זוגיות

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 4/9/19

סוד הזוגיות – 'לפגוש את האני בזוגי'

תחושת הבדידות וחוסר ההבנה בזוגיות -

עיקר התלונה המרכזית בזוגיות זה תחושה של בדידות ותחושה של אני לא מובן. בני הזוג תמיד טוענים שהם לא מובנים, שהצד השני לא מבין אותם. כל הזמן יש תחושה כזאת והתחושה שזה שלא מבינים אותך נותנת תמיד תחושה של בדידות. אפילו שאתה נמצא עם אנשים בבית ואתה מדבר איתם אבל כשאתה מדבר עם מישהו שלא מבין אותך, זה לא נעים.

לתחושה של החוסר הבנה מתלווה גם שפיטה וביקורת ועוד כל מיני דברים שתורמים לתחושה של חרדת נטישה. לתחושה של 'אתה לא אני', 'וגם אני לא מעוניין שאתה תהיה אני', 'אתה חיצוני לי'. יש דחייה כל הזמן וזה מאד מתסכל. בזוגיות זה מאד מאד מתסכל כי מצד אחד כל התנאים מאפשרים לך לחיות באותו בית, ולישון באותה מיטה, ולאכול מאותה צלחת, ולראות אחד את השני כ"כ הרבה שעות, מצד שני אתה אומר' אני לא יודע מה לעשות עם זה. כאילו' אני לא רואה אף אחד כ"כ הרבה שעות כמו הבן זוג שלי אבל אני לא מצליח להגיע לאן שאני רוצה להגיע ואני צריך להגיע לזה.

כתוב: "ואהבת לרעך כמוך" יתחיל באשתו, ולכן חשוב שהדברים האלה ייעשו קודם כל בזוגיות כי זה מתחיל הרי ממעגלים פנימיים לחיצוניים אז זה מתחיל בינך לבינך, אח"כ לבן זוג, זה ברור, אח"כ החוצה. ותסכולים שנעשים בזוגיות, ברור שיוצאים החוצה, אתה יכול לראות את זה. יום שבו אתה רב עם הבן זוג, כל היום יכול ללכת לך. אז אנחנו כביכול צריכים ממש טיפול מיוחד רק לדבר הזה אבל לפני שאנחנו מתחילים בטיפולים או תיקונים גבוהים מאד, יש דברים בסיסיים שצריכים להיעשות, וכאן זה הנושא של השיעור.

[דברי הרב נווה: אני אגיד לכם איפה התקלה העיקרית, ואם אנחנו נצליח להתגבר על התקלה העיקרית הזאת זה יהיה לכם כבר 90% מהפתרון].

לא להתפעל מהעולם החיצוני -

התקלה העיקרית זה שאנחנו נורא מתפעלים מהעולם החיצוני, אנחנו נורא נותנים לו חשבון ואנחנו לא צריכים לעשות חשבון בכלל לעולם החיצוני; זה לא משנה איך הוא מגיב, זה לא משנה איך הבן זוג קם היום. אז אם הוא סגור אז אני סגור, אם הוא רציני אז אני רציני, אם הוא עצוב אז אני עצוב, זה לא חייב להיות ככה [דברי הרב נווה: אני יודע שזה אינסטינקט להתנהג ככה אבל אתה לא חייב להיות ככה] כי זה גם אומר שאם הוא בעל אגו אז גם אני בעל אגו, אם הוא כועס אז גם אני כועס, ואם הוא יצעק עלי אז גם אני אצעק עליו ואז מערכת היחסים הופכת להיות נקימה ונטירה, היא לא באמת מערכת יחסים זוגית.

אם אנחנו בקטנות, אנחנו לא רוצים שהקב"ה יהיה איתנו בקטנות. אם אנחנו ברוגז, אנחנו לא רוצים שהקב"ה יהיה איתנו גם כן ברוגז. אנחנו רוצים שהוא יכיל אותנו, אנחנו רוצים שלאט לאט לאט הוא יבין איפה אנחנו נמצאים גם אם אנחנו לא בסדר וגם אם אנחנו בקטנות, וגם אם אנחנו טועים. אתה לא רוצה שמישהו יהיה אתך ברמה שלך, אתה רוצה שמישהו יהיה ברמה יותר גבוהה, אתה רוצה שמישהו יפתור את הבעיה הזאת, שמישהו יחלץ אותנו מן הבעיה.

אבל האינסטינקט, אנחנו נורא מתהפנטים מן העולם החיצוני. אז אם אני רואה בן אדם שכועס עלי אז אני גם מרגיש מגננה ואז אני גם רוצה לכעוס עליו. ואם אני רואה בן אדם סגור אז אני אומר' אז גם אני סגור. היא סגורה אז גם אני סגור. וזה אסור שזה יהיה ככה.

"במקום שאין איש אהיה איש" -

[דברי הרב נווה: אז עכשיו, החלק הזה אני רוצה לפתח לכם מיומנות טובה, לא רעה, של התנתקות מן הסביבה]. אתה צריך ללמוד גם להיות מנותק מן הסביבה בצורה כזאת של כאילו' אני לא מנותק חס ושלום כדי לפרוש ממנה או לברוח ממנה, אני מנותק כדי לא להיות מושפע על ידה כי זה מאד מהפנט, אין מה לעשות, העולם החיצוני נורא מהפנט. אתה רואה אנשים שרבים בסופר, אפילו שאתה אדם נורא אדיב, אבל מעצם העובדה שהם רבים בסופר וכולם רוצים להגיע לקופה, אז אתה גם כן נהייה קצת קטנוני כזה, גם אתה מודאג לזה ששמא אני לא אגיע לקופה, פתאום אתה גם נדחף. וזה קורה עם המון המון סיטואציות שפתאום אתה יורד לרמה של האנשים במקום להיות בגדלות. חז"ל אמרו לנו: "במקום שאין איש אהיה איש", אל תרד לרמה שלהם.

ובתוך הבית זה במיוחד דומיננטי שפתאום הבן זוג מתחיל לתפוס צעקות ודומיננטיות והוא מתחיל לשלוט עליך ולתת לך פקודות ודברים כאלה, אז אתה אומר' טוב, אם היא הייתה נורמלית ושקטה, אם הוא היה נורמלי ושקט אז אני הייתי גם כן.. אבל מכיוון שהיא ככה אז גם אני אהיה, ואז מתחילים כל הדברים ההפוכים שצריכים להיות. כל הקלקולים עולים.

אז מה התהליך?

חייבים להכניס את העניין של ההגות כמעט לכל סיטואציה. חלק גדול מן ההגות זה שאתה תהיה מחובר לעצמך. ברגע שאתה מחובר לעצמך ואתה נאמן לעצמך, אל תצא. כי אם אתה בכעס, אז אתה לא אתה. אם אתה בקטנוניות הזאת שמורידים אותך לרמה של להילחם על הקופה בסופר אז אתה לא אתה. ואח"כ אתה גם חוזר ואתה כועס על עצמך, אתה אומר: איך ירדתי לרמה הזאת? וזה סתם. זה באמת סתמיות.

אז הרעיון הוא כאן לעשות תהליכים. אם אתה מגיע כבר לסיטואציה, זה כבר מאוחר מדי. צריך לעשות תהליכים מקדימים שאתה כל הזמן מחובר לעצמך ואתה אומר' אין, שום דבר לא יוציא אותי מפה. זה לא משנה מה יתרחש סביבי, אני לא יוצא מפה, לא יצליחו לשגע אותי ולא יצליחו להפנט אותי ולא יצליחו לעשות לי איזה משהו שיגרום לי להיות לא אני. אני צריך להגיב תמיד מתוך האני הזה.

אז הדרך לזה זה קודם כל, העניין שכשקמים, מתי אתה תרגיש שאתה לא אתה? אם אתה ממש מסתכל בחוץ. ברגע שאתה מתחיל להסתכל, אתה רואה, אתה רואה את הבן אדם הזה, אתה רואה את הבן הזה, ופתאום אתה רואה התנהגויות, ופתאום אתה רואה התנהגויות לא טובות, וזה מעצבן אותך, ואתה אומר' אהה, ככה הוא מתנהג, אז אני אראה לו מה זה. ואז הוא לא הוא כי הוא לא מחובר לעצמו, ואתה לא אתה כי אתה לא מחובר לעצמך, ושניכם משתגעים.

כל הרעיון שאנחנו מדברים על גדלות, עוד הרבה לפני שמגיעים לגדלות ולהשקפת עולם נכונה, זה קודם כל תהיה מחובר לעצמך ונאמן לעצמך ואל תצא זה לא משנה מה עושים לך. וזה ניסיון גדול מאד.

