זוגיות

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 14/8/19

סוד הזוגיות – 'מעשה הכרובים במקדש' כמשל לזוגיות מושלמת

כאמור, אחד הדברים שהם לא ברורים לאדם זה ההישג הנדרש שהוא צריך להשיג אותו בזמן שהוא חי. מה הכוונה ההישג הנדרש? כאילו, מה רוצים ממנו. הרי לכל אדם, לכל אדם שהוא בעל מקצוע - יש לו הישג נדרש מסוים; אדם צריך נניח לייצר משקפיים אז הוא מייצר מאה משקפיים ביום או לפי הזמנה. ואדם שמייצר כסאות או נגר אז הוא מייצר, נותנים לו את הרהיטים והוא מייצר עפ"י הזמנה. וככה קבלן מייצר בתים, ככה כל אחד מייצר משהו, וכביכול לא ברור מה אדם צריך לייצר בסוף הזמן, מה ההישג הנדרש שלו, מה מתבקש ממנו להביא בסוף הזמן לקב"ה. זו השאלה הגדולה.

ולצערנו זה לא כ"כ מדובר, אפילו לא בישיבות, כי לגביהם לצערנו מהגלות, יש לנו עדיין תורה גלותית, אז הלחץ שלהם היה פשוט להציל את הספרים וללמוד אותם אז ההישג שלהם הוא מאד השכלתי, מה שנקרא 'בוא נלמד תורה'. אז בסדר אבל התורה מורה למשהו. תורה זה לא ספר של סתם נתונים. סתם נתונים אז אפשר לתת לך כל סוג של נתונים ולהגיד לך תשב תלמד. אז זה לא סתם נתונים זה נתונים מאד חשובים והנתונים האלה למעשה מוציאים מן האדם את האלוקות שלו.

למעשה יש לנו שני הישגים: אחד זה קודם כל להתחבר לטבע הרוחני שלנו, להתחבר בחזרה לאלוקות שאנחנו. כי אנחנו לא סתם בריות ואנחנו בוודאי ובוודאי שלא תוצרים אבולוציוניים, ואנחנו לא באנו לכאן כתוצר מן הקוף, הפוך, אנחנו תוצר אלוקי ואנחנו מדברים בכלל במושגים של תודעה ואחת הבעיות המרכזיות שאתם תגלו, עוד מעט המדע עומד להתרסק בגלל שהפיזיקה מתרסקת, בגלל שהפיזיקה מתחילה לאט לאט לגלות שהעולם שלנו נמצא רק בתודעה. אז ממילא לא היה אבק כוכבים וגם לא היה מרק קדמוני, וגם לא היה ברק שפגע במרק הקדמוני כדי לעשות חומצות אמינו שיולידו שטויות של אבולוציה.

העולם נמצא בתודעה ויש דבולוציה אם כבר. יש קודם כל את האדם המודע ואח"כ יש את הירידה בעולמות כפי שבאמת היה בבריאה הרוחנית. הכל התחיל "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות", וזה לא המפץ הגדול אלא זה תודעה ולאט לאט היא השתלשלה כלפי מטה כדי להשלים את העולמות.

האדם עובר מסע בהסתר ומסע בגילוי -

לאדם שנמצא למטה יש מסע כפול – מסע בהסתר ומסע בגילוי והמסע בהסתר שלו גם בונה בו משהו. גם המסע שאנחנו עוברים אותו בהסתר וזה שאנחנו לא יודעים, זה גם לא תקלה ולא טעות, יש לזה גם כן חשיבות מאד מאד גדולה לעבור מסע בהסתר, ושמה למעשה מתפתחים הכוחות האלוקיים.

הכוחות שהם בגלוי - זה כוחות אנושיים. כל מה שהוא בגלוי והוא בחוש, אפשר גם למדוד אותו, אפשר לעשות לגביו רציונל. אבל הכוחות האלוקיים - מתבטאים רק בסתר. וכאן האדם צריך למעשה להתחבר לכוחות הפנימיים שלו, וההתחברות של זה נעשית על ידי הגות.

הגות זה דבר שאמרנו שקצת הלך לאיבוד. אדם הראשון נולד הגותי, ובכלל כל תורת הפנימיות היא תורה הגותית כי עניין ההגות זה התבוננות פנימית פנימה. ואנחנו רואים את זה שניתן על זה דגש כבר בבראשית "ויפקחו עיני שניהם" - אז אמרו חז"ל: נפקחו העיניים הגשמיות שלהם כי לפני זה הוא ראה מסוף העולם ועד סופו והוא והיקום היו אחד, הוא היה אישיות תודעתית וכתוב לאדם הראשון "לאו הוה ליה מהאי עלמא ולא מידי"- לא היה לו מהעולם הזה כלום. לא היה לו מהעולם הזה שום חומר אלא הוא היה תודעה. להבדיל אלף אלפי הבדלות כמו שאנשים נפטרים מן העולם ואז הם מתחברים להיות תודעה והוא הרי התחיל מגן עדן, הוא התחיל כבר מעולמות עליונים והשתלשל לעולמות התחתונים.

ההשתלשלות של עולמות התחתונים רק יצרו עולמות של הדמיה של גשמיות, כמו חלום. והזוהר אומר "עלמא הדין כחלמא דמי"- העולם הזה דומה לחלום ולכן יש תחושה של מוחשיות אבל באמת אין מוחשיות. [דברי הרב נווה: גם כפיזיקאי אני יודע את זה כשבחנו חלקיקים אלמנטריים, הם באמת לא קיימים. אין באמת חלקיק אלמנטרי שקיים. יש תופעה שמצביעה על משהו שמראה כמו חלקיק אלמנטרי אבל אין שמה חומר, אין שם גרגר שאתה יכול להגיד 'עכשיו אני תופס גרגר של חומר'. יש שם משהו שהוא יותר שדה אלקטרו מגנטי שנותן לך דחייה ותחושה שיש שמה חומר אבל אין שמה חומר.

ובכלל היום עם התאוריות החדשות של היקום ההולוגרפי הם לאט לאט מתחילים להבין שהיקום נמצא אך ורק בתודעה. הוא פרי הדמיון שלנו ותכלס אנחנו נמצאים במעין סוג של חלום, ב- state of mind שזה המראה שלו, ומה שאנחנו חושבים שזה גשמי הוא לא גשמי בכלל ויש לזה משמעות מאד מאד גדולה. זה לא שמישהו יכול לבוא ולהגיד 'לא הולכים עם זה למכולת', בוודאי שהולכים עם זה למכולת כי כל הרעיון של הנדידה בתודעה הוא קריטי, הוא חשוב מאד, וצריך לדעת ללמוד איך לנדוד בתודעה].

אבל כאמור, היה עניין של התדרדרות העולמות בכוונה כי יש עניין של ללמוד את העולמות בעיוורון, בהסתר כמו שאמרנו (תכף נדבר למה), ואז יש צורך לאדם להתחבר לצלם אלוקי שלו, לטבע הרוחני שלו ואז משמה לעבוד.

אז תכלס למעשה אם אנחנו מסתכלים על זה, יש שלושה שלבים:

• שלב אחד - הסתר ועיוורון, אובדן שליטה לגמרי, זה נקרא "אורות דתוהו".
• שלב שני - ההתחברות לעצמנו והשימוש בכישורים האלוקיים - יש את השלב של האדם מתחבר לצלם אלוקי שלו, לטבע הרוחני שלו והוא מתחיל להתחבר בכלל לעובדת היותו אלוקי, הוא נזכר בזה; חוזר לכישורים, לכלים של זה, יש לזה כישורים וכלים כמו כישרון. נניח שאדם הוא זמר אופרה והוא לא יודע שהוא זמר אופרה ופתאום הוא מגלה את זה במקרה. [דברי הרב נווה: היו לא מעט אנשים כאלה, לאחרונה פשוט הגיעו אלי כל מיני סיפורים כאלה של עניין של זמר אופרה – אדם שעשה חיקוי של זמר אופרה ושמע אותו אדם שהוא זמר אופרה ואמר לו' מה, אתה שר באופרה? אמר לו' לא, זה סתם צחוקים, אני סתם חיקיתי. אומר לו' תשמע, זה לא חיקוי, אתה יכול להוציא קול מדהים. ואימנו אותו ואימנו אותו והוא נהיה זמר אופרה]. ויש לא מעט אנשים כאלה שכביכול יש כישרון גלום בפנימיות וזה כביכול מתגלה לאחר מכן.

אז אותו דבר – יש בנו כישרון גלום ואנחנו צריכים לדעת להתחבר אליו ולהשתמש בו, להשתמש בכישורים האלה. אז זה החלק השני – ההתחברות לעצמנו והשימוש בכישורים האלוקיים.

• שלב שלישי – לפעול כאלוקות - זה ממש לעשות לזה שימוש. לעשות שימוש ממשי ואמתי בכישרון האלוקי. יש לזה פעולות, אנחנו צריכים לפעול כאלוקות.

אז אמרנו, זה שלושה שלבים: שלב של בנייה בהסתר – אנחנו נבנים בהסתר. אח"כ שלב של התחברות כי זה גם כן, זה עולם בפני עצמו וזה זמן עד שאתה מתחבר לפנימיות שלך. ואח"כ מהרגע שאתה התחברת - שאתה פועל במסגרת ההתחברות הזאת. זה לוקח זמן.

אז שוב אם ניתן את זה כדוגמא על האומן אז יש זמן שהאומן לא יודע שהוא אומן. אח"כ יש זמן שהוא פתאום מגלה שהוא אמן והוא מתחבר לאומנות שלו. הוא לומד, נניח כמו שנתנו את הדוגמא לזמר אופרה, אז הוא מתחבר למעשה לכישרון הזה, צריך ללמד אותו. עדיין אם יש לו קצת כישרון, זה עדיין לא אומר שאפשר לשים אותו עכשיו על הבמה. צריך ללמד אותו, לעשות אתו פיתוח קול, שיקרא תווים, שילמד, שישייף את זה היטב, ואח"כ שיעלה על הבמה. שאח"כ יעשה בזה שימוש.

אז כך זה האדם;

• יש לנו תקופה של הסתר שבה אנחנו עדיין לא יודעים שאנחנו אלוקיים ויש כאן אובדן של שליטה לגמרי וחוסר אונים.
• ואח"כ יש עניין של - "אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם" – שאדם מתחבר לאלוקות שלו. אז זה גם כן זמן.
• ואח"כ שימוש באלוקות ואז אנשים פה שהם אלוקיים, ממש חיים והם מעבירים אלוקות, כמו שהיה 'משה רבינו', כמו שהיה 'דוד המלך'.

