סודות התפילה

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 25/10/17

סודות התפילה וההתבודדות- שערי תפילה

בעניין של סודות התפילה אנו רוצים שוב לבשר על התכנית החדשה שיש לנו שבע"ה נתחיל ממש בקרוב (תוך שבוע שבועיים זה כבר ייכנס לתוקפו) והרעיון הוא ללמד מילה מילה בתפילה עצמה. הן שחרית, הן מנחה, הן ערבית ולעבור אתכם בכלל על העניין של התפילה והשקפת התפילה עצמה ומה אנחנו רוצים להשיג מן התפילה עצמה. זאת תכנית ארוכה. אנחנו לא נותנים לה מועד סיום מכיוון שלדעתנו לא צריך לסיים את זה, רק להעמיק ולהעמיק ולהעמיק. נכניס כאן גם את התקט"ו תפילות שכתב הרמח"ל. הרמח"ל כתב את התקט"ו תפילות שהן היו תפילות של משה רבנו. וצריך להביא לכאן גם את הדבר הזה ולהסביר אותו, אבל זה עניין גדול מאד התפילה כי בתפילה אפשר להגיע לדבקות ממש, אפשר לקבל רוח הקודש, אפשר לעבור לצד השני ממש. ולכן זה חשוב מאד שהתפילה תילמד. הרבה אנשים, התפילה לגביהם תְפֵלה כמו שאתם יודעים לצערנו והתיפלות הזאת לא נותנת חשק להתפלל או לעשות איזה משהו וזה חבל. ממש חבל. המטרה שלנו היא למעשה להגיע למצב של תפילה אמיתית בדבקות, שכשאדם יכנס לשם הוא לא כ"כ ירצה לצאת.

להחליף את הצרה או את המילוי של הצרה -

חלק מהעניין של לימוד התפילה (בגלל זה אנחנו נותנים הרבה הקדמות) הוא הבנה מי המתפלל ולְמה אנחנו מתפללים. אנשי כנסת הגדולה לא בדיוק עשו שהתפילה עצמה תשרת את האדם האגואיסט והוא התייחס לקב"ה כאל בנק רוחני כדי שהאדם ימשוך שפע. כבר דיברנו על זה. אבל חשוב להדגיש את זה כל הזמן כי אנשים נופלים בזה כל הזמן. וצריך לדעת שהתפילה, כנגד קורבנות תיקנום. מאד חשוב להבין את זה שהתפילה היא התקרבות עד כדי דבקות. ובאמצעות תפילה אפשר להגיע לדבקות. שאר הדברים שאנחנו צריכים להשיג בדרך שעליהם אנחנו מתפללים הם אמצעים, כי מי שגרם למעשה לחסר זה הבורא. הוא מחסיר גשם אז תתפלל לגשם, הוא מחסיר בריאות אז תתפלל לבריאות. אנחנו חושבים כל הזמן שיש תקלה ותאונה במציאות וצריך להתפלל עליה והשם מושיע. וכאילו אבא שבשמיים הוא כנגד תקלות שמתרחשות פה, אז כמו שלילד יש תקלות במציאות והוא בא וקורא לאבא, ככה אנחנו קוראים לאבא שבשמיים שיבוא ויושיע אותנו, אבל צריך לדעת שאבא שבשמיים הוא גם עושה את כל הצרות. הוא בכוונה יוצר את כל החוסרים. אז אם הוא יצר את החוסר, למה הוא אומר לך להתפלל? הרי הוא יצר את החוסר...

זה כמו שאבא לוקח לילד שלו את הבלון. הוא יודע שהילד יכנס לחדר ויחפש את הבלון והוא יצעק: אבא איפה הבלון? אז האבא לקח לו את הבלון, מה הקטע? אנחנו יודעים שהאבא רוצה שהילד יתקרב אליו. האבא הוא רק אמצעי - בגלל שהוא ילד, הראש שלו נמצא על הבלון, אחר כך מהבלון הוא יעבור לאבא. אז האבא מחביא את הבלון מאחורי הגב ואומר לו: 'אתה רוצה את הבלון, תביא חיבוק'. וכך הילד למעשה מתקרב לאבא, משחקים קצת, משתעשעים קצת ביחד וכו' והבלון הוא רק אמצעי.

אז צריך לדעת שכל החוסרים והצרות; רווקות, אין דירה יש דירה, יש עבודה אין עבודה, בריאות וכו', כל הצרות – הוא עושה. הוא עושה את כל החוסרים, זה לא טעויות של בני אדם. זה הוא עושה את זה לכתחילה. אז אם הוא עושה את זה, לְמה אתה עושה את זה ואחר כך אומרים לך תבוא להתפלל על זה? מה הקטע? אז צריך לדעת שהחסר או הצרה הוא לא הפואנטה. אם הוא עושה את זה זה לא הפואנטה. כי הרי לא יתכן שהוא יעשה את זה ואתה תתפלל והוא יפסיק את הצרה, אז מה עשינו פה? תחשבו שוב על הדוגמא עם הילד – אבא לוקח לילד את הבלון, הילד אומר לאבא: 'אתה יכול להביא לי את הבלון' והוא נותן לו את הבלון. אז מה עשינו פה? ברור שללקיחה הזאת יש מטרה והמטרה היא שהילד יחפש את אבא שלו וירצה אינטראקציה איתו. עד שהילד יחליף את הבלון באבא, זו המטרה. אז אנחנו צריכים להחליף את הצרה בקב"ה, או את המילוי של הצרה - צריך להחליף אותה בקב"ה וזה מאד חשוב. זה כ"כ חשוב להבין את זה.