[דברי הרב נווה: צדיקים חווים את זה כל הזמן. אני רואה את זה, אני רואה את זה עם הרב איזה סיטואציות מביאים לו, באיזה סיטואציות מעמידים אותו, איזה אנשים מדברים אתו, כאילו המציאות מנסה לעשות לו Putting down כל הזמן. ולפעמים אני רואה שהוא מדבר לבן אדם בשפה שלו, אפילו קצת בסלנג אבל אח"כ אני רואה אותו חוזר לעצמו. ז"א, הוא לא נותן לעצמו לרדת  יותר מדי, ואפילו שעומד לידו אדם גס רוח ומדבר אתו, הוא עדיין נשאר הוא. וזה עוזר לו כל הזמן להיות ביישוב הדעת ולהגיב בצורה נכונה בלי להשתגע מאנשים.

אני הייתי בתוך הבית שלו, היו אנשים שנכנסו לתוך הבית: 'אני אקח אותך לבית דין, אני אעמיד אותך בבית דין' וכל מיני דברים כאלה, צרחות בתוך הבית. והוא לא קם אליו ואומר לו תצא מהבית שלי, תעוף לי מהעיניים או דברים כאלה, הוא פשוט מחכה שהוא יירגע ושהוא ילך. ואם יזמינו אותו לבית דין, הוא נענה, הוא הולך לבית דין ומה ששואלים אותו הוא עונה. כל מה שישאלו ויגידו לו הוא יעשה. הוא לא משתולל, הוא לא לא ישן בגלל זה בלילה, זה לא מוציא אותו משלוותו וכל הרעיון כאן זה שהוא תמיד מחובר לעצמו, תמיד הוא הוגה, תמיד הוא נמצא מחובר].

אז זו אחת המיומנויות החשובות ביותר. קוראים לזה בארצות שונות בכל מיני שמות; להיות cool, תהיה מחובר לעצמך..  מה זה להיות מחובר לעצמך? אני אני, מה זה מחובר לעצמי? איך אני מחובר לעצמי? [דברי הרב נווה: אני רוצה להסביר את הנקודה הזאת מה זה להיות מחובר לעצמי];

'להיות מחובר לעצמי' -

דיברנו על זה שיש בתוכנו אמת אוניברסלית. לא צריך באמת ללמד אותנו דברים חדשים. אנחנו יודעים כבר מה נכון מה לא נכון, כולנו. יש לנו הרגש טוב לזה; יש לנו הרגש טוב ליושרה ויש לנו הרגש טוב לאהבה, ולאמת ולכנות ולסדר ולמשמעת, יש לנו את זה. יש לנו הרגשה טובה כשזה קורה או כשאנחנו רואים את זה.

אבל מה קורה אם אנחנו לא רואים את זה? פתאום אתה רואה מישהו שהוא לא מסודר, ומתנהג לא יפה וכועס והוא כולו רעש וצלצולים לא נעימים, ואז עולה החשק לחנך אותו.

אז אנחנו שואלים שאלה: מתי אני עובר למצב של לחנך ולנהוג בגבורות כי מישהו לא בסדר אז כדאי להעיר לו ומתי כדאי שאני אהיה מחובר לעצמי ? זאת שאלה גדולה. השאלה הזאת תמיד עולה בכל סיטואציה; עם הילדים, עם השכנים, עם אנשים לא נעימים, בסופר, עם כל מיני דברים כאלה שאתה אומר הרבה פעמים' תשמע, אני מבחינתי מוכן למחול על כבודי, אבל למה הוא מתנהג ככה? למה היא מתנהגת ככה? אז אני צריך להגיד, וכאן אתה עובר לעמדה של מחנך.

אז כבר נגיד' אסור לאף אחד להיות בעמדה של מחנך אם אתה לא יודע מה אתה עושה, אם אתה לא מודע, כולל להיות מודע להשלכות. כי כשאתה תעבור להיות בעמדת מחנך, אתה גם יכול לחטוף מזה מכות, אתה הרי לא יודע איך הוא יגיב, ואז מה? עד לאן אתה תיקח את זה? מי באמת רשאי לעבור לעמדה של מחנך? מי שנותנים לו, מי שהציבור נותן לו.  למשל רב - שהתלמיד אפילו יכול לצאת מדעתו, אבל אם אתה מפעיל עליו אקט חינוכי, הוא מוכן לקבל ממך אז הוא מוכן להירגע באותו רגע ולקבל. אז אתה מודע לזה שיש כאן משא ומתן אז אפילו אם אתה תגער בו, הוא קשוב.

אותו דבר עם ילד - נניח שיש לך ילד מחונך, בהנחה שיש לך ילד מחונך, אז הוא קצת כועס, אז הוא קצת שובב, הוא קצת יוצא מגדרו. אבל אם אתה יודע שהוא אוהב אותך, ואם אתה תחנך אותו [דברי הרב נווה: ועוד פעם אני אומר' זה לא חייב להיות בהרמת קול ובטח לא בהרמת ידיים, אלא שפתאום אתה תתנהג באסרטיביות] זה יגרום לו לחשוב, אז תפעיל את זה.

אבל אם אתה נמצא לפני בן אדם ברחוב ואתה אומר' אין לי מושג איך הוא יקבל את מה שיש לי להגיד לו, לעולם אל תיכנס לזה כי קרוב לוודאי שזה ידורדר מאד. כמה אנשים ניסו לחנך אחד את השני בחנייה ונדקרו או מתו מהתקף לב או מאירוע מוחי? כמה אנשים ענו זה לזה בתור לבנק ורק חטפו עוד צרחות ועשו מזה סקנדלים? אבל אתה אומר' אבל אני צודק, בסדר, מה זה עזר לך שאתה צודק? מה זה עזר לך? להכניס לכלא לא יכניס לכלא אף אחד, לחנך מישהו לא חינך, לקבל את התור שלך לא קיבלת את התור שלך, נו, אז חוץ מלהיות צודק מה עשית? אז צריך להיות חכם.

התורה אומרת לנו לא להשמיע דבר שאינו נשמע, שאין סופו להישמע. אל תשמיע משהו שאין סופו להישמע. ואם אתה לא יודע לגבי זה אז אל תשמיע, אל תשמיע, עדיף שלא להשמיע. וכאן אנשים חושבים שההתנהגות היא פסיבית - אז אם אני אשתוק אז אני פסיבי. לא נכון מכיוון שאנחנו חיים בתוך סביבה רוחנית. הקב"ה הוא פה, תנו לו לעשות את מה שהוא צריך לעשות. חלק גדול מן האמונה שלנו זה להבין שהוא פה. וככל שאתה תבין כמה הוא פה, כמה אחוזים שאתה תיתן לו להיות פה, ככה הוא יהיה. אם אתה חושב שהוא פה אחוז אחד, אז אתה תרגיש השגחה של אחוז אחד כי הוא אומר לך' אתה בשאו, אתה ב- 99% שאו, קדימה תעשה את השאו שלך. אם אתה חושב שהוא לא נמצא, זה בכלל חורבן. ואם אתה תיתן לו 100% כניסה, אז תן לו, הוא יודע לנהל את עולמו.

[דברי הרב נווה: והיו מצבים, אני אומר לכם, אני עובר את הדברים האלה על בשרי ואני שם לב לכל דבר כי אני ער בכל מקום. כולנו עוברים את זה אבל אנחנו לא שמים לב לזה. עמדתי עם אשתי בתור לבנק, בא מישהו.. 'לא, רק שאלה, רק שאלה' וכולם קלטו את זה. היו כאלה שכעסו עליו ואז הוא קם ועשה שם סקנדל גדול מאד. אנחנו היינו אמורים להיות הבאים בתור ואשתי מסתכלת עלי ואמרתי' אנחנו בשקט, לא לעשות שום דבר. היא אומרת לי' בסדר, אז בוא ננצל את הניסיון הזה, מה אני אמורה לחשוב עכשיו? מה אני אמורה לעשות? אני צריכה לוותר לו? זה בסדר? זה ינציח אותו, אם יהיו אנשים פסיביים לידו הוא ינצל את זה. למה יש בן אדם כזה? בגלל שיש אנשים פסיביים. בארה"ב הוא לא היה מעז לעשות את זה. בגרמניה הוא לא היה מעז לעשות את זה.

אז יש לחנך על צד היראה והמכות שאתה אומר' במקומות כאלה שיש חברות כאלה, ככה מחנכים אותם, אבל זה לא אומר שהוא מחונך, זה אומר שהוא מאולף ומאולף זה לא מחונך. כלב זה מאולף כי הוא יודע, הוא יחטוף מכות. ואם הוא מאולף זה אומר שהמידות שלו עדיין לא מתוקנות. אם הוא יחליף חברה הוא יתנהג כמו בהמה.