צריך לדעת שהאוכלוסייה תמיד נמצאת באחת משלושת המקומות האלה, תמיד. יש בכל אוכלוסייה אנשים שנמצאים בכל אחד מן השלבים;

• יש כאלה שלא מודעים לעצמם לגמרי וחיים כמו חיות.
• יש כאלה שרק עכשיו הבשילו והם מתחילים להתחבר לעצמם.
• יש כאלה שהם כבר אלוקיים והם מתחילים כבר לחיות והם מתפקדים כאלוקיים, האישיות שלהם ממש אלוקית והם מתפקדים כאלוקות. וזה אומר שימוש נרחב בתודעה, כמעט לא זזים מהבית ויכולים לעשות דברים מדהימים כמו קפיצת הדרך או לאכול 'מן', הם לא אוכלים לחם גשמי והם מגיעים לרמות תודעה מאד מאד גבוהות, והם חיים פה בגוף כי צריך לחיות פה בגוף אבל למעשה כל העבודה שלהם היא למעשה בתודעה, ומנהלים את העולם בתודעה שלהם.

זה נקרא 'בעל השדה' - הם נעשים שותפים לקב"ה והם נודדים בכל העולמות כמו שהיה 'רבי שמעון' בתקופתו, וכמו שהיה 'האריז"ל' בתקופתו ו'הבעש"ט' בתקופתו, ו'בעל הסולם' בתקופתו, לא חסר. ב"ה הקב"ה פיזר את הצדיקים בכל תקופה ותקופה, בכל הדורות, ותמיד יש כאלה שהם פשוט נסתרים שחשוב לשמור אותם נסתרים כדי שאנשים לא יחטטו בהם שלא תשלוט בהם עין, שלא ישתמשו בהם כשימוש כאילו, 'הרב, תגיד לי ברוח הקודש מה אתה רואה' ודברים כאלה כי אנשים הם טיפשים וזה מה שהם עושים כל הזמן, הם רק הורסים לעצמם. במקום להשתמש ברועה רוחני כרועה רוחני הם משתמשים בו כרואה רוחני (באל"ף); 'בוא תגיד לי מה יהיה לי בזוגיות, ובוא תגיד לי מה יהיה לי בפרנסה'. וזה עוול גדול מאד ולא כדאי לעשות את זה לצדיק, הוא בדרך כלל מפיל מהמדרגות כששואלים אותו שאלות כאלה, והוא לא עושה את זה חס ושלום כנקמה אלא שאדם פשוט לא ישים עליו עין. אז הוא יודע לסובב אותו. אפשר גם להכות בסנוורים.

אנחנו צריכים לעשות עבודה עצמאית של התחברות -

אז חשוב לקבל הוראה רוחנית, חשוב לדעת לעשות עבודה, והעבודה שאנחנו צריכים לעשות היא עבודה קשה מאד של התחברות, היא עבודה עצמאית. לאף אחד לא יעשו שום הקלות, אין הנחות, אין חינמים וזה כדי לבטל את פגם הבושה, וכולם צריכים לעבוד.

העבודה המרכזית שהאדם צריך לעשות אותה היא במדור האמצעי;  

אמרנו, יש זמן של הסתר - אדם נמצא בהסתר אז הוא עובר את הדברים במצבים של תסכול וגם את זה צריך וגם בזה יש ברכה שאדם עובר דברים במצבים של הסתר. זו ברכה גדולה מאד כי הוא צריך להכיר את המצבים האלה. הוא צריך להכיר מצבים של עצב והוא צריך להכיר מצבים של דיכאון, והוא צריך להכיר מצבים של תסכול, הוא חייב להכיר אותם. 'יתרון האור הוא מן החושך', ותמיד ההעדר הוא קודם להוויה. צריך כלים - אח"כ אורות, אז זה שעוברים במקומות האלה זה לא רע בכלל. וגם שמה, אין תקלה ותאונה, זה מצוין שזה ככה קורה, הקב"ה הקציב לזה זמן של הליכה בתוהו.

רוב האנשים צריכים להימצא באמצע, בתקופת ההתחברות לכישרון האלוקי שלהם. וזה למה? כי אנחנו באמת כאלה. כשאנחנו נצא מן הגוף, כולנו בלי יוצא מן הכלל, מיד אנחנו נבחין שאנחנו אלוקיים בגלל שאנחנו ניהפך קודם כל רק לתודעה. אין לנו גוף, אנחנו לא הולכים לאף מקום, אין כוח משיכה. אין לך שימוש בידיים ובאצבעות, אין. אין שימוש בפה, אתה לא מדבר. אין שימוש בעיניים. ז"א, כל מה שאתם מכירים שזה השימוש, המראה שלכם בכלל לא קיים ולא רלוונטי בעולם שמעבר.

תסתכלו, חמישים מיליון איש עברו חוויה של מוות קליני. הארגון הגדול ביותר בעולם שאוסף את העדויות האלה בצורה אחראיתIANDS-International association for near death studies, זה הארגון הכי גדול ממש לתיעוד. עד היום נרשמו חמישה מיליון ספרים, זה החומר הכי נכתב בעולם. הקטגוריה, הנושא שהכי נכתב עליו בעולם הוא מוות קליני מאנשים שחוו את החוויה הזאת. ובגדול זה אותו דבר. יש שינויים קלים אבל בגדול זה אותו דבר.

אותו דבר זה בעניין של חוויה חוץ גופית והעניין שאתה נהפך להיות תודעה, בעניין שאין צורך בגוף, אתה גם לא אוכל, אתה לא נושם כי אין אוויר, אתה פשוט תודעה צרופה ואז אתה מגלה מה זה אלוקות. ושמה בכלל צריך לעשות שימושים אחרים, אתה צריך להיות חלק מתדר מסוים (אם נקרא לזה ככה). אתה צריך להיות חלק מדעת מסוימת, במדרגה מסוימת, והדעת הזאת נבחנת עפ"י דרגת ההתחברות שלך לאחדות. כמה שאתה יותר מחובר לאחד, ככה אתה יותר פרוש ביקום. ככל שאתה יותר אגואיסט ואגוצנטרי, ככה אתה יותר מצומק ולכן המקום הזה נקרא 'גֵיא בן הינום'. גֵיא כמו גַיא, כמו מקום נמוך, כמו קערה כזאת שאתה מכווץ כמו אקורדיון.

למעשה זה לא מקום גאוגרפי כי אין שם גאוגרפיה, אין מרחב וזמן, זה הכל מקומות בתודעה. פשוט, אם האדם הוא אגוצנטרי - הוא נהפך להיות חור שחור והוא נבלע בתוך החור שחור של עצמו. הוא עושה לעצמו חור שחור. וכאשר האדם עסוק באהבה והשפעה ואחדות - אז הוא נהפך להיות חלק מהיקום.

חשוב קודם כל ללמוד על העולם שמעבר -

אז קודם כל צריך באמת ללמוד המון המון על העולם שמעבר ועל המציאות שמעבר. מאד חשוב ללמוד על זה. אפשר לעשות את זה אפילו לא מספרים, אפילו בלי פחד מאמונה או פחד מדעת או פחד מפריסטים [דברי הרב נווה: בסדר גמור, גם אני הייתי ככה אבל תלמדו על זה].

חשוב שתפתחו, תפתחו את האינטרנט ולא לפחד, לא להיות ילדותיים 'אני מפחד מזה'. לאחת החוקרות הגדולות ביותר בעולם קראו 'אליזבת קובלר-רוס' - העיתונאית שראיינה אותה ושמעה את כל העדויות של המוות קליני, גם מה שהיא העבירה אנשים אחרים וגם מה שהיא עברה, היא לא הכילה את זה. היא לא הכילה את הסיפורים, היא מדברת איתה והיא לא מכילה את זה אז היא אמרה לה בסוף הריאיון: תגידי, מה יקרה אם מישהו לא יאמין למה שאת מספרת? אז היא אמרה לה: 'אז מצפה לך הפתעה'.

לא כדאי שתצפה לנו הפתעה, וההפתעה ששם מאד לא נעימה. שמה נפגשים באמת וזה כבר מאוחר מדי. אתה לא יכול להגיד 'אהה, אני לא ידעתי אז אני אעשה שינוי'. כי למה? כי פה עשית הרבה שטויות, הרבה טעויות. היית אגואיסט ופגעת באנשים והדבר הזה נהפך להיות חלק ממך. לא לשכוח שהחיים האלה פה זה לא נסיעה ברכב, התקלקל הרכב, אני יוצא מהרכב אז הרכב נשאר מקולקל ואני יוצא בריא. לא, זה לא עובד ככה.

אתה יוצא עם כל הקלקולים שעשית לעצמך פה. אתה לא יכול להימנע מזה, זה נהפך להיות חלק ממך. כמו שלמטוס יש קופסא שחורה, וכל התנועות שיש למטוס נרשמות בקופסה השחורה, ככה כל התנועות שאתה עושה נרשמות בנשמה שלך. התודעה שלך רושמת הכל, הכל, כל מבט.

פה זה גם נבלע בהמון שכחה אבל בעולם העליון זה לא נבלע, אתה זוכר הכל. אתם תראו שמה את היום הראשון שפקחתם את העיניים מיד אחרי שנולדתם באופן מלא לגמרי כאילו זה עכשיו נעשה.

אז צריך לדעת שאנחנו מטעינים את התודעה בכל רגע נתון, כל פעולה שאתה עושה אותה טוענת את התודעה ואתה נהפך להיות חלק מזה. כל פעולה שאתה עושה אתה מיד נהפך להיות חלק מזה. אם שיקרת למישהו, לא שיקרת למישהו, יכול להיות שהוא אפילו לא יודע ששיקרת לו – שיקרת לעצמך. אם גנבת ממישהו – גנבת לעצמך, אתה גנב. כל דבר רע שעשית כלפי חוץ הוא למעשה לא כלפי חוץ. העולם החיצוני שלגבינו הוא בבואה, וכל אחד מאתנו מהווה במה עבור כל אחד. כל אחד הוא שחקן באמצע וכולנו זה ניצבים לאותו אחד והמטרה היא שהאדם ישלים את עצמו. המטרה היא לא לתקן את הזולת, "קשוט עצמך אחר קשוט אחרים".

המטרה היא שהאדם ישלים את עצמו -

אז כל הפעולה המרכזית זה התיקון העצמי שהאדם צריך לעשות אותו לעצמו. לא צריך בכלל לעשות שום חשבון לזולת. אנחנו צריכים בראש ובראשונה לתקן את עצמנו.

אז זו עבודה של כנות, זו עבודה של אמיתיות, זו עבודה של להסתכל במראה המון, 24 שעות ביממה. זו עבודה של בחינה עצמית כי אדם שהוא יהיה מניפולטיבי והוא יסדר את הבן זוג שלו לרצונו, ואת הילדים שלו לרצונו, יש כל מיני אנשים שהם מאד מניפולטיביים לעשות את זה, אז דמו בראשו. כי מניפולטיבי יוצא מניפולטיבי זה לא שהוא יוצא חכם. אתה לא יכול לסדר שהמציאות שלך תהיה נוחה לך ואתה חי בתוך מציאות נוחה כי אתה תצא מן העולם מניפולטיבי.

לכן האדם צריך לעבוד לבד, ורוב העבודה המרכזית שלנו היא בלי חברה בכלל, היא עבודה עצמאית לגמרי שאדם צריך לוודא שהוא בונה את עצמו היטב.

