"סודות התפילה וההתבודדות" / הרב אריה חיים נווה שליט"א
ואני תפילתי - להיות תפילה - חלק ג'
הרקע של הכל הוא אור אין סוף. האותיות הן למעשה ממשק בין הבורא לבין הנברא. אין לנו ממשק אחר. אין דרך אחרת למעשה לתקשר עם הבורא. אי אפשר לקפוץ מעל האותיות. הקב"ה נתן את האותיות, זו פואנטה. נכון שביצירת אדם הראשון, נניח בכתר דאדם קדמון ואפילו בעולם האצילות אפשר לומר שלא בדיוק היו אותיות אלא זה היה משהו אחר אבל עדיין האותיות זה המלבוש למשהו האחר הזה שהיה שם קודם לכן... זה הרגש של ניגון. בכלל, בכתר דאדם קדמון מה שהיה שם בהתחלה זה ריקוד.
כמו שרבי נחמן מברסלב אומר 'ההתבטאות של דרגת נפש זה דיבור. ההתבטאות של דרגת רוח זו תפילה, ההתבטאות של דרגת נשמה זה שיר ותשימו לב שלמעשה זה אומר' אם נלך מנפש לרוח לנשמה, מה ההבדל בניהם? שכמות המילים הולכת ויורדת. בנפש יש דיבור, המון מילים, אינספור מילים. ברוח זה כבר תפילה, זה הרבה פחות כי הדיבור מוגדר, הוא רצוני, הוא רצון מוגדר והוא מובע על ידי תפילה. בדרגת נשמה זה שיר. שיר זה בוודאי הרבה הרבה יותר קצר ויש לו המון משמעויות, בדרגה גבוהה יותר כבר אין מילים, בדרגת חיה אין מילים יש רק ניגון בלי מילים ובדרגת יחידה יש ריקוד. אז כשהקב"ה ברא את העולם ההתבטאות הראשונה, הממשק עם דרגת יחידה היה הריקוד וכשהוא ברא את האדם והוריד אותו לדרגת חכמה אז ההתבטאות שלו שם והתקשורת שלו הייתה בניגון. וכאשר הוא ברא את גן עדן והסיפור שלנו מתחיל מגן עדן; כל הסיפור המקראי מתחיל מעולם הבריאה כי לפני זה שוב, אין אותיות אז אי אפשר לבטא את זה אז האותיות התחילו מעולם הבריאה. בעולם הבריאה כבר התחילו האותיות אז שמה ההתבטאות של זה הייתה בשיר. אחר כך כשהוריד אותו אז הייתה התפילה ואחר כך הוריד אותו עוד יותר וזה נהיה דיבור. כל הדברים האלה רשומים בתורה, בפשט; "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם". אז זה בעולם הבריאה כי כתוב "ויברא אלוקים". אח"כ הוריד אותו לעולם היצירה "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" ואח"כ אחרי החטא, הוריד אותו לעולם העשייה "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". בהיבט הזה כל ירידה בעולמות זו תקשורת אחרת.
ככל שאדם יורד, כמו שאתה מדבר לאדם בוגר ונאור בשפה מסוימת, כשאתה מדבר עם בן אדם פשוט מאד אתה מדבר איתו בשפה אחרת. לכן, כל ירידה בעולמות גררה סוג של שפה אחרת. אז כשאנחנו רוצים קודם כל להתעלות, אם בן אדם יגיד אני לא רוצה את התפילה או אני לא רוצה את התהלים, הוא למעשה מתקשר בדרגת נפש. כי מה נפש עושה? מדברת. הוא אומר' תן לי לדבר לקב"ה, אז אתה מדבר וזו דרגת נפש. ואם תמשיך ותדבר על הצרות שלך כל יום, זה לא יעלה אותך לשום מקום. אבל אם אתה פונה לתפילה הסדורה או לתהלים, באופן אוטומטי זה כבר מעלה אותך לדרגת רוח. זה כבר מגרה את דרגת הרוח בך. ולכן זה חשוב מאד להגיד משניות ולהגיד גמרא, להגיד זוהר ולהגיד את כל הדברים האלה כי זה כבר ב – level אחר. ואף על פי שלא כ"כ מבינים את זה, עדיין זה מגרה בתוך הנפש את הזיכרון של אותה דרגה. לכן, כשאנחנו מתפללים תפילה סדורה מתוך סידור ומתוך התהלים אתה כבר עלית לדרגת רוח, אתה כבר נמצא בעולם היצירה. ההתעסקות שם כבר שמה אותך בעולם היצירה.
הבעש"ט אמר: "במקום שאדם מחשב, שם הוא נמצא" אז אם אתה חושב שמה ואתה מדבר משמה, שמה אתה נמצא. זה נחשב ששעה היית בעולם היצירה ולכן זה נחשב לעליית עולמות. בכלל, כאשר האדם מדבר, חשוב שהדיבור שלו למשל בדברי תורה יהיה ברמה גבוהה כדי שהוא לא יישאר בדרגת נפש ואילו הדיבור היומיומי, הדיבור החולני, משאיר אותך בדרגת נפש. כתוב: "האמנתי כי אדבר". הדיבור מושך את התת מודע, את הדרגה האמונית הוא מושך לעבר אותו מקום שאליו אתה מדבר.