אז יש לנו פה שנים עשר חבר'ה (אני לא שופט), שבארץ ישראל הם לא היו מעזים לאנוס מישהי במלון אבל בקפריסין כן, במיוחד אם היא בריטית. אני לא אומר, אני לא אמרתי שזה מה שהם עשו, אני מדבר כרגע על האופציונליות של זה. הרי כולנו קראנו את הספר 'בעל זבוב' שהיו ילדים אנגלים ששייכים לאצולה, ומחונכים, אבל שמו אותם באי והם נהיו חיות. אז זה שהם היו מחונכים באנגליה, הם לא היו מחונכים באנגליה, הם היו מאולפים. נתנו שם מכות עם סרגל, הכנסייה שלטה, הם היו מאולפים ומאולף זה לא מחונך.

אז אמרתי לה: אנחנו צריכים לשמש דוגמא אישית. נעמוד פה, הקב"ה יודע מה קורה כאן. היא אומרת לי: בסדר, אבל מה הוא מבין מזה? אז הנקודה היא כאן זה שאנחנו לא מקרינים החוצה אלא מה זה עושה עלינו. אנחנו צריכים להיות בעלי ארך אפיים לכל הסיטואציה. ואז היא אומרת' ואם יבואו לכאן ארבע מאות איש כמוהו? אז אמרתי לה: לא יבואו ארבע מאות איש כמוהו, זו סתם אמירה תאורטית, יש רק אחד כזה והוא בא ונמצא כאן בתור שהקב"ה רוצה שנחיל את זה עליו.

אז שוב, השאלה הייתה חיצונית. אז מה יהיה אתו? אז אני אומר' זהו, זה הקטע שעכשיו אנחנו מפסיקים לדבר עליו, הוא לא הבעיה בכלל, הוא שליח. הוא שליח, הוא לא מודע אפילו למה שהוא עושה והוא שליח בשבילנו ועכשיו זה שיעור שלנו, לא שיעור שלו. ומה השיעור שלנו? בוא נחשוב. אז אנחנו חושבים, אני מתאר לכם שיחה עם הרבנית.

אז אני אומר לה: מה זה מעלה בך? היא אומרת לי: זה מעלה כעס. אוקיי, אז אנחנו צריכים עכשיו להתגבר על כעס. זה מעלה בי חוסר סבלנות. בואי נהיה סבלניים. זה מעלה לי המון שיפוטיות. אז בואי נוריד את השיפוטיות. מאיפה אנחנו יודעים מה עובר על הבן אדם הזה? לא שזה באמת עבר בה, היא כאילו מתבוננת מה זה יכול היה להעביר בה. ואז היא הוסיפה כל מיני דברים יפים מהצד שלה. אבל כל הרעיון כאן זה שלמעשה נסגרנו אחד בשנייה ולא התעסקנו אתו בכלל. לרגע היינו בבועה שלנו והתעסקנו רק באיך אנחנו עוברים את הרגע הזה בלי עצבים, בלי טרוניה, בלי תחושה של חוסר צדק, בלי לקחו לי, אכלו לי, שתו לי. גם בלי לדבר אתו וגם לא להסתכל עליו כי כל הרעיון כאן זה שאתה יודע שמסתכלים עליך אז גם אם אתה שותק זה מעצבן. אנחנו עומדים ומדברים כאילו זה התור שלך עכשיו.

אני לא יכול להסביר לכם איזה בן אדם גס רוח זה היה. הוא דיבר לא יפה לפקידה, ממש התנהגות מאד לא יפה. הוא סיים את מה שהוא היה צריך לסיים אחרי רבע שעה ואנחנו היינו זקוקים לזמן הזה וזה היה מתואם בול עד שאנחנו נגיע לרזולוציה בנפש. עד שהנפש שלנו נרגעה, נגמר לו התור ואז הוא בא והוא אמר: 'אני כ"כ מודה על שניכם'. כל בן אדם אחר היה עף משם, היה מנצל את ההזדמנות של תודה רבה שהייתם פראיירים, היקום מודה לפראיירים כמוכם שנתנו לי לעבור ולהיות כאן תקוע רבע שעה, ביי. הבן אדם עוצר ומודה לאלה שעמדו שם. אבל מה זה הודאה, וגם הודאה שלא הייתה אופיינית, זה לא שפה של בן אדם כזה, 'אני כ"כ מודה על שניכם', תגיד תודה, אני מודה לכם, מה זה מודה על שניכם?

אבל מי שמרגיש את זה אתה יכול להרגיש את זה שזה כאילו כמו הייתה תנועה בנפש, שגם הוא תנועה בנפש שלך. שיצאה התנועה של גסות רוח מהנפש שלך, עשתה בלאגן מבחוץ, אתה בינתיים מתקן אותה מבפנים, היא חוזרת, תודה רבה, ביי. כולנו מרגישים את זה, ואנחנו רואים את זה כולנו, אם ניתן לזה זמן אתם תרגישו את זה.

עכשיו צריך להכיל את זה אחד על השני - עכשיו הבן זוג שלך משתולל בבית – עם בן זוג הרבה יותר קל להתחבר רגשית. זה לא בן אדם זר. אתה מתחבר אליו רגשית. עכשיו, אתה רוצה להשתולל אתו ולהשתגע אתו? אנחנו יודעים לאן זה יוביל. עכשיו, בוא תעבור אתו את התנועה.  תעזוב אותו ואיך שהוא מתנהג, והוא בקטנות, וצריך להגיד לו, ושהוא לא ישתלט עלי והוא לא יהיה דומיננטי ושהוא לא יחשוב שמהרגע שאני שותקת לו זה ככה.. אל תיכנסו לחישובים, זה חשבונות. פשוט תעברו, מה אתם עוברים בתוך הנפש, תחזירו את הנפש שלכם לתיקונה, תרגיעו את הנפש שלכם שהנפש תחזור לתיקון שלה.

עכשיו, זה לא נעים, אף אחד לא טוען שזה תהליך נעים. זה לא תהליך מענג, זה מלחיץ את הנשמה, ובאותו הרגע זה מסעיר וזה גם מלחיץ כי זה רגעים, זה הכל נעשה בשניות וזה הכל נעשה בלחץ. בסדר, אבל אתה מתבונן, וגם אם אתה לא הצלחת באותו רגע להתבונן בגלל הרעש וכל הבלאגן, אז תן לזה זמן, תן עוד כמה שעות אבל באותו הרגע תשתוק.

לשחזר את התהליך ולשחרר -

"והמשכיל בעת ההיא יידום" - זה חשוב, בזמנים האלה אתה לא חייב להגיב, ואז תעבור תהליך ותשחרר את זה כי זה תהליך שהשחזור הוא קל כי אתה זוכר את זה, זה מותיר זיכרון רגשי. אז תעבור את התהליך הזה; מה הוא אמר לי? מה הוא ניסה להשיג בזה? הוא ניסה להשפיל אותי? ושוב, לא להתהפנט ממנו, 'איזה חוצפן הוא שהוא עשה לי את זה', 'למה הוא אמר לי את זה'? תעזוב את זה, הוא שליח, רק תיכנס בתוך עצמך ותקלוט איפה הוא נגע.

המקומות האלה כואבים? אז מה ההבדל בין זה לבין מסג'יסט? אתה בא עכשיו לבן אדם, אתה אומר' כללית אני מרגיש שהגב קצת כואב, כללית אני בסדר, אין לי כאבים מיוחדים, ואני עכשיו נשכב למסג' והמסג'יסט נוגע, פתאום מוצא נקודה מה זה כואבת, אז עכשיו אני אגיד 'תגיד, מה אתה מתעלל בי?' לא, הוא לא קשור. זו נקודה כואבת אצלך. זו נקודה לא חזקה אצלך, זה לא קשור אליו בכלל, הוא מסג'יסט.

אנשים הם שליחים, כולם שליחים, אחרת איך יוציאו ממך את הדברים האלה? הם חייבים להיות שליחים.

עכשיו, כל אחד שליח בטבעת אחרת; יש שליחים מרחוק, אלה שלא אכפת לך מהם, לא משנה מה הם יגידו, שיתפוצצו. אוקיי, אז זה לא כ"כ נוגע לך. ויש שליחים יותר קרובים, נניח משפחה רחוקה, דודים, סבא, סבתא. יש יותר קרוב, אבא, אמא, שאתה אומר' מתחילים להגיד עלי כל מיני דברים כאלה וזה ההורים שלי. והכי קרוב אליך זה הבן זוג שלך שהוא מתחיל להוציא דברים אינטימיים ממה שהוא רואה בתוך הבית ואז אתה אומר זה פוגע. אז עוד פעם, אבל הוא שליח, תעזוב אותו, אל תנסה לחנך אותו ולהגיד לו: 'אל תדבר אלי ככה יותר' כי אז כשאתה תגיד לו את זה אתה מאלף אותו ואם אתה מאלף אותו אז הוא יגיד לך' בסדר אין בעיה אז אני לא אדבר אליך ככה, אז אני לא אגיד לך את מה שלא בסדר בך.