ועל ארבעה אדנים, ארבע רגליים חשובות מאד; 'האמת', 'הצדק', 'החסד' ו'השלום'. אלה ארבעת הדברים שהם למעשה כוחות הנפש המרכזיים שהכל יוצא מהם, אבל אם האדם לא ישתלם בזה, אוי ואבוי לו.

[דברי הרב נווה: אני כבר אומר לכם' הוא ימצא את עצמו בכיסי תודעה שהוא הכניס את עצמו לשמה. אל תסתכלו על זה כעונשים מן התורה, ולא להסתכל על זה כדברי מוסר, פשוט' תחשוב בהיגיון; נראה לך שבעולם שבו הכל אחד, ואנחנו צריכים לקיים "ואהבת לרעך כמוך", נראה לך שאגואיסט כמוך יצא והיקום לא יבחין בו? אתה ממש תרגיש שאתה יוצא לתוך אווירה.

אגב, למת שמת מוות קליני זה קורה דקות, לפעמים שעות, היו כאלה שגם עברו ימים ככה לטענתם בהנחה שכן. אדם בעל רוח הקודש נמצא שמה כל הזמן אז הוא מבין שמה שיש מחוץ לו זה אווירה. יש אווירה כזאת, אין לי מילים אחרות להסביר לכם את זה. אני פשוט מנסה להבהיר לכם את זה כי התאור הוא רוחני וקשה להבהיר את זה אבל זה אווירה, אולי זה כמו להיכנס לבית מדרש של צדיקים גדולי עולם, כולם גדולי דור וכולם בעלי רוח הקודש וכולם יודעים על כולם הכל והכל נורא כנה ואמיתי, אז אתה יודע שאתה חשוף לחלוטין. או להתהלך כמו שמתהלכים בבית החולים לא עלינו עם אינפוזיה אז אתה מתהלך עם פוליגרף כל הזמן. איפה שאתה לא הולך אתה עם פוליגרף, הכל חשוף, הכל גלוי וידוע].

אז האווירה החיצונית לך, זאת שנמצאת מחוץ לגוף, מאד מאד לא טולרנטית לאגואיזם ולהתנהגות אגואיסטית. היא לא טולרנטית. לא בגלל שהיא לא סלחנית כי היא דינית, אלא בגלל שזה פשוט ככה. אתה יוצא למקום של אמת. אתה יוצא מהגוף אבל אתה נכנס למקום שהאווירה היא תודעה. זה לא יקום, זה לא מקום, זה לא Place, אתה פשוט עובר ממצב תודעה למצב תודעה רק שבמצב התודעה העליון הזה, החוט המשוך הוא של אמת טהורה וצרופה. זה הדבר הראשון שנתקלים בו.

אתה מיד נתקע על הדבר הראשון שמיישר אותך, זה העובדה שאתה ניצב מול אמת. והאמת הזאת מיד משקפת לך איפה אתה נמצא למול אותה אמת, ואז אתה רואה מיד, מיד אתה מבחין בכל הפגמים שלך, בכל מה שאתה עשית, כל מה שאתה התוצר שלו, זה מיד מורגש. מיד אתה מרגיש את ההבדל הזה.

אז זה לא שבאמת יש מישהו שלוקח אותך ושם אותך בגיהינום - פשוט אתה מיד שם את עצמך שמה, זה מעין פעולה ותגובה למציאות שנמצאת שם. והדבר הזה מעורר יראה בצורה מטורפת. יראה זה תשומת לב, זה תופס את כל תשומת הלב שלך. אין שם מריחות, אין שם ויתור. לא יכול להיות שמה ויתור. לא בגלל שזה לא מקום וותרני אלא בגלל שזה מקום שהוא קודם כל אמת. קודם כל אתה יוצא לאקסיומה, למקום שהוא נורא אמת שזה מקום שהוא אחד. זה מקום שהוא אהבה ללא תנאי, וכל מה שאתה לא הוא משקף לך מיד, אתה מיד מרגיש את זה.

זה כמו כתם שנתפס על בגד לבן. זה לא כמו כתם על בגד לבן, זה כמו כתם שנתפס על בגד לבן. מיד הוא קולט' אוקיי, אני לא שייך לפה. ממש, כתם של דיו שמישהו השפריץ אותו עכשיו עם מזרק, והכתם מסתכל ימינה ושמאלה ואומר' אוקיי, אני שחור וכל הסביבה לבנה. מיד אתה קולט את זה. או אדם שלובש ואפילו לא צריך ללכת למטאפורות יותר מדי גדולות, אדם שנכנס לאיזשהו אולם, כולם לבושים לבן והוא לבוש שחור. מיד הוא קולט את זה. מיד הוא יודע את זה. אז זה מיד הבנה כזאת ואז גם אין לך מקום של לעשות blending, אין לך מקום איכשהו to mingle, אין לך מקום כזה. כי זה כ"כ שקוף שכולם לבושים לבן ואתה שחור, ואתה לא יכול להגיד שם למישהו' תשמע, בוא נחליף מעילים, אתה לא יכול לעשות כזה דבר.

אז האווירה שמה, האור שמה או כ"כ אור של אמת שמיד כשאתה יוצא אתה מבחין בכל השקרים שאתה, וכמובן אח"כ יש לזה עוד בחינות כי זה לא סתם אמת. [דברי הרב נווה: שוב אני אומר כי צריך להיזהר עם זה כי זה לא רק מדד אחד, זה תודעה מלאה והיא מורכבת פשוט מכמה דברים. אני קוטף ערך אחד ואני מראה לכם אותו אבל זה כמה ערכים].

אז למשל יש שמה גם כן יחד עם האמת (כי זה ביחד, בגלל שזה תודעה אז היא סופגת או מכילה או נמצאת שמה עם המון ערכים שהם כולם אותו דבר) - גם אהבה שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר נמצאת בתוך האמת. זה חלק מן האור ואז יש לך הבחנה נוספת שאתה מסתכל כמה אהבה יש בחוץ ואתה אומר' איפה אני ואיפה האהבה הזאת.

עכשיו, בצורך שלך יש לך צורך לצרוך את האהבה הזאת אבל אז אתה מוצא את עצמך בשינוי צורה מן המקום הזה, והשינוי צורה הזה הוא לא טוב, הוא רק דוחה. מי שנמשך שם ונדבק שם זה רק מישהו שהוא עשוי מאותו דבר. אז גם אם אתה תבוא ותגיד: רגע, אבל הוא נותן אהבה ואני צריך אהבה. אבל אתה צריך לדעת ששמה זה דוחה אחד את השני, זה לא כמו מגנט שזה פלוס ופלוס אלא פשוט שינוי הצורה שמה עושה שזה לא ידבק, זה פשוט לא יחזיק כי אתה צורך והמקום עצמו משפיע ואתה רק צורך זה לא משנה. אתה חור שחור ולא משנה כמה אור יתנו לך אתה פשוט מושך את זה לעצמך ודוחף את זה ל'נוקבא דתהומא רבה'. אתה אפילו לא מתמלא מזה. האופציה היחידה היא להיות כמו האור.

בחינה נוספת שיש שמה שהיא בחינה לא פחות חשובה מהאמת והאהבה שזה דבר גם כן מאד חשוב - עניין ששמה אתה מבחין שהפנימי והחיצוני זה אחד. [דברי הרב נווה: ז"א, אם אפשר לקרוא לזה במושגים שלנו' אבל עוד פעם אני אומר: אל תדמו את זה, שלא תעשו דמיון בראש, רק תבינו את זה]. בגלל שזה מקום נקי נקי נקי, אז אין לזה פנימי וחיצוני. הפנימי והחיצוני של זה זה אחד אז מיד אתה בוחן את עצמך לפנימי וחיצוני, אתה נבחן לפנימי וחיצוני. ואפילו שאתה עולה למעלה, בתודעה שלך יש פנימי וחיצוני. לא צריכים להיות מקומות פיזיים.

פנימי וחיצוני זה מושגים של פנימיות, זה לא מושגים שצריכים להיות פיזיים. זה לא שיש בך עכשיו נימים אינטימיים פנימיים בכספת, ובחיצון יש לך שרירים. זה לא ככה, זה תודעה, גם בתודעה יש פנימי וחיצוני ופתאום אתה קולט שאתה פנימי וחיצוני ושמה זה הכל אחד - שהפנימי והחיצוני שמה זה אחד.

אנחנו קוראים לזה פה 'יושרה' ו'כנות'. אז אפשר לומר מיד שהאור מאד כנה. זה ישר וכנה בצורה שהיא לא תיאמן. אין אצלו שום הסתרה, שום הסתרה, אין מניפולטיביות. לפעמים כשאתה עומד מול בן אדם אתה אומר' הוא לא מגלה לי את מה שהוא חושב עלי. יכול להיות שהוא חושב עלי מחשבות לא טובות והוא לא מגלה לי. שמה אין כזה דבר. זה כ"כ כנה וישר ונקי, שמיד אתה מרגיש שאתה לא. שיש לך פנימי ויש לך חיצוני. ואומרים 'הווה ירא שמיים בסתר כבגלוי'.

כל מה שאמרנו עכשיו זה אל"ף בי"ת בזוגיות;

אנחנו נבחנים בראש ובראשונה בזוגיות -

זה קודם כל נבחן בזוגיות. איפה בוחנים את כל הדברים האלה? בראש ובראשונה בזוגיות. למה? כי כמו שאמרנו שהאווירה שיש שמה היא אווירה שלי ושלו, האווירה שלי ושלו זה אווירה של זוגיות. אתה יוצא לאווירה של זוגיות אז אתה מיד מבין שהמבחן הראשון שלך להגיע לשם אתה אומר' אם אני אחזור עכשיו לכדור הארץ או אם אני ארד עכשיו מרוח הקודש, אם יורידו אותי, איפה המקום הראשון שאני אעשה את העבודה שלי? בזוגיות. קודם כל בוחנים אותך שמה. למה? כי מראים לך שהאישה זה אתה. הבן זוג זה אתה. אין אדם שעכשיו הוא נשוי והבן זוג שלו זה לא הוא. אז אומרים לך' תראה, זה לא ששיקרת לאור, אתה משקר לעצמך. ז"א, כל העבודה היא בכלל עבודה פנימית בין האדם בינו לבין עצמו כי מראים לו שהאישה שלו זה חצי שלו. 

האדם נקרא 'פלגא גופא' - אין באמת זכר במציאות, וגם אין באמת נקבה במציאות כי הקב"ה אנדרוגינוס, הוא זכרי ונקבי ביחד וככה הוא ברא את האדם. כתוב שהוא הפריש חלה מעצמו כמו בהפרשת חלה; אנחנו לוקחים חתיכת חלה מהבצק ואנחנו אומרים 'הרי זו חלה'. אנחנו לא אומרים 'הרי זו חתיכת חלה' או 'הרי זה חלק חלה', אנחנו אומרים 'הרי זו חלה'. למה? כי כל מה שיש בחלה, בבצק, יש בחתיכת חלה. הכל, אותה איכות.

