זוגיות

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 3/7/19

סוד הזוגיות – זוגיות מאפס

שני השיעורים הקודמים היו שיעורי מבוא, ואנחנו רוצים להתחיל את הכל בצורה מסודרת, ממש לעשות 'בראשית'.

חלק מהדברים אתם שמעתם אבל בהקשר הזוגי זה נהפך להיות עוד יותר קריטי וכמובן שאפשר לעשות לזה השלכה גם כן בין אדם לחברו. 'רבי עקיבא' אמר: "ואהבת לרעך כמוך" יתחיל באשתו. הסיבה שהוא אמר את זה מבוססת על עניינים של כל 'חכמת הקבלה' שגבר ואישה זה 'אור' ו'כלי', ולכן יש לנו את הקב"ה והשכינה, "קודשא בריך הוא ושכינתיה" וכל העניין של זכר ונקבה שמופיעים בתורה עניינם משפיע ומקבל. אין להם שום עניין אחר חוץ מזה שהאור נותן והכלי מקבל. עכשיו, לכלי אסור לקבל ע"מ לקבל אלא הוא צריך לקבל על מנת להשפיע ואז תהיה להם 'השוואת הצורה'.

לקבל על מנת להשפיע -

זה הסוד של מיעוט הלבנה; כתוב שהקב"ה ברא את שני המאורות, אח"כ כתוב את המאור הקטון, ואח"כ את המאור הגדול, אבל לפני זה כתוב שני המאורות שזה שני מאורות גדולים. אז שם בדיוק במקום הזה ביום רביעי של הבריאה יש שמה מדרש מה בעצם היה שם. כתוב שלשמש ולירח היה הייתה את אותה הארה ואז קטרגה הלבנה ואמרה: 'בשביל מה אתה צריך שני מלכים בכתר אחד? למה יש לך שני דברים שהם אוֹתו דבר?'

צריך לדעת שזה לא באמת קטרוג, קטרוג, זה לא קנטור, כל הדברים האלה הם דברים מאד גבוהים, והשיחות האלה שהן נעשות כביכול בין גרמי שמיים, בין מלאכים או הדומם או פתאום הים מדבר או הנהרות, אלה שיחות מאד עמוקות ואנחנו לומדים אותם וזה לא שיחה של פה נפתח או האנשה מטאפורית כמו שיש בספרי הילדים, אלא זו אמירה. מפרשים לנו את האמירה ברוח הקודש של מה שזה אומר.

אז הרבה שואלים: 'אבל רגע הרב, זה מדבר או לא מדבר?' אז הנקודה היא כאן שהכל כאן זה תודעה, אין לזה כוח מצד עצמו, ז"א, הוא לא מדבר מצד עצמו אבל יש לו אמירה. כל דבר שהוא קיים פה יש לו אמירה. אז מפרשים את הקיימות שלו נניח כישות דוממת, לאמירה, זה משהו שאומר משהו, ואז נותנים לנו על זה כביכול את השיחה. אבל זה לא שיחה מהגיגי לבם של הירח והשמש אלא זה השיחה של היקום. ככה היקום מדבר.

אז היא קטרגה. עכשיו, מה היה העניין של הקטרוג? ידוע הרי שהקב"ה ברוחני לא בורא שני דברים אותו דבר, אין טעם, לא צריך. לא צריך כפילויות. הוא לא צריך העתק הדבק, ופה זה נראה כאילו בהתחלה עשה שני דברים אותו דבר. השמש והירח אותו דבר אז היא שואלת אותֹו' בשביל מה אתה צריך שני מלכים בכתר אחד? מלכים הכוונה שהם צריכים למשול על היום ועל הלילה. אז היא אומרת לו' בשביל מה אתה צריך שניים שהם אותו דבר? אז הוא אמר לה: 'לכי ומעטי את עצמך' אז לנו זה נראה כאילו זה העניש אותה כי היא קטרגה אבל זה לא עונש אלא, אצל הקב"ה בכלל אין דברים כאלה אלא זה שיחות, והשיחות האלה הן רוחניות ואנחנו צריכים לדעת בעצם מה הוא אמר לה, והשאלה שלה הייתה כביכול במקום, והוא אמר לה 'לכי תמעטי את עצמך', ולמעט את עצמה זה אומר שהיא נהפכת להיות 'נוקבא', מקבלת, ומשאיר את השמש כזכר, כנותן.