ההיפך, אתה צריך לאפשר לעולם לשקף את הדברים האלה, והנקודות הכואבות אלה נקודות שצריכות מסאג', צריך לטפל בהן.

אנחנו באמת טובים, אנחנו רק צריכים לנתב את עצמנו -

עכשיו, בוא נניח, מה אמרו עליך? נניח אמרו עלי שאתה עצלן, סתם, ובאמת אתה היית עצלן בתקופה מסוימת, ועכשיו אתה נורא חרד לתדמית שלך, 'אל תגידו שאני עצלן, שלא ישמעו'. אתה צריך להגיד לעצמך' אפשר להגיד עלי באמת כזה דבר? לא משנה מה יגידו עלי, אפשר להגיד עלי? אפשר להגיד עלי משהו רע? כל אדם, לא משנה, אפילו בן אדם שאתה אומר' מה זאת אומרת, אבל ראיתי שאתה כזה, זה מאד מאפיין אותך. נניח ראיתי אותך, אני חיה אתך שתים עשרה שנה ואני רואה שאתה עצלן, אתה לא עושה כלום, הכל אני עושה בתוך הבית. בסדר מאה אחוז, היא באה היא אמרה שאתה עצלן. עכשיו אתה אומר' אני יכול להבין למה היא מציינת את זה אבל כשאני מסתכל על עצמי, אני יכול להגיד 'אני עצלן'?

ועל הכל הדבר הזה הוא נכון. לעולם אי אפשר להגיד על אדם משהו רע. אתה צריך להיות כ"כ חזק כדי להגיד את זה, אני מבין למה היא אומרת שאני עצלן אבל אני לא עצלן. אני פשוט עוד לא חיפשתי את המוטיבציה הרגשית לקום לעשות משהו אבל אני לא עצלן.

[דברי הרב נווה: אני לא אומר את זה בציניות]. הבעש"ט אמר, הרי הוא התווכח, היה שם את האליטה הליטאית שצעקה על עמי ארצות שהם בורים והם עצלנים והם קליפת עמלק וקליפת עמלק זה עצלות ועצבות ודברים כאלה וזה התפקיד שלהם, זה גורלם. הוא נורא  כעס עליהם אז הם אמרו לו הנה הנה אבל אתה רואה, הבן אדם מתעצל לפתוח ספר. אז הוא אומר: כשבן אדם הוא עצלן זה אומר שאין לו חזון. לא הראו לו את החזון.

כשבן אדם עצלן לא הראו לו את החזון, כי כשלבן אדם יש חזון אז הוא אריה. תן לבן אדם להקים פיצוציה, קיוסק, ואתה אומר לו' תעשה מאה אלף פדיון בחודש, אתה תראה אותו קם, נמצא שם עד עשר בלילה, עובד מסביב לשעון, משרת את כולם ודברים כאלה. אתה שם אותו בבית, בלי תכלית, בלי שום דבר, אתה לא אומר לו שום דבר, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו אז הוא אומר' לאן אני אממש את הפוטנציאל שלי? אני לא יודע לאן לממש את הפוטנציאל שלי. אני מלא בפוטנציאל ואני לא יודע לאן לממש אותו. אז הוא מחליט, מה הבחירה? היא לא לעשות כלום. אז איך זה נראה למישהו בחוץ? כעצלן. אבל זה לא שהוא עצלן, הבעיה היא בכלל פנימית, אחרת - שאין לו מימוש לפוטנציאל, הוא לא מוצא לאן לנתב את כל הכוחות שלו.

והרבה ככה. הרבה ככה שאם באמת היית אומר לו' תשמע, אתה ירדת מהשמיים לעשות את היעוד הזה, אלה הכלים שלך, אלה המשימות שלך, לך תעשה אותם. כל בן אדם היה רץ על הזה באטרף אבל כשאתה לא אומר לבן אדם שום דבר, הוא קם בבוקר והוא אומר' אני לא יודע מה אני צריך לעשות היום, אני גם לא מבין בשביל מה. אז הוא מודיע שהוא עייף וחולה מהעבודה, כי במילא יש לו משכורת קבועה אז אם הפסדתי יום אחד מחלה לא נורא. אז הוא לא עושה את הכביסות בבית כי מה אכפת לו, למה שיבזבז את היום חופש שלו על לעשות כביסות בבית? אז הוא בטח גם לא יעשה כלים וקרוב לוודאי שהוא ירצה לאכול כי יש לו תאוות אכילה כדי לפצות את עצמו אז הוא השאיר גם את הכלים על השולחן. זה כאילו מעין איזה מערכת שלימה אבל המערכת הזאת לא נובעת מזה שהוא מזניח ושהוא פסיבי ושהוא לא בסדר ושהוא מתעלל באשתו. זה לא נובע מזה, זה נובע מעצבות שאומרת' אני לא מוצא את עצמי בחיים האלה. אני לא מוצא את עצמי, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

אבל ה- confront, העימותים שיש לנו זה תמיד על חיצוניות. זה על איך שזה נראה או על איך שההתנהגות שלך מקרינה עלי; למה אתה לא מרים את הצלחת שלך? מה אתה הולך עם פרצוף כזה כל היום? במקום לנסות להבין אותו. למה אתה רב אתו במקום לנסות להבין אותו? אף אחד לא רוצה לחיות ככה, הנשמה לא אוהבת לחיות ככה, הנשמה לא אוהבת לחיות בפיזור נפש והיא לא אוהבת לחיות בעצבות, והיא לא אוהבת לחיות בחוסר מעש, זה לא נעים. אפילו אם אתה כל היום לבד בבית, זה לא נעים, זה לא נותן לך תחושה נעימה.

אתם זוכרים את הטבלה של האמת האוניברסלית? זה נמצא מהצד השמאלי של האמת האוניברסלית, של לא נעים לי להיות זרוק ככה בבית בחוסר מעש, והכביסה והכל עולה על גדותיו. זה לא נעים, לאף אחד זה לא נעים. אז לא צריך שמישהו יבוא וישקף את זה ויצעק ויגיד 'גם אתה נופל עלי', לא צריך. הבן אדם עכשיו צריך עזרה. אבל כל הרעיון הוא כאן זה למצוא את הדברים בראש ובראשונה בתוכי.

עכשיו אנחנו מדברים מהצד המתגונן לא מהצד המתקיף;

מהצד המתגונן אם אמרו עליך שאתה עצלן, תהיה סמוך ובטוח שאתה לא עצלן. וכל דבר רע בכלל אי פעם שיגידו עליך, תהיה סמוך ובטוח שאתה לא שייך בכלל לזה, כי הנשמה שלנו היא חלק אלוק' ממעל.

וככה נאמר על יעקב. כתוב' למה יעקב פחד מעשיו? כתוב: "כי ירא אני אותו.." אומרים לו, תשמע, אתה הגעת לבאר, הרמת אבן כזאת גדולה שהרועים כולם ביחד לא יכלו להרים, מה אתה מפחד ממנו? אז לא דיברו על יעקב ספציפית, דיברו עליו ועל זרעו שזה כמו אריה נם ועשיו זה כמו כלב שהוא נובח, הוא עירני והוא נובח אז זה נראה כאילו זה חזק וזה נראה חלש, אבל זה אריה.

ועל זה נאמר "הן עם כלביא יקום וכארי יתגבר", אז אם זה נאמר זה אומר שלפני זה צריך להגיד ש"הן עם כלביא יקום", הוא יקום לעתיד לבוא, הוא יקום והוא יתגבר, זה אומר שעכשיו הוא ישן ועכשיו הוא ממש לא בפעולות של גבורה אבל זה לא אומר שהוא לא אריה. אריה ישן זה לא אומר שהוא לא אריה אז עכשיו אתה בא לאריה ואתה אומר לו: אתה יודע, אתה נראה כמו חתול. בסדר, אז אני נראה כמו חתול, אז זה הופך אותי לחתול?

אז אתה בא לחלק אלוק' ממעל ואתה אומר לו: אתה עצלן. בסדר, אני מבין למה אני נראה לך עצלן, אבל אני לא עצלן.

אז בראש ובראשונה, קודם כל כדי שנרגיש טוב עם עצמנו, אבל גם להשליך את זה על הזולת, הרעיון הוא להשליך את זה על הזולת כדי שאנחנו לא נגיד את זה לבן אדם אחר. אל תגיד משהו רע על עצמך וגם לא על מישהו אחר וגם אל תאמין אם אומרים משהו רע על עצמך או על מישהו אחר.

זה הרעיון של קבלת לשון הרע. אנחנו לא מקבלים לשון הרע. ולמה? כי באמת באמת אנחנו באמת טובים רק, אנחנו לא מנותבים, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם המציאות, לא מבינים למה נולדנו פה, מה התכלית שלנו? מה הייעוד שלנו? מה הכלים לעשות את הייעוד שלנו? מי הרב שלנו? מי המחנך שלנו? מי הרועה צאן שלנו? לאן אנחנו הולכים? אין, הכל הלך.

אז נולד כאן אדם כ"כ יצירתי, עם יכולות ופוטנציאל אדיר, אבל הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. ורואים את זה. כשאנחנו היינו חילוניים ורצינו להיכנס לאוניברסיטה, אתה אומר' אם אני אכנס עכשיו לאוניברסיטה אני אהיה משהו, אני לא יודע מה אני רוצה להיות. מי אמר שאני רוצה להיות מהנדס? אולי אני רוצה להיות אומן? אבל באומן אין כסף אז אני חייב להיות מהנדס. וככה אתה עומד איזה שעות או שנים או לא יודע כמה זמן לפני שערי האוניברסיטה ואתה אומר' אני לא יודע למה להירשם. למה שאני ארשם יגידו' אהה, זה אתה? אתה מוהנדס? אתה אומר' אני לא רוצה להיכנס לקטגוריה הזאת. וזה ככה על כל דבר.

לכל אחד יש את הניגון שלו -

אז בראש ובראשונה קודם כל תשחררו את עצמכם מכל תיוג כי באמת באמת האדם הוא אין סופי והוא יכול לעשות הכל. יש אנשים שנולדו בעלי כישרון [דברי הרב נווה: אנחנו דיברנו על זה, אני עשיתי לזה הקלטה] אבל בעלי הכישרון לא מקבלים שכר על הכישרון, הם נולדו כדי להזכיר לכל בני האדם' יש לכם את זה, רק תלמדו, תלמדו ממנו, הוא ילמד אתכם. הוא שר, תשיר, אתה לא חייב לשיר כמוהו אבל תשיר. תנגן, אתה לא חייב לנגן כמוהו אבל תנגן. בעל הכישרון שינגן כישרון אבל תנגן. מי אמר שהניגון שלך יהיה יותר טוב או פחות טוב, זה שלך.

[דברי הרב נווה: אנחנו קוראים עכשיו את כל הסיפורים לקראת ראש השנה, אנחנו מתכוננים לראש השנה]. הבעש"ט היה דואג תמיד שיהיה בעל תוקע שהוא תוקע מושלם ומוציא את כל ה-101 קולות ומכוון וכו'. ככה הוא נהג בבית הכנסת שלו, פעם אחת הוא היה צריך לגלות אז הוא גלה, הגיע ושאל בבית הכנסת 'מי פה הבעל תוקע' ואמרו לו. זה היה יום לפני ראש השנה, אין לך עכשיו יותר מדי זמן לשנות אותו. טוב, תוציא את השופר, אני רוצה לשמוע. אז הוא מוציא איזה שופר קטנטן, חצוצרה כזאתי שמוציאה קול ציפציף כזה, והוא תוקע וזה בכלל לא דומה ל-101 קולות שלו, הוא מוציא משהו. ואז הוא אומר לו 'יופי זה מושלם'. והשמש שליווה אותו אמר לו: הרב, זה אפילו לא דומה. אז הוא אומר: אבל זה התקיעות שלו, זה הלב שלו נמצא שם, זה הניגון שלו, אל תיקח לו את זה.

וזה מגיע עד לרמות שיש סיפור שה'בן איש חי' מספר (כדי שאתם תבינו מה זה ניגון של בן אדם); הגבאי של בית הכנסת פוגש ברחוב אדם אנאלפבית שלא היה מגיע בכלל לבית הכנסת ואומר לו: תשמע, למה אתה לא מגיע? אנחנו כולנו יהודים פה, זה ההצלה שלנו, זה התיבת נוח, תבוא. אז הוא אומר לו: אני אגיד לך את האמת, אני אנאלפבית, אני מתבייש, כולם ידעו שאני לא יודע לפתוח סידור. מה אכפת לך? תשב בשורות האחרונות, תשמע, אתה יהודי, אתה צריך לשמוע תפילה. מן הון להון שכנע אותו, אז הוא מגיע ל'תפילת שחרית' רגילה ובבוקר ב'תפילת שחרית' בחלק הראשון כתוב: "אלה ואלה נשרפים בבית הדשן". עכשיו, זה נשמע לו כמו משהו טוב אז הוא חושב שזו ברכה, חוזר הביתה, אומר לילדים' בואו, בואו, מברך אותם: "אלה ואלה נשרפים בבית הדשן". טוב, ככה הוא החליט לאמץ את זה, להכניס את זה ליום שבת, כל הזדמנות שהוא מברך, זה מה שהוא מברך. יום אחד מגיע איזה אדם ואמרו' אין איפה לארח אותו, שאלו אותו: אתה יכול לארח אותו? כן בטח. הבן אדם הזה היה רב, התארח אצלו בשבת. הולכים לבית כנסת, חוזרים, הוא עושה כהרגלו, מזמין את הילדים שלו, אומר: אלה ואלה נשרפים... הרב אמר לו: תגיד לי מה אתה עושה? אז הוא אומר לו' אני שמעתי את זה בבית הכנסת תוך כדי תפילה, החלטתי להגיד את זה לילדים שלי. הוא אומר לו: אתה לא יודע מה אתה אומר, ואתה בור ועם הארץ, והוא הסביר לו מה הוא אומר והוא נבהל מזה, והוא החליט לשנות את זה וכל מיני דברים כאלה. טוב, הלכו לישון. בלילה הגיעו לאותו רב ואמרו לו: מה עשית? בשמיים שינו לו את זה לברכה, ואתה עכשיו הפכת לו את זה כי אתה באת.. רגע, מה עשה הקב"ה בינתיים כל הזמן הזה? שרף את הילדים שלו? אתה רואה שהבית שלו מבורך, הוא מארח אותך, לא אתה מארח אותו. הוא אומר לו' אתה לא תשלים את שנתך, והוא לא השלים את שנתו.

אז כשיהודי או מישהו עושה משהו אל תיגע לו בזה זה הניגון שלו, מה אתה נוגע בזה. אז הניגון שלך כל עוד הוא שלך הוא מושלם, הוא לא צריך להישמע לכולם יפה, זה ניגון שלך, הוא שלך, אתה מחובר אליו? זה מושלם, מהשמיים מקבלים את זה. אז כשהבעש"ט בא, הוא שמע את הצפצוף הזה אז הוא לא אמר אני לא מורגל בזה, זה לא בסדר, הוא צריך לשנות את התקיעות שלו בשבילי כי אני מורגל לתקיעות אחרות. לא, ככה אתה תוקע? אתה מורגל בזה? בסדר גמור, זה שלך.

כמה זה חשוב העניין הזה של לא לשנות את העולם בשבילי ולנסות להבין שלכל אחד יש את הניגון שלו ולהשאיר את הניגון הזה.

סיכום עד כאן;

אז חלק מן העניין במגננה הוא להבין' יש לך ניגון, ואל תדאג, אף אחד לא יכול לגעת לך בניגון שלך, ומה שאתה, אף אחד לא יכול להצמיד אליך רף, לעולם. אז אל תהיה במגננה. באותו אופן גם אל תצא במתקפה כי כל מה שאתה מנסה להצמיד בכוח לבן אדם אחר כדי לפגוע בו גם לא שייך.

מה נשאר בתוך הבית? לכבד אחד את השני. לכבד את הניגון אחד של השני.

מה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות לחבר שלו? להשאיר אותו מחובר לעצמו.

ברגע שאתה רואה שהבן זוג שלך יוצא מעצמו, לא משנה מה הוא אומר, סליחה על הביטוי, מתחיל להתחרפן? לא משנה איך הוא מתחרפן, ישר תחבר אותו בחזרה לעצמו. הוא לא רוצה? זה הקטע שלו כרגע? להסתער? בסדר, שיסתער, אבל אתה אל תסתער, תישאר אתה במקום שלך שבו אתה עדיין מחובר, ושום דבר ממה שהוא יגיד לא ישנה אותך. מה זה משנה מה הוא יגיד או מה הוא יעשה, זה ישנה אותך? שום דבר ממה שיגידו עליך לא ישנה אותך - לא ישנה את המהות שלך, המהות שלך לא תשתנה, אתה חלק אלוק' ממעל, ועדיין הקב"ה מצפה לך והוא עדיין מצפה ממך שאתה תראה את ההתנהגות האלוקית הזאת. זה לא אמור להשתנות.

המטרה של השיעור הייתה להסביר קודם כל שנהיה בטוחים ביציבות שלנו. יש לאדם קצת חוסר בטחון והוא מנסה לקנות אותו בתקיפות, בתוקפנות. לעולם אל תנסה לקנות את המקום שלך בעולם. המקום שלך כבר קיים בעולם מעצם העובדה שאתה נולדת, אתה לא צריך לקנות אותו.

עכשיו אנחנו רואים בבחירות - כל אחד עושה לעצמו רשימה מה הוא תרם למדינה, ואיך הוא עשה, ואם הוא לא היה בתפקיד שלו העולם היה חרב. העולם היה ממשיך אתך או בלעדיך. זה שאתה בא, זה יפה מאד. אתה רוצה להגיד מה אתה עשית? מצוין, תגיד, אין בעיה, אבל לא על חשבון מישהו אחר. זה לא צריך להיות על חשבון מישהו אחר. ותראו את כל מסע הבחירות הזה וזה שלפניו, זה הכל הכפשות של מישהו אחר. בשביל מה אתה עושה הכפשות של מישהו אחר? זה לא נכון. לכתחילה כל מה שאתה תגיד זה לא נכון. אתה רוצה להגיד מה אתה? אתה יכול להגיד מה אתה. אתה יכול להגיד: אני אדם כנה, אני אחראי לביטחון עם ישראל, אני מודאג, יצאתי במאמצי אומץ שלאף אחד לא היה מושג עליהם. אני טוב בלחבר את הנשיאים, תגיד, אין בעיה, תגיד רק במה אתה טוב, אל תדבר על מישהו אחר.

אז אותו דבר בתוך הבית – אם אתם תממשו את הדבר הזה, רק את החוק הזה, זה יעשה לכם בית יציב. וגם את הילדים צריך לחנך ככה כי הילד חוזר' אבא, אמרו עלי בבית ספר ככה. נו אז מה אם אמרו, אז עכשיו צריך ללכת מכות? וצריך להלשין? וצריך לעשות לובי? וצריך לעשות שיימינג ולעשות על זה עכשיו וואטסאפ ופייסבוק? אתה לא צריך. אז מה אם הוא אמר את זה אז זה ישנה אותך? מה שאמרו עליך יזיז משהו ממה שאתה?

• אז בראש ובראשונה בית צריך יציבות, וחלק גדול מהיציבות זה לא להיכנס לא למגננה ולא למתקפה.
• דבר נוסף - חלק גדול מאד מן היציבות של הבית זה עצם העובדה שאנחנו מבינים שאנחנו חלק אלוק' ממעל.

[דברי הרב נווה: עכשיו אני רוצה להסביר כאן נקודה מסוימת. כמטפל בזוגות 29 שנה, ראיתי אנשים שהיו נשואים והתגרשו ואח"כ אלה שבאו באו אלי בנפרד כגרושים, נהיו אנשים אדירים, ואני רואה איך הבן זוג שלהם, בגלל שלא הייתה לו סבלנות להאמין בבן זוג שלו, פספס אותו. אני אומר לכם' יש לי פה תלמידים ותלמידות מלאכים, אנשים שממש בנו את עצמם אחרי הגירושין, אחרי הכל, והיום הם אנשים לעילא ולעילא, ופתאום הבן זוג מסתכל ואומר' תשמע הרב אולי עשיתי טעות. ברור שעשית טעות. אם היית קצת סבלן והיית מאמין ואתה היית רואה את הבן אדם הזה כ"כ משתפר, כ"כ נעשה מלאך, אבל בגלל שהיית לחוץ באותו רגע כי הוא לא היה מה שאתה רצית, אז טרחת לגרש אותו].

אז כאן אנחנו עוברים למקום אחר. קודם אנחנו דיברנו שסור מרע – קודם כל לא לקבל, לא על עצמך ולא על אחרים שום לשון הרע. כל דבר רע שיגידו הוא כולו שקר אז אין טעם בכלל לדון בזה. כשאנחנו מדברים על יציבות אז צריך להאמין שאנחנו חלק אלוק' ממעל וה- fertilizer, הדשן, אם אתה שם עכשיו על זרע משהו כמו שאתה שם דשן ומים, על החלק אלוק' ממעל, הדשן והמים שלו זה אמונה.

[דברי הרב נווה: זו נקודה שאנחנו לא עושים אותה בזוגיות וחשוב לי היה להגיד לכם את זה];

עניין האמונה בחלק אלוק' ממעל -

אין בזוגיות 'אני מאמין בך', אין את זה בזוגיות, לרוב הזוגיות לפחות, לא נהיה טוטאליים, של לבוא ולהגיד' תשמעי בת זוג שלי, התחתנתי איתך, עכשיו, אני לא יודע מה ילד יום, אני יודע מה יהיה בעוד עשר שנים? מאיפה אני יודע איך נהיה עוד עשר שנים, אולי עוד עשר שנים נריב? אבל כל הרעיון כאן זה להגיד מתחת לחופה 'אני מאמין בךְ' או 'בךָ', זה לא משנה זה הולך לבן זוג. אני מאמין בך, מהרגע הזה אתה בהתפתחות כי אני מאמין בך, אני אשקה את זה, אני אוודא שזה רק הולך ומתפתח. כי אם לא אני לא מבין למה אנשים מתחתנים, זה סוג של רולטה, ומכיוון שזה רולטה, אתה מהמר, אתה אומר' בסדר, התחתנתם בני 22, בני 25, 30, מאיפה אתה יודע איך הוא יתנהג בגיל 40 ובגיל 50? מאיפה אתה יודע מה יצא? איזה תסביכים? איזה מחלות נפש? איזה שטויות יצאו? מאיפה אתה יודע? זה הכל הרי הימור של מה יקרה בעוד חמש שנים.

אבל יהודי הוא לא מהמר. יהודי אומר' אני מתחתן עם חלק אלוק' ממעל, עכשיו זה תלוי בי לגדל את זה. אז מה ההבדל בין זה שמישהו בא ואומר לך' קניתי לך שתיל, יש לך כאן עכשיו שתיל, שתיל קטן של עץ של זית. אז אתה אומר' מאיפה אני יודע מה יקרה אתו בעוד עשר שנים, אולי הוא ימות לי? אולי הזיתים שלו יצאו מעוותים? אז תשקה אותו, שים אותו, תשתול אותו, תשקיע בו, תרסס, תעניק לו, למה שיגדל עקום?

אז אותו דבר – אנחנו חלק אלוק' ממעל, זה זרע אלוקי, עכשיו תשקה את זה אבל ההשקיה הכי גדולה היא באמונה. [דברי הרב נווה: מה אנשים עושים היום? אני אגיד לכם את הגועל הנפש שקורה היום בחוץ שאני לא מסוגל להכיל אותו. אני מתייחס לכל יהודי כאילו זה הילד שלי או הילדה שלי. וכשבאים להתחתן, כל מי שבא להתחתן, כל מי שאני מציע, אני לא מציע בגלל שאני איזו פולנייה שמתה לחתן, זה לא מעניין אותי מי יתחתן עם מי אבל ברגע שאתם באים ואתם אומרים לי' אני רוצה להתחתן, אני חושב על זה כאילו' אוקיי, אם הוא היה הבן שלי, אני הייתי מחתן אותו איתה? או הפוך, אם היא הייתה הבת שלי, אני הייתי מחתן אותה איתו? איך אני מסתכל על זה? אני מאמין בהם כי אני יודע מה זה חלק אלוק' ממעל.

מה מטריד אותי? אני שואל את עצמי אם הוא יאמין בה או אם היא תאמין בו. אבל איך הם פונים אלי? לא, תגיד לנו אם זה יהיה בסדר. אני לא יכול להגיד אם זה יהיה בסדר, זה תלוי בך. אם אני נותן לך עכשיו עץ של זית ואני אומר לך' שתול אותו אצלך בחצר, אני יכול לנבא אם זה יהיה בסדר או לא יהיה בסדר? תשקה יהיה בסדר, לא תשקה לא יהיה בסדר, אבל אני נתתי לך עץ בריא.

אז כל העניין זה שבמידה מסוימת זה בידיים שלנו, ואתה כן אחראי על העתיד. ועוד פעם אני אומר' זה עניין של להאמין, להאמין בבן זוג. לא לחכות שאתה אומר' טוב, התחתנתי, עכשיו בוא נראה. היו לי חששות לפני זה, עכשיו בוא נראה אם זה התאמת או לא התאמת. או שעושים את כל הבדיקות המקדימות לפני זה לראות אם הוא שפוי ואם הוא מוצלח ואם הוא בסדר, ואם יש לו משכנתא.. הוא יכול לבוא גם בלי כלום. ואם אתה תאמין בו ואתה תגיד לעצמך' אני לוקח את זה כפרויקט ואני הולך עכשיו להאמין בזה חבל על הזמן, הוא יצא 'רבי עקיבא', הוא יצא 'רבי עקיבא'. זה לא תלוי בכלל מה אתה מקבל בתור התחלה.

לכן כל החשבונות ההתחלתיים מיותרים לגמרי, כל השאלות שאתם שואלים אותי זה מיותר: הרב זה יהיה בסדר? איזה מזל הוא? אתה מכיר את האמא שלו? מיותר. תקלטו, זה אדם, הוא יהודי, זה חלק אלוק' ממעל, אין לו גבול, אין לו גבול, הוא יכול להגיע ל'אין סוף', עכשיו תלוי בכמה אתה מאמין בו.