אז אדם הראשון נקרא 'חלתו של עולם', שהקב"ה הפריש מעצמו ועשה חלק, עשה חתיכת חלה, לכן הוא עשה אותו אנדרוגינוס. אח"כ הוא חילק אותו לשניים. מדוע הוא חילק אותו לשניים? כתוב: "לא טוב היות האדם לבדו". אבל הוא לא לבד, הוא אנדרוגינוס. כן, אבל הוא לא נותן, אין לו נתינה. אם הוא בתוך עצמו, אין לו נתינה. אין כאן אקט של נתינה אחד לשני.

מכיוון שהקב"ה רצה "להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו" - רצה להוציא לאור, לממש את הפוטנציאל של הנתינה שלו, אז ככה הוא רצה שגם האדם יעשה את זה. אז מיד שאתה עולה למעלה אתה קולט שאתה רק חצי והבן זוג שלך זה המשלים שלך ואיתה ביחד יש את האדם השלם. למעלה אתה מבין את זה. למעלה אתה מבין שאתה והאישה שלך זה שלימות אחת, ואתה תמיד אומר' אהה הנה כל האישיות שלי. אתה מסתכל אתה מכיר אותה, אתה מכיר את האישיות שלך. אומר' הנה האישיות שלי, אתה לא רואה אותה זכר ונקבה, אתה פשוט מתחבר לכל האישיות. אגב, גם אם אתה עלית לבד ואתה מתת, או שהיא מתה לפניך, זה לא משנה, זה ממש לא משנה כי שמה הכל מתחבר, שמה הכל נמצא (נקרא לזה ככה). אז כשאתה עולה למעלה אתה אומר' הנה האישיות שלי, ואז מראים לך תראה איך אתה בגדת באישיות שלך. כל מה שאתה עשית עשית את זה לאישיות שלך.

אז בכלל ההתייחסות למעלה לזוגיות היא לא התייחסות לאיש זר. זה התייחסות לחצי שלך. למעלה אתה ממש מבין כמה זוגיות זה בכלל לא בחוץ. לא סתם מכניסים עכשיו שני אנשים לבית אחד. להכניס שני אנשים, לחבר אותם בבית אחד ולהגיד להם 'עכשיו אתם נשואים לנצח', זה יכול להיות כמו כלא, אתה אומר: 'מה, אולי היא לא מתאימה לי, אולי אני לא מתאים לה? למה לנצח? תן לנו לבחון, נראה אח"כ, מתאים מתאים, לא מתאים לא נישאר'.

אז הקב"ה אומר: אני לא אעשה לך את זה. אני לא אכניס אותך לבית לנצח תקוע עם מישהו זר. אפילו שאתה לא מבין, יד ההשגחה תעשה שאתם תתחתנו ואתם תיכנסו ביחד לבית אחד והחצי שלך זה אתה, זה החצי שלך ממש. ז"א, אם אתה רוצה לראות את הדמות הנקבית שלך, היא הדמות הנקבית שלך, ואם היא מסתכלת, כי בוחנים אותה, אז היא רואה את בעלה כדמות הזכרית שלה. אבל זה בול היא, גבר, או בול אתה, נקבה. שאילו אתה היית מתנהג, ככה אתה היית בדיוק מתנהג.  

אז הבחינה הזאת זו בחינה מאד עמוקה להבין אותה כי אז אתה מבין שאתה לא נלחם באיש זר. אתה לא נלחם באדם זר, זה לא מישהו חיצוני, זו ממש מלחמה פנימית, ואתה לא מחובר בכלל לעצמך.

[דברי הרב נווה: אני חייב to pin in down עכשיו. הרבה מדברים אתי על אנדרוגינוס. אני מדבר על אנדרוגינוס ברמה התאורטית אבל אלה שנשואים עכשיו הם צריכים להתייחס כרגע לבן זוג שלהם כאילו עכשיו הוא כזה. לא להחליף אותם באנדרוגינוס. מה שיד ההשגחה תעשה מצד עצמה אז להניח ליד ההשגחה לעשות אבל לאדם אסור להתגרש בשום פנים ואופן. אין שום סיבה בעולם להתגרש. היו מגרשים פעם רק בנסיבות מאד חמורות. גם היום, שאדם לא יעשה לעצמו דין' אהה, אני לא מסתדר אתו אז אני בוחר עכשיו.. או, היא לא מנקה מספיק את הבית. זו לא סיבה לגירושין. אתה תצטרך אח"כ לחזור ולהתגלגל ולהיתקן איתה עוד פעם. זה לא כדאי להתגלגל חיים שלמים כדי להיתקן עם מי שאתה זרקת. לא זורקים את המתנות של הקב"ה. צריך לתקן, כולם צריכים לעבוד.   

גם אם אני אראה למישהו בעיניים את הזיווג שלו וזה יהיה אדם וחוה, הם יצטרכו לעבוד. כי אנחנו צריכים לעבוד על חיבור. למה הקב"ה הפריד אותנו? יש עבודה. יש עבודה כי אנחנו שקרנים, ואנחנו מניפולטיביים, ואנחנו מריצים בראש כל מיני סרטים מיותרים, ואנחנו לא בסדר בכ"כ הרבה מימדים וניתן לנו לעבוד. כשנגיע לאיזשהו סוג של equilibrium, של איזון בינינו לבין הבן זוג, זה רק כאשר נגיע לאיזון בינינו לבין עצמנו. אבל אני כבר אומר, אני מצטער שאני אומר את זה אבל אני חייב להגיד את זה: כל מי שהתגרש, מצד עצמו, שהוא גרם לגירושין, הוא יצטרך לחזור ולהתגלגל עם אותו בן אדם. מחילה אבל מה לעשות, החובה שלי זה לתת לכם את האמת. אני לא גוזר את זה, זה לא עולם שלי אבל אתם צריכים לדעת שאצל הקב"ה לא משחקים אתו. כי נוח לאדם לא לעבוד; קשה לו עם הבוס - אז הוא מתפטר. קשה לו בצבא - אז הוא עוזב. קשה לו עם החבר - אז הוא נפרד ממנו. קשה לו עם ההורים - אז הוא בועט להם בראש. קשה לו עם הילדים - אז הוא זורק אותם מהבית. ככה האדם עובד. כאילו, הקב"ה נותן לו את האנשים שהוא צריך לעבוד איתם והאדם בוחר לזרוק אותם. וזה לא עובד ככה. צריך לדעת את זה.

אז עוד פעם' כשזה חיצוני, מי שזה נכפה עליו, אם הקב"ה עושה לך את זה, אם הוא עושה את זה והוא מביא את זה חיצוני ואתה הפסיבי ואתה לא רצית, אז זה לא שייך אליך. אבל צריך לדעת שזה שזרק יצטרך לחזור ולתקן. לא זורקים מתנות של הקב"ה.

העולם הזה לא נברא כדי שנחייה בו בשוויץ. הוא לא נברא לזה. אמרתי לכם את זה מיליון פעם ואני אמשיך ואני אגיד את זה: רוב האנשים חיים ברומנטיקה של הוליווד. אין שקר יותר נאלח מהוליווד הזאת. זה השקר הכי גדול בעולם, הם בעצמם לא עומדים בשקר הזה, זה לא אמיתי. בכ"כ הרבה רמות זה לא אמיתי.

אדם צריך לבוא לעבוד. יש לנו הרבה מאד עבודה; יש לנו עבודה על המידות, יש לנו עבודה על האגו, יש לנו עבודה במחשבות, יש לנו עבודה על החכמה, צריך להשלים את החכמה שלנו. יש לנו עבודה. שוב אני אומר' אל תאשימו אותי ואל תסתכלו עלי כאילו אני אויב שלכם, ואין גם מה לקום ולצאת מהשיעור, אתה לא יכול לברוח מהאמת. תקלטו, יש רק עניין של לקלוט מה קורה פה ולהבין את זה ולהתמודד עם זה. זה שאתה בורח מזה זה לא יהפוך את זה למשהו ש.. מה שנקרא 'אי ידיעת החוק לא פותרת מעונש' אז אין טעם לברוח מזה, כאילו, איפה אתה רוצה עוד להתכסות? תתכסה, תחיה עוד שבעים שנה, אח"כ אתה תמצא את עצמך מתגלגל שוב.

יגידו לך' תשמע אתה צריך להתגלגל. אני? למה? מה, אני התחתני והכל היה בסדר. כן, את הבן זוג הראשון אתה זרקת סתם ללא סיבה כי לא התמודדת ולא רצית להתמודד. אתה צריך עכשיו לחזור ולתקן אתו. אתה אומר' אבל אם תיקנתי עם בן זוג אחר? לא תיקנת עם בן זוג אחר, זה משהו אחר לגמרי מה שעשית בעבודה שלו, הוא לא שיקף לך את המידות שאתה היית צריך לעבוד עליהם, הבן זוג ההוא שיקף לך את המידות שהיית צריך לעבוד עליהם. אז אפשר למצוא בן זוג שהוא מאד נוח שלא ישקף לך כלום. הכי נוח לישון עליו כמו מזרון. אבל יש לך בן זוג שהוא ייתן לך קונטרה. הבן זוג אמור להיות אספקלריה, הוא אמור להיות מראה. הוא אמור לשקף לך את מה שלא בסדר, הוא אמור לשקף לך את זה. וזה לא משקף לך כדי שתתעצבן או להיות קונטרה או אני לא יודע מה, זה לא אמור, זה אמור לשקף כדי לראות מה לא בסדר].

"אדם לעמל יולד" – הזוג צריך לעבוד -

יש היום מנורה חדשה שהמציאו למציאת כתמים בחולצות, מעין אולטרה סגול כזאת ששמים אותה כאילו בכניסה למכונת הכביסה, היא עומדת מסביב למכונת הכביסה ואז אתה מכניס ואתה יכול לראות את הכתמים, כי יש הרבה כתמים שאתה לא שם לב אליהם וזה כתמי זיעה, ולאט לאט עם הזמן זה נהפך להיות יותר חום, ומעכשיו אומרים לך' תשים על הכתם דוחה כתמים או משהו כזה.

אז זה בדיוק מה שעושים לנו - שמים לנו למעשה משהו שמראה לנו את הכתמים שלנו אז אל תדפדף את זה. תבינו' העולם הזה לא נברא כדי שאנחנו נחיה בו בנוחות, הוא נברא לעבודה. זו עבודת בירורים - "אדם לעמל יולד", זה הרבה מאד עבודת בירורים. אנחנו לא צריכים להרים משקולות ואנחנו לא צריכים לבנות בתים, צריך לעבוד על המידות, צריך לעבוד על הנפש. והבן זוג משקף, הוא כל הזמן משקף, האישה לגבר והגבר לאישה, וצריכים לעבוד, בשביל זה אנחנו צריכים לעבוד. כי יש הרבה דברים שאנחנו צריכים למצוא אותם ככוחות אלוקיים ואנחנו לא יודעים שיש לנו כוחות אלוקיים.

אז בוא נניח שיש לך באמת בן זוג רשלן - אז אתה אומר' מה טוב בו ומה זה משקף בי? הרי אני בן אדם סטרילי והיא לא. אז אומרים לך' תעזוב עכשיו את הסטריליות, עכשיו אתה צריך לעבוד על 'ארך אפיים', עכשיו אתה צריך להכיל את זה.

דבר נוסף זה על שפיטה – אנחנו שופטים בלי סוף. כל הזמן אתה מסתכל, מתחיל להריץ סרטים על הבן זוג; הוא לא עשה, הוא לא מכין, הוא לא זה, הוא לא, הוא לא, הוא לא. הוא לא... וגם היא לא... עכשיו, אומרים לך' מאיפה אתה יודע שזה.. מה, יש לך את כל מערכת השפיטה בתוך הראש לדעת מה רע ומה טוב? אתה יודע שאותו שימוש, נניח תכונה מסוימת שמשמשת עכשיו שזה נראה רשלני, למקום אחר זה משמש מאד לטוב? אם אתה תהרוס את התכונה שלה לפה אתה תהרוס את התכונה הזאת פה?

כמו להשתיק ילד – אתה משתיק ילד אז אתה לוקח לו את כוח ההבעה שלו. לא אומרים לילד כל שנייה 'תסתום את הפה אתה לא מבין', 'כשמבוגרים מדברים אתה לא מדבר'. צריך לכבד גם את הילד, צריך לשמוע את הרצונות שלו, צריך לדעת מה הוא רוצה גם כן. הילד צריך להרגיש שהקול שלו נשמע. שלא מדפדפים אותו. זה מאד חשוב לילד, אפילו אם הוא בן שלוש. אם הוא אומר 'אבא, אני רוצה להתקלח במים אחרים', 'אני לא רוצה שעכשיו תוציא אותי לטיול', 'אני רוצה את החולצה הזאת ואני לא רוצה את החולצה הזאת'. גם אם זה נראה לך כמו גחמה של בן שלוש, אתה לא עושה את זה בשביל גחמה של בן שלוש, אתה מכבד אותו. אתה מראה לו שאתה שומע אותו. זה חשוב.

תסתכלו' אנחנו הגענו למצב שאנחנו מרגישים שהתפילה שלנו לא נענית. אתם יודעים למה אנחנו מרגישים ככה? כי כשהיינו ילדים קטנים והפצרנו בהורים, סתמו לנו את הפה אז נתנו לנו התניה שהתפילות שלנו לא נענות. אבל אם אדם היה יודע, כמו שאומר הרמח"ל: "טרם אקראהו אני אענה" - אין יהודי שהתפילה שלו לא נענית. עצם הבקשה שלך בוקעת רקיעים. עצם הבקשה, עצם העובדה שאתה באת, פתחת בעתירה, זה כבר פתח רקיעים. תמשיך פשוט להפציר, תמשיך להפציר ואז אתה תראה את המציאות משתנה. אבל בגלל שההורים שיחקו לנו אותה דיקטטורים, מי ימלוך, אנא אמלוך, אז כל דבר; אבא, אני יכול במבה? לא. אני יכול לפתוח את הארון? לא. אני יכול? לא. אתה כל הזמן שמעת לא. אח"כ מתפלאים שיש גיל הלא לא. הם מאשימים את הילדים בגיל הלא לא. הוא הגיע לגיל הלא לא. זה לא גיל הלא לא, הוא פשוט צבר הרבה לא לא ובגיל שלוש זה יוצא. [דברי הרב נווה: אני רציני לגמרי, אתם צריכים להבין את זה, זה מצוקה שההורים עושים לילדים, הם לא מבינים איך הם מתעללים בילדים שלהם].

כמה שפחות להגיד 'לא' יותר טוב. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". אתה צריך לדעת למצוא את הילד ואתה צריך להוות לו דוגמא.

אפשר להגיד לו 'לא' אבל יש לזה חוק - תלמדו גם מהמציאות' נניח שאתם נוסעים בירידות לים המלח ואתם רואים שבירידות לים המלח הורדתם הילוך והכל אבל מידי פעם אין ברירה צריך ללחוץ על הברקס. יש כאלה שעושים טעות ולוחצים לחיצה קבועה על הברקס וזה מחמם את הברקסים וזה יכול לגרום לנעילה ואז תנסה ללחוץ חזק, אין, אין לך ברקסים, וזו טעות. מה עושים בירידות לים המלח או בירידות כאלה שאתה מידי פעם, אין מה לעשות, אפילו אם אתה תוריד להילוך שני, האוטו מתדרדר, הוא נוסע קדימה מהר מדי, יש משאיות, יש אוטובוסים, ואתה צריך כל כמה זמן ללחוץ על הברקס. אז לוחצים לחיצה עמוקה על הברקס ומשחררים, ממש מורידים את האוטו כמעט למהירות אפס, לא מורידים לאפס, ואז משחררים, ואז נותנים לברקסים להתקרר טיפה ואז עוד פעם לוחצים לחיצה עמוקה ומשחררים.

כך עושים עם ילד - אם אתה רוצה להגיד לו לא, אתה עומד ללחוץ על ברקס, הילד צריך להבין שלחצת ברקס על משהו מאד עקרוני, אקוטי, כאילו זה פיקוח נפש. אז נניח, ילד מכה את אח שלו - לא להניח לזה, לא להסכים לזה, אין מצב שיש מכות בבית, אין שנאה בבית. אין, לעצור את העולם עכשיו ולעשות מזה סימפוזיון, עושים ברקס חזק מאד על הנושא הזה. אין מכות בבית. בבית הזה רק אהבה, רק חיבוקים, אנחנו לא מרביצים פה בבית הזה.

עכשיו, הילד יעשה, כל פעם הוא מנסה, ועוד פעם עושים ברקס חזק אבל באמצע נותנים אוויר, לא כל שנייה להעיר. ללחוץ ברקס חזק ועוד פעם להגיד לילד ואז הילד מבין את זה, הוא מבין שזה אקוטי. למה? כי הוא שומע את אותה הערה על אותה נקודה, והוא מבין מה חשוב לאבא, הוא מבין מה חשוב להורים. אבל אם אתה תגיד לו' גם זה לא, וגם אל תעשה רעש, וגם אל תשחק עם הצעצוע הזה, וגם.. אז הוא לוקח את כל הלא הזה ושם את זה בפח. אומר' טוב, אבא דיקקטור עלי, חוץ מלחנוק לי את הנשמה הוא לא עושה כלום, ואז הם גם מגיעים לגיל ההתמרדות.

אתם צריכים לדעת שזה לא גילאים טבעיים. כל השטויות האלה של הפסיכולוגיה שהיום מספרים אותם זה רק נובע בגלל שההורים עושים את זה לילדים. הילדים סופגים, אח"כ מוציאים את זה על ההורים בגילאים שונים. אז גיל הלא לא זה בגלל שהילד ספג המון לא לא. גיל ההתמרדות זה בגלל שהאבא היה דיקטטור. כשהאבא דיקטטור, בגיל 16 כשהוא מרגיש שיש לו כבר גוף של גבר אז הוא מתנגד, פתאום מראים עכשיו את ההתנגדות שלו. אבל אם תהיו חכמים ותנתבו את הילד, הגילאים האלה בכלל לא יתרחשו. כל השלבים האלה לא יהיו; לא השלב האוראלי, ולא השלב האנאלי, כל השלבים האלה שמתארים אותם בפסיכולוגיה אלה שלבים לא נכונים בגלל שמגדלים את הילדים בצורה לא נכונה.

הזוגיות נותנת חירות, היא מגדילה את דרגות החופש -

אותו הדבר זה גם ההתייחסות אחד לשני - האופן שבו אנחנו עושים אחד לשני את ה'זווג דהכאה', למה אנחנו מתנגדים מאד אחד לשני? כי אחד העקרונות החשובים ביותר לאדם זה חירות זה עקרון קריטי, אנחנו נדבר על זה [דברי הרב נווה: אמרתי לכם' פה אני הולך לעשות התמרה לשיעור הזה כי חשוב לי מאד שאתם תעברו תהליך מלומד ממש, עם דפים, עם דרך, עם טבלאות, עם רישום, אנחנו נעבור טיפול לגמרי, טיפול רגשי לגמרי מהתחלה ועד הסוף שלו. אי אפשר להשאיר את זה ככה רק במסגרת של הרצאות. צריך לעשות כאן תהליך מאד ארוך] אבל בעקרון חירות זה המקום שממנו אנחנו באנו. אנחנו באנו מן ה'אין סוף' אז חירות זה כלל כ"כ קריטי לנשמה שנותנים לה אותו. הכלל הזה מאפשר לה להיות יצירתית, הכלל הזה מאפשר לה לחיות, הכלל הזה מאפשר לה נראות, הכלל הזה מאפשר המון דברים.

בזוגיות אנחנו לוקחים אחד לשני את החירות. איך נלקחת החירות ? לא מהזוגיות, אנשים חושבים שהחירות שלהם נלקחת מהזוגיות. זו טעות מרה. זוגיות נותנת חירות. היא מגדילה לך את דרגות החופש. היא לא לוקחת לך את זה. מה לוקח? שתלטנות בזוגיות. ברגע שאחד מנסה להשתלט על השני; 'אני אגיד לך מה לעשות'. ברגע שיש מישהו מעל מישהו, ברגע שיש היררכיה בתוך הבית, פה מתחילות הצרות. פה המחנק מתחיל. אבל אם ההנהגה היא שטוחה והיא מוסכמת והיא מקובלת על שניהם, אז אין שום בעיה.

אנשים חושבים שכוח זה יתרון, זו מעלה. אבל איך חז"ל אמרו: מנהיג זה אותיות גהינום. לעולם לא להשתלט. אם אתה קולט שאתה מעל אנשים, תדע לך שאתה נמצא במציאות לא טובה, אתה נמצא במקום לא טוב. זה לא טוב להיות מעל אף אדם. תבינו, בחסידות אתם יודעים מה אומרים? אחת מההלכות של 'בין אדם לחברו' בחסידות זה שכל אדם שאתה פוגש אותו, כדי שבעולם העליון לא יאשימו אותך בהתנשאות.. אתם יכולים לראות מישהו ברחוב שבא ומבקש צדקה ואתה נותן לו צדקה - בעולם העליון יראו לך את זה כמעשה לא טוב, יגידו לך' בלב שלך התנשאת עליו, עשית התנשאות. יראו לך את ההרגשה שהייתה לך באותו רגע. זה עבר ככה בשנייה אחת, אתה לא זוכר אותו. פעם אחת, לרגע אחד מקרה אחד קרה, יראו לך 'למה התנשאת מעליו'? שלחנו לך את 'אליהו הנביא'. נראה לך כמו הומלס מסריח אבל זה רק לראות את ההתנשאות, עד כדי כך.

אז בחסידות אומרים: כל אדם שאתה רואה אותו, כל אדם שאתה מסתכל עליו, תראה במה הוא יותר טוב ממך. איזה אור יש בו שלך אין ותלמד מהאור הזה. ולכל אחד יש משהו, רק אתה צריך לסגל את עצמך לראות את זה.

"השפל עצמך וינשאך המקום" -

בזוגיות זה על אחת כמה וכמה. בזוגיות זה לא מי יותר מנהיג ממי, אלא זה יותר מי עניו ממי. כל הזמן, כל יום בבוקר אנחנו צריכים לשים את עצמנו עוד מתחת לבן הזוג, עוד מתחת לבן הזוג. וההנהגה היא הנהגה משותפת, ואף אחד לא צריך לתפוס כאן את ההנהגה, צריכים לעשות את הכל ביחד. אז אם הזוג נמצא בענווה - יש להם ברכה גדולה מאד. ענווה זה בכלל הברכה הכי גדולה בעולם. אנשים מוצאים ומבקשים כל מיני סגולות לפרנסה ולבריאות ולכל מיני שטויות שלהם המניפולטיביות ולא יודעים שהסגולה הגדולה ביותר בעולם לכל הברכות זה ענווה. איך ש'אברהם אבינו' אמר 'אנוכי עפר ואפר' הוא זכה בברכות בכל מכל כל. איך ש'משה רבינו' אמר 'ונחנו מה כי תלינו עלינו', אנחנו מה אנחנו? כלום. מה אנחנו? זכה להיות 'איש האלוקים'. כל מי שהוריד את עצמו, כמו שכתב הרמב"ן באגרת שלו 'השפל עצמך וינשאך המקום'.

כל מי שפתאום מתחיל להיות מתוסבך בנפש שלו והנפש שלו מתחילה לשחק כי הוא מיואש וזה, זה בגלל שהוא בעל גאווה עצום. כל חולי הנפש הם בעלי גאווה גדולה מאד. [דברי הרב נווה: סליחה שאני אומר את זה, אני אומר דברים מתוך עומק גדול ומתוך מורכבות של למידה מאד גדולה. זה נראה כאילו אני שולף את זה אבל זה לא שליפה מהמותן זה תורת נפש ענפה מאד. בתשרי הזה בע"ה אני אהיה בזה 29 שנה. ההתעסקות בזה יומם ולילה. אני ישן רק שעתיים לפני שאני עולה על ההגה, אם לא, גם את זה לא הייתי ישן וזה 24 שעות ללמוד וללמוד ולקחת את זה לנפש, ולחיות ולראות את זה מה שנקרא במציאות הגשמית ובמציאות הלא גשמית. אבל כל מי שמתוסבך עם עצמו או שמסבך את עצמו או שמגיע למחלות נפש, זה רק בגלל שהוא בעל גאווה גדולה מאד. התיקון לכל מחלות הנפש היא ענווה גדולה מאד. אדם צריך ללמוד 24 שעות מה זה ענווה.

כשאני שאלתי את הרב שלי 'מה הספר הכי טוב ללמוד אותו', אמר לי: 'ראשית חכמה'. קראתי את הספר והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. אמרתי' מי עומד בזה? מי מצליח לעשות את הדבר הזה? אז הוא אמר לי' נכון, אולי עשרה, מאז אדם הראשון ועד הבן אדם שכתב את הספר הזה עשו את הדבר הזה. שאלת מה זה ענווה, זה ענווה. הספר הזה כל הזמן ילמד אותך ענווה, ואתה תשאב ממנו כל הזמן עוד רעיונות לענווה].

ענווה זה לא סמרטוטיות - יש עניין של 'שפלות הרוח' ויש 'ענווה', זה משהו אחר לגמרי, זה לא downgrading, זה לא חס ושלום שאתה עושה לעצמך putting down, זה לא הקטע,  זה ממש לא הקטע. להיות סמרטוט זה לא הקטע אלא העניין של' אתה לא יותר טוב ממישהו אחר, אז תוודא שאתה לא מנהיג אף אחד, שאתה לא משתלט על אף אחד. תוודא שאתה עושה עם ולא על.

זה מאד חשוב לעבוד עִם - בכל מקום תראה איך אתה מתחבר ליצור חברותא, ליצור חברים. אל תעלה על אף אחד אף פעם. הגעת לצבא, הגעת למקום עבודה, אתה נמצא בתוך הבית, תחבר את כולם יד אל יד. "איש את אחיו יעזורו ואיש אל אחיו יאמר חזק" - אל תשתלט, אל תגיד לאנשים מה לעשות. לפעמים האמירה שלך מה לעשות יכולה לתקן משהו אחד ולסרס דבר אחר. אתה לא רואה מסוף העולם ועד סופו אז אתה לא יודע מה אתה מתקן ומה אתה מקלקל.

אז מאד חשוב העניין הזה של הענווה, וזוג צריך להיות ענו ביחד, לא שכל אחד יהיה לחוד. אם אין עם מי לעבוד - לפחות אתה תהיה בענווה.

בכלל חז"ל אמרו: מה קורה אם בן זוג לא משתף פעולה? אז נתנו לזה כלל מאד פשוט. במחלוקת של קורח וכל עדתו כתוב שהקב"ה רצה להחריב את כל מי ששמע אותו. 'משה רבינו' אומר לו: מה אשמים אלה ששמעו אותו? אז הקב"ה הראה לו שארס נכנס אליהם. כשאתה שומע בן אדם, משהו ממנו עובר. זה נקרא 'זליג'. זליג זה לשון זליגה. קורה שלפעמים אתה נמצא מול בן אדם הרבה זמן, אתה שומע אותו, אתה מקבל ממנו אפילו את המניירות שלו. זה טבעי, זה טבעי לגמרי, אתה נמצא ליד אדם, אתה פתאום מתחיל לחקות אוֹתו; צורת המחשבה שלו, את הדיבור שלו, אתה לוקח ממנו משפטים, את התנועות ידיים שלו, את הכל, פשוט, אין מה לעשות.

אז אם שמעו את קורח, שקורח היה אדם מאד חזק, מדבר נגד 'משה רבינו', אז הקב"ה אמר ל'משה רבינו': תשמע, הוא הרעיל אותם, הוא הכיש אותם והכניס להם את הארס. אז הוא אומר' תדע לך, הם יקומו עליך. עכשיו הם יהיו בשקט, לאט לאט זה יחלחל בתוכם מה שהוא אמר להם והם יוציאו את זה עליך בהזדמנות אחרת. אז 'משה רבינו' אמר לו: אם זה ככה, אז לימדת אותי כלל גדול. סימן שאם אני אדבר איתם אז אני יכול להוציא להם את הארס כי הם ילמדו ממני. תן לי לדבר איתם. אז הוא אמר לו: אז ככה זה יהיה.

ולכן כל 'ספר דברים' – 'משה רבינו' כתב את כל 'ספר דברים' כתיקון על הדיבור של שתי דקות של קורח. תקלטו' זה התיקון, כי כשהרע מחלחל זה הרבה יותר חזק מאשר שהטוב מחלחל. לטוב לוקח הרבה יותר זמן לחלחל מאשר לרע. הרבה יותר קל להסית בן אדם מאשר לבנות אותו, וזה ידוע, הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות.

אז למה אמרנו את הדבר הזה? מכיוון שקורה שאין לך בן זוג לעבוד איתו אבל ההנהגות הטובות שלך, המידות הטובות שלך, עוברות אליו. גם אם זה ייקח לו שנה שנתיים והוא יהיה גס רוח - הוא ילמד ממך כי הוא רואה אותך. ובכלל בין בני הזוג יש קשר על תודעתי. לא תת מודע, על תודעתי. תת מודע זה שלך. על מודע זה חיצוני. כל מה שהוא על מודע זה מחוץ לגוף שלך אז בין בני זוג יש קשר על תודעתי - מה שבן זוג אחד עושה, מיד משפיע על רעהו. למה? כי בשמיים דנים את האדם כאחד. דנים את הזוג כאחד. אין יותר דין פרטי. אין דין של אחד מהם. למה? כי כל דבר שעושים לאחד מבני הזוג, מיד ישליך על השני.

חס ושלום, מה, יגזרו תאונת דרכים על אחד בלי שזה ישפיע על השני? יגזרו עניות על אחד בלי שזה ישפיע על השני? אז מהרגע שנכנסתם לחופה, בשמיים המלאכים רואים אתכם כאחד. הם לא מדברים או לגבר או לאישה, הם מדברים אליהם בשפה אחת. בגלל זה בתורה הרבה פעמים אתם תראו שמדברים לזוג כאילו הם אחד. גם הקב"ה מדבר לאדם וחוה כאילו הם אחד. "ויקרא שמם אדם". 'ויקרא שמם בני אדם', מה זה "ויקרא שמם אדם"? לא, עכשיו הם אחד.

אז "והיו לבשר אחד" זה "היו לבשר אחד" אז אם באמת צריך לגזור, כי קורה שמשהו לא בסדר, אז גוזרים על שני בני הזוג כאילו זה ישות אחת אז צריך לקחת בחשבון שאתה לא חי לבד. והרבה פעמים מעלות של בן אדם אחד יכולות להיות לתועלת בן אדם אחד. למשל, האישה יכולה לעבודה בבית מאד. האישה בכלל נמשלה ל'כהן גדול' והבית נמשל ל'בית המקדש', וכל העבודות שהיא עושה בבית זה כמו עבודות שהכהן הגדול עושה רק כשהכהן הגדול עבד בבית המקדש, ההשפעות של התנועות שלו השפיעו על התודעה של כל הציבור. אם אדם חשב עבירה והכהן הגדול עשה תנועה בבית המקדש, הוא תיקן לו את העבירה, זה עבר ככה בתודעה.

"אישה עושה רצון בעלה" -

אישה יכולה לתקן את בעלה. כתוב: "אישה עושה רצון בעלה" - היא עושה לו את הרצון. היא עושה לו את הרצון. אין לו רצון – היא עושה לו את הרצון. היא גורמת לו לשאיפות, היא מתקנת לו את המוסריות. כי כתוב שהאישה נולדה מוסרית יותר מהגבר אז היא מתקנת לו את המוסריות. גבר זה חיה רעה. גבר זה ממש חיה רעה, זה פשוט חיה רעה. זה 'אווילדע חייע' לכל דבר ועניין, זה שיהיה ברור לגמרי. אלמלא האישה שלו זה השם יעזור.

עכשיו מה הוא עושה? הוא הולך, הוא מצליח בעסקים, הוא אומר' אני מביא לה כסף. אני מפרנס אותה. היא מפרנסת אותך. ככה אומרת הגמרא. הגמרא אומרת שזה בדיוק ההפך. היא אומרת שמקור הברכה זה בכלל האישה. מי שמביא את הכסף הביתה זה האישה. גוזרים את זה על האישה. על פי הטוב של האישה והטהרה של האישה. והגבר מה? זה שליח, הוא רק הולך להביא את הכסף אבל היא קובעת כמה כסף הוא יביא. זה לא מצחיק, היא יכולה לקבוע אפילו את העסקים שלו, היא קובעת אפילו את התורה שלו, אבל במקום להשתמש בזה לרעה אפשר להשתמש בזה לטובה.

ה'גמרא' מציינת ש'רבי רחומאי' היה תנא גדול, הוא קבע עם אשתו להגיע פעם בשנה - הוא הולך 364 יום כדי ללמוד תורה ויום אחד הוא חוזר כדי לראות אותה, יום הכיפורים. כל שנה הוא ככה היה חוזר והיא הייתה מקבלת אותו בחדווה, הם היו חוזרים, ואהבה גדולה. שנה אחת הוא שכח את עצמו. כתוב שהוא עלה לגג. עלה לגג זה עלה ל'כתר' בלמידה, זה לא שעלה לגג עלה לעליית הגג ושכח. עלה לגג, עלה ל'כתר' מתוך הלמידה שלו, הגיע לתודעה גבוהה, שכח לחזור הביתה. היא יצאה, היא התגעגעה אליו, זלגה לה דמעה, הוא נפל ומת.

'רבי עקיבא' - אחרי שחזר אחרי 24 שנים עם 24 אלף תנאים אמר: זה לא התורה שלי, התורה שלי ושלכם שלה היא. אתם חושבים שאני נהייתי תנא, הייתי בור ועם הארץ ארבעים שנה. בעשרים וארבע שנים אתם חושבים שאני אהיה תנא גדול? בזכות מי אני תנא? בזכות האישה שלי. אז הוא אמר: התורה שלי ושלכם זה שלה. אתם נותנים לי כבוד אבל זה האישה שלי שסבלה בבית.

אז להבדיל אלף אלפי הבדלות זה כמו טיל מונחה. אתה משגר את הטיל ומישהו מנחה את הטיל. אז הגבר הולך אבל האישה מנחה אותו בעבודה הפנימית שהיא עושה. ולכן העבודה הפנימית שהיא עושה מאד חשובה כדי להנחות את בעלה כדי שהוא לא יטעה, וככה היא יכולה להציל אותו מכ"כ הרבה טעויות. זה מאד חשוב.

אז מראים לנו שאדם אחד יכול לתקן את הבן זוג שלו גם אם הבן זוג לא משתף פעולה.

יש על זה כל מיני סיבות, כל מיני משלים;

כתוב לאדם שנכנס למקום של רשעים או שהלך לשמוע רשעים, תמיד שואלים אותו: בשביל מה הלכת למקום רשע? אומר: 'אני תלמיד חכם גדול, אני יודע לשמור על עצמי'. אז אומרים לו: אדם שנכנס לחנות של פוליאטון יוצא עם ריח של פוליאטון (כמו ריח של פוליטורה, בארמית זה נפט, ביוונית זה נפט. אז פעם היו מוכרים נפט בחנויות כאלה, לא היו תחנות תדלוק). אז אומרים, אתה נכנסת לחנות של פוליאטון אז אתה תצא עם ריח של פוליאטון. ואומרים לרשע שיכנס למקום של צדיקים. הוא אומר: מה לי ולמקומות של צדיקים? אומרים לו: אדם שנכנס למקום של בשמים, יוצא עם ריח של בושם.

אז אותו דבר – אז אם אתה תהיה בושם, הבן זוג שלך יריח מניחוחות של בושם. בגלל זה הקב"ה שולח כשמשים של רבנים, הוא שולח את האנשים הכי גרועים בעולם. 'גיחזי' היה אדם נוראי, הוא שלח אותו לאלישע אבל היו כל מיני שמשים שהיו בעלי מידות רעות והקב"ה שלח אותם. למה? שילמדו. מספיק שהם יראו את גדול הדור, משהו בהם יתוקן.

אז זה מראה. גם כתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" - שחשוב לראות את הרב ואת הצדיק, להסתכל לו בעיקר על הזקן, זה 'י"ג מכילין דרחמיה'. שלוש עשרה מידות הרחמים נמצאים ב'כתר העליון', ועל כל שערה יש קומבינציה שונה של השם הוי"ה. אם הוא אדם גדול, כל האורות האלה מתנקזים בזקן שלו אז זה בריא מאד להסתכל על צדיק. זה מיישר מאד את הנפש, זה מחזיר לך יראה. הוא נותן לך את האווירה של העולם הבא. כשאתה נמצא מול צדיק הוא נותן לך את האווירה שדיברנו עליה קודם לכן. הוא חי באווירה הזאת אז הוא מעביר לך את זה וזה בחינת להיכנס לחנות של בשמים.

סיפור - יש סיפור על אדם שנכנס לבני ברק ונתקע ביום שישי. ראה אותו איזה צדיק, עם מכנסי ג'ינס וטריקו ואומר לו: אני רואה שאתה אבוד, מה קרה? 'נתקעתי כאן עם האוטו'. איפה אתה גר? 'בצפון הרחוק'. יש לך מה לאכול? 'לא'. בוא אלי, בוא תהיה אצלי את השבת. 'לא, אני רק צריך שיתקנו לי את הרכב'. אף אחד לא יתקן לך פה את הרכב, זה בני ברק. פה לא יתקנו לך את הרכב, פה אתה נשאר שבת, תחליט איפה אתה רוצה, אני מזמין אותך אלי, אני אתן לך את הכל ואני אתקן לך את האוטו במוצאי שבת. אומר לו: 'בסדר גמור אבל אני לא בקטע לא של דת ואל תחזיר אותי בתשובה ואל תדבר אתי על הדברים האלה'. אומר לו: בסדר גמור אבל אני עם אישה ושבע בנות ואני לא יכול להשאיר אותך עם אישה ושבע בנות, איפה שאני אלך אתה תצטרך לבוא אתי. אז הוא אמר לו: 'בסדר'. הוא לא תיחמן אותו, זה לא צנוע להשאיר אותו. הן גם לא יודעות לדבר אתו. זה לא כמו שהיום מנהלים שיחות ודברים כאלה, הן לא יודעות מה זה גבר בתוך בית, ובטח לא גבר כזה. אז הוא אמר לו: תבוא אתי, אל תעשה כלום רק תשב.

אז הוא בא אתו לבית כנסת והתפילה הייתה ארוכה אז הוא מאס אז הוא יצא כל שנייה החוצה אבל הוא שמע משהו מהתפילה. אח"כ הוא חוזר בערב, עושים קידוש והכל, אומר לו 'בוא אתי'. אומר לו: 'עשר בלילה, לאן הולכים בעשר בלילה'? לשיעור תורה, זה שבת, אין לנו טלוויזיה או משהו כזה, בוא אתי לשיעור תורה. הוא הולך אז הוא אומר לו: אתה רשאי ללכת, אין לי בעיה רק אתה לא יכול להיות בתוך הבית. אז הוא בא אתו, התיישב. הוא שמע שיעור תורה והוא שמע דברים כגון מה שאנחנו מספרים עכשיו וזה מאד נגע לו. הוא היה בשוק שביהדות מלמדים את זה, הוא חשב שיש שטיפות מוח ומלמדים פנטיות ו'אללא הוא אכבר' ושמים מעטפות נפץ בכיסים, מתפוצצים על הערבים.

הוא שמע דברים מעין אלה וזה משך אותו אבל הוא לא הגיב. הוא לקח אותו הביתה והוא אמר לו עכשיו אנחנו נחים, מחר בבוקר נקום לבית כנסת, עברו את השבת. כשהוא עבר את השבת הוא אפילו לא שאל אותו איך הייתה לך השבת ואיך היה לך התפילות והכל, רק וידא' אכלת? שתית? היה לך טוב? נחת מספיק? אז הוא אמר לו 'הכל היה בסדר'. אז הוא אומר לו בוא אני אחליף לך את המצבר, החליף לו את המצבר, ממש תיקן לו את האוטו, עשה את כל הדברים האלה לעילא ולעילא, שלח אותו הביתה.

ברבות הימים מבחינת אותו צדיק הוא כבר זהו, שגר ושכח. מבחינתו זה כאילו' עזרתי ליהודי ביום שישי בבני ברק, הוא לא זכר אפילו את הפרצוף שלו. אחרי שלוש עשרה שנים חוזר אותו בן אדם, חוזר עם זקן ופאות, נכנס לישיבה, מתיישב מולו, אז הוא מעביר גם כן שיעור רגיל. הוא בא אליו והוא אומר לו: 'תגיד, אתה זוכר אותי'? אומר לו: לא, מחילה אני לא זוכר אותך. אומר לו: נכון לפני שלוש עשרה שנים אתה אירחת מישהו'? הוא אומר לו: כן, אני זוכר. 'זה אני'. אז הוא מסתכל עליו בתדהמה ואומר לו: איך חזרת בתשובה? היית כ"כ נגד, לא רצית לשמוע, אפילו פחדתי לדבר אתך על הדברים האלה, פחדתי להשאיר אותך עם האישה שלי והילדות שלי.. אומר לו' איך חזרת בתשובה?

אז הוא אומר לו: 'מאותו שיעור. שמעתי את השיעור שלך, זה ישב אצלי, דגר דגר דגר, ולאט לאט זה התאמת לי עם המציאות. ברגע שזה התאמת לי עם המציאות, אמרתי פה זה נכון. חיפשתי אותך, לא מצאתי אותך, לקח לי המון שנים, בינתיים אני חזרתי בתשובה ואח"כ הפנו אותי אליך. הוא לא ידע את השם שלו, הוא לא זכר כלום. אומר לו' אבל אחד שככה מתנהג ובבני ברק אחד שיש לו שבע בנות זה רק הוא אז תלך, הוא נמצא, הוא עבר ישיבה, הוא עבר לצד השני של בני ברק, לך אליו. הוא אומר לו' הנה, אני באתי אליך'. זה מה שנקרא להיכנס לחנות של בושם. אתה נכנס לחנות של בושם, נדבק ריח, משהו נכנס. נכנס לו ניצוץ קדושה, אחרי שלוש עשרה שנה זה יצא.

אז מאד חשוב מה שנקרא להבין איזו השפעה יש לך כבן זוג שעובד לבד.

[דברי הרב נווה: כי רוב האנשים אומרים לי' אני מתוסכל אני עובד לבד, אין לי עם מי לעבוד..] בכלל העבודה שלנו לכתחילה נגזרה שהיא עבודה לבד. אם יש מישהו שעובד מולך זה נוח אבל זה לא מחויב, זה גם לא הובטח לך. אתה חי רק על עצמך, יש לך שליטה רק על עצמך. העבודה היא עבודה אישית, זה לא עבודה על הבן זוג, אתה לא אמור עכשיו לשבת ולחנך אותו, זה לא התפקיד שלך.

החינוך שלנו נעשה ע"י הקב"ה בלבד. יש תהליכי בשלות שאנחנו צריכים לעבור, תהליכי תובנות שצריך לעבור, התבגרויות שאנחנו צריכים לעבור. מה שאתה מבין בגיל ארבעים זה לא מה שאתה מבין בגיל שלושים. מה שאתה מבין בגיל חמישים זה לא מה שאתה מבין בגיל ארבעים. אין מה לעשות, אתה עובר שלבים, יש ריאליזציה מסוימת שמתרחשת. אמנם השם עוזר ותפילות עוזרות ולימוד עוזר, אבל גם צריך להניח לבן אדם לעבור את התהליכים שלו לבד. לא לדחוק. לא לדחוק באף אדם. אתה רק יכול להוות דוגמא.

לבנות את עצמך ולהוות דוגמא -

[דברי הרב נווה: כשכתוב "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", בחיים אני לא ראיתי בן זוג צדיק ובן זוג רשע. לא ראיתי את החיה הזאת, לא ראיתי כזה דבר. וכן ראיתי בן זוג צדיק, וראיתי בן זוג שהיה אמור להיות מאד רשע, ואתה רואה אותו מאד ממותן בזכות הבן זוג שלו.

אגב בני ברק - לא מזמן הלכתי וקניתי ספרים ואני רואה אישה חילונית לגמרי שנכנסת לחנות, קונה בחנויות של הג'אנק שלהם, הכל בשקל ודברים כאלה. הוא החזיר לה עודף כמה אגורות, היא חוזרת ואומרת לו: 'אני צריכה להחזיר לך שלושים אגורות'. אז הוא אומר לה: מה את צריכה להחזיר שלושים אגורות? אומרת לו: 'נתת לי עודף יתר, נתת לי שקל'. אומר לה: נכון, נתתי לך שקל כי לא היו לי שבעים אגורות, נתתי לך את כל השקל. אז היא אומרת: 'לא, אני אחזיר לך שלושים אגורות'. אומר לה: את לא צריכה, אני נתתי לך, מה אכפת לך? מתווכחת אתו, חילונית לגמרי. היא נראית חבל על הזמן, תלושה מהמקום עצמו. היא אומרת: 'לא, אני לא רוצה לחזור בגלגול'. אז הוא מסתכל עליה ואומר לה: תגידי, את דתיה? אז היא אומרת: 'כמו שאתה רואה לא אבל בעלי צדיק. בעלי כן חזר בתשובה והוא לימד אותי, אני לא רוצה לחטוא בזה'.

אז הנה משהו שהיא קיבלה מבעלה. אני בטוח שהיא גם לא אומרת לו. בטח כשהיא בבית היא עושה לו את המוות על זה שהוא דתי אבל בחוץ היא צדיקה על חשבונו. אבל זה נכנס, אין מה לעשות, כי אתה מעריך את זה. אתה לומד להעריך את זה. אתה חי עם בן זוג, אתה לומד להעריך את זה. אתה לומד לקלוט שהוא איש אמת. זה הליבה, זה אפילו לא המעשים החיצוניים, זה מה שהוא. לאט לאט אתה מרגיש מה שהוא. משהו עובר אליך.

זה לא המעשים - יש כאלה שיש להם מעשים חיצוניים שזה רעש וצלצולים, בפנים ריקים לגמרי. והבן זוג יכול לראות את זה ולהתעצבן מזה מאד ש- it walks like a duck and it quacks like a duck but it's not a duck. זה ממש ככה. כאילו, עושה את כל ההלכות, הולך שחרית, מנחה, ערבית, לומד, אבל זה ריק. וזה גם פנאטי, סתם, זה כאילו לא מחובר לכלום, זה השכלה כזאת. עובדתית הוא עושה את חובת היום; עושה חוק לישראל, עושה דף היומי.. אבל בפנים הוא ריק].

זה לא עניין של להיות אדיש, אנחנו לא אדישים כי אני לא מתעסק אתו. עוד פעם הרעיון' אני לא מתעסק עם אנשים חיצוניים, אסור לנו, אסור לנו לגעת בבן אדם אחר, אסור לנו, אין לנו זכות, זה נקרא השגת גבול. אתם יודעים מה העונש של השגת גבול? זה מוות בסקילה.

כתוב: "לא תשיג גבול רעך". לגבי ה"רֵע" כתוב רק "ואהבת לרעך כמוך" אבל אפילו לבן זוג זה נחשב "לא תשיג גבול רעך". אנחנו לא רשאים להיכנס לדל"ת אמותיו ולשנות אותו. מי אנחנו בכלל? אולי הוא עוד לא בשל לזה? אולי הוא עוד לא מוכן לזה? אתה רק תיצור בזה דחייה. ההיפך, כל דבר שאתה תלחץ, זה ייקח עוד כמה שנים עד שהוא.. כי הוא רוצה לעשות את זה לבד, הוא רוצה שזה יבוא ממנו, לְמה אתה דוחק?

אז אין מה לדחוק - אתה רק תשמש דוגמא, אתה יכול לבנות את עצמך ולהוות דוגמא. תחיה לידו.

[דברי הרב נווה: אתם צריכים לדעת את זה ולהבין את זה, אני יודע שיש טעות אינסטינקטיבית כי הטעות האינסטינקטיבית היא להתערב, להיכנס אחד לשני לחיים. אתם צריכים לדעת שזה אסור בתכלית האיסור. אסור לנו].

אנחנו נולדנו להיות שמשות - "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". שמשות חיות אחת ליד השנייה. האור צריך להתאבך אחד עם השני, להתחבר. אתה לא צריך להעיר והוא צריך לקבל, הוא לא צריך, אין צורך בזה ולכן אנחנו רואים שהערות זה לא עוזר, וביקורות זה לא עוזר, וכעס זה לא עוזר. אם זה היה עוזר אז היו לוקחים את האדם הכי כריזמטי בעולם והוא היה משנה את העולם. [דברי הרב נווה: זה לא אני אמרתי, זה התורה שלנו. חבריה' זה תורה, אתם צריכים לדעת תורה].

'שלמה המלך' אמר: 'ניסיתי בחוכמתי למלוך על כל העולם' (כי כולם העריצו אותו). כל שאלה ענה, כל דבר נתן טיעון. כולם קלטו יעני איפה הם ואיפה 'שלמה המלך'. הוא נקרא שהוא מלך בכיפה, אז הוא אמר: אם אני מולך בכיפה ואתם מעריצים את החכמה אז תשתנו. ראה שהעולם לא משתנה, אמר: טוב אז אני אמלוך בארץ ישראל, בארץ שלי, ביהודים, אני אמלוך בארץ שלי. אותו דבר, מעריצים אותו, כבוד המלך, כבוד המלך וזה, לא משתנים.. אז אמר: אני אמלוך על העיר שלי, עיר דוד, בעיר ירושלים. ועוד פעם, הוא בא, אף אחד לא הקשיב לו. אוהבים אותו וכבוד המלך, וחכם ומתבטלים לפניו, אף אחד לא התקומם נגדו אבל לא משתנים, עדיין יש ריבים ועדיין יש שונאים, ועדיין יש צרות, והאדם לא מפנים את זה לתוך עצמו, אז הוא אמר: טוב, אני אמלוך על המשפחה שלי, זו המשפחה שלי, הילדים והאישה שלי, אותו דבר. טוב, אז האישה שלי. כתוב בסוף הוא מלך על מקלו - הכוונה על עצמו. מקלו זה עצמו.

"במקלי עברתי את הירדן" - הכוונה לבדי, אז הוא מלך על עצמו אז הוא כתב את זה, הוא אמר: אל תנסה למלוך על אף אחד. זה שהקב"ה שם מלך, תהיה מלך לעצמך - מזה יצא האור לכל העולם. לא סתם אמרו' "קשוט עצמך, אחר קשוט אחרים". תתקן את עצמך, אח"כ תתקן אנשים אחרים. זה גם הכי הגיוני, מה, יבוא מישהו יטיף לכל העולם והוא בעצמו מושחת? אתה לא יכול לעשות את זה. גם על הדברים שאתה חושב שאתה מתוקן, אתה לא מתוקן בזה לגמרי. אם אתה מתוקן זה יעבור לאנשים אחרים.

למה כתוב "זכרו תורת משה עבדי"? לכאורה היה צריך להיות 'זכרו תורת השם'. מה זה "זכרו תורת משה עבדי"?

אמרו חז"ל שהוא לא ישב ולימד אותם תורה ממש ככה מהספר אחד אחד. אמנם יש טענה בקבלה שהוא עשה את זה ברוח הקודש, שהעביר להם מוחין של כל התורה, שהתורה שבפשט, ההוראות שהועברו והמוחין, אבל בעלי החסידות אומרים שהעובדה שהוא לקח את כל התורה על עצמו והוא היה האמת, לימדה את כל העולם. זה העביר את התורה לכל העולם, שכולם ראו אותו הם היו ענווים כמוהו, הם היו בעלי חסד כמוהו. ראו את משה וזה עשה להם אותו דבר. כי אדם גדל על דוגמא אישית, הוא ילד, אתה רואה דוגמא אישית, אתה לא יכול להתעלם ממנה. ברגע שרואים דוגמא אישית, אין על דוגמא אישית. זה המורה הכי טוב בעולם דוגמא אישית. אין מורה יותר טוב מזה.

צדיק אחד בירושלים שבקושי יודע לדבר, הוא כ"כ עילג ומגמגם, הוא לא יודע להסביר, כאילו, הוא בקושי מדבר, הוא יודע, הוא תלמיד חכם, כולם אומרים שהוא תלמיד חכם גדול, תשאלו אותו דברים קצרים כמו הלכה אז הוא יגיד אבל להעביר שיעור הוא לא יודע. ככה גם היה 'החזון איש'. 'החזון איש' אמר: לא קיבלתי את הכישרון להעביר שיעורים, להיות רהוט בדיבור אז היו שואלים אותו, הוא היה שובר את השיניים, בקושי מסביר.

אבל היום חי אדם כזה ורואים שהילדים שלו יצאו מה זה טובים ורהוטים בשפה שלהם, ואתה אומר להם' איך יצאתם רהוטים? איך אבא הסביר לכם? דברי תורה להגיד על השולחן, לשבת, לעשות אב ובנו, איך הוא הסביר, הרי אבא לא יודע לדבר, איך הוא הסביר? אז הם אמרו: 'אנחנו ראינו אותו. ראינו את אבא, זה מספיק. ככה אנחנו התיישרנו לפי מה שאבא היה. הוא לא יודע לדבר אבל הוא יודע להיות'. וזה יישר אותם, זה גם ברור, אנחנו יודעים את זה.

אם אבא שלנו היה אדם ישר, למה שלא נצא ישרים? אבא שלנו היה אחד בפה, אחד בלב, הוא אומר לך בטלפון' תגיד להם שאני לא בבית, אז גם אתה תגיד לבן שלך' תגיד להם שאני לא בבית. זה ככה עובד, וזה ברור.

אז אחד מהדברים של לכבד את הילדים שלכם ולכבד את הבן זוג זה שתהיה ישר. תהיה ישר שהוא ילמד. אתה צריך להיות עמוד תווך אז תהיה ישר בעצמך.

לאט לאט אנחנו נלמד איך לעשות את זה.