הבעש"ט היה מדבר עם אשתו רק דברי תורה, האר"י ז"ל היה מדבר עם אשתו רק דברי תורה הרב אשל"ג היה מדבר עם אשתו רק דברי תורה והבית שלו היה בית גבוה, האהבה שלהם הייתה אהבה גבוהה. אז לדבר סתם דברי חולין זה מוריד את הזוג, זה מוריד גם את האדם עצמו. צריך לדבר במקום גבוה.
אם מדברים משנה ואם מדברים זוהר, אתה בכלל עולה לעולם הבריאה. ואם הוגים אתה עולה לעולם האצילות. הגות מעלה את הכל לעולם הניגון. זה מה שהגות עושה כי הגות מפסיקה את הדיבור, אז היא מעלה את הכל לניגון. הקולות הפנימיים שנשמעים בפנים נחשבים לניגון. ועניין הריקוד זה כאשר הקול מיוחס לקב"ה, ברגע שהקול הוא ב – reference אל הקב"ה, זה נקרא ריקוד. אז תבינו מה קורה בזמן תפילה, זה עולמות שלמים (נקריא מקורות שלמים, ניכנס למסלול חדש בעניין הזה שילמד על זה, מסלול רציני מאד, מסלול שחשוב שייקח אותנו למקום אחר לגמרי מהעולם הזה). חשוב שלא נתבחבש בביצה הזאת, הארצית הזאת. שאם מישהו בא ללמוד אצלנו תפילה כדי לנצל את העולם הרוחני לטובות הנאה שלו – הוא הגיע למקום הכי לא נכון בעולם.
באנו להחליף זהות -
כאן אנחנו באנו להתעלות אל האלוקות, באנו להתדבק אל האלוקות, באנו להחליף זהות, באנו להתוודע, באנו להתחבר אליו ולהיות הוא עד שבסופו של דבר לא יישאר מאתנו שום דבר, רק הזהות האלוקית. ואז כשאנחנו נקרא את התפילה, אנחנו נקרא את התפילה מתוך זהות אלוקית, זה כבר משהו אחר לגמרי. כי תחשבו, אנשי כנסת הגדולה כתבו את התפילה מתוך זהות אלוקית. בע"ה נקריא קטעים שלמים שנמצאים בתפילה, לאו דווקא תפילת שמונה עשרה, מדובר על כל התפילה כולה ולאו דווקא שחרית אלא כל התפילות שיש ואז נבין בכלל את ההקשר שלהם, נבין למה הם לקחו משפט מפה, משפט מפה. ישנם סידורים שכותבים כל משפט מאיפה הוא לקוח (כמו איש מצליח) אז אתם יכולים לראות ממש כל משפט שכתוב בתפילה הוא ממקור אחר ואתה אומר' מי חיבר את זה? מי החליט שזו האמירה? אם הם היו במקומות הגבוהים האלה והם כתבו את זה והם עשו לזה מבנה של העולמות, למשל, בתפילת שחרית מהתחלה, מה- "לשם יחוד קודשא בריך הוא" עד- "ברוך שאמר" זה עולם העשייה. מ"ברוך שאמר" עד קריאת שמע זה עולם הצירה. מקריאת שמע עד תפילת שמונה זה עולם הבריאה, תפילת שמונה עשרה זה עולם האצילות ואחר כך יש ירידה; שוב בריאה ואח"כ יש יצירה ואח"כ יש "עלינו לשבח" - זה בעולם העשייה. יש לנו ממש גרף של פעמון. עלייה לעולמות וירידה, אלא שהירידה ב"עלינו לשבח" היא ממקום אחר לגמרי. שמה אתה מוצא את עצמך במקום גבוה יותר, אתה לא בדיוק ירדת לאותו מקום. יוצא שכל התפילה, מה הייתה המטרה שלה? לעלות אותך לעולם האצילות ולחבר אותך. אז הם בנו מבנה, גם מבנה של ניגון, גם מבנה מילולי, גם מבנה של שירים (כי יש שם את שירת הים, יש שם מזמור לתודה) הם לקחו דברים גבוהים מאד כדי לחבר את האדם. לכן כשהאדם בא וחושב ברקע כל הזמן יש לי צרות, יש לי חובות, יש לי צרות עם האישה שלי, אז אני בא ואומר שחרית, אז מישהו יכול לעצור אותך ולהגיד - מה הקשר בין מה שאתה קורא לבין הצרות שיש לך בראש? ואדם חושב כל הזמן שהוא רוצה לפתור באמצעות האמירה של התפילות האלה את הצרות שלו שהוא חושב אותן בראש. ואנשים בוכים באמצע וכל מיני דברים כאלה על דברים שלא קשורים בכלל לתפילה. בזמנים של שמחה, בזמנים של עולם האצילות ועולם הבריאה, בזמנים שאתה צריך לראות מלאכים ואתה צריך להתגלות של נשמות אתה בוכה על הצרות שיש לך עם האישה שלך... זה לא כ"כ מתאים.
הרב רצה שתהיה כאן התחדשות, שיהיה ראש שהוא קצת יותר גדול. בהמשך נלמד על סוד האותיות. נלמד בצורה שיטתית על האותיות ועל המילים ונבין למה אנשי כנסת הגדולה בחרו להגיד את התפילה הזאת, נבין את המשמעות של התפילה ולאן התפילה לוקחת אותנו.
בעזרת השם.