אז הרבה באמת מספרים את זה כאילו זה עונש. אבל למה זה לא עונש? אז הוא אמר לה: תראי, יש אפשרות שיהיו שני מלכים בכתר אחד, ובאמת, אני לא צריך שני דברים אותו דבר אבל אתם עדיין יכולים להיות שני מלכים בכתר אחד אם תמעטי את עצמך. אם יהיה מיעוט הלבנה, אם תצליחי לעשות את המיעוט אז את תמעטי את עצמך, זה יתרחש.

מיעוט זה התבטלות -

עכשיו, לנו זה נראה סוג של השפלה אבל זה לא ככה מכיוון שלמשל, 'משה רבינו' מיעט את עצמו בכל הזדמנות, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", אבל דווקא משום זה הוא זכה להשוואת הצורה עם הקב"ה, כי המיעוט זה לא בדיוק הקטנה או האפסה אלא זה התבטלות אז ממילא ברגע שהוא הופך את עצמו לאין הוא הופך את הקב"ה ליש כי "לית אתר פנוי מיניה". אז הוא אמר לה: מעטי את עצמך ואז זה יהיה אותו דבר. אפשר שאדם ימעט את עצמו וזה יהיה אותו דבר.

כתוב: "הַשְׁפֵּל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם", ועוד פעם לוקחים את זה בקטע של איזה סוג של הבטחה שאם אתה תשפיל את עצמך אז לעתיד הקב"ה יפצה אותך. זה לא ככה, הקבלה לא מפרשת את זה ככה, אלא באופן אוטומטי אם אתה תשפיל את עצמך, הכוונה, את הדעות הכוזבות האישיות שלך, אז "ינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם", המקום, בדיוק באותו מקום שאתה, אותו מקום, אותו מוחין, יהפכו להיות מוחין של אחדות, מוחין של ייחוד, חכמת הייחוד. וזו למעשה העצה הכי גדולה לגבר ולאישה. ואגב זה לא נאמר נניח רק דווקא לאישה או רק דווקא לגבר, כי לעתים הוא אור והיא כלי ולעתים זה ההפך, כמו שאנחנו לומדים מ'אברהם' ו'שרה'.

הנקודה היא כאן אבל בכל זאת שעניין של המשפיע והמקבל הוא בלב הדברים כולם אבל צריך לדעת איזה סוג של מערכת יחסים בין המשפיע לבין המקבל. כפשוטו זה הופכיות גמורה לגמרי והם כביכול לא מסתדרים, והמקבל בולע את המשפיע כמו חור שחור וזה לא טוב לאף אחד מהם כי המקבל זה לעולם לא מספק אוֹתו והמשפיע זה בולע אותו, הוא אף פעם לא מצליח לעשות את התפקיד שלו אז זה כביכול אף פעם לא מסתדר.

אז מה שצריך לעשות זה צריך ליצור מערכת יחסים מיוחדת בין המשפיע לבין המקבל כדי שזה כן יעבוד. על פניו זה נראה כאילו האישה צריכה לעשות עבודה, בגלל שהיא כלי אז היא צריכה להפוך את עצמה לאור, ושהגבר יישאר ככה. לא נכון. וכנ"ל במערכות יחסים בין רב לבין תלמיד, זה גם כן נראה ככה. או בין חברים' תמיד יש חבר שהוא יותר דומיננטי ויותר משפיע ויותר נותן ויותר יוזם, והחבר שלו יותר פסיבי, ואז החבר המשפיע אומר' אולי אתה תתחיל לפעול קצת? אז אנחנו אומרים' זה לא ככה אלא צריכה להיות מערכת יחסים כזאת (ותכף על זה אנחנו רוצים לדבר) שהיא כן תגרה את ההשפעה והיא כן תגרה את הזוגיות הזאת. שהיא כן תעשה את הזוגיות הזאת שהיא בכלל תחשב למשפיעה. למה? כי אתם צריכים לדעת חוק – משפיע שמשפיע לכלי עם רצון לקבל לעצמו, לא נחשב למשפיע.

למה הכוונה? אם אתה נמצא ליד חור שחור זה לא ניכר שאתה משפיע. אתה אומר' אבל אני משפיע. כן, אבל אף אחד לא נהנה מזה. יש מישהו שבולע אותך, והוא מרוקן אותך, והיא לא מקבלת. אז צריך לדעת את זה שבן אדם לא יכול לבוא ולהגיד' אבל אני משפיע, אני משפיע, צריך לדעת איפה להשפיע. נותנים על זה כל מיני משלים שאדם בא למלא - למלא כוס היא מתמלאת, למלא דלי זה מתמלא, אבל למלא בