סודות התפילה

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 1/11/17

סודות התפילה וההתבודדות- תפילת התפילות

מה הכוונה תפילת התפילות? כללית רק נאמר שלכל דבר, כל תופעה, בלי יוצא מן הכלל, שזה אומר גם לכל 'שם', לכל 'פעולה', לכל 'כינוי', לכל פסוק, לכל אות, לכל איוושה שיש אותה בבריאה, יש לה ספקטרום מאד מאד מאד רחב. אין לשום דבר פה ערך חד חד ערכי, שום דבר. פירוש למילה - אתה רוצה לדעת מה זה חמלה? אתה אף פעם לא תשמע על זה משהו שיגידו לך זה רק זה- 'זה הפירוש ואין בלתו'. אין כזה דבר. צריך לקבל את זה לאט לאט, אח"כ לעשות סופרפוזיציה לכל המניפה הזאת שמראים לך שזה גם הפירוש הזה וגם הפירוש הזה ולפעמים הפירושים אפילו הם הופכיים; על אותה מילה, על אותו עניין, לפעמים אתה תקבל פירוש רע ולפעמים אתה מקבל פירוש טוב וזה לא סותר. אין כאן משהו שהוא לא בסדר אלא-כך זה. הסיבה של זה זה בגלל שכל דבר מחולק לעולמות וכל דבר מתקיים בכל העולמות. יש לך תופעות בעולם הבריאה ויש לך תופעות בעולם העשייה. אותו דבר ולא רק זה, יש לך תופעות מהסטרא דקדושה ויש לך תופעות מהסטרא אחרא, אותו דבר, אותו דבר ממש; קנאה מפה, קנאה מפה, פחד פה, פחד פה, יראה פה יראה פה, כל דבר. אז גם לתפילה יש ספקטרום מאד רחב ולכן אי אפשר שמישהו יבוא ויגיד זה הפירוש של התפילה והמשמעות של התפילה זה לבקש וכל עוד אתה פונה לקב"ה זה בסדר. לעולם לא ככה.

ספינת הדגל של האדם -

אז לכן, אתם יכולים לשמוע נניח מאמרים כמו שכותב אותם רבנו יונה שאומר שאם האדם יתפלל לקב"ה אפילו לצרכים בסיסיים פשוטים מאד מאד מאד והעיקר שהוא מתפלל לקב"ה אז זה בסדר. עכשיו, הרבה אנשים יתווכחו איתך ויגידו לך: אתה רואה, רבנו יונה אמר את זה. בסדר, הוא אמר את אחד מהאספקטים אבל יש עוד מלא אספקטים. אין להניח שמשה רבנו שהתפלל תקט"ו תפילות, התפלל על הנעליים שלו ושהמשמעות של התפילה בעיני משה רבנו ובעיני אדם פשוט, זה ככה. (דברי הרב): "הרב שליט"א דיבר בהילולה של רחל אימנו - להפסיק להתייחס לעם ישראל כמו לילדים מפגרים. נראה לי שהוא לא דיבר אלינו בשיחה הזאת. נראה לי שהוא פנה לציבור של הרבנים שמתייחסים לאנשים כמו מפגרים; נותנים להם סגולות, קמעות, 'תתפללו' - בלי שהם יודעים מה הם מדברים. אותו רב שמלמד לא יודע מה הוא מדבר, הוא בעצמו גם צריך להתפלל על המצב שלו. לא יורדים לעומקם של דברים וצריך לרדת לעומק לעומק לעומק של הדברים עצמם, ממש לברר אותם ולברר אותם כי זה כל העניין, בשביל זה הקב"ה שם כל דבר".

הוא נתן מלא מאורעות הן רגשיים, הן שכליים, כדי שאדם יחטט בכל מאורע ויגיע עד לאין סוף וכל דבר, אפילו מילה. אתה יכול להגיע באמצעות מילה עד לאין סוף. אתה יכול להגיע באמצעות רגש עד לאין סוף. כתוב: "צוהר תעשה לתיבה" תיבה זו מילה אז צוהר זה חלון. אתה יכול לעשות תיבה וצוהר עד לאין סוף, מכל תיבה. ולכן המושג תפילה הוא מושג מאד חשוב ביהדות, הוא למעשה הכי חשוב כי הוא ספינת הדגל של האדם. הוא לוקח בסוף את כל היראה ותשומת הלב וגם את כל הידיעות שלו, את כל מה שהוא ומכוון את זה אל הבורא וידוע שהדבקות וההשגה מגיעה רק בשעת תפילה. צריך להגדיר מה זה בשעת תפילה; זה לאו דווקא בשעת תפילת שמונה עשרה, אנשים לאו דווקא קיבלו רוח הקודש בתפילת שמונה עשרה, הם קיבלו רוח הקודש גם כשהם עשו כלים אבל זה נחשב באותו מעמד פנימה, פנימה, פנימה, שהם היו בתפילה, שהם עמדו בתפילה.

יש מציאותיות שהן מקבילות למציאות הזאת. מקבילות – אין הכוונה ח"ו לשני קווים מקבילים בהנדסה שלעולם לא ייפגשו אלא, העולמות הם למעשה די מקבילים וזה ביטוי. אז למשל, במקום שבו אדם שם פה טלית ותפילין ומתלבש בכל הגאדג'טים והאביזרים ומתפלל, עומד ומתפלל מתוך סידור, בעולם העליון הוא עושה את זה אבל אחרת ובלי כל זה. וזה נחשב לו כי הוא מגיע לאותה הארה ואפילו לפעמים הוא מגיע להארה יותר גדולה - רק כמובן שזה לא נפסק להלכה ואף אחד לא יכול לפסוק את זה לעצמו אבל צריך דעת שכאילו, לא להיבהל. ידוע שיש גדולי דור שלא נבהלים מהתלמידים שלהם שלא קמים בבוקר לשחרית או שלא מניחים תפילין. עוד פעם, זה כמובן לא להלכה ואין מורים כך ולכתחילה כמובן צריך להשלים את כל העולמות כדי שיהיה טאצ'-דאון בכל העולמות, כדי שההארה תרד בכל העולמות אבל לפעמים הקב"ה עושה בירורים עם האדם בעולמות גבוהים יותר ורק אח"כ הוא מוריד לו את זה לעולם התחתון יותר ואז האדם מקבל דחף נפשי לעשות את זה גם בעולם תחתון יותר. וככל שהעולם הוא יותר תחתון זה אומר שהוא מברר יותר עולמות. אז אותו דבר ככה זה גם עבודת התפילה.

עבודת בירורים עמוקה -

בעבודת התפילה למעשה, קורה מצב חזק מאד של עבודת בירורים. אתה מתפלל על משהו. ידוע שהקב"ה לא עונה בשנייה אחת; כן שמעתי, אין בעיה, אני כבר שולח. ח"ו, הרב מקווה שתבינו את זה כמו שצריך אבל סיבת ההתעלמות היא כדי שהאדם יכנס עמוק יותר. תמיד שהוא יכנס עמוק יותר. אין מצב שאתה תבוא ואתה תגיד, אין לי בן זוג, אני רוצה בן זוג ויופיע בן זוג. זה לא עובד ככה. אין לי כסף, אני רוצה כסף, מופיע כסף. אלא, יש עבודת בירורים לעשות עם הדבר הזה. למה? כי אמרנו, את הצרה נתן הקב"ה. מקובלים שעם הזמן עברו ממצב של קטנות וילדות למצב של בגרות לנסות להבין על מה הם מבקשים, באיזשהו שלב הפסיקו לבקש מלא בקשות. מלא מן התפילות הבסיסיות שלהם הפסיקו. אפילו על דברים הכי קטנים ואז זה מתחיל להיות מה שנקרא – בירורים יותר גבוהים. ואז אתה מתפלל על זה ולכאורה זה נראה כאילו - מה יש לגדול הדור להתפלל? על מה גדול הדור מתפלל? מה הוא מבקש? יהי רצון שאני אדע את כל התורה שלך? הרי יש כאן הרבה מאד עניינים. אז כביכול נשאלת השאלה מה התכלית של התפילה? נניח שמישהו יבוא ויגיד (כמו לכל דבר, הרי אנחנו עוסקים במשהו): אתה עוסק באיזושהי פעולה מסוימת, אז צריכים להראות לנו את השלימות שלה. צריכים להגיד לנו: תראה, אתה עוסק בזה - זו השלימות של זה. נניח בנאי,  האדריכל יגיד לו, יראה לו ציור, לזה אני רוצה להגיע, זו השלימות, זה הבניין שאתה צריך לבנות אותו. בן אדם בונה אוטו אז מראים לו, זה האוטו שאתה צריך לבנות - מראים לו את ההישג. אתה אומר בסדר, אני מתפלל, מה ההישג? שאני משיג את מה שאני רוצה? זה נחשב שאני מומחה לתפילה? איך אני אדע שאני מאסטר לתפילה? שאני משיג את מה שאני רוצה? זה הרי לא יכול להיות כי לכולם קרה שפעם הצליחו פעם לא הצליחו. לא יכול להיות שההישג של התפילה זה שאני משיג באמצעות התפילה את מה שאני רוצה, כי משה רבנו לא השיג את מה שהוא רצה, שזה הדבר שכל הזמן היה בנפשו, להיכנס לארץ ישראל, על מה אני הולך איתם 40 שנה במדבר? בשביל מה אני נודד איתם? בסוף אתה אומר לי לא? אותו דבר עם הכהונה הוא אומר: 'אני בטוח שאני כהן', בסוף הוא אומר לו לא. זה לא משנה גם כמה הוא מתפלל וכמה הוא רוצה, הוא אמר לו לא. זה לא שייך לך בכלל. אז אתה רואה שלמעשה אמנות התפילה זה לא להשיג את מה שאני רוצה, זו לא הפואנטה. אז יש משהו אחר בתפילה שזה לא להשיג את מה שאני מתפלל עליו. כי אם תשאל כל בן אדם, תשאלו אנשים ברחוב: מי לגביך זה בעל תפילה? צריך הרי להעלות. כל שחרית, מנחה, ערבית זה נקרא להעלות מישהו שיהיה בעל תפילה. "שיעלה לפני העמוד". העמוד - יש את עמוד החן שעולים עליו והאדם שעולה צריך לעלות בעמוד החן. אתה אומר: את מי אנחנו נבחר? זה בן אדם שנענה בכל תפילה? ואם נענה בכל תפילה, על מה נענה? כאילו, ביקש, קיבל, ביקש, קיבל? אנחנו רואים שהרבה פעמים גדולי עולם לא נענו.

הרב שליט"א סיפר בהילולה של רחל אימנו שאברהם אבינו בא לבקר את רבי אלימלך מליז'נסק, ישב על כר מיטתו ושניהם בכו נחלי דמעות על הגלות; אמר לו: 'אפילו אני לא יכול לעזור לזה'. נו, אז אברהם אבינו מתפלל בשמיים, השם לא עונה לו? והוא זך, אין לו גוף שיכול להפריע לו, או הסתר, הוא כבר לא נמצא בהסתר אבל הקב"ה לא נענה לו. מלאך המ"ט מתפלל בשמיים והקב"ה לא נענה לו. אליהו הנביא מתפלל בשמיים והקב"ה לא נענה לו. זה לא קשור-  כל העולם יכול לעמוד ביחד, להתפלל וכביכול, הקב"ה לא נענה. אז סימן שזה לא נקרא תכלית התפילה, זו לא תכלית התפילה. תכלית התפילה זה לא 'אני רוצה משהו, אני אפקס את עצמי עליו ואם אני מקבל אותו סימן שאני מאסטר בתפילה'. זו לו תכלית התפילה. (דברי הרב): "ולצערי, רוב האנשים תקועים בזה. זו תכלית התפילה ויותר מזה אני רק יכול להגיד לכם, שזה שהקב"ה לא נענה לתפילה, ממשיך את התפילה, ממשיך את תכלית התפילה. אם הוא היה נענה אז הוא היה מפסיק את תכלית התפילה".

אז תכלית התפילה עצמה זו עבודת בירורים עמוקה מאד מאד מאד. מי מתפלל? על מה אתה מתפלל? מה לא בסדר? ממה אתה מתרגש? מה אתה מקים את כל העולם? אז בהתחלה זה מתחיל מאיזה כאב עמום כמו: 'אבל אין לי', 'חסר לי', 'לכולם יש - לי אין'. מתחיל ממשהו נורא נורא ילדותי ואח"כ אתה עולה למעלה למעלה למעלה עד שאתה עולה כ"כ גבוה ואתה אומר: 'הכל בסדר. כל מה שצריך להיות זה רק בשמחה ובכלל לא באתי לבקש, באתי רק לתת חיבוק ולקבל חיבוק'. ואז אתה יורד למטה בתפילה ואתה נזכר, רק רגע, אבל עליתי לפה עם סיבה, הייתה לי פה סיבה, מה כאב לי? מה רציתי? ואז למטה אתה עוד פעם מנותק, מרגיש איזשהו סוג של כאב, אין לי זה, אין לי זה, אין לי זה, עולה לתפילה, מברר, מברר, מברר, אתה עולה גבוה, גבוה, גבוה, נכנס מאד עמוק ואתה אומר: 'הכל בסדר'. כאילו, מה אני מבקש? הכל בסדר, הכל טוב. רק להיות בשמחה, עוד פעם אתה יורד למטה ואומר: אבל רק שנייה אחת, אני התפללתי, כאילו משהו פה לא בסדר, חסר פה משהו. המשחק הזה זה מה שמשגע את האנשים - הם כאילו מרגישים שהם חייבים לבחור במשהו; או שאני קורבן ואני מסכן ואני כן צריך לבקש, או מה? הכל בסדר אז לא להתפלל? זו שאלה.

מה עושים באמת במצב כזה שיש לך שתי הבנות כאלה? זו שאלה גדולה מאד, יש לך את שתי ההבנות האלה. (דברי הרב): "כמה מכם כבר חוו את זה? לא מעט ב"ה. התלמידים שלנו תותחים ב"ה, הגיעו לעולם השמחה. יש לא מעט. ב"ה כותבים לי הרבה שהם מגיעים לאותו תהליך וזה יפה מאד. כי אם בן אדם באמת נכנס פנימה עמוק עמוק עמוק, אתה נכנס, כל הזמן תברר, מה אתה רוצה? אתה כבר נמצא בפנים, טוב, מה אתה עוד רוצה?"

והדבר דומה לאיכר שחסרים לו קצת חיטים כדי לאכול והוא בא למלך. דופק על דלתי המלך. מה אתה רוצה? אני רוצה לדבר עם המלך - אין לי חיטים. אין לך חיטים? אתה לא צריך בשביל זה את המלך, מישהו פה ייתן לך. אומר: לא, שהמלך ידע מזה, אמרו לי ללכת למלך. אני אזרח, הוא המלך שלי, שהוא ידאג לי. וככה הוא נתקע בראש לו: חסר לי חיטים ונאבק באלה ששומרים על ההיכלות, על החדרים. אמרו לו: טוב, בסדר, בוא תיכנס, אולי אני לא יודע משהו, אולי מישהו שם בפנים יכניס אותך. מכניסים אותו, הוא מגיע גם לשומר השני, 'אני רוצה לראות המלך'. בשביל מה? בשביל ערימת חיטים. בשביל ערימת חיטים? בשביל מה אתה צריך ערימת חיטים? מישהו אחר פה ייתן לך. לא. אמרו לי שאני צריך לפנות למלך, הוא המלך שלי, הוא צריך לדאוג לי. וככה הוא בראש שלו, עובר את כל הקשיים, בסוף נותנים לו – הוא נכנס להיכל המלך וכשהמלך שואל אותו: מה אתה רוצה שאני אתן לך עד חצי המלכות? אומר לו: 'אני רוצה ערימת חיטים' והולך. אז זה ככה. רוב האנשים ככה. אתה כבר נכנס להיכל המלך, אתה כבר מתפלל, יש לך סידור ביד, אתה לבוש עם טלית ותפילין ואתה מתפלל על ערימת חיטים? זה אבסורד ואנשים תקועים בזה. הגיעו בפנימיות שלהם להמון הבנות, גם עם המון שיעורים והם מתפללים על ערימת חיטים.

אז מצד שני, ערימת החיטים הייתה המוטיבציה הרגשית להביא אותו למלך, אבל הוא לא קולט, אין לו מספיק שכל לפתוח את הצמצם של המצלמה ולהגיד: 'רגע שנייה אחת, בהשגחה שלחו אותי, אני רואה עכשיו את המלך'. ערימת החיטים שחסרה לי גרמה לי לראות עכשיו את המלך. אולי אני יכול לעשות עוד דברים עכשיו באירוע הזה?. מה אני אבקש עכשיו? עכשיו אני ארד למטה, נניח שהוא ייתן לי עכשיו ערימת חיטים. המלך יקרא לי, יגיד לי בוא, קח, קח ערימת חיטים, לך. אחרי שאני אחזור, אני כל הזמן אחשוב, אני אספר לאשתי על המלך ואז אני אתגעגע למלך, אני מספר לאשתי: 'הנה, קחי את ערימת החיטים אבל תקלטי קטע, אני הייתי עם המלך, הייתי אצל המלך. אז זה ככה. אנחנו לא מבינים מה קורה פה בכלל.

צריך לדעת שהצרות הן טריגרים, כולן בלי יוצא מן הכלל. כל הצרות הן למעשה טריגרים לראות את המלך. אבל כשהגעת כבר לראות את המלך, אל תעמוד על הטריגר, זה לא מה שחשוב, זה בכלל לא מה שחשוב. (דברי הרב): "אני רוצה להסביר עכשיו למה זה לא חשוב כי אני רוצה פשוט לקדם את התפילה, אח"כ להגיע לתפילת התפילות אבל לפני זה - אני צריך להסיר מכם את הטריגרים של התפילות".

ביטחון בהשגחה ובמסע -

אדם מקבל בדרך ובמסע שלו את מה שהוא צריך לקבל. הוא הצטייד. אנחנו נולדנו לפה ערומים והקב"ה מבקש שנגיע לאין סוף. אז ברור שכדי להגיע לאין סוף – אם אתה שולח תינוק ערום ברור שאתה תצייד אותו בדרך; הוא צריך תפילין, בגיל 13 הוא יקבל מההורים שלו תפילין. הוא צריך טלית, יקנו לו טלית – הכלה שלו תקנה לו טלית בגיל 18. הוא צריך סידור, מישהו יקנה לו את הסידור. הוא יקבל את מה שהוא זקוק לדרך. אז אנחנו צריכים לבטוח בהשגחה ובמסע שתוך כדי תנועה לעבר מה שאתה צריך, אתה תקבל את הציוד הנלווה למה שאתה זקוק אליו. ולא בדיוק בטוח שאתה צריך להתפלל על זה. (דברי הרב): אמנם, שוב אני אומר: "אל תגידו אבל כתוב במקום אחר. אני לא סותר, אני גם יודע את כל שאר הספקטרום. אני רק אומר איפה להניח את העיקר ואיפה להניח את הטפל. אבל בן אדם שיותר חכם, יודע לנתב את התפילה שלו ויודע מה הוא יקבל ממילא. זה שהוא מתפלל ואמרו לו להתפלל על כל דבר זה כדי להתקרב לקב"ה, אבל בן אדם שיותר עמוק, לא צריך דברים קטנים להתפלל עליהם כדי להתקרב לקב"ה, הוא צריך דברים יותר מהותיים. הוא לא צריך עכשיו חוסר בנעליים כדי להתפלל לקב"ה ולהרגיש יותר קירבה בגלל שחסרים לו נעליים, זה לא הטריגר, זה לא יהיה הטריגר של צדיק. הטריגר של צדיק יהיה משהו פנימי הרבה יותר עמוק, הרבה הרבה יותר עמוק. ודברים שחסר לו ולצדיקים תמיד חסר, הם תמיד עניים, הם אומרים: אם אני אצטרך, אני אקבל את זה".

נתנו לנו ראיה משמאי והלל: שמאי היה קונה בהמה יפה לשבת ואומר: 'זה לשבת' - הוא היה עושה לה 'הקדש'. אח"כ הוא היה מוצא בהמה יותר טובה, הוא היה אוכל את הראשונה ומשאיר את השנייה (כי היא יותר טובה) לשבת. וככה הוא היה נוהג; קונה בהתחלה משהו, כדי שכל הזמן יהיה לנגד עיניו את השבת, אומר: 'זה לשבת', מצא משהו יותר טוב, אומר: זה יהיה לשבת ואת השני הוא אוכל. הלל הזקן אמר: 'ברוך ה' יום יום אני לא דואג לשבת כשאגיע  לערב שישי מה שה' יזמן לי, אני אקח' - הלכה עפ"י הלל. אלו תפיסות אחרות. זה לא שיש כאן מישהו יותר טוב ממישהו. זו עבודת ה' וזו עבודת ה', רק הלל מלמד אותנו שהוא יודע שהקב"ה מצייד אותך בדרך, מה שאתה זקוק, הוא מצייד אותך.

מה ההבדל בין התפיסות? חשוב מאד להבהיר את זה:

• תפיסה א' - מי שלא הולך לדרך מסוימת, אין לו תכלית לדרך - אין לו דרך ואין לו גם תכלית לדרך, אז הוא צריך להתפלל על כל דבר. נניח בן אדם שהולך לדרך, הוא רק יודע עכשיו שהוא נמצא בדרך אבל אין לו מושג לאן הדרך הזאת מובילה והוא גם לא בתשומת לב לדרך, הוא לא בתשומת לב לתכלית הדרך אז הוא מתפלל: יהי רצון שיהיה לי קיוסק, יהי רצון שיהיה לי מים ויהי רצון שתהיה לי לחמנייה ויהי רצון שיהיו נעליים ויהי רצון שיהיה לי מעיל ויהי רצון שתהיה לי מטריה שתגן עלי מהגשם כי אני בדרך.
• תפיסה ב' - אבל בן אדם שיודע שיש לו תכלית ורוצים שהוא יגיע לתכלית והוא יודע שיהיה לו בדרך גשם, שלג והכל, אז הוא יודע, אם יהיה לי שלג ואני צריך להגיע לתכלית, הרי הקב"ה רוצה שאני אגיע לתכלית אבל ידוע לי שיש תחנת שלג, אז מה הוא אומר לעצמו בראש? תהיה תחנת שלג אז הוא ידאג לי. אני אגיע לתחנת שלג - הוא ידאג לכסות אותי. תהיה תחנת שמש - הוא ידאג לצרכים שלי. כל מה שיהיה יהיה, אני רק צריך לדאוג להמשיך ללכת לעבר התכלית.

אז התפילות הן למעשה לאנשים של – איפה התכלית שלהם נמצאת בראש והם מתפללים בהתאם ולכן לא מבזים אף סוג של תפילה. כל פוסק יורה לך משהו, סוג של תפילה בהתאם לאיפה שהראש של האנשים אוחז. אבל אם בן אדם אחוז בתכלית לגמרי, ממש המחשבה שלו והלב שלו נמצאים במקום עצמו ולא מעניין אותו כלום, אז הוא לא יבזבז את התפילות שלו על דברים אחרים, נפשית, זה יהיה לגביו טפל. ואתה תגיד לו, אבל אתה צריך את זה, אתה צריך אישה כדי לעשות 'פרו ורבו', אתה צריך בית אתה צריך מלא דברים, תאמר: כן, הוא יצייד אותי. אני רק צריך לדאוג להגיע לדבקות ולשאר הדברים הוא יצייד אותי כדי להגיע לשם, אני רק צריך לדאוג לעשות את מה שבשבילו באתי לעולם, אמרו לי להגיע לדבקות, אני אגיע לדבקות, בשאר הדברים הוא יצייד אותי.

(דברי הרב): "ואלו פשוט תפיסות שונות, בגלל זה אני אומר: אל תילחמו. בשיעורים האלה אני לא מביא משהו להילחם בו, אני לא מצדד. לפעמים יש למורה נטייה, לפי השורש הרוחני שלו, לבוא לתפוס איזה נישה ולהגיד: 'ככה עושים'. אתה אומר לו: 'אבל מישהו אחר כתב משהו אחר', 'אז הוא לא יודע מה הוא מדבר' - זה לא ככה. אני מנסה להסביר לכם ההיפך, לתפוס את כל הספקטרום תמיד על כל דבר ותדעו למה אמרו את זה ולמה אמרו את זה ולמי מיועד זה ולמי מיועד זה ואלה ואלה דברי אלוקים חיים. רק זה לא יהיה מותאם אליך שאתה תגיד: 'ומה אני אבחר'? אני אומר לך: הנקודה עכשיו - זה העניין שאנחנו לומדים כאן את השיעורים; התפילה הנכונה של צדיקים זה שהם רואים את ה' לנגד עיניהם אז הם לא עסוקים בלבקש משהו אחר, גם כדי שזה לא יסית אותם מן הדרך. דוגמא לרבי חנינה בן דוסא: הוא לא התפלל מעולם על כסף, הוא לא התפלל על העשירות שלו, כל התפילות שלו היו ענייני דבקות שאותם אני אסביר היום. אני רוצה להגיע לזה, מהי תפילת התפילות? עד שהזכירו לו: 'תשמע אתה עני ואשתך סובלת וזה ביזיון, אז הוא התפלל שיהיה לו כסף ואז שלחו לו רגל מזהב. אז האישה שלו אמרה לו בעצמה: תראה, אתה לקחת לעצמך משהו מהעולם הבא. למה התפללת? מה זה שלקחת לעצמך משהו מהעולם הבא? הרי העולם הבא כולו עניינו של יראה ועניין של תכלית ותשומת לב ואם עכשיו הוא לקח את תשומת הלב והיטה אותה טיפה כדי להתפלל על ענייני העולם הזה אז לקחו משהו מלמעלה, אמרו לו: אתה לא ב- 100% תשומת לב לקב"ה, המירו לו את זה לרגל של זהב. אז אשתו אמרה לו: נו, מה אתה חושב? לרגע אחד שהיסתת את התפילה שלך מלהתפלל על הקב"ה לתפילה על מצבך על הכלכלי - המירו לך את זה ברגל של זהב. אז הוא כרת את רגל הזהב וזרק אותה בחזרה לשמיים (זה משל) שהכוונה היא כאילו להחזיר את זה, להחזיר את מלוא תשומת הלב שמלוא תשומת הלב תהיה על דבקות. אבל מה זה הותיר אותו? עם עניות. מי שמסתכל עליו יגיד לו: הרב, תשמע, אתה עני. אין לך כלום. אתה לא אמור להתפלל על זה? אשתך צריכה לזרוק קש ביום שבת כדי שיראו כאילו היא עושה חלות? תתפלל על חלות לשבת, מה, לא לגיטימי? אז ברמות האלה זה לא עניין שזה לא לגיטימי, זה לא רלוונטי. זה לא רלוונטי, הם לא מרגישים את הצורך בזה. ושוב, אני אומר את זה, זה בהתאם לרמות יראה.

פה ב"ה זה לא עניין שמלמדים משהו גבוה, אמרתי לכם: זה לא עניין שמלמדים משהו גבוה, מי שטוען שמה שאנחנו לומדים גבוה, טועה טעות מרה. אני מלמד את המהות שלנו, זה הטבע הרוחני שלנו. אני לא חושב שיש פה מישהו שלא לא מבין מה אני מדבר. בגלל זה הרב שליט"א כ"כ צועק להפסיק להתייחס לעם ישראל כמו לילדים מפגרים ולדבר איתם על תפילה ואמונה וטאטע וכל מיני דברים כאלה ולהשאיר אותם ילדים מפגרים עם צרות ורק בוא תתפלל בבית הכנסת ויהיה בסדר. כי מעצם העובדה שאתה מתפלל זה יהיה בסדר. אבל די מספיק, התבגרנו מזה. אנשים פה בעלי תבונה, בעלי השכלה, יודעים לקרוא ולכתוב, הם יודעים לחטט, יש להם חשיבה ביקורתית, צריך לנצל את זה, צריך לנצל את זה כל זמן שאנחנו פה. נותרו עוד 222 שנה לקראת הסוף, צריך לנצל. זה לא יתכן שאנחנו לא עומדים על הר של התשע"ח שנים, יש כאן הר עצום של התשע"ח שנים שמאחורינו שואה. אז צריך לנצל את זה ולהפסיק להחזיר אותנו אחורה, להחזיר אותנו לקטנות בסיסית של ילד אינפנטיל של אין לך אז יש אבא בשמיים תתפלל אליו. זה לא הגיוני שזה ככה יהיה".

למה הקב"ה נתן את הדור דעה הזה? אנחנו בדור דעה אז צריך להיכנס עמוק יותר וכדי להיכנס עמוק יותר צריך לדעת שתכלית התפילה זה לא בקשות. זה לא הבקשות הנלוות. ואתה תגיד: אבל מה יהיה עם הדברים הנלווים שאני צריך? אז אמרנו, שאם אתה צריך את זה למסע שלך, אתה תקבל את זה. כל מה שתזדקק למסע שלך אתה תקבל אותו. ורואים את זה, ז"א מי שיש לו קצת שכל, רואה את זה מיד. רואה מיד איך הדברים הצטרפו אלינו למסע בכל מיני צורות. מישהו סידר לנו עבודה, מישהו סידר לנו שידוך, מישהו הציע לך בגד, מישהו הציע לך נעליים, מישהו הציע לך שעון, ממש דברים קטנים קטנים קטנים שהם ככה על הדרך אתה רואה שאיכשהו לא היה לך את זה בראש ומישהו בא ודוחף לך את זה ליד. אז כל מה שאתה זקוק בעת ובעונה, הקב"ה יצייד אותך. והדבר דומה לבן אדם שנוסע לאוורסט ואומר: אני צריך לעלות להר, אני בטח צריך לקחת איתי עכשיו סמיטריילר של כל הציוד שאני צריך לקחת איתי כדי לעלות להר. כמה אביזרים, כמה פטישים, כמה מעילים, כמה זה וכמה זה, כמה בלוני חמצן, כמה משקפות. בן אדם אחר אומר לו: אל תדאג, אתה תתחיל ללכת, ויתגלה לך, בכל תחנה יתגלה לך בדיוק מה שאתה צריך לאותה תחנה.

רק תמשיך בדרך -

זה היה המסע שהיה להם במדבר. הם לא הצטיידו מהיציאה במצרים בכל מה שעתיד  להיות להם עד הסוף, אלא תוך כדי תנועה, בכל תחנה ותחנה הם גילו משהו שהם היו צריכים אותו. היו להם 42 מסעות, בכל מסע הצטיידו במשהו ואפילו לדברים הנצרכים שלהם. לאט לאט התגלה המן, לאט לאט התגלתה בארה של מרים, לאט לאט התגלו ענני הכבוד, כל פעם לאט לאט מתגלה משהו ואותו דבר, הגיעו למצב שצריך משכן. צריך משכן, מאיפה נעשה כלים? מאיפה נביא חרש וצורף שיודע בכלל להתעסק עם הכלים? אז לאט לאט, הקב"ה נותן; את בצלאל בן אורי בן חור והוא נותן לו את התובנה והוא נותן לך את התכנית של המשכן והוא נותן לך יריעות והוא נותן לך אפילו תחש שזו ברייה לשעתה. ככה קורא לה רש"י – 'ססגוניתה'. זה אומר שזו ברייה לשעתה, איפה היא הייתה קודם? לא צריך אותה. אז למה לא התפללו על תחש? היו צריכים להתפלל על תחש, לא יפה. לא צריך אותה, לא צריך. גם אח"כ לא היה צריך אותה אז היא נעלמה. אז לשעתם בוראים לך אפילו דברים שלשעתו אתה זקוק להם, אתה רק תמשיך בדרך. אתה תלך לדבקות, אז הקב"ה יגיד לך, רגע יש לי משכן. אוקיי, לא ידעתי. אתה צריך יריעות משכן אז הנה עיזים, אלה נשים חכמות לב שיודעות לטוות בעיזים, יש את בצלאל, תקרא לו הוא יבוא ואתה צריך גם לצבוע, אתה אומר, מאיפה אני אצבע עכשיו, יש לי כורכום במדבר? עם מה אני אצבע? אז הוא יגיד לך, רגע יש תחש, אני אביא לך. זה ככה הולך. בגלל זה היה כתוב לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" ואל תדאג, אני אתן לך. אני אתן לך בדרך כל מה שאתה זקוק. תחשבו, זה מאור כשדים (שזה מעירק) ללכת ברגל עד לארץ ישראל זה 1,500 ק"מ ברגל. הוא לקח מים? לקח לחם? לקח זיתים? מה לקח איתו? זה ברור שתוך כדי תנועה זה מתגלה לך. מה שאתה זקוק יתגלה לך.

בגלל זה כ"כ הייתה טענה על אברהם אבינו שהוא ירד למצרים כשהיה פה רעב בארץ. הקב"ה יודע שיש רעב בארץ,  תחכה לו, אל תדאג, הוא ימציא לך את המזון שלך. טוב, לאברהם אבינו היו את הסיבות שלו למה הוא עשה את זה ולקב"ה יש את הסיבות שלו למה הוא גער בו. (דברי הרב): "אבל אותו דבר גם עם דוד ובת שבע; דוד ידע שבת שבע היא שלו וכאן, עוד פעם, זו נקודה ששייכת לתפילה שגם חשובה מאד ולכן אני רוצה שאתם תפעילו כאן המון לב ושכל. אני מלמד אתכם יותר אמנות. לא ציור כדי להגיד לכם עושים ככה עושים ככה, אלא אני מלמד אתכם אמנות. ובאמנות לא מלמדים אומנות אבל מלמדים אומנות. אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון. באומנות אי אפשר להגיד לך: תעשה קו אלכסוני בצבע צהוב, זה לא נקרא ללמד אומנות, אבל אני יכול להגיד לך: אתה יכול לעשות קו אלכסוני צהוב ואתה יכול לשים אותו איפה שאתה רוצה, כי זו אומנות. אז הנקודה כאן היא לנסות להבין שדוד ובת-שבע, כשהוא ראה שהיא שלו הוא התחיל לעשות מאמצים מצד עצמו להביא אותה, להחזיר אותה ולכן קם הקטרוג שלכאורה זה שלו וכתוב שכל מי שאומר שדוד המלך חטא אינו אלא טועה. אז אתה אומר, אז בשביל מה שלחת לו את נתן הנביא? מילא, אנשים מדברים, אנשים מדברים, אז אתה יכול אח"כ להגיד להם בדיעבד כל מי שאומר שדוד המלך חוטא, אינו אלא טועה אבל שלחת לו נביא, שלחת לו את נתן הנביא. עשית לו את כבשת הרש, זה היה משל על העניין הזה. אתה הוכחת אותו, אז על מה הוכחת אותו? מה הוא עשה לא בסדר? התשובה היא שהוא לא חיכה להשגחה. ראית אותה? זיהית אותה? חכה. היא שלך היא תגיע. אל תדאג".

ולכן כל הזמן צריך לשים לב שאפילו שהגעת למשהו, מישהו מראה לך ברוח הקודש – זה שלך, נכנסת לחנות וממש מראים לך – זה שלך, אתה תצטרך את זה להמשך הדרך, זה שלך, אל תיגע בזה. תעמוד, תחכה לראות איך אתה תגיע לזה. והרבה פעמים אנשים, אפילו שהם יודעים והידיעות שלהם קצת משבשות אותם, מקדימים ועושים השתדלות יתרה של דברים שהם לא צריכים אותם. אז מה ששלך יגיע עד אליך וצריך לסמוך על ההשגחה כי לפעמים יש עבודה זרה בתוך התפילה. למשל, בן אדם אומר: אין לי בן זוג ואז הוא הולך ועושה 40 יום תפילות בכותל ומסובב ליונתן בן עוזיאל את השכל וכל מיני דברים כאלה ושופך שמנים ועושה כל מיני קמעות ובסוף מקבל בן זוג - מה הוא אומר? התפללתי אז קיבלתי. מה נראה לך? כאילו גנבת לקב"ה. הייתי צריך לבקש ממנו, הפצרתי ולקחתי את זה ממנו, משכתי את הבן זוג ואם לא הייתי מתפלל זה לא היה קורה. זו טעות מרה. אז לפעמים אפילו התפילה עצמה והמענה על התפילה עצמה הוא עבודה זרה. זה נראה לך כאילו משכת מהקב"ה - התפללתי ביקשתי אז משכתי את זה ממנו.

וזו לא שותפות עם הקב"ה. צריך לדעת לאיזו רמה של שותפות אני צריך להגיע איתו. ולפעמים אנשים גם בתפילה עצמה - שימו לב, מעצם העובדה שאתה מבקש ממישהו שפע אתה לא שם לב אבל אתה מאייב אותו (מלשון אויב) כי יש לך איזשהו סוג של דרישה ממנו. אתה בא אליו בדרישות, כאילו; אתה צריך לתת לי את השפע, אתה בעל השפע, למה אתה לא נותן לי? אני כועס עליך שאתה לא נותן לי, כמה פעמים אני צריך לפנות אליך? אז יוצא מצב שגם אם זה לא נענה, באיזשהו שלב אתה שונא אותו כי, אתה בעל השפע ואתה לא נותן לי. אז תראו כמה דברים משבשים למעשה וכל מה שאתה צריך להגיע אליו זה בסך הכל דבקות. ויש כאן שיבושים באמצע - מה שאתה מבקש כביכול הוא נקודת מחלוקת בינך לבין בעל השפע.

ולמה הדבר דומה? זה כמו ילד שרוצה סוכריה. אבא בא הביתה. מה אבא רוצה? חיבוק מהילד. מה הילד רוצה? סוכריה, לא מעניין אותו שאבא שלו הגיע, אז מה אבא עושה? לוקח את הסוכרייה, שם מאחורי הגב ואומר לו: תן לי חיבוק, אני אתן לך את הסוכרייה. הקטע הוא שלפעמים הילד הוא קשה והוא אומר לך: אני רוצה את הסוכרייה, אח"כ אני אתן חיבוק, נראה, אח"כ אני אשען עליך כאילו תעזוב אותי בשקט וזה קטע ונהיה כאילו עכשיו הסוכרייה היא נקודת מחלוקת בין האבא לבין הילד. ולמעשה, למה האבא מחזיק את הסוכרייה? אני רוצה את הקירבה שלך - אתה רוצה סוכריה, אני רוצה את הקירבה שלך. ולכן צריך כל הזמן לברר בתפילות שלי, האם אני מבקש סוכריות או האם אני מבקש את הקב"ה. האם התפילה שלי על האמצעי, הסוכרייה, תקרב אותי לקב"ה? זו נקודה מאד מאד חשובה, האם הילד מבין שהסוכרייה היא בכלל נקודת קירבה לאבא? יש לפעמים שילד רוצה חיבוק מאבא והוא עשוי לא לקבל והסוכריות נמצאות בארון למעלה. אז מה הילד עושה? אומר לאבא: 'אני רוצה סוכריה', אבל מה הקטע? הילד רוצה חיבוק כי ככה האבא ירים אותו, יחבק אותו ואז הוא ייתן לו סוכריה. אז מה הילד עשה? הפואנטה שלו לא הייתה הסוכרייה, הפואנטה שלו הייתה אבא. אז הוא יכול לקחת את הסוכרייה, לשים אותו בכיס ולומר: הוצאתי היום חיבוק מאבא. אבא לא הבין, אבא חשב על הסוכרייה ואני חשבתי על אבא. אז יש גם ילדים כאלה. אז אנחנו צריכים להשתמש בסוכריות האלה לדבקות מאבא. זה רק מזכיר לנו שאנחנו צריכים להתקרב לאבא. אבל השימוש בסוכריה הוא שימוש מאד חשוב. מה אני הולך לעשות עם הסוכרייה שאני מקבל?

(דברי הרב): ואני אומר לכם את זה, באופן אישי אני רואה את זה פה. הרבה פעמים (ראיתי את זה לאורך השנים), שאנשים באו לפה והיו רווקים ורווקות ונרשמו לכל המסלולים ולמדו יפה והיו באטרף רק כדי לקבל זוגיות, התחתנו ולא באו יותר. ודווקא התקדמו יפה מאד. זה נראה כאילו הבית מעסיק אבל זה לא ככה. צריך לדעת שיש לך כאן דרך לדבקות. וזה שקיבלת את הסוכרייה, אל תלך. נראה כאילו זה מעסיק, אבל הבית, הילדים, אבל, אבל, אבל, אבל. אבל איפה הבורא? צריך לא לשכוח את הדרך".

יותר מזה, צריך גם לקחת בחשבון שהקב"ה בסוף בסוף בסוף בתכלית הדברים אפילו מקלף אותך מכל הסוכריות, שמי שנשוי, הוא עושה אותו פרוש, מי שיש לו בית הוא אומר לו: אתה עכשיו רוכב על החמור ואתה עובר  מעיר לעיר ואתה מלמד, אבל אתה אומר: אבל בניתי בית, יש לי מזוזה - תעזוב את הבית. אז לאט לאט כל הסוכריות שהתפללת עליהם אתה צריך בכלל להיפרד מהם. למה? כי הקב"ה אומר, אני צריך אותך לעבודת השם, אני צריך אותך אחר לעבודה השם.

אז מאד חשוב שאנחנו נבין, על מה אני מבקש, על מה אני כ"כ לחוץ?

דבר אחרון - עניין הכסף - אנשים כל הזמן לחוצים על הדבר הזה ועכשיו התכלית שלהם נהייתה – לא, אני לא רוצה כסף לעצמי, אני פשוט בעל חוב, אני רוצה רק להחזיר חובות, זה לא בשביל עצמי. לא יעזור, האדם תחמן לכתחילה. חשוד בהכל. אז איך נפתרים מכל זה? (דברי הרב): "העברתי את זה ככה כתשובה בכולל, אני רוצה לחזור על זה בכמה צורות כי חשוב מאד לשנות כאן תפיסת עולם, שאנחנו נבין למה התכוון בעל הסולם שהוא אמר לעבור מתודעת מקבל לתודעת משפיע. שלכאורה זה פלא. איך מקבל שהוא ריק, כלי ריק, מלכות "לית לה מגרמה כלום" - תעבור לנקודת השפעה? איך כלי ריק יכול להשפיע? מה יש לו להשפיע? עני יכול לתת כסף? טיפש יכול לתת חכמה? אדם ששונא ואכזרי בליבו יכול לתת אהבה? אז מה מבקשים? שהמלכות תשפיע. אז אומרים, לא שהיא תשפיע ככה, היא מקבלת על מנת להשפיע. ואז הוא אומר שכביכול המלכות צריכה ללכת ללמוד חכמה, מה שהיא תלמד היא תיתן אותו. זה לא נכון - זה לא הפירוש הנכון. אני יודע שככה חושבים וככה מלמדים, אני לא רוצה להיכנס לתיגרה עם קולגות ואחרים אבל זה לא הפירוש הנכון של תיקח ואח"כ אתה תעניק. כי זה משרת את הרצון לקבל לעצמו. לא יכול להיות שזאת המשוואה, תחשבו על זה. אבל בכל זאת הוא כתב את זה בצורה כזאת שככה מבינים את זה - רצון לקבל על מנת להשפיע; שלאדם יהיה רצון לקבל, כאילו, תרצה שיהיה לך כסף כדי לתת אותו לצדקה, או תרצה שתהיה לך חכמה כדי להעניק אותה, אז זה לא כ"כ ככה. בואו נראה את זה בדרך אחרת".

לצאת מנקודת מלאות -

בתורת הקבלה לא באים ומלמדים אותנו מנקודת הריקות. למה? כי בנקודת הריקות אין כלום. אין זהות, אין כלום, אין שום דבר אז אין תפיסה גם בנקודת הריקות. עוד דבר שהוא חשוב לדעת, הרי אנחנו נקראים אדם מלשון אדמה לעליון. אז אנחנו שואלים: למה הקב"ה עשה את נקודת הריקות, המלכות? למה הוא עשה אותה? לכתחילה למה הוא עשה? הרי כתוב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" – זו נקודת מלאות. "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות הנה אז צמצם את עצמו" ויצר את נקודת הריקות. עכשיו אתה אומר: למה המלאות מייצרת ריקות? יש מישהו שיעשה לעצמו מינוס בבנק? יש מיליארדר שיעשה לעצמו מינוס בבנק? למה עשית לעצמך מינוס? יש חכם שיהפוך את עצמו להיות טיפש בשביל הקטע? משהו לא ברור. איך יצאת ממלאות לריקות. מי יצא ממלאות לריקות. התנועה תמיד הפוכה, התנועה היא תמיד מריקות למלאות לא ממלאות לריקות, מי מרוקן את עצמו? ולמה? מה זה נותן לך? בוא, תסביר לי מה זה נותן לך? אז מכיוון שהנקודה הייתה להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו, צריך להסביר בדיוק באמת את תכלית נקודת הריקות - מכיוון שהבורא כביכול מלא בפוטנציאל, זה אור אין סוף ואור אין סוף רצה להביע את עצמו, להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו, מה שהוא צריך עכשיו זה רק כלי להביע את עצמו באמצעות אותו כלי, עליו. למה הדבר דומה? נניח אדם למד אמנות, כל סוגי הציור, הכל, השתלם בכל, עכשיו הוא בא ונמצא פה, אומר אני יודע את כל סוגי הציור, אני אומן בהכל. תראה לנו, בוא תביע את עצמך. מה נותנים לו? נותנים לו בד קנבס ריק שאין עליו כלום. מה נותנים לו למעשה? חיסרון. לכאורה, לאומן כזה צריך לתת ציור, מה נותנים לו? הפוך, נותנים לו ואומרים לו: 'אין כאן כלום. בוא תעשה ממה שאתה מלא משהו על הכלום הזה' ואז למעשה הוא מביע את עצמו על הבד קנבס. אז למעשה מגלים לו חיסרון והמלאות שלו עכשיו ממלאה את החיסרון באמצעות מה שהוא יודע.

אז ככה הקב"ה עשה; כל המלכות זה בד קנבס של הקב"ה לגלות את אומנותו. זה כל המשמעות מהתחלה שלו ועד הסוף שלה. לכן זה נקרא תורתו אומנתו, שהוא נקרא אומן. והתורה נקראת כלי אומנותו, זה כתוב זו לא אמירה של הרב, אלו לא מילים של הרב בכלל, אלו מדרשים וכל הזמן אומרים את זה: "צור תמים פועלו, אל תקרא צור אל צייר" אז להסביר מה זה שהתורה הייתה כלי אומנותו. זה בד קנבס, זה קלף, קלף ריק והקב"ה למעשה הוציא עליו, מה כתב על הקלף? את התורה שלו, הוציא אליה.

אז עכשיו זה כלל גדול מאד, למה? מכיוון שבתורת הקבלה הוא כותב שהצמצום לא היה משום שינוי הצורה. לכאורה, מה זה ריקות? ריקות זה בדיוק שינוי הצורה מהקב"ה, אז למה בראת ריקות שהיא הפוכה ממך? למה בן אדם מיליארדר מייצר לעצמו מינוס? זה לא שינוי צורה? בטח שזה שינוי צורה. אז הוא בא ואומר לך: זה לא נעשה משום שינוי צורה. למה? כי מיליארדר לא רואה את עצמו כמישהו בעל כסף. מה מיליארדר רואה את עצמו? כמישהו שמסוגל לעשות כסף. אז מה הוא אומר? אני מיליארדר? נכון. קחו את המיליארד שלי, עכשיו אני מתחיל את הכל מהתחלה. אז הוא מייצר לעצמו מינוס ואומר: בואו תראו איך אני משתמש בכישורים הכלכליים שלי לייצר לעצמי עוד כסף והוא עושה את זה, הוא עושה את זה בענק ואומר: תגזרו עלי כמה מינוס שאתם רוצים, מינוס מיליארד? אין בעיה, אני מייצר מיליארד דולר, מינוס שני מיליארד? אין בעיה, אני מייצר שני מיליארד דולר. אז המיליארדר הוא לא זה שמחזיק את הכסף אלא הוא זה שיודע לעשות כסף. אז הקב"ה לא אור אין סוף בגלל שהוא מחזיק את השפע, אלא בגלל שהוא יודע לעשות שפע. אז מראים לו; למעשה הוא גילה לעצמו כביכול חיסרון ואומר: בואו תראו אני אמלא אותו. והחיסרון הזה יכול להיות בכל הסוגים כי זה להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו אז יש המון שמות, המון פעולות והמון כינויים. אז כל פעם מתגלה חיסרון אחר; מתגלה חיסרון בזוגיות, תמלא את זה. איך זוגיות באה לידי ביטוי בחיסרון? בדידות. אני רוצה לדבר עם מישהו, חסר לי מישהו להתפתח איתו. מה האדם עושה? לוקח את זה לעצמו. מה הוא לא חושב? אני צריך להעניק את זה למישהו אחר. אתה אומר, אני בודד, אוקיי, ותגיד, יש לך בראש תמונה איך צריך להיות הבן זוג שלך למלא את הבדידות הזאת? בראש, יש לך איזושהי תמונה כזאת? נניח אתה אומר, אני מרגיש צורך בזוגיות בגלל שאני מרגיש שאני בודד. בסדר, עכשיו אתה הרי רוצה שהצורך הזה יתמלא, נכון? סימן שיש לך בראש איזושהי תמונה מי ימלא לך את הצורך הזה. מי יהיה הבן המושלם הזה שימלא לך את הצורך הזה. אתה יכול להגיד, כן אני יודע איך למלא את הצורך של הבדידות. אז סימן שיש לך את זה. אז תיקח את מה שאתה יודע ותעביר את זה למישהו אחר.

בוא תצא מנקודת המלאות, אל תצא מנקודת הריקות - ככה הקב"ה עושה. הקב"ה כביכול למעשה מרגיש בודד בשמיים. מי נמצא איתו? "אין דורש את אלוקים אין טוב אין גם אחד". והוא בודד לחלוטין. הוא יכול להיות קורבן ולהגיד: אני מסכן פה לבד, אתם פה למטה רואים טלוויזיות והכל, אני פה בשמיים לבד. זרקתם אותי, התגרשנו, הרסתם לי את הבית ומה איתי? בחוץ הומלס. אז הוא לא רואה את זה כמובן כנקודת החיסרון. מתוך נקודת החיסרון שהוא נמצא בה, את זה הוא יעניק אח"כ לשכינה הקדושה (זה כתוב בפתח אליהו). כל פתח אליהו מדבר על הדבר הזה. הוא אומר לה: את חושבת שמיום שנחרב בית המקדש אני עליתי למקום כאילו שיש בית מקדש של מעלה ואני למעלה נמצא בטוב והכל בסדר? לא, אני נמצא איתך בגלות למעלה גם כן ואני מרגיש אותך – "שראשי נמלא טל";

• "שראשי נמלא טל" - שם הוויה כשפותחים אותו זה; יוד – ואו – דלת - הא - אלף – ואו – אלף - ואו וגם הא – אלף - זה 45 שזה גימטרייה אדם.
• "נמלא טל" זה; יוד – ואו - דלת – הא –אלף – ואו –אלף – ואו בלי הא ואלף אחרונה. הוא אומר לה - אני לא נמצא במלכות שלי, אני גם בודד, אני חצי בלעדייך, את חסרה לי.

אבל הוא מסביר שמה איך הוא ימלא אותה אח"כ, שהוא מרגיש את הבדידות שלה והוא ימלא אותה אח"כ. זה הכל פתח אליהו שהוא אומר לה: אני מרגיש את הבדידות ונראה כאילו הקב"ה בא בטענות, הוא הקורבן פה, הוא אומר לו לא. אני מרגיש את הבדידות, אני הקורבן אבל אני יודע אח"כ למלא אותך באמצעות מה שאני חסר בו. וזה למה? כי הוא בא מתוך נקודת מלאות. אז כך האדם. אנחנו קודם כל לכתחילה אור אין סוף. בכל תורות המזרח כולם התחילו לטעות בזה, כולם טעו בזה, 'אני צריך להגיע להארה', 'אני צריך השגיות', 'אין לי ואני צריך ליצור מצב שאני משיג לי' וזה לא נכון. היהודי מתחיל הפוך. הוא מתחיל בזה שאני מלא ואם אני אגלה נקודת חיסרון אני אמלא אותה כמוני. (דברי הרב): "אני לא סתם מספר את זה, אני עוד אחזור על זה בעניין החסידות. זה חשוב מאד כדי שאני אקשר את זה. זה קשור גם לפרשת השבוע אז אתם תבינו למה אני מתכוון".

גם פרשת 'וירא' – אברהם אבינו הוא זקן, קרוב לגיל מאה, עם ניתוח של ברית, הוא 'יושב בפתח כחום היום' והוא רוצה לארח. אז אומרים לו: אתה לא חייב, גם ההלכה לא מחייבת אותך, זה פיקוח נפש, אתה לא חייב. אין לך שום הלכה שאומרת שאתה צריך לעשות את זה. אבל הוא נמצא בתודעה של מלאות. אבל אני כן צריך לעשות. אז מה אני עושה פה בעולם? בן אדם שנמצא בתודעת חסר; אז אני מסכן, אני צריך לנוח, אני מבוגר, כבר עשיתי את שלי, אני גם אחרי ניתוח, ,גם חם רצח, "הוציא חמה מנרתיקה", מזגנים אין פה, מה נשאר? לרחם על עצמי. זה בן אדם שחושב מנקודת הריקות.

בן אדם מלא אומר: כל יום שאני נמצא פה, בעולמו הריק של הקב"ה, חבל, אני אעשה כבר משהו פה, אז הוא מחפש לארח. תכל'ס הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שאנשים לא יבואו, לא להטריח אותו אבל הוא עומד שמה, הוא אומר, מה אני אעשה? הוא מלא בראש. יש לו מלאות נפשית. אז הוא עומד שמה ועומד על זה שמישהו יבוא אז הקב"ה אומר: טוב הוא עומד על זה, אני אשלח כדי שההשתוקקות הזאת תבוא לידי ביטוי והוא שולח לו את שלושת המלאכים. זו תודעה של מלאות. כל היהודים היו ככה. כל היהודים הטובים, כל הצדיקים חושבים ככה. אף אחד לא מגיע ממצב של קורבנות, אף אחד. (דברי הרב): "כולם מגיעים מתודעת המלאות, גם האר"י ז"ל וזו התפיסה הנכונה. ולצערי, למה התייחסו אלינו כמו ילדים מפגרים? כי קודם כל התייחסו אלינו: אתה ריק, אתה מטומטם, אתה אין לך, אז תלך ותבקש וזה לא ככה. תורת הקבלה מתייחסת לאדם - אתה כבר בגדלות, אתה כבר מלא, לך תמלא. אחד המקובלים, נדמה לי שסיפרתי את זה, אני לא זוכר רק את השם שלו, למדנו את זה לא מזמן. שאלו אותו (נדמה לי שזה נאמר בשם הבעש"ט, זכור לי שזה היה מקובל ולא חסיד) על קיום של "ואהבת לרעך כמוך"- האם זה מציאותי שאפשר לקיים מציאות של "ואהבת לרעך כמוך"? כי המילה 'כמוך' אומרת שזה חייב להיות מלא מלא מלא מלא לגמרי, עד הסוף. ואתה אומר, מי יכול לדעת שהוא באמת מקיים "ואהבת לרעך כמוך" במלאות כזאת? אז הוא אמר לו: תראה, כשאתה הולך בשוק, אם תראה בן אדם חולה, תברך אותו עם העיניים שלך. אתה רואה אישה עקרה, תברך אותה בעיניים שלך, אתה רואה בן אדם שאין לו, עני, תברך אותו עם העיניים שלך. אז הוא אומר לו: אני מבין את זה הרב אבל אם הבן אדם הזה פגע בי וביזה אותי ולמחרת אני פוגש אותו בשוק? אז הוא אמר לו: "אם ראית חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עימו". הוא אומר לו: כן, זה יפה שזה כתוב אבל אני לא מקיים "ואהבת לרעך כמוך". אני יכול לעשות את זה אבל הלב שלי לא מלא שם, מה לעשות הוא פגע בי, צרב אותי. זה לא יעזור, אני לא מצליח להתגבר על הסף הרגשי הזה ואם אני לא מצליח להתגבר על הסף הרגשי הזה אני לא אגיע לגדלות, אני לא יודע מה אני צריך לעשות כדי לא לצאת מזה שצרב אותי. איך אני אתפלל על זה שצרב אותי? אנשים הותירו טראומות מטורפות אחד על השני, במיוחד הדור הזה. אנשים התגרשו מאד ברע. אנשים עשו אחד לשני דברים מטורפים; קללות, ביזיונות, מכות, עקיצות במאות אלפי שקלים. עכשיו לך תסלח לו ותתפלל עליו ותהיה בגדלות. אז איך באמת מגיעים למצב הזה? אמר לו: תראה, (זה מסוכן מאד מה שאני אומר לכם עכשיו אבל צריך להבין טוב טוב כי זה מקובל שאמר את זה, מקובל זה לא חסיד. חסיד יכול לעטוף את זה, הוא עוטף את זה ברגש, אבל מקובל זה אש, זה שרף, זה קרני לייזר, זה הכל חשוף שם) יש מעלה יותר גדולה מ"ואהבת לרעך כמוך" המעלה היותר גדולה היא – "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אם אתה מתהלך בעולם הזה שאתה אוהב את הקב"ה ואתה מבין שאין עוד מלבדו באמת באמת, וכל מה שאתה רואה לנגד עיניך זה רק את הקב"ה, אתה לא תראה בני אדם אתה תראה תופעות".

אז אם אתה רואה תופעה של חולי, תשאל את עצמך: איך זה שבעולמו של הקב"ה יש חולי? זה חילול ה', זה לא יכול להיות – אז תמלא את זה. אם אתה רואה עניות, אתה תגיד לעצמך: איך יש עניות בעולמו של הקב"ה ואתה תמלא את זה. וכך יהיה לך נקל כי אין לך כאן מישהו שמבזה אותך, אף אחד לא יצא עליך, זו מערכת היחסים האישית בינך לבין הקב"ה ואתה הרי אוהב אותו אז אתה לא תראה אנשים אתה תראה תופעות ואז אתה תמלא את התופעות שאתה רואה. וגם אם אתה תראה את השונא שלך אתה תגיד: איך יש שנאה בעולמו של הקב"ה? ואתה תמלא את השנאה הזאת באהבה. והדבר דומה לזה שהאדם רואה כתם על חולצת חברו וכתם על חולצת רבו – מי שראה כתם על חולצה של בן אדם שהוא פגע בו והוא שונא אותו אז הוא אומר: תראו אותו איך הוא נראה, איזה מלוכלך הוא וההיפך, אתה שמח לאידו. אבל על החולצה של רבך אתה אומר: הרב, יש לך כתם ואתה הולך ומביא לו מגבונים ואתה עושה כל מיני דברים כדי לכסות את הכתם. אדם שנמצא בארמון המלך, אם הוא יראה שהכסא הפוך ושהתמונה טיפה עקומה, משהו לא ייתן בו – הוא ירים את הכסא. הוא ילך ויישר את התמונה. הוא יגיד: איך זה בארמון המלך לא נעים. זה לא יפה שזה ככה. אז אותו דבר, כל העולם הזה זה ארמון המלך. ואם אתה מקורב למלך ואתה חס על המלך מה אתה צריך לחשוב? אני צריך למלא את זה, חבל שיש תופעות לא טובות בארמון המלך אבל אם אתה נמצא בדרמה האנושית, ואתה רואה אנשים, זה מסכן זה מסכן, אתה מנסה לברך את האדם או לעשות לתקן את האדם כשלמעשה הוא לא הפואנטה. צריך להתעלות מעל בני האדם, צריך להתעלות מעל הדרמה האנושית ולהבין שיש כאן אלוקות ואת התופעות שלה. גם התופעות שלה, גם להם לא צריך להתייחס בדרמות. ז"א, זה שיש עניות זה למעשה עוד בד קנבס, תצייר על העניות הזאת עשירות. אתה ראית סכסוך? תצייר על הבד קנבס הזה שלום. ראית שנאה? תצייר על הבד קנבס הזה אהבה. ורק אתה מסוגל לזה. כי אם אתה ראית סכסוך אז ראית סכסוך מאד ספציפי. אם ראית עניות, ראית עניות מאד מסוימת. כי כל מה שאתה ראית אתה מודע אליו. ציינה בפני אחת הנשים: מה הדבר הראשון שאישה בהריון רואה? עוד נשים בהריון. זה טבעי לגמרי שכשאתה מודע למשהו או שאתה מתעסק עם משהו אתה מיד פוקח את העיניים לראות את זה. אתה אומר: רגע, איפה כל אלה היו קודם? לא ראיתי את כולם בהריון, פתאום יש פה ים של נשים בהריון. אז אותו דבר, אצל הגברים זה אחרת. גברים רוצים לקנות אוטו מסוים אז הוא יראה את האוטו הזה על הכביש כל הזמן. יש ים של מכוניות והוא כל הזמן יראה את האוטו הזה. אפילו מכוניות נדירות, פתאום הוא רואה אותם בכביש. זו תודעה סלקטיבית. אז אם הקב"ה שם אותך בתודעה סלקטיבית לדברים מסוימים, הוא לא סתם שם אותך, כדי שאתה תתקן. אז אתה יכול לתקן דברים מאד מסוימים שאתה עושה אותם אבל התיקון הוא מתוך מלאות, לא תיקון מתוך: וואו, איזה תיקון זה, איזה ג'וב זה ומה זה הדבר הזה, למה זה ניתן לי? זה בגלל שאתה מלא באותו תחום, לא בגלל שאתה ריק באותו תחום, בגלל שאתה מלא באותו תחום.

(דברי הרב): "אז בכלל, לכתחילה, התודעה היא מלאות - אנחנו נלמד 'בתורת המהות והעצם' את השיעור הראשון הזה, אני ארחיב עליו מאד והכלי לזה הוא ההגות כשההגות הראשונה זה קודם כל שאני מלא. אני יושב כשאני כבר מואר, לא שאני ריק ומחכה שאני אהיה מואר. אני מתחבר לעובדה שאני מואר". זה כמו שמישהו ישב, נניח שקוראים לך משה ויגידו לך: בהגות הראשונה שלך תתחבר למשה. אז הוא יאמר: אבל אני כבר משה למה להתחבר לזה, מה אני אהגה בעצמי? אז אותו דבר - אנחנו שכחנו מה אנחנו, שכחנו שאנחנו מלאים, שב תהגה בזה שאתה אור". אם האר"י ז"ל כתב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים..." הוא לא כתב את זה בעבר, זה כבר קורה, יש תהליך, זה רמות של תודעה שהשפע יורד עד שהוא מגיע אלינו.

ב'מודעה וגילוי דעת' שכתב הבן איש חי, הוא כותב: ש"הקב"ה היה הווה ויהיה" והוא כותב את זה כשלושה מצבי תודעה;

1. "היה" – זה תמיר וגניז בכתר. שהקב"ה יושב מלוא האור שלו בכתר וזה כבר נמצא אצלך.
2. "הוא הווה" – מתלבש בעשר ספירות דאצילות. ז"א, כשההארה יורדת אתה מושך, אתה רוצה לדעת משהו, אז לאט לאט הוא יורד בעשר ספירות דאצילות ואז אתה אומר: הנה הנה המחשבה, הנה אני חושב על משהו, אבל לפני זה זה לא היה מודע כי זה היה בבחינת אור אין סוף ואח"כ ההארה יורדת והיא מקבלת אותיות, היא מקבלת מחשבות, היא מקבלת ניגון.
3. "והוא יהיה" – מתגלה בתפארת ומלכות. אח"כ זה יורד למטה להתלבש בדיבור, להתלבש ברגש, להתלבש במעשה.

אז המקובלים יודעים שזה לא פעם היה אור אין סוף והיום אנחנו רחוקים מאד. לא. כבר בתוכך אתה אור אין סוף, אתה רק לא מחובר לזה, אתה לא מודע לזה. לכן הוא אומר: מה זה "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים" מה זה "נאצלים ונבראים"? נאצלים ונבראים זה מחשבות. זה הכל מחשבות, עולם האצילות זה מחשבה, עולם המחשבה. אז מה הסטטוס הראשוני לפני שמגיעות אליך המחשבות? לא ריקות – מלאות. אין סוף.

הוכחה - תחשבו שבאמת היינו ריקים, ועכשיו אתה מבקש מחשבה – מאיפה היא הייתה מגיעה אם אתה ריק? בן אדם יכול להתבונן לבד על הכל בלי ספר. כתוב: "נשמת אדם תלמדנו" אפשר לזרוק בן אדם למדבר, לאי והוא יכול להוציא את כל התורה מהתחלה. כתוב שאחרי שהעשרים וארבע אלף תלמידים של רבי עקיבא נפטרו, העולם נותר שומם. בא עותניאל בן קנז ובפלפוליו החזיר את הכל, רק בפלפולים החזיר את כל מה שהעשרים וארבע אלף ידעו, בן אדם אחד.

(דברי הרב): "יש עוד כמה דוגמאות כאלה שזה היה בעבר; אחרי שמשה רבנו נפטר, שלושת אלפים הלכות נשכחו והחכמים, בפלפוליהם, החזירו את כל השלושת אלפים הלכות. נאמר לבן אדם אחד, הוא ירד עם זה לקבר אבל אח"כ אתה יכול להחזיר את הכל. אתה יכול להחזיר, אבל איפה זה כתוב? תראו לי איפה קראתם שאתם מחזירים את זה. אז עוד פעם, זה הכל נמצא בתוכנו "וחיי עולם נטע בתוכנו". עכשיו אם בן אדם הוא ריק, תחשבו, ריק לא יכול לעלות ריק. אתה רוצה לחשוב, בסדר, אתה יושב במדבר ואתה אומר: אני אתפלפל קצת, או למשל העובדה שאברהם אבינו הגיע למצב שהקב"ה נמצא בעולם, איך הגעת לזה? ריק לא יכול להגיע למחשבה מלאה. תחשבו, אם המהות שלך שאתה ריק, אתה לא יוכל להגיע למהות מלאה. משתמשים במושגים ביהדות כמו – 'אתה מושך אור' מאיפה אתה מושך אור? בואו תראו לי, אני רק רוצה לראות את החבלים, בואו תסבירו לי מאיפה מושכים אור? גם דברים שקוראים אותם של הרב אשל"ג, לא מבינים אותם, והוא כותב ב'הקדמה לספר הזוהר' שהמהות שלנו זה הרצון לקבל לעצמו וכל שפע הוא לא משלנו. בסדר, מאה אחוז, אני רוצה לראות עכשיו איפה השפע, תצביעו, ואני עכשיו ריק ואני עכשיו עם הרצון לקבל מושך את השפע. איפה זה נמצא? באוויר? תגידו לי, אני רוצה לראות לאיזה כיוון, על מה אתם מסתכלים. אין שום דבר בחוץ, לא להסתכל אפילו החוצה, זה לא שייך.

אז זה נמצא, זה קודם כל קיים, קודם כל אתה נשא של זה. הדבר היחידי שאתה כן יכול להגיד זה שאתה דואלי, שאתה בנוי מדואליות וכרגע המודעות שלך נמצאת בריקות והיא כאילו מושכת מהצד המלא שלך. אבל למעשה, שמה זה גם לא האני האמיתי שלך כי אתה לא תישאר שם. אחרי שבן אדם נפטר זה מתקלף ממנו ונשארת רק המלאות. אז אתה האמתי זה בכלל המלאות. זה שהמודעות ירדה למטה ואז נוצרה דואליות וזה נקרא שאתה מושך אור, ממי אתה מושך אור? איפה זה נמצא משיכת האור הזאת? באר האור איפה היא נמצאת? אסור להסתכל החוצה, אסור להסתכל מחוץ לגוף, מאד חשוב שאתם תבינו את זה, זה לא נמצא שמה בחוץ, בחלל החיצון, בשמיים הכחולים, זה הכל הכל נמצא בפנים. אנחנו מורכבים מדואליות מאד קוטבית שמצד אחד יש בתוכנו אור אין סוף, יש, זה כבר קיים, מצד שני, המודעות שלנו נמצאת במקום נורא נמוך שרוצה דברים ולכן זה שרוצה מושך אור כביכול מזה שהוא בלא מודע. אז שוב, כשנשאל, מי מושך ממי? מה קורה פה? מה זו האינטראקציה הזאת? איזו אינטראקציה מתרחשת שמה? ואתה יכול להעביר את האדם מהמודעות אתה אומר לו: אתה לא ריק, אתה מלא. כמו שעשיתי לכם עכשיו, כמו שאני עושה לתלמידים כבר די הרבה זמן, אתה אומר לו, אתה לא זה הריק, אתה המלא, אז מה עשיתי? אז דילגתי על כל התפילות? אז דילגתי על כל הבקשות? דילגתי על כל מה שצריך? כאילו, ככה פתרתי את כל עולם התפילה? לקחתי את הקונספקט תפילה? ברור שלא. אלא אתה לוקח את הבן אדם אתה אומר לו: אתה לא ריק. תצא מהראש הזה שאתה ריק ואתה טיפש ואתה לא יודע, אתה בכלל צריך לצאת ממודעות של מלאות ולפעול במסגרת מודעות של מלאות ועכשיו תפעל אחרת".

תפילה בתודעה של מלאות –

אם ככה, מה תהיה התפילה בתודעה כזאת? מה תהיה התפילה בתודעה של מלאות? אם היינו לוקחים ילד, תינוק ומגיל אפס לא היינו אומרים לו: ההורים עניים, אין לנו, לא יודעים איפה הבת זוג שלך אתה תצטרך להתפלל עליה, אין לך שכל, אתה תצטרך להתפלל על החכמה שלך, אתה לא יודע ללמוד, אנחנו צריכים לשלוח אותך ללמוד. מגדלים ילדים עם תודעות של חסר. אפילו בבתים של מיליארדרים כבר אומרים לו: אתה תצטרך ללכת לעבוד. הוא אומר: למה אני אצטרך ללכת לעבוד? אין לי כסף, אני צריך ללכת להשיג לעצמי דברים. וכבר אומרים לו: אתה אין לך, אתה תצטרך ללכת ללמוד, למה? כי אתה טיפש. אתה תצטרך להתחנך כי אתה לא מחונך. אז קודם כל אתה מחדיר לילד שיכול להיות שהוא נמצא בארמון המלך ויש לו הכל שהוא ריק אז הם גדלים עם תודעת ריקות. אז כל הזמן הם רגילים להיות שנוררים. ככה לימדו אותנו פשוט להיות שנורר לכל לדבר. אתם יודעים לאן זה מוביל? זה מוביל למצב שיש אנשים שהם עשירים וממשיכים לעבוד באטרף. עשו מזה מועדונים. יש מועדון המיליון הדולר, מועדון העשרה מיליון, מועדון החמישים מיליון וזה שבמועדון החמישים מיליון נעלב שלא מכניסים אותו למועדון המאה מיליון. זה עלבון איך לא מכניסים אותי ל- .lions יש את מועדון האריות של המאה מיליון, איזה עני אני, יש לי רק חמישים מיליון, פדיחות.

למה בן אדם נמצא בזה? למה אדם שיש לו הכל עדיין עובד 18 שעות ביממה? כי בראש הוא עני. אתה אומר לו: אתה יודע יש עובדה, אני אראה לך את חשבון הבנק שלך, אתה מולטי מיליארדר, מה אתה ממשיך לעבוד? הוא ממשיך עוד לעשות כסף, הוא עוד עושה ביזנס, הוא נורא נהנה מלעשות ביזניס, למה? כי התודעה שלו ענייה. לא צריך ללכת כ"כ רחוק. למה כולנו בעודף משקל? כי אנחנו אוכלים מעבר למה שצריך. כי הראש שלך רעב. אתה אוכל והראש רעב. אם היה איזה מדד והיה אומר לך: שמע, מזמן אתה מלא ויש ויטמינים, מינרלים, סוכר, עד הסוף לחוץ, הדק היטב היטב הדק. מספיק, כאילו, תעצור. לא. אוכל עוד כי אפשר עוד לנשנש משהו ועוד משהו ועד משהו. למה? בראש אתה רעב. לכן כתוב: "בטן רשעים תחסר" וככה זה לגבי כל דבר. בן אדם עושה את זה עוד ועוד ועוד אבל אתה אומר למה? ברור שיש לך את זה. עוד כל האגרנים, כל אלה שיש להם במחסנים, שיהיה. אתה רואה שיש לו מזמרה של רפול, חלודה לגמרי, תזרוק אותה תקנה מזמרה חדשה, לא. אל תיגע. אוגרים אוגרים,  למה? הראש עני, הראש חסר, הראש הוא כמו מחסן שצריך להכניס בפנים למחסן. יש מחסן אז צריך למלא אותו. שלא נדבר על זה שזה מגיע למקרים קיצוניים של אלה שהם אספנים ה' יעזור. אבל אספן כפייתי אתם יודעים מגיע למצב פיזי שהוא ממלא את כל הבית שלו עד הגג. אתה אומר לו: תסתכל הבית שלך מלא אתה כבר לא יכול לזוז בתוך הבית. עובדתית אתה לא רואה. הוא חסר, הוא יוצא החוצה, הוא יראה משהו ויחשוב לאגור אותו.

זו תוצאה ותולדה שמלמדים אותנו עקום. לימדו אותנו: אתה ריק וחסר אז אנחנו כל הזמן באטרף למלא את זה. ואפילו שאתה מלא, אתה יוצא מנקודת הנחה  – אני צריך עוד למלא, אני עוד צריך למלא, אתה לא יוצא מזה. אבל אם אתה בא, אתה מחנך ילד ואומר לו, לכתחילה אתה מלא וזה נכון. הילד כעובר במי אימו היה מלאך שלימד אותו, הוא ראה מסוף העולם ועד סופו והוא הגיע כשאין עליו חטא והוא למעשה לא חייב שום דבר לעולם הזה. והוא בכלל נחשב לנשמה כללית. אז קודם כל לכתחילה אתה צריך להתייחס אליו כאילו אתה קודם כל מלא ועכשיו, כל מה שיש לך אתה רק תיתן.

(דברי הרב): "ראיתי אפילו הורים עשירים שקונים לילד שלהם שקית במבה ואומרים לו: זו שקית במבה רק בשבילך, תפתח את זה בארוחה של עשר ורק אתה תאכל. במקום לבוא ולהגיד לו: לאבא יש שק של במבה, תן לכולם. אל תדאג, תסתכל בארון אתה רואה יש מלא במבה, אבא יתן לך כמה שאתה רוצה, אל תדאג, תן לכולם ולשלוח אותו לגן ולשאול אותו כמה ילדים יש לך בגן? שלושים, ארבעים ילד? כמה ילדים אוכלים במבה? אפשר לחלק שקית במבה לארבעה ילדים שני ילדים? שלח אותו עם עשרים שקיות של במבה. אני סתם נותן את זה כדוגמא. כאילו לך תן לכולם. למה? בשביל שהראש לו יהיה בראש של אני באתי בכלל לתת ואני לא באתי לתחמן / להחריש כמו שעשו בצבא. מישהו היה פותח איזה משהו היו שומעים שהוא מחריש וופלות. כולם רעבים והוא אוכל לבד, איזו בושה זו הייתה. שתים עשרה בלילה קם לאכול וופלות לבד. כל החבר'ה שלך נמצאים איתך כולם רעבים תתחלק לפחות עם עוד מישהו אחד. אבל זו תודעה של חסר. התודעה של חסר אומרת – אין לי אז אני לא יכול לתת. וכולם ככה. כולם נמצאים בתודעה של חסר. היום לכולם יש כסף, אף אחד לא נותן מעשר. כמה אנשים נותנים צדקה מתוך תודעה של מלאות? נותן צדקה כי יש לו נקיפות מצפון ואז הרגש יותר מאמלל אותו מאשר החור בכיס. אבל אם בן אדם בא ואומר: יש לי אני אתן, למה שאני לא אתן? תיתן לבד, שזה יעלה לך בלי שיבקשו. מישהו חושב ככה? לא. כולם בתודעה של חסר. בגלל זה יש לכולם מינוס.

ה' רק משקף לנו את העולם הפנימי שלנו. לצדיקים יש מינוס כי הם נותנים, הם אומרים: זה מינוס למנהל בנק לא לי, לי יש פלוס, נתתי לצדקה. ככה זה. הראש צריך להיות אחר. הראש שלנו צריך להיות - אני קודם כל מלא. אז אם אני מלא בזוגיות אני לא צריך זוגיות אבל אם תהיה לי זוגיות אז אני אשפיע. אני לא צריך ילדים, מה אני צריך לקום עכשיו באמצע הלילה? אבל אם יהיו לי ילדים אז אני אשפיע עליהם. אני לא צריך עכשיו לאכול. אני צריך לאכול אז אני אשפיע על האוכל. אני לא צריך כסף, וככה. ואז הוא מגיע ממקום של מלאות, מהמקום שבו הוא אומן והחיסרון שמגלים בו זה בד קנבס והוא ימלא אותו. אז אם זאת המשוואה, חייבים לסיים עם מענה לשאלה – אז מהי תפילת התפילות? לתת. להתפלל לתת. התפילה היא להתפלל לתת. עכשיו, מה כולם עומדים ומתפללים? לקבל. כל העולם היום עומד ומתפלל לקבל. מה יהודי אמיתי צריך לעשות? הוא מתפלל לתת. ולכן בפרשת השבוע חז"ל אמרו על אברהם אבינו: מה, הוא סתם עמד וחיכה? אמרו שהוא התפלל לתת. אז הקב"ה אמר: אתה מתפלל לתת - אני שולח לך מלאכים שיכריזו עליך שיש לך בן.

צריך להתפלל לתת. כשדוד המלך אמר 'ואני תפילתי' לא הבינו מה הוא אומר. הוא כ"כ הגיע למצב של מלאות שהוא השפיע לכל העולם והוא הבין את זה והוא אמר 'אני התפילה שלי'. זה מה שרציתי, להתפלל שאני אבין ואני אהיה בריאליזציה שאני כ"כ מלא (הרי הוא היה שקול כנגד שישים ריבוא) שמפה עכשיו אני אתן.

זו התפילה של יהודי אמיתי – להתפלל לתת.

חשוב מאד לחשוב על זה.