חיים. מרוב שאכלנו מעץ הדעת טוב ורע שהוא עץ המוות, אנחנו צריכים לעבור ולנגוס בעץ החיים ולאכול מעץ החיים בעודנו פה. אז אם ככה מה אנחנו עושים בדור הזה שיש בו חולשה כל כך גדולה ואימפולס למוות?
אנחנו יודעים כשהקב"ה רוצה לעשות את הבחירה הוא נותן דחף לאדם והוא נותן לנשמה לבחור להזדהות עם הדחף, נניח שישאיר לאדם 100 שקל ויהיה לו דחף לגנוב את זה, ואם הוא יגנוב זה בגלל שהנשמה בחרה לגנוב את זה, וככה לגבי כל דבר יהיה את האינסטינקט לעשות את העבירה, אבל העבירה לא נחשבת לעבירה עד שהנשמה לא מזדהה עם זה. וזה המשל שנתן רבי לאנטונינוס- אנטונינוס שאל איך הקב"ה דן את הנשמה? הרי לנשמה אין גוף והיא לא זזה פה והגוף הוא זה שעושה את כל הבלגאן, והגוף לא זז בלי הנשמה. אז את מי הקב"ה דן? אז ענה לא רבי אמשול לך משל- מלך הביא פיסח ועיוור לשמור לו על הכרם. אמר הפיסח לעיוור- יש פה ענבים גדולים ויפים בוא נאכל אותם. הפיסח עלה לעיוור על הכתפיים והם אכלו את כל הכרם. כשהמלך חזר הוא שאל מי אכל לי את הכרם? העיוור ענה- יש לי עיניים לראות? הפיסח ענה- לי יש רגליים לרדוף אחריו? מה עשה? דן אותם כאחד. אז ככה הקב"ה דן את הנשמה והגוף כאחד. הפיסח זה הגוף והוא זה שרואה בעולם הזה והוא מפתה, והמטרה היא רק לא להתפתות, זה חזק אבל לא חזק ממך. ואם תזדהה עם זה אז אתה בעל עבירה.
הניסיון האחרון שאנחנו צריכים לעמוד בו נראה תמים כי הוא לא נותן לך לעשות עברה בוטה כמו לצעוק על מישהו או להרביץ, אלא הגוף יפתה אותך למות!
ובחרת בחיים
הוא ייתן לך חולשה שתבקש את עצמך למות. ההכרה שנמצאת בתוכך היא חלק אלוקה ממעל והיא חיה, אנחנו חיים חיי נצח, ההכרה בפנים, הנשמה, היא נצחית וגם אם תחבק פצצת אטום ההכרה נשארת באותו מקום, ההכרה היא נצחית שום דבר לא משתנה. אי אפשר להרוג את התודעה, אין אובדן ברוחני. אבל זה ניסיון והאנושות לא יודעת שהיא נמצאת בניסיון, והניסיון האחרון שלנו הוא לטעום מטעם המוות, משכנעים אותך למות- אין טעם לחיים האלה, מיצינו, אתה עייף, אתה כבד, אתה גמור, הראש מתחיל לשדר והעבירה הכי גדולה תהיה עכשיו כשהנשמה תגיד- בא לי למות. ברגע שאדם יגיד בא לי למות, נמאס לי מהחיים, באותו הרגע הוא הרס את הכול, אפילו אדם בעל מדרגות גבוהות מאוד ויש לו את כל התורה ומעשים טובים- באותו הרגע הוא איבד את הכול. מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לדעת שיש לו דין נערה נאנסת- כי התחושה היא תחושה קשה וכל הנקודה עכשיו היא להגיד- אני אנוס. רק תגיד בראש- אני לא נכנע לזה כי אני לא מאמין במוות, הרי כשאני אמות הנשמה יוצאת החוצה ואגלה שעבדו עלי, ואז הקב"ה יגיד- מה עשית? איפה האמנת שאני חיי החיים, והכול כאן נצח?
אנשים מתים כי הם מאמינים במוות, אנשים חולים כי הם מאמינים בחולי, אנשים עניים כי הם מאמינים בעוני, אנשים נכשלים כי הם מאמינים בכישלון. אם האדם היה יודע מי זה הקב"ה והיה מאמין בו הוא לא היה מאמין בכל שאר הדמיונות, ואין לך דמיון ושקרן יותר מהמוות.
על דויד המלך נאמר שהוא לא טעם טעם מוות כי אמר- לא מעניין אותי לישון, אל תיקח לי את ההכרה אני רוצה להיות דבוק בך הקב"ה. הקב"ה עשה לו ניתוק כי זו גזירה ואי אפשר שלא לישון אז הוא אנוס, אבל הוא בהכרה שלו רצה להישאר ער כל הזמן.
וככה צריך להיות כל הזמן האדם, להגיד יש כאן חיים ואני לא מאמין במוות. כל העולם ישכנע אותך שיש מוות, שיש לך בעיות בזוגיות, בכלכלה, בעיות בריאותיות, שאתה לא מספיק, ואתה לא הישגי ואתה לא..... ורק תמות כבר. ואילו אתה צריך לעמוד מנגד ולהגיד- אבל אני לא מאמין בזה. אני חי וההכרה שלי חייה ואני לא אתן להכרה שלי להגיד- טוב אני מת. אסור לך להודות במוות כי שמודה במוות מודה בשקר.
כתוב -" שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד", האות עין גדולה והאות דלת גדולה, וזה לשון עד, בשני עדים יקום דבר, אז אתה עד לשקר או עד לחיים? אז אף על פי שאנחנו נמצאים בחולשה הגדולה הזאת תחזיק את עצמך תמיד כאנוס ותגיד "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה". בחסידות אומרים לעשות את זה בכל מידה- הכנעה, הבדלה, המתקה, ברגע שאתה נמצא בשעת ההבדלה אפילו אם אתה כועס תהיה מודע לזה שאתה כועס ותגיד השם אני מודע ותיקח את זה ממני, אם אתה מודע לזה אתה נחשב לאנוס. יוצא שאדם יכול לעבור יום עם כל הרגשות הקשים אבל אם הוא מודע לזה ואומר- השם אני אנוס ואני לא מצליח לעמוד בזה, זה נחשב לכל העת שאתה אנוס ואז אתה פטור ואתה קדוש כל הזמן.
אישה נאנסת
בכתובה כותבים את מצב האישה, אם בתולתה, או גרושה, ואם היא נאנסת גם כותבים בתולתה כי היא נאנסה וזה לא נחשב. אז זה חשוב שאם נגדיר את כל התהליך של העבירות שעשינו מאדם הראשון ועד ימיינו אנו, אם נגדיר את זה כאינוס, יוצא ש"הינך יפה רעייתי הינך יפה ומום אין בך". באונס מי שהיה שם זה הקב"ה. דינה שנאנסה על ידי גוי יצא ממנה המשיח, הקב"ה אמר אני נגעתי בך, צעקת שאת אנוסה אז אני דואג לך. אז במקום שאנו נמצאים אנו צריכים להיות במקום של אנוס. ואתה צריך להיות ישר ולהרגיש שבאמת היית אנוס. בתקופה הזו מנסים לאנוס אותנו למות, ואנחנו צריכים לבחור בחיים.
אפשר להתאמן על זה כל לילה לפני השינה- לא להיכנע לתחושת השינה ולהגיד אני עייף, אני גמור, כי אז אתה מזדהה עם המוות, דויד המלך לא נתן לשינה להשתלט עליו, אבל יש גזירת חז"ל שאחרי שלושה ימים אדם חייב לישון כי הוא זקוק להתחדשות הוא עולה למעלה ומקבל ההארה.
התקופה של ספירת העומר עד אחרי מתן תורה זו התקופה שהחנק הכי גדול הוא עכשיו כשלא נותנים לך שום עבירה ואתה רק מתחת לשמיכה בדיכאון שלך, וזה הכי לא בסדר כי אתה מאמין במוות. כי כשאתה בדיכאון מלאך המוות נמצא איתך במיטה ואיתו אתה ישן, אבל אתה צריך להאמין בתקומה ואל תאמין במוות תאמין בחיים. כל יום שתוקפת חולשה, רצון לנטוש, צריך לומר "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה", לומר כל יום אחרי ברכות השחר.
הרבה פעמים הקב"ה סוגר לאדם את כל הדלתות והוא מיואש מהכול וזה הניסיון הכי גדול, והוא אומר- אני לא יודע איך זה יפתח....תבחר בחיים והכול יפתח לך, להמתין בסבלנות ולא להיבהל מהחיים האלו, זה רק מסע וזה יעבור. המציאות שנמצאת מחוץ לגוף היא מציאות של אהבה ללא תנאי, חיים נצחיים, מציאות של אור אינסוף, זו מציאות גדולה וחזקה מאוד, ופה זו רק המציאות של להתלמד בזה. אנחנו בני מלכים ירדנו לפה רק לשבעים שנה להתנסות קצת בכל דבר וזה הכול, ואנחנו חוזרים. השאיפה היא שלא נחזור ושנביא את העולם העליון לפה והכול יהיה בסדר. פה אנחנו רק עוברים קצת שיעורים בבאעסה, בעצבות, בדיכאון....צריך לעבור את זה ואי אפשר להימלט מזה כי זה המסע. אם השואה הייתה כתובה בגמרא אז צריכים לעבור דרך השואה ואי אפשר למחוק את זה כי זה המסע.
יש לנו 40 תחנות לעבור ואור החיים הקדוש כתב עליהן ואלו תחנות של זוועה מה שהם עברו במדבר. הזוועות שעוברים עכשיו זה זוועות של שואות, טראומות, פיגועים, מצבים כלכליים קשים, אבל אלו רק תחנות וממשיכים הלאה.
תורה לעם
זה בהיבט האישי של ההתייחסות שלנו אל המציאות. בהיבט הקולקטיבי- הקב"ה נתן לעם ישראל תורה בהר סיני שהיא לא תורה פרטית שכל אחד יהיה לבדו צדיק, הוא נתן תורה חברתית- "והיום נהיית לעם", וגם על פי תורת הסוד שלושה אנשים היו מורכבים משישים ריבוא- אדם הראשון, משה רבנו, ודויד המלך, (שזה גם ראשי תיבות אדם), אתם קרויים אדם ולא אומות העולם מפני שאנחנו מרכיבים את השישים ריבוא, וכאשר אדם הראשון התפרט בדרך הבאה- אדם דרך שת, לנוח, אברהם אבינו, יצחק, יעקב, ובני יעקב שבעים נפש יורדים למצרים ונהיו 60 ריבוא, ואז אדם זה שישים ריבוא וכל השאר הם גויים, זה הקליפות. הפנימיות של אדם הראשון זה אנחנו. כשהתורה ניתנה לשישים ריבוא צריכים לדעת איך הם צריכים להתנהל.
כאשר נותנים משנה לקבוצה יש סכנה וצריכים שהקבוצה לא תהיה קבוצת לחץ, שלא תהפוך לכת. כמעט כל הקבוצות בעולם הן כתות, גם העמים כולם הם כתות ולא קבוצות, כת מוגדרת כקבוצת לחץ. התורה מגדירה מה זה כת ומה זה קבוצת לחץ ומה זה קבוצה שהיא בן חורין, לנו כתוב אל תקרא חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות. ברגע שקבוצה אונסת את הפרט זה כת.
אנחנו צריכים לדעת שהתכלית היא הדרך, והדרך עצמה היא התכלית. אין לנו תכלית, מגיל אפס לימדו אותנו להשיג מאיות, ולהקים בניין, ולקנות אוטו, וכל הזמן נבחנו על פי מבחן התוצאה. אין לנו מבחן תוצאה, התוצאה היא הדרך, מה אתה עושה בדרך, אם השגת תוצאה ודרסת יהודי בדרך אז הרסת הכול. לכן אסור לנו לתת ביקורת ולא להאיץ באף אחד, התפקיד שלנו כקבוצה זה ללכת לאותו כיוון, ושימו לב שבארבע חמישיות מהתורה הם רק הלכו, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, 80 אחוז מהתורה רק הולכים ומי שהיה קורא רק את החומש מבלי לקרוא את ספר יהושע היה שואל- הם הגיעו לארץ ישראל או לא?
וזה מה שהתורה רצתה להגיד לך- תעזוב את ההישגיות כי זה לא משנה אם הם הגיעו לארץ ישראל או לא, זו לא הפואנטה, הפואנטה היא איך הם הגיעו לא"י, באיזה אופן הם הגיעו לא"י. ואנחנו רואים שהם היו מאוחדים ואהבו את יהושע ונכנסו כולם ביחד והם גיבו אותו, בניגוד למשה רבנו שהיו עליו מחלוקות גדולות. כולם היו ביחד ונכנסו כעם מאוחד לא"י.
חז"ל לא הכניסו את ספר יהושע לתורה כי זו לא הפואנטה, שאנשים לא יחשבו שזו הפואנטה, כי הפואנטה הייתה איך הם עשו את הדרך.
לחכות לכולם
אנחנו כקבוצה צריכים לעשות את הדרך שכולנו צריכים להפוך לאלוקיים, וגם אם חלקנו שרוטים או לא מוכנים עדיין אנחנו מחכים לכולם ולא מאיצים ולא מטיפים לאף אחד. מריים הייתה בצרעת, שבעה ימים דיברה לשון הרע על משה רבנו וכל העם חיכה לה. הולכים לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר ומחכים לכולם ונותנים בדרך חירות לכולם להיות מה שהם. אחד רוצה להיות בדיכאון שיהיה בדיכאון, שני רוצה לעשות קעקוע שיקעקע עצמו, שלישי רוצה לנסוע להודו, שיסע, נחכה לו, נחכה לכולם. ומה עם המשיח? המשיח יחכה. יש אפשרות להביא את המשיח עכשיו אבל זה אומר להרוג עשרות אלפי אנשים, וכל הגדולים וויתרו על זה כדי שלא תיפול שערה מאנשי ישראל. נביא את המשיח אבל לא למצב חברתי כזה.
נקודה ראשונה הייתה שאנו צריכים להגדיר עצמנו אנוסים, אנוסים מהחיים, אני רוצה לחיות אף על פי שהגוף והמציאות משדרים אחרת- אני רוצה לחיות! למה? כי זה נכון.
נקודה שנייה-כקהילה אנחנו חייבים לשחרר אחד את השני לחירות. חג החירות זה שאנחנו צריכים להציע חממה רגשית אחד לשני כי כולנו הולכים בדרך, והקב"ה באמצעות השגחה פרטית דוחק בכולם. אין מישהו שבאמת יכול לשבת בבית ולנוח, גם אדם שנמצא בדיכאון הוא עובד כי הוא בדיכאון, הוא מיוסר. אדם בדיכאון מוציא המון אור כי הוא מיוסר וגומרים לו את הצורה ויוצא ממנו אור גדול. הדיכאון גומר את הגוף אבל מאיר לך את הנשמה, כתוב- "תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש", אז הקב"ה מעביר כל אחד במסע ואנחנו צריכים לחכות לכל אחד וכולנו נגיע ביחד. ואם זה יקרה בדור הזה אז זה יקרה, ואם לא אז זה יקרה בדור הבא, וצריך להתאפק כדי שכולם יהיו מוכנים ושאף אחד לא ימות.
אחד הדברים שמשחרר אדם לחירות זה שלא מעירים לו הערות ואין ביקורת כלפיו, צריך לתת פידבקים חיובים והמון חיות, ואין זיהום גדול יותר מהמיואשים שאומרים אין לי כוח ונמאס לי, ואני רוצה למות, ואני נואש, צריך לומר הפוך- אני עייף אבל אני ער, יהיה לי עתיד טוב יותר, יהיו לי חיים ואני אצא מזה, ברור לי שאראה את האור, ולך תעזור למישהו שהוא יותר נואש ממך. רבי נחמן מברסלב אמר- כשאדם אומר רע לי, אז הקב"ה אומר זה רע לך? אני אראה לך מה זה רע, וכשאדם אומר- טוב לי, הקב"ה אומר זה טוב? אני אראה לך מה זה באמת טוב. כי כשאתה אומר רע לי אתה מקטרג על הקב"ה, זה עולמו ואתה מקטרג עליו ואתה לא מאמין שהוא הטוב והמיטיב, אז תנסה לשנות את החשיבה שלך.
ייסורים הם עונג גדול
ברמות מאוד עמוקות אפשר להיכנס לתוך הכאב ולמעשה להרגיש שהכאב הוא עונג גדול שאנו לא מכילים אותו ואז הוא מתורגם לנו לכאב. דוגמא- כוס תה ששמים בה 8 כפיות סוכר, לכאורה סוכר זה מתוק וטעים אבל 8 כפיות סוכר זה צורב, ומישהו יגיד לך אבל מרוב שאני אוהב אותך רציתי לעשות לך יותר מתוק ושמתי 8 כפיות סוכר. אז צריך לזכור שכאב זה עונג גדול ואדיר שאנחנו פשוט לא מכילים אותו, וכל מה שצריך לעשות זה רק לסדר את הראש בצורה כזו שאתה כן תכיל את זה, והדבר הראשון שאתה צריך לומר לעצמך- אני חי במציאות של הטוב והמיטיב ואם כואב לי זה בגלל שיש שיעור שאני עובר אותו.
מאוד חשוב שאדם יגיד לאדם אחר- אני מבין אותך. היום אחרי שעברנו כל כך הרבה רגשות רעים ומרים אנחנו יכולים להבין כל אחד וללכת עם החבר שלך ביחד ולתת אמפטיה אחד לשני. כל החולשה שלנו נועדה כדי לשבור את האגו שלנו שאומר- אני מסוגל לבד, זה מפליא שעדיין יש לנו אגו, והלחץ יופעל עוד קצת עד שאדם יגיד אני זקוק לחברה, הפלתי את כל המחיצות אני אוהב את כולם ואני מבין את כולם. באותה דרגה של ענווה תהיה ישועה גדולה ואז אתה תסתכל על כל אדם ותבין שאתה זקוק לו ותאהב את כולם ותראה את כולם שווים.
השנאה זה מקור החולשה והאהבה זה מקור הכוח, השטן בא לשבור את המקום הזה והוא נקרא- השוחט, ואילו אנחנו צריכים להגיע למצב של- "שחט לשוחט" וזה מה ששרים בחד גדיא. בסוף בא הקב"ה ושחט לשוחט, השוחט הוא שנאה, שחט לשוחט זה אהבה, כי ברגע שהאדם שם את האור של האהבה אין שנאה במקום הזה. אם תחייך למלאך המוות הוא ייעלם.
אין חרות אלא באהבה, וכל הכבלים נמצאים בשנאה וברגשות ובדמיונות של האדם, וצריך להתחיל עם בן הזוג. כל הזמן לעורר את אור האהבה, לאהוב את כולם ולא לתת ביקורת לאף אחד. אם יש אדם שהוא מזיק, אתה יכול להרחיק אותו אבל המחשבה שלך משדרת אהבה אליו. ברגע שאתה משדר לו אהבה ורפואה הוא מתפרק, הכי חשוב להפוך את השטן ללא רלוונטי, להפוך את היצר הרע ללא רלוונטי, אבל אם תיתן לו כוח אז גמרנו.
ברגע שאתה מדבר על משהו אז אתה נותן לו כוח, אם לא תדבר עליו הוא יעלם כי אתה לא נותן לו כוח. צריך כל הזמן לראות לנגד עינינו את התקווה ואת השמחה ואת האור. צריך לראות את זה וזה לא ראיה אוטופית כי זה אמת. מה שיישאר זה הנצחי ולא הזמני, המחלות לא יישארו, הדיכאון לא יישאר, החשבונות בנקים לא יישארו, אוטוטו כל הדברים האלו ימחקו, רק האור יישאר.
קובייה הונגרית
נקודה שלישית- דיברנו על עניין של אונס, ועניין של חיי קהילה מתוך חירות של לתת לכל אחד לעבור את המסע שלו והניסיונות שלו ואין ברירה אחרת. לכל אחד יש את המערכת הרגשית שלו ואם תדחק בו הוא יגיד לך אני לא מסוגל, ולכן צריך לחכות לו. ונחכה לכולם ולא נרמוס אף אחד בדרך להיות צדיק, וגם אם נצטרך לחכות לסוף שנת ה-6000.
למה אנחנו צריכים סדר (ליל סדר)? העולם הזה לא מסודר? התשובה היא שהוא בוודאי מסודר אצל הקב"ה אבל הוא לא מסודר אצלנו ונסביר- ניתן דוגמא של הקובייה ההונגרית. לוקחים קובייה הונגרית והיא מעורבבת, מבקשים מילד שיסדר אותה, לילד יש תבניות בתוך הראש והוא מיד חושב איך לסדר אותה לפי הפאות בצבעים. ואז אפשר לבלבל את סדר הקובייה שוב. וככה שעות אפשר לבלבל ולסדר. אבל אם תסיר את כל המדבקות מהקובייה......היא מייד מסודרת כבר J.
מה זה המדבקות בעצם? כל המסכות, כל המלבושים, תסיר את כל המלבושים אז הכול מסודר תמיד, ואיך שלא תזיז את פאות הקובייה אתה מנצח!!! כל תנועה שלך זה ניצחון. העניין הוא ששמים לנו מלבושים ואז אנחנו מתבלבלים ומתחילים לסובב, אבל מה אתה מסובב? הפאות האמיתיות בפנים זה אותו דבר. צריך סבלנות למסע, והסבלנות במסע זה שמעבירים אותנו עוד פאה ועוד פאה כי זה עוד מלבוש ועוד מלבוש, אבל תכנס שנייה אחת פנימה ותקלוט- רגע מה עושים עלי עכשיו? מה עובר עלי עכשיו? אם אתה תקלוט את זה ואתה תמיד תהיה מחובר לאלוקות זה מפסיק מיד, כל השטויות מפסיקות מיד ברגע ההתחברות אל האלוקות. רגע ההתחברות לאלוקות זה ההסרה של המדבקות.
הקובייה ההונגרית מסודרת לפי צבעים, אז יש צבע אחד שזה פרנסה, צבע אחר זה זוגיות, בית, וכו', ואתה מנסה לסדר שהבית שלך יהיה מסודר, שהפרנסה תהיה מסודרת, שהזוגיות תהיה מסודרת, שהקובייה תהיה מסודרת. אבל כל פעם הקב"ה מסובב לך משהו- איזה חור בבנק, בעיה..ואתה לחוץ לסדר את הקובייה ההונגרית. תקלף את כל זה, תהיה מחובר לקב"ה והקובייה הונגרית תהיה אותה קובייה הונגרית וזה לא משנה כמה יסובבו אותה, אתה כל הזמן מחובר.
הקב"ה מנגן אותנו
יש לנו 5 רמות בתודעה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ולכל אחת התבטאות שונה, מעין תקשורת. התקשורת של הנפש היא דיבור, התקשורת של הרוח היא תפילה, התקשורת של הנשמה היא שיר, התקשורת של החיה הוא ניגון, והתקשורת של היחידה היא ריקוד.
בדרגת נפש רוח נשמה יש מלל, - דיבור, תפילה, שיר. אומנם המלל הולך ויורד אבל זה עדיין מלל.
בחיה בדרגת ניגון אין מלל בכלל, ומכאן המעבר לריקוד בדרגת יחידה הוא לא ברור. אז נותנים דוגמא של מיתר בגיטרה או כינור- צריך להבדיל שכמו שיש לנו עצם ואור, אז אנחנו מסתכלים על הכתר כעצם ועל ארבעת החלקים האחרים כאור. עכשיו לוקחים מיתר והוא רוטט, אז יש לו ניגון יש לו שיר יש לו תפילה ויש לו דיבור. ארבעת החלקים האלה זקוקים לתווך, הן זקוקים לאוויר, אי אפשר לנגן בגיטרה מבלי שיהיה אוויר אחרת לא נשמע את הגיטרה, כאשר מזיזים את המיתר ומרטיטים אותו הוא פוגע באוויר, האוויר מגיע עד אלינו, הוא מזיז באוזן את הפטיש והאלי, זה מיתרגם לאותות חשמליים וככה אנחנו שומעים. אם ניקח את הגיטרה ונעלה לחלל החיצון לא היינו שומעים כלום. כי אין תווך שמעביר.
בדרגת הניגון, שיר, וגם התפילה והדיבור אנחנו צריכים תווך, אבל בדרגת הריקוד זה אומר שרק המיתר עצמו רוטט כשלעצמו, הוא לא מחובר לשום תווך אלא רק המיתר עצמו רוטט כשלעצמו. אז בדרגת ניגון שיר תפילה דיבור זה עדיין התבטאות של המיתר, והמיתר עצמו זה דרגת יחידה. בדרגת יחידה הוא רוטט בגלל שמרטיטים אותו. הנקודה כאן היא שאנחנו המיתר וכל מה שיוצא מאיתנו זה התבטאות- זה יוצא מאיתנו בניגון בשיר בתפילה ובדיבור, אבל מי מנגן עלינו? איפה הרטיטה שלנו נעשית? המיתר הוא התווך בין האומן בין הגיטריסט לבין השומע, מהרגע שהניגון יצא החוצה זה כבר מענג את השומע אבל המיתר צריך להרגיש את האומן שמנגן עליו- מה הוא רצה להגיד? ולמה? כדי שלא יזייף, כדי שלא יוסיף קולות משל עצמו.
אז כמובן שהמנגן הוא הקב"ה, הקב"ה מנגן עלינו, הוא זה שלמעשה פורט על המיתרים ואני צריך עכשיו לומר מה הוא רצה להגיד ולהעביר את הניגון שלו. מה הקב"ה רוצה? מה הוא רוצה ל נגן עלינו? מה הוא רוצה לנגן בנו לזולת?
הכי כיף לנגן שהוא רואה שזה שמאזין לו כיף לו והוא נהנה. וזה מה שהקב"ה רוצה לעשות- הוא רוצה לנגן באמצעותנו לעולם שתהיה לו מנגינה ערבה, הוא רוצה שהעולם ייהנה מאיתנו. ולכן זה חשוב שמהפה שלנו יצאו רק דברים ערבים, טובים כדי שמי שישמע אותך יהיה לו כיף להיות איתך. אם היינו עושים יום הדיבור החיובי בעולם לדקה אחת שכולם יגידו אני אוהב אותך, היינו מאירים את כל כדור הארץ.