בתפילה עצמה יש המון מאבק בתת מודע. נדבר על זה גם בשיעור הגדול אבל זה חשוב, אנו מחברים לכם תמיד את התפילה עם החסידות ולכן זה חשוב מאד שאתם תשמעו את התפילה והחסידות ביחד. זה "תרין רעין דלא מתפרשין" – שני רעים, שני חברים שלא עוזבים אחד את השני. וזה חשוב מאד לשמוע את התפילה יחד עם החסידות והחסידות יחד עם התפילה. גם אם השפה גבוהה, עדיין היא שפה שהיא טבעית לנשמה, למקום שהיא נמצאת בה. כשמדברים על שפה גבוהה או שאומרים אתה מלמד גבוה, אז כשאתה לוקח ילד בכיתה א' ואתה מלמד אותו את 'תורת הקוונטים' זה גבוה, הוא לא ישיג בזה, בחיים הוא לא ישיג בזה, זה לא מעניין אותו וזה גם לא שייך אליו. אבל אם אתה לוקח יהודי ואתה מדבר איתו על העולמות של הטבע הרוחני שלו, בוודאי שזה שייך לו. זה שבהתחלה הוא לא משיג, אז בסדר, בהתחלה הוא לא משיג. אז אמרנו שזה כמו הדוגמא של אותו בן אדם שקיבל אמנז'יה – אדם שקיבל מכה בראש וקיבל שיכחון; מלמדים אותו על מה שהוא היה. אז הוא לא משיג בזה, הוא לא מבין והוא לא מחובר. אז מה..., אז מפסיקים לדבר איתו על זה כי הוא לא מחובר? אלא מזכירים, מזכירים, מזכירים, מזכירים, עד שהוא ייזכר. אז אותו דבר – כל הדיבור של חכמת הקבלה וכל הדיבור הגבוה הזה זה בחינת זיכרון. וחשוב להגיע לזיכרון, מאד חשוב שאנחנו נגיע לעניין של זיכרון. לכן, התפילה, צריך לדעת שיש בה המון המון היזכרות.

הנחת היסוד של האדם -

התחלנו לדבר על עניין – מהי הנחת היסוד של האדם? כאשר האדם מתפלל, יש לו הנחת יסוד. מהי הנחת היסוד שלו? 'אני בריאה מסכנה, חסרה, חסרת ישע, שחייבת מישהו יותר חזק ממני שיעזור לי ואין לי דרך להשיג את השפע אלא בתפילה'. צריך לדעת, תיכף אתם תבינו כמה שהתת מודע מתעתע ואם אנחנו לא פותרים את התת מודע לְמה שהוא משדר לנו, למערכת האמונה הפנימית שלנו, אם אנחנו לא נבין את זה זו תהיה בעיה גדולה מאד.

לדוגמא: כשאדם פונה למעשה לקב"ה כשהוא נמצא בצרה, עוד פעם, מתוך נקודת הנחה 'אני בריאה חסרת ישע, אין לי מה לעשות, אז אני אתפלל אליו'. ואתה אומר לו: יש כאן שני עניינים;

אם היית יכול לבקש ולקבל את מה שאתה חסר בו, מבשר ודם, היית מדלג על התפילה? רוב האנשים יגידו לך כן. לדוגמא – אדם חולה במחלה פשוטה, שפעת, יש לו כאב ראש והוא יודע שהוא ילך לרופא והוא יתן לו איזה כדור לכאב ראש או את הכדורים המתאימים לשפעת, אז עכשיו הוא יתפלל? התשובה היא שלרוב לא. אבל אם תהיה לו מחלה סופנית וכל הרופאים ירימו ידיים - מיד הוא יתנפל על הבורא. אז זה נראה כאילו, אם יש אופציה לא להתפלל, לא מתפללים. אם אפשר להשיג את זה אז נשיג את זה אבל אם כלו כל הקיצים, אז מי יכול לעזור? רק אבינו שבשמיים. וזו טעות ראשונה.

1. טעות ראשונה – זה שאנחנו לא רוצים להגיע למעמד התפילה. אנחנו לא רוצים. רק אם אין ברירה אנחנו מגיעים למעמד התפילה וזו בעיה. חז"ל אמרו: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה". התפילה אלו הרגעים האינטימיים שיש לנו עם הבורא וגם על זה נדבר תיכף כי זה עניין גדול מאד בשיעור הזה.