מידי פעם כשאני הולך לרב או לכותל אז אני יושב בכותל, יש שמה צדיקים שצריך לאתר אותם אז אני בא, אני יושב לידם והוא אומר לי: תשמע, אני חי עם אישה לא רק שלא מאמינה בי, היא משפילה לי את הנשמה. אז אני אומר לו' אבל איך אתה מוצלח מבחינה רוחנית? אז הוא אומר' אני מסתיר את עצמי, אני נאלץ להסתיר את עצמי ממנה. כאילו, כמעט כמו לתת מים אחרונים ל'סטרא אחרא', שהיא תתנפל על זה. זה איום ונורא אבל מסכנים, יש כאלה שזה הגורל שלהם, הם יודעים. מגלגולים של 'רבי חיא', של 'רבי יוסי הגלילי', של כל מיני כאלה שהיו להם נשים רעות. אבל זה לא הנכון לגדול ככה].

הנכון הוא לגדול כמו 'רחל' ו'רבי עקיבא' – ש'רבי עקיבא' היה כלומניק; לא כלכלה, לא יופי, הוא היה קירח, לא השכלה, הוא היה אנאלפבית, הוא גם לא היה דתי בכלל. הוא אמר: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר". רועה צאן. מה בת של תלמיד חכם ואיש חסד כמו 'כלבא שבוע' (זה לא היה השם של אבא שלה, זה כינוי שמישהו היה נכנס אליו כמו כלב, היה יוצא שבע), מה לך ולו? מה לך ולו? תגידי' מה לך ולו? אם זה סיפור אהבה, תגידי שהוא היה יפה, הוא היה צעיר, היה הרפתקן, היה אמיץ, שהגמרא תגיד מה מצאת בו. היא לא אומרת; לא נלחם עם אריה, לא הציל אותה ממוות, כלום, שום דבר. לא נראה, לא מוסבר לפי הגמרא למה היא התאהבה בו בכלל, לא מוסבר. ממש פלא גדול מאד מה שקרה שמה. בסרטים אתה יכול להגיד' אני לא יודע מה, עבד של אבא שלי הציל אותי, או הוא איזה חתיך מיוחד, או הוא מתייחס אלי.. כלום, שום דבר, לא היה שם שום דבר.

כל הרעיון של רחל, וזה מובן, מי שמבין את ההלך רוח היהודי ואת הראש של הגמרא, מבין שזאת הייתה אישה שרצתה לעשות לשם שמיים והיא אמרה' אני בכוח הנשי היהודי שלי אקח את הזִבְּלָה הכי גדול ואני ארים אותו לאין סוף. כן, ככה זה. הגדולים שבגדולים רושמים את זה בספרים שלהם אבל אתה יכול להגיד' אבל מאיפה אתה יודע? זה לא רשום באף מקום, מאיפה אתה יודע? אבל כולם רשמו את זה, כולם רשמו שזה היה ההלך רוח שלה כי לא היה לה שום רצון לקבל לעצמה.

הגמרא מספרת שהיא לא נתנה לה כלום, כאילו' העולם לא נתן לה כלום משל עצמה. אתה יכול להגיד' טוב, יהיה לי חייר מהיופי שלו, יהיה לי חייר מהכסף שלו.. כלום, שום דבר, זה לא היה נראה, כאילו לא היה ממנו שום דבר. וזה היה נראה ממש אישה שהולכת לעשות מסירות נפש, היא בחרה אותו ואומרת' אוקיי, כל מה שאומרים עליו אני אדע להרים אותו לאן שצריך להרים אותו. וככה היא עשתה. לכן הוא אמר: התורה שלי ושלכם שלה היא. וזה בזכות אישה שהאמינה. אבל זה לא שהיא האמינה ב'רבי עקיבא', צריך להיזהר גם עם זה שאתה אומר' אולי תאמינו בי או תאמין בו או תאמין בה, זה אפילו לא להאמין בבן אדם, אנחנו מאמינים בצלם אלוק', בחלק אלוק' ממעל, אנחנו מאמינים באלוקות.

עכשיו, אלוקות צריכה דשן כמו כל דבר אחר. זה אלוקות, זה קפסולה, אנחנו קפסולה של אור. אבל ברגע שאתה בא לקפסולה של האור ואתה משקה אותה באמונה ואתה משקה אותה באהבה ואתה משקה אותה בתמיכה, ואתה משקה אותה בנוכחות, ואתה משקה אותה בתשומת לב, למה שהיא לא תגדל? למה שהיא לא תגדל? זה מגיב לזה.

צמח מגיב למים, מגיב לדשן. מה הוא עושה? על ידי התפתחות של תא ועוד תא ועוד תא, ותוספת תאים ויציאה לעבר האור, הוא מפתח את עצמו. אוקיי, כל דבר אחר שעושים אותו, ואפילו גבישים - איך עושים תהליך של גידול גבישים? אז אתה מוסיף מינרלים מתאימים, והם יודעים לעשות קשרים כימיים והם מגדילים את עצמם. אז עושים תהליך של גידול גבישים, אפשר לעשות עם גבישים דברים מדהימים, ממש, אפשר לפסל איתם.

חלק אלוק' ממעל הוא זרע, הוא זרע של אור. אוקיי, למה הוא מגיב? מה המים שלו? כמו שאמרנו: אהבה, אמונה, נוכחות, תשומת לב, לא לקבל את התדמית השלילית שהוא זורק על עצמו. פשטות, לא כזה מסובך רק צריך לעשות את זה פשוט אבל היופי לעשות את זה על הבן זוג והיופי לעשות את זה על הילדים.

כל הקושי זה שנלחמים בדימוי עצמי נמוך. אתה אומר אפילו לילד שלך' אני מאמין בך, אולי תעשה.. הוא אומר' לא, אבל אני לא אצליח.. אז תגיד לו ואפילו לפעמים צריך לקחת אותו; נניח שאתה רוצה שהוא ינגן בחליל, והוא אומר' החלום שלי זה לנגן בחליל, אז אתה אומר לו' מה הבעיה, אז בוא ננגן בחליל. לא, יש לי שתי ידיים שמאליות. אומר לו: לא, אין לך ידיים שמאליות, בוא אני אתן לך שיעורים פרטיים. אז אני מתבייש, בסדר, אני אהיה איתך בשיעור הראשון, בוא נעשה את זה ביחד. כאילו בהתחלה ממש להיות אתו אפילו פיזית, ואז לעבור, תשמיע צליל, בוא, אני שומע, אז הוא משמיע צליל יעני זיוף של הלייף, בסדר, לא לשפוט את זה ולהגיד לו' אז תשמיע עוד צליל ועוד צליל ואח"כ להראות לו סרטון ביוטיוב ותחקה את זה ועוד פעם, ואמא פה ואבא פה.

הוא קולט, לא שאתה ניג'ס, הוא קולט שאתה מאמין בו והוא ימשיך כי הוא קולט שיש מישהו שמחכה ומאמין לו. לא מצפים ממנו, אני לא מצפה ממנו לכלום. אם הוא ירצה לעזוב שיעזוב, לא אכפת לי אבל רק להגיד לו: רק אל תגיד לעצמך שאתה כישלון. רק אל תגיד את זה. אני אעמוד פה עד שאתה תפסיק להגיד שאתה כישלון. תוציא מצדי 'השפן הקטן' ותמכור את החלילית, אין לי בעיה, אבל תוציא את זה. ואז הוא מבין שזה שנמצא לידו, מאמין בו, לא בן אדם שמנג'ס. אתם מבינים את ההבדל? יש הורים שמנג'סים לילדים שלהם' לך תלמד חלילית, לך תהיה כישרון כי אתה צריך להיות כישרון כי אתה צריך להוציא תואר. אני לא מצפה ממנו אני רק מצפה שהוא לא ייכנס לדימוי עצמי שלילי.

אז למשל' כל אלה שמתים מפחד מלהתחתן או מתים מפחד מלהמשיך את הזוגיות שלהם כפי שהיא או בכלל כל סוג של תקיעות, ההוראה היא לעבור לאמונה. תתחיל להאמין בזה כבר ותתחיל להאמין בעצמך מתוך זה שאתה מבין שאתה חלק אלוק' ממעל. כי גם אתה צריך לתת לעצמך גם כן קצת דשן. תאמין גם כן קצת בעצמך, אתה לא כזה שלילי, אתה בכלל לא שלילי אז לא שייך להגיד עליך שום דבר שלילי.

מה כן צריך לעשות? לעשות. Just do it. ברגע שאתה תתחיל לעשות, אתה פתאום תראה איך נפתחים כל מיני דברים שאתה תגיד, אוקיי, זה סיעתא דשמיא, אני רואה כאן דברים שזה לא רגיל לי.

[דברי הרב נווה: אני מספר לכם דברים אישיים על עצמי אבל לא אכפת לי, כבר אין לי אישיות, הכי כייף. אני למדתי קונג פו עם כל השטויות של הילדים הקטנים וכאלה, חזרתי בתשובה ואמרתי, טוב, ניישם את זה על בלט, נראה אם אני יכול ללמוד בלט. ככה איך שאני, ככה עם הבגדים והנעליים והכל, אמרתי בוא נראה.. זה היה לראות היפופוטם רוקד, אבל אמרתי, אין, אני לא מוותר.. לקחתי סרטון של בריג'ניקוב שהוא עושה איזה כמה תנועות של הסיבוב שלו ודברים כאלה. לא היה שום קשר לחן שיש לו ולי. שום קשר. אבל עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שהרגשתי חן. בחוץ מי שהיה מסתכל עדיין היה צוחק, זה עדיין היה נראה היפופוטם אבל אני הרגשתי חן, אני הרגשתי שאני עושה את התנועה טוב. אתם מבינים את ההבדל? זה כאילו' בפעם הראשונה אתה מרגיש' אתה מרגיש שאתה מרושל, עזבו מה אנשים אחרים, לא מעניין אותי מה אנשים אחרים אומרים, אני לבד בחדר אבל הרגשתי שאני קלמזי, אבל כשלא הרגשתי שאני קלמזי, אמרתי' אוקיי, וואלה. זה הבדל גדול מאד].

אותו דבר, נניח שאתה מתחיל לצייר. אז בהתחלה אתה בעצמך נבוך מעצמך' מה, איזה ציור יצא לי, זה לא יצא ציור טוב ודברים כאלה. באיזשהו שלב אתה כן מתחבר למכחול ולצבעים ולדברים האלה ואתה מוציא ציור. עכשיו, אם מישהו יבוא ויגיד' תגיד, איזה ציור אתה הוצאת? זה כבר לא מעניין אותך. זה אני הוצאתי ציור, אני מחובר לציור הזה.

למשל אדם שמתלבש - אז יש כאלה שמעירים לו' מה, איך אתה מתלבש, או איך את מתלבשת ודברים כאלה. מי שבאמת לא מחוברת לזה, היא נבוכה מזה. מי שמחוברת לעצמה, לא שמה על מי שאומר עליה משהו. אני מחוברת לזה, אני מרגישה טוב עם עצמי, תתפוצצו. אז ככה זה צריך להיות על כל דבר. זה לא צריך להיראות יפה לסביבה, זה לא צריך לעמוד בתחרות. זה העניין. אתה צריך להרגיש טוב עם זה. אתה מחובר לזה, זה שלך, זה הניגון שלך.

נסיים במשהו אחד אחרון בהקשר הזה;

אנדראה בוצ'לי יצא במקביל לפברוטי ולשלושת הטנורים ודברים כאלה והביקורות עליו היו רעות מאד. אפילו שהוא היה עיוור והכל לא ריחמו עליו, היו ביקורות רעות מאד; הוא לא מסוגל לעלות לצלילים גבוהים, הוא מזייף בזה ודברים כאלה והוא רק הלך וגדל. רק הזמינו אותו עוד ועוד הזמינו אותו. דרך אגב עד היום הוא נחשב למאד מפורסם כמעט כמו שלושת הטנורים. וכמה שהביקורות היו רעות, הוא מצליח יותר. אז אמרו לו' תגיד, אתה לא רואה את הביקורות? אתה לא קורא אותם? אנשים לא אומרים לך? אז הוא אומר', אני קורא, אני רואה, אבל אני מרגיש טוב עם השירה שלי. כשאני שר אני שר, נעים לי לשיר, טוב לי לשיר. אני לא performer, אני לא מסתכל על הקהל, אני לא יודע מי נראה מולי, אני לא רואה את התגובות שלהם. אני לא רואה מי קם לכבודי, לא קם לכבודי, מוחא כפיים, לא מוחא כפיים, זה לא מעניין. הוא עיוור דרך אגב למי שלא מבין למה אנחנו מתכוונים. הוא עיוור, הוא זמר אופרה עיוור. הוא אומר' אני שר.  

אז אנשים מרגישים אותו. ועד היום הוא ממלא אצטדיונים, שלושים אלף איש, חמישים אלף איש, הוא בא, הוא שר, ככה אדם צריך להיות. תבוא תשיר, זה לא חשוב אם יש לך קול יפה אין לך קול יפה. לשלמה ארצי יש קול יפה? לגידי גוב יש קול יפה? לברוס ספרינגסטינג יש קול יפה? זה קולות צרודים אבל הם שרים. מה אכפת להם מה אנשים אחרים עושים? מי שמתחבר מתחבר, מי שלא לא.

דברי הרב נווה -

מחילה שאני לא מביא דוגמאות מהעולם החרדי, אתם פשוט לא מכירים, מה אני אגיד? אבל האמת היא שלמשל אצלנו זה לא קורה. למשל, כשבעל התניא הוריד את ארבע בבות, זה לא מה שנשמע היום השם יעזור. היום זה אפילו לא קרוב, זה לא דומה, זה לא ארבע בבות, שתדעו, זה לא הניגון המקורי. הניגון המקורי זה הניגון שהיה ווקאלי, זה לא היה עם אמצעים, זה היה ווקאלי והניגון הווקאלי הוא אחרת לגמרי. מי שבעל רוח הקודש שומע את ניגון הארבע בבות. הוא הוריד את מה שהוא שמע, זה לא שהוא המציא משהו, והוא ניגן את זה בפה שלו, איך ידעו?

'בעל הסולם' כתב ששים שירים והוא שר אותם והלחין אותם. שישים שירים, והוא לא היה מוזיקאי. ואם אתם תשמעו את הקול של בעל הסולם, יש לו קול צרוד ונורא זקן ומרוחק נורא. לא נעים לשמוע את זה אפילו. או של 'הרב ברוך אשלג', של הבן שלו. (יש באינטרנט שירה שלו, שירה שלמה). או הרבי מלובביץ' - שמעתם אותו שר 'צמאה לך נפשי'? אז זה לא טנור, זה לא פברוטי. הוא לא משמיע צלילים מסתלסלים והוא מושך את הטונים וחצאי טונים, הוא שר עם כל הלב אבל אתה שומע, אתה מהופנט מזה, אתה אומר' אני לא רוצה לצאת מזה. עכשיו, אתה תנסה לשמוע שיר אחר מהוקצע, אתה אומר' אני לא רוצה לשמוע שיר אחר מהוקצע, אני רוצה לשמוע אותו כי אתה קולט שהוא בעולם שלו. אתה קולט' הוא שר 'צמאה לך נפשי'. הוא שם, הוא שם, הוא מונח שם.

אז כשאתה רואה את זה אז השיר נהיה משמעותי, וזה שלו אז מישהו אחר יגיד לו' תגיד, עשית הכנה, עשית חזרות לפני שאתה מופיע לפני אנשים? אתה ידעת שאתה הולך לשיר 'צמאה לך נפשי'? אז אם אתה תביא עכשיו ביקורת אומנותית, מה הוא יגיד עליו? מה הוא יודע להגיד עליו? תביא ביקורת אומנותית לשירה הזאת, מה הוא יודע להגיד עליו? אבל זה שלו, וזה משפיע עליו, עד היום כולם שרים את זה. אתם צריכים לראות, ראיתם פעם סימפוזיון של אלפים שרים 'צמאה לך נפשי'? אלפים שרים את זה ביחד אתו, מנגנים את זה ביחד אתו.

אז זה שלך, זה הניגון שלך, לא שופטים את זה. והוא לא סופר אף אחד. רואים שהוא לא סופר אף אחד כשהוא שר. הוא שר לבורא, הוא לגמרי שמה. עכשיו, הוא שואל את עצמו' יש לי קול יפה, אין לי קול יפה, מעניין איך זה יוצא, באיזה טונים? אבל הוא שר. כולם רואים שהוא שר.

הנקודה היא להאמין במישהו אחר. גם אם אתה רוצה להוציא ממנו משהו, אתה לא צריך להוציא ממנו צליל יפה. לראות את כל הגוט טאלנט הזה זה עוול ממש. זה עוול לילדים כל התחרויות האלה, זה עוול ממש, לא לראות את זה. זה אנשים מיוחדים שהקב"ה שם אותם ככישרון, אבל זה לא מייצג. ואם אתה תשיר את אותו שיר אבל אחרת, זה הופך אותו לפחות משמעותי? שיר או עשייה מקבלת את הקדושה שלה בגלל המשמעות שזה עובד עליך, לא מעצם העובדה שאתה הוצאת אותה החוצה. אתה יכול לעשות את זה הכי יפה אבל זה לא עושה כלום בעולם.

כשהרבי מלובביץ' אומר "כן בקודש חזיתיך" הוא חזה אותו בקודש.