אז התת מודע שלנו למעשה- משדר 'אני בריאה חסרת ישע אני נמצא בצרה וה- big guy שבשמיים יציל אותי. זו טעות מרה.

2. טעות שנייה – שהבורא נמצא בחוץ. דיברנו על זה אבל אנחנו רוצים היום לחדד את זה כי אנחנו מגיעים לפואנטה. אז אתה פונה לבורא כאילו הוא בחוץ. אתה חושב מחשבות כאילו הוא בן אדם זר, הוא ישות זרה. אז בתוכך אתה חושב מחשבות מסוימות ואתה מוציא אליו עכשיו מניפולציה ואיזה שואו רגשי של איזו צרה אתה נמצא ואתה בוכה וכולך נמצא באיזו סצנה הוליוודית. ולא צריך את זה מכיוון שהבורא נמצא בתוכך. אין לנו דרך אחרת להגיע ולהשיג את הבורא וגם הוא לא יגיע מבחוץ אלא הוא נמצא בפנים ובתהליכי התפתחות התודעה ועליה בתודעה - אתה תפגוש אותו. ואתה תפגוש אותו פה בפנים, אתה לא פוגש אותו פה בחוץ. אז אתה צריך לדעת שאם יש תנועה שאתה רוצה לעשות אותה, אל תעשה אותה כלפי חוץ. אתה לא צריך להיראות בוכה. אם אתה רוצה לבכות מבפנים כי זה בא לך אז תבכה, בסדר, אבל לא צריך להיות מניפולטיבי. אתה לא צריך להיראות בוכה. יש כאלה שממש עומדים מול המראה ונראים איך הם בוכים. מה אתה צריך את זה? זה לא נראה בחוץ זו בכייה פנימית ואם היא מתרחשת, היא מתרחשת. אז צריך לדעת שהבורא נמצא בפנים והדרך שלך להשיג אותו היא ע"י התפתחות התודעה הפנימית שלך. התודעה שלך תפגוש אותו. זו הנחת יסוד שנייה.

3. טעות שלישית - הנחת יסוד שלישית – בגלל שזה נמצא בתוכנו, זה תמיד מקושר אלינו. אנחנו תמיד קשורים אליו. ז"א אין חלל או פער שנמצא ביני לבין הבורא כמו שאנשים חושבים שנמצא בין אדם גשמי לבין אדם גשמי. נניח, אתה הולך לבקש איזושהי הלוואה ממנהל הבנק, אז הוא לא כ"כ אמפטי אליך והוא בראש להגיד לך לא. אתה צריך ממש ממש לשכנע אותו כדי שהוא יגיד לך כן. ואתה קולט, יש פער עצום בינך לבינו, הוא לא רגיש אליך, הוא לא מבין, הוא דואג לאינטרסים שלו ואתה בא ואתה מנסה לשכנע אותו כדי שיתן לך הלוואה טובה.

אצל הקב"ה זה לא ככה. הוא לא זר. הוא לא זר לך. אין פער בינך לבינו. הוא לא ישות גשמית שנמצאת בצד השני ושיש לה אינטרס אחר, אלא יש כאן חוט שמקשר את הכל שהולך מנפש לרוח מרוח לנשמה מנשמה לחיה מחיה ליחידה ואז זה מגיע לבורא עצמו. וכל זה רציף. המהלך הוא מהלך רציף, אין קיטועים, "לית אתר פנוי מיניה". אז למעשה יש כאן מדרגות נעות שנעות ומגיעות עד לבורא. עכשיו כאן יש עניין מאד חשוב; אין עניין כאן של אני עליון אני תחתון. אמנם הרב קוק קרא לזה האדם העליון וזה בסדר, כי כל העולמות הם עולמות של אדם; עולם דאדם קדמון, עולם דאדם דאצילות, עולם דאדם דבריאה, עולם דאדם דיצירה, עולם דאדם דעשיה, זה בסדר, אבל אחרי עולם דאדם קדמון, אחרי עולם א"ק, יש את האין סוף, יש את העצם עצמו ואפילו עולם א"ק הוא לא בדיוק חיצוני נפרד מן הבורא. למה? כי צריך להגיע למסקנה של אין עוד מלבדו, יש רק אותו. אתה צריך להגיע לאחד מושלם לאחד מושלם של אין עוד מלבדו. ז"א, אי אפשר להגיד שיש כאן עכשיו בורא ונברא והנברא נדבק בבורא אבל הוא עדיין יודע שהוא הנברא, כי אז יהיה מקום בכל זאת פנימי, שהוא והבורא זה לא אותו דבר, זה לא אחד. אנחנו צריכים להגיע לעניין הזה של "הוא אחד ושמו אחד" וכדי להגיע לעניין של "הוא ושמו אחד" צריך לדעת שבטבע שלנו אנחנו הוא.

לא סתם התורה התחילה – "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" גם החושך בא מן האור וגם הכלי בא מן האור, הכל בא מן האור. אם נניח אדם יניח שהוא כלי, צריך לדעת, אוקיי בסדר, הגעתי לזהות שלי שהיא כלי אבל מאיפה הכלי הגיע? יש כאן עוד שלב שצריך להגיע אליו, מהאור. אז מה הזינוק? איפה אני באמת נמצא במצב נצחי? התשובה היא – רק באור. אין דרך אחרת. אז הנחת היסוד היא שההוויה שלנו היא האלוקות בכבודה ובעצמה.

חיבור לזהות המקורית -

נשאלה שאלה: איך אדם בשר ודם יכול לקבל את השפע האלוקי? אז זה כמו שאדם יבוא לבן אדם עשיר ויגיד לו: 'תגיד לי, איך אני יכול לקבל את כל השפע שלך? איך אני יכול לקבל את כל העשירות שלך?' מה הוא יגיד לו? אני אתן לך? לא. הוא לא יתן לו את זה. נניח שאני בא לבן אדם הכי עשיר בעולם ואומר לו: איך אני יכול להיות עשיר כמוך? התשובה לכאורה היא – 'בוא קח את הכסף שלי, מיד תהיה עשיר כמוני'. אבל מי יעשה את זה? אלא, מה הוא יגיד לך? 'תעבוד כמוני, תהיה עשיר כמוני. לך פתח ביזנס, תעשה ביזנס, עד שתהיה עשיר כמוני, תהיה עשיר במקביל אלי ויהיו לך נכסים כמו שלי ויהיה לך כסף כמו שלי'.

אז אותו דבר, אני לא יכול לבוא לבורא ולהגיד לו: 'את כל השפע האדיר הזה שיש לך – אור אין סוף, אני גם רוצה. אז איך אני מקבל את כל השפע שלך? התשובה היא שהוא יגיד לך – 'תהיה כמוני' . עכשיו, מה זה תהיה כמוני? תהיה כמוני זה אומר שאין כאן שני בוראים, אלא זה יהיה אחד. זה עניין של קטרוג הלבנה, ככה זה נולד. זה נולד כאשר לשניים היה את אותו השפע. אז יש את השמש ויש את הלבנה ושניהם היו מוארים באותה עוצמה ואז הלבנה קטרגה; למה אתה צריך שני מאורות עם אותו כתר? אמר לה: 'לכי מעטי את עצמך'. אבל המיעוט לא היה שזה יישאר מיעוט אלא שהיא תחזור בהארה לאותה הארה – 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. היא תחזור לאותה הארה אבל היא תחזור בהתקשטות הכלים ואז יהיו שניים שהם אחד. ידוע שאם יש שני דברים שהם זהים הם למעשה ישות אחת. אז אותו דבר זה האדם. למה אנחנו אומרים את זה? כי נקודת ההנחה, נקודת הבסיס, נקודת הנחת היסוד של האדם היא זה שהוא נברא חלש בלי פוטנציאל, עם דימוי עצמי נמוך, מי יודע מה יצא ממנו... הוא לא יכול זה והוא לא מסוגל זה וקשה לו זה וכל דבר קשה לי, קשה לי ואני לא מסוגל וקשה לי. כשלמעשה, שיא הפוטנציאל שלו זו האלוקות עצמה, זה הטבע הרוחני שלו ועכשיו, בסטטוס שהוא נמצא בו זה בכלל לא הוא. הוא קצת הלך לאיבוד בתוך עצמו. וכאן התפילה באה לעזור. התפילה מאד מאד מאד באה לחבר. באה לחבר את האדם לזהות המקורית שלו. וכאן, יש כאן טריק. זה טריק פרדוקסלי שיש אותו בתוך הקבלה.

אני אמנם מתפלל אל הבורא, ואמרנו, הבורא בשיא הפוטנציאל שלו זה אור אין סוף שנמצא בתוכי, אבל אני יוצר למעשה אינטימיות פנימית עם עצמי בתהליך. כשאני עצמי בשיא הפוטנציאל, זה למעשה הבורא. ואני פה זה למעשה אני התחתון. חשוב להבין את זה.

בואו נסדיר את זה. כתוב: "קודשא בריך הוא אורייתא ושכינתיה חד בהון" – הקב"ה, התורה שלו שזה כולל התפילה והשכינה שזה כלל נשמות ישראל וזה אומר גם כל אחד ואחד מאתנו, "חד בהון" – זה אחד. התורה, הבורא והאדם זה אחד. אז כאשר האדם עולה למחשבת הבורא, הוא עולה לדבקות, הוא עולה באמצעות התורה / התפילה. וכשהוא עולה, הוא צריך להבין שהוא צריך לייצר אינטימיות עם עצמו כי יותר קל לו להכיר את עצמו, הוא יותר מכיר את התכונות היותר גבוהות בו, הוא יותר מרגיש אותן ואח"כ למעשה תתגלה הכרה עמוקה יותר שאיתה אנחנו נהיה בדבקות שזה הבורא. ומשם אנחנו מגיעים.

מידת האמת -

כדי לעשות את זה, האדם צריך להאדיר ולרצות ערכים פנימיים אלוקיים שנמצאים בו, למשל, כמו מידת האמת. הוא חייב להיות אמת. זה בראש ובראשונה. אין משהו שאדם צריך לעזוב הכל... כל הזמן שואלים: על איזו מידה לעבוד? מבין כל המידות אני רוצה לעבוד על מידה אחת, על איזו מידה לעבוד? אז ידוע שמידת המידות לעבוד עליה היא מידת האמת. ושוב, מידת האמת זה לא רק להגיד עובדה, אלא, מידת האמת זה להיות אמת. כל ההוויה שלך צריכה להיות אמת. והתפילה למעשה, ליבה של התפילה היא אמת. והתפילה נכתבה מתוך מקום של אמת.

והבירורים שהרב אשל"ג אמר: בכלל, יש שני בירורים בעולם לאדם:  בירור האמת והשקר ובירור המר והמתוק. אז אנחנו צריכים לברר... המר והמתוק זה עונג או ייסורים אבל עונג או ייסורים זה למעשה פועל יוצא, אז צריך לברר את האמת כי האמת מתוקה והשקר מר. ברגע שאדם מתחבר לאמת, באופן אוטומטי הוא יתחבר גם למתיקות, דהיינו, לעונג. וכאשר האדם חי בשקר באופן אוטומטי הוא חי במרירות, זה בא ביחד. לכן צריך לעשות רק עבודה אחת, בירור האמת.

עוד דבר, עניין של המלאכים שהקב"ה התייעץ איתם: מלאך האמת, החסד, הצדק והשלום. הוא שאל אותם אם לברוא את האדם והם התחלקו לשניים: החסד והצדק אמרו 'יברא' והאמת והשלום אמרו 'אל יברא'. הוא שאל אותם למה? החסד אמר 'הוא יעשה חסדים', הצדק אמר 'הוא יעשה צדקות' – 'יברא'. והשלום אמר -  אני לא רוצה שהוא יברא כי הוא 'כולו קטטה', הוא יעשה מלחמות בגלל שיש לו גוף ונשמה והם הופכיים והוא יהיה בקטטה מתמדת אז איזה שלום יהיה? אז אני נגד. והאמת אמר: 'כולו שקרים'. שזה פלא, כולו שקרים? כל הצדיקים הם שקרניים? איך אפשר לדבר בצורה סטריאוטיפית? הרי אין לך דור כאברהם, יצחק ויעקב, אין לך דור שאין בו כאברהם, יצחק ויעקב, ואין לך דור שאין בו ל"ו צדיקים ואין בו דור שאין בו מורים רוחניים שמתגלגלים לפה כדי ללמד. כתוב שהקב"ה ברא את הצדיקים ושתלם בכל דור ודור, אז איך אפשר להגיד בצורה גורפת, כולו שקרים..  מה זה כולו שקרים? איפה "הווה דן את כל האדם לכף זכות"? אלא, שאצל מלאך האמת אין 99% אמת. יש או אמת או שקר. אין 1/2 אמת, 10% אמת, אין כזה דבר. או הכל אמת או שקר. אפילו 99.9999% אמת ויש פסיק פסיקו של משהו שקר, זה לגביו שקר, זה לא אמת. אז מלאך האמת אומר: אני לא רוצה שיברא והקב"ה כאן עשה תפנית בסיפור והשליך אותו לארץ, כתוב: "ותשלך אמת ארצה"  שכתוב: "אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף". הוא לא עשה את זה למלאך השלום, הוא עשה את זה למלאך האמת. אם הוא לא עשה את זה למלאך השלום זה אומר שמלאך השלום הוא ענף ומלאך האמת הוא השורש. אז כל הסיפורים האלה באים להגיד לנו - אתה צריך להיות ממוקד אמת.

חשוב שנגיד את העניין של ממוקד אמת כי התפילה מדברת סביב האמת וזה החידוש של היום וזו הפואנטה של השיעור.

הפואנטה של השיעור זה שנראה לנו בתפילה שיש המון שבח והודיה והכל prays the lord ואנחנו לא קולטים שהתפילה מסתובבת סביב נקודת האמת. נקודת האמת זו נקודה אקסיומטית נצחית שאינה משתנה והתפילה למעשה עושה איזה סוג של מערבולת עולה, לא מערבולת יורדת אלא מערבולת עולה לאותה נקודה, לנקודת האמת. להביא את האדם לנקודת האמת, לריאליזציה של נקודת הנצח. וכאן האדם צריך להיות אינטימי עם עצמו. הרבה אנשים שאלו: למה הכוונה כשאומרים אינטימיות עם אנשים אחרים או אינטימיות עם עצמי? התשובה היא תמיד אותה תשובה – אמת. עד כמה אתה אמת. איך זה בא לידי ביטוי? רוב בני האדם מגזימים מאד בדיבור שלהם, הם מרגישים משהו אחד ואומרים משהו אחר. אפילו בני זוג עושים את זה אחד לשני. אין דיבור אמיתי, האמת לא ניכרת בארץ, היא לא ניכרת... צדיקים שיודעים מה בליבם של אנשים אחרים יודעים מה האמת, יודעים מה האדם רוצה להגיד, אפילו בעל יודע מה אשתו רוצה והיא באה ומספרת סיפור אחר. במקום להגיד את הדבר עצמו, סיבובים... וככה האדם יהיה תמיד מוחצן, הוא תמיד יהיה בחוץ והוא תמיד יהיה שקרן.

אם אתה לא תגיד את האמת, אם אתה לא תגיד ממה אתה חושש ותפסיק להגן על עצמך ולפחד, אם לא תהיה התגלות הפנימיות, זאת תהיה בעיה גדולה מאד. זה מגיע למימדים כאלה שכשבן אדם נמצא לבד עם עצמו, הוא משקר. אנשים למשל מתכננים ויכוחים עם אנשים אחרים; אני אגיד לו מחר בבוקר איך הוא העליב אותי במקום העבודה, אני אראה לו מה זה, אני מחר אגיד ככה וככה והוא משקר בראש. הוא משקר לעצמו בראש, מכין סצנה שהיא מפוברקת לגמרי והוא משקר לעצמו בראש. אנשים בוויכוחים עם הבני זוג שלהם - משקרים, משקרים לעצמם בראש. מספרים כל מיני סיפורים שזה לא אמיתי. הכל מתוך הגנה על האגו וכל מיני דברים כאלה אבל זה לא אמיתי, מספרים סיפורים לא אמיתיים. לא חסר עוד מלא דוגמאות אבל לבד עם עצמנו אנחנו לא אמיתיים. אדם לבד עם עצמו, מה אתה חושב כרגע? זה אמיתי מה שאתה חושב כרגע? זה נכון מה שאתה חושב כרגע? אמא שלי מציקה לי, ההוא אמר לי וכל מיני דברים כאלה. אתה מריץ עכשיו כל מיני סרטים ותשאל את עצמך: אתה אמיתי? זה נכון מה שאתה מתאר? הסיפורים האלה שאתה מוציא אותם זה אמיתי? חשוב להבין למה הכוונה. רוב האנשים פשוט לא מתוודעים לאמת שבהם, הם לא מתוודעים לנשמה, הם לא מתוודעים למה שקורה בפנים. גם אם תפסו אותם על חם או שהם לא תמיד עושים את מה שנכון לעשות זה לא משנה, לפחות תודה על זה כדי לא להיות שקרן ולא ליפול בערך הכ"כ חשוב הזה, לפחות תודה על זה. אבל מרוב מגננות, אנחנו בינינו לבין עצמנו לא מספרים לעצמנו את האמת וזו בעיה, זו ממש בעיה מאד גדולה. אז איך אתה תספר את זה לבריות? יש בעיה של בכלל להתוודע לאמת שאתה נמצא בה ואף אחד מהאנושות לא נמצא שם באמת. ומעטים הצדיקים שנמצאים שמה.

כי במקום הזה מה שמפריע זה עוד שני דברים חוץ מהמגננה:

1. הדמיונות (נדבר עליהם).
2. פגם הבושה - יש בושה פנימית.

אם אדם רוצה לדעת אם הוא שקרן או לא – תעמיד את עצמך מול הבורא ותקיים איתו שיחה. מה תגיד לו? שוב, אל תהיה מניפולטיבי, אל תבכה. כתוב שהקב"ה דיבר עם משה רבנו כדבר איש אל רעהו אז בוא תעמוד מול הבורא ותדבר איתו, מה יש לך להגיד לו, באיזו דרך אתה תגיד לו? באיזה טון דיבור אתה תגיד לו? כ"כ הרבה פעמים אנחנו נמצאים עם אנשים, מנסים להביא אותם לרגע אינטימי של דיבור גלוי וכנות, הם בפסון כל הזמן, כל הזמן הם בפסון; הבעות, העיניים, הפרצופים, גם בהרצאות, יש כל מיני טיפוסים בהרצאות, יהודים ולא יהודים, כולם בפסון. כולם מעמידי פנים. ואתה אומר: אפילו זה שמעמיד פנים לא יודע שהוא מעמיד פנים. הוא כבר יצר לעצמו אישיות שהיא אפילו לא יודעת שהוא מעמיד פנים. אתה תגיד לו: אתה מעמיד פנים, הוא יגיד לך: מה פתאום, זה אני.

שערי אמת –

אז צריך לדעת קודם כל לנקות את שטח התפילה ולפני שאני מנקה את שטח התפילה ואני בא להתפלל, קודם כל תיכנס ותשאל את עצמך מה אני? איזו תנועה אני אגיד אותה והיא תהיה אמיתית? איזה רגש אני אוציא אותו וזה יהיה רגש של אמת? מה אני אעשה שאני אגיד: זה ממש מבטא אותי? הלבוש שלנו מבטא אותנו? התסרוקת שלנו מבטאה אותנו? השואו החיצוני שלנו מבטא אותנו את האני הפנימי? אתה סגור על זה? והאדם צריך לשים את עצמו כל הזמן תחת זכוכית המגדלת הזאת, מכיוון שאם התורה מדברת... התורה נקראת תורת אמת והתפילה כתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" - אם הוא אמר את זה אז הוא אומר: תשמע, אני לא יכול לשמוע, לא עוברות מילים בשערים שהם אינם בשערי אמת. ה' מרחם. זה שהוא רחמן ומעביר על מידותיו, זה בסדר, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בצורה כזאת. הצדיקים לא רצו שירחמו עליהם, הצדיקים רצו שהכל יהיה עפ"י מידת הדין. שאם הקב"ה הוא מידת האמת אז הם רצו שימדדו אותם במידת האמת. והם לא רצו שיטפחו להם על הראש ויגידו: טוב נו, עברת את המבחן. זה איום ונורא לגבי צדיק. צדיק רצה לדעת שהוא אמיתי. אז צריך לשבת עם עצמנו ולבדוק – אנחנו אמיתיים? אתה מרגיש שאתה אמיתי? ואם כן, איך זה בא לידי ביטוי? וצריך לדעת את זה.

נבדוק כאן שלושה דברים:

1. דמיונות.
2. בושה.
3. אשמה ומגננה - אדם כל הזמן מרגיש כאילו מאשימים אותו אז הוא כבר מכין קייסים.

כדי לעשות את זה נציע תרגיל כדלקמן;

כתוב שלעתיד לבוא, כל אדם יכנס לבית קודש הקודשים וידבר עם הבורא בעצמו. תהיה ממש פגישה בין הבורא לבין הנברא ושמה זה במעמד נצחי. כתוב מה הוא ישאל וכל מיני דברים כאלה (הדברים רשומים בגמרא, יש את זה גם בזוהר וזה מופיע בעוד כמה מקומות) אבל יש כאן מעמד שהמעמד הוא הקטע הקריטי – שהבורא יהיה מול הנברא והנברא יהיה מול הבורא בבית קודש הקודשים, הוא יכנס פנימה ויהיה לו את הזמן שלו, יש זמן נצחי. מה אתה אומר לו? מה אתה עושה בפגישה הזאת? תחשבו מה זה לעמוד מול הבורא. הוא בוחן כליות ולב והוא יודע עליך הכל. מה אומרים לו? מה מתפללים במצב הזה? ואל תתחכמו ואל תרשמו תשובות. את התשובה הזאת שכל אחד ישאיר אצלו בלב. אבל מה אומרים לו? זאת שאלה. מה אומרים במעמד הזה? איזו תקשורת יש במעמד הזה? וכבר נגיד שזה לא משנה איזו תקשורת ואיזה משפט חכם אתה תגיד לו ואיזו בקשה אלוקית תהיה לך ממנו וכמה נחת רוח אפילו אתה עושה לידו אלא, כאן זה איך אתה מדבר איתו. עצם המעמד עצמו.

הבעש"ט אמר ש- 95% מהתקשורת בין אנשים היא לא מילולית. ז"א יש את הדיבור אבל יש עוד המון תקשורת אחרת. בתקשורת האחרת אתה יודע אם האדם שנמצא לידך הוא חבר ועד כמה הוא חבר, מה הספקטרום של החברות שהוא מראה לך. בכמה אינטימיות הוא עוטף אותך. וכאן, זה שנרגיש מהבורא את העטיפה שלו זה ברור. נשאלת השאלה כמה אינטימיות אנחנו ניתן לבורא לא כמה אינטימיות הוא ייתן לנו. הוא אין סוף. וכבר נאמר, שזה תלוי בלהיות האמת. חשוב מאד לתקן כאן את הדבר הזה כי הקונספט אמת הרבה פעמים נתפס לאנשים כקר ושכלי, כמשהו שנמצא בשכל. אבל למעשה אמת זה להיות האמת, אמת זו אמת. זו האמת עצמה. מה האמת עצמה? זאת שאלה, מה האמת עצמה? ואם האדם לא יתבונן בזה, איך הוא יגיע לשיח עם הבורא כשהוא יצטרך לעמוד? כי זה מעמד עתידי... להבדיל אלפי הבדלות אבל כמו שמכינים את האדם למבחן, אומרים לו: תשמע, אתה לא לומד סתם. אתה לומד כדי לעשות מבחן על המקצוע שאתה לומד אותו. אז לנו למעשה יש איזה סוג של מפגש עתידי שאתה יודע שאתה תיכנס אליו, אתה יודע בוודאות שאתה הולך להיכנס אליו ובמבחן הזה אתה הולך לדבר בו.

על משה רבנו נאמר שהוא דיבר איתו פה אל פה. "פה אל פה אדבר בו". לא פה לאוזן. פה לאוזן זה חיצוני. פה אל פה זה אומר שהפה של הבורא נמצא על הפה של משה רבנו והוא מדבר. זה למעשה מלמד שמשה רבנו היה כמו צינור. הוא היה כ"כ נקי שהוא היה כמו צינור. אבל כאן יש שאלה מה זה אומר להיות אמת? יש מושג שהוא אמנם לועזי אבל חשוב להכיר אותו - סינסתזיה. סינסתזיה אומרת שלמשל, מערכת החושים כרגע מופרדת אז יש לנו ראיה לחוד, שמיעה לחוד, אנחנו מריחים לחוד, טועמים לחוד וממששים לחוד. אבל יש מקום בתוך המוח, הוא ידוע כי זה קורה, בניתוחים אפשר להגיע לזה שיש סינסתזיה, יש גם ילדים שנולדים ככה, שנקודת הסינסתזיה אצלהם נמצאת ואז יקרה כמו שקרה במעמד הר סיני – "וכל העם רואים את הקולות" פתאום רואים קול וטועמים ריח ואתה יכול אפילו גם לטעום מישוש. ז"א, כל הקומבינציות האפשריות מתרחשות כי זה אחד. הם למעשה... מערכת החושים מתרכזת ומתכנסת למקום אחד. אבל יש גם את נקודת החיבור של 'המוחא והליבא' – ישנה נקודת חיבור בָאֶמת, במושג אמת שבה הכל נדחס שמה, לכן המילה אמת בעצמה היא סינסתזיה, למה? כי הא' של המילה אמת היא תחילת האותיות. הת' של המילה אמת היא סוף האותיות והמ' היא בדיוק אמצע האותיות. אז זה נקודת הסינסתזיה של הכל ביחד. לכן כשאנחנו אומרים תגידו את האמת אז זה לא פוליגרף, זה לא מבחן של פוליגרף, זה מבחן של כל האיברים שלך של כל ההוויה שלך. אפשר להגיע לזה בהגות, ההגות יכולה להפשיט ולהפשיט מלבושים, סיפורים וכל מיני טראומות מן העבר, סיפורים על סיפורים ולהשאיר אמת פשוטה. הקב"ה היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. באמת פשוטה מן הסגנון הזה, משמה צריך להתחיל להרגיש את הבורא ולתקשר איתו. מן האמת הפשוטה שאין לה מלבושים ואין לה אינטרסים אבל היא גם לא מדומיינת. אין שמה תפיסה, אין שמה שפיטה ואין שמה ביקורת. אין שם את כל הדברים האלה, יש רק אמת פשוטה. והאמת הפשוטה הזאת לא מפחדת.

רבי נחמן מברסלב היה חסיד של הדבר הזה והוא אמר: "כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא להתפחד כלל" כי הוא ידע שהפחד גורם לשקר. אדם הראשון פחד שיאשימו אותו אז הוא שיקר. איפה אתה נמצא? מתחבא. הקב"ה שואל את קין: "אי הבל אחיך"? תבינו, אין כלום בעולם והקב"ה יודע הכל וקין נביא. כי כל פעם שכתוב "וידבר ה' אל" זה אומר שאותו בן אדם מתנבא. הוא שואל אותו: "אי הבל אחיך"? הוא אומר: "השומר אחי אנוכי"? מה, אתה משקר לבורא? אתה מעלים מן הבורא? הבורא לא יודע איפה נמצא אח שלך? אבל למה האדם משקר? כי הוא מפחד. הוא מפחד שיאשימו אותו. כל הזמן הפחד הזה מהאשמה. הפחד להיתפס, הפחד להרגיש לא בסדר, הפחד מן הבית דין שירשיע גורם לנו לשקר. וצריך להתעמת עם זה וזה אומר שאני צריך להוציא המון המון המון פחד ותחושה של אשמה שכאילו שמא יתפסו אותי ואני נמצא באשמה שמא יתפסו אותי. אז אתה כבר מכין קייסים, כבר מכין אליבי וכל מיני דברים כאלה. אסור לאדם לחיות במצב כזה אבל התת מודע שלנו רוכש את המחשבות האלה, הוא רוחש במחשבות האלה. ואי אפשר להגיע ככה לתפילה, אז איך התפילה נראית? מי מתפלל למי פה? איזה תהליך פנימי אדם עושה בכלל? לכן התפילה תפלה, אתה מקריא מהר מהר, סיימת? אמרת שחרית, התקדמת לאן שהוא? עלית בתודעה? נכנסת יותר פנימה? הרגשת יותר אינטימי? משהו קרה כתוצאה? אתה יוצא מהתפילה כשאתה מרגיש שמשהו עבר עליך? אז מה עשינו? זה הכל תלוי במידת הנקיות וההגעה של האדם לאמת הפשוטה שהוא יכול לגעת בה רק בהגות, אבל הוא חייב לגעת בלהרגיש מה זו האמת הפשוטה ולהפסיק להרגיש מפוחד ואשם. חשוב שתחשבו על זה טוב טוב בע"ה ואנחנו עוד נגלה מזה הרבה מאד. אנו רוצים להשאיר אתכם עם קצת מחשבה על העניין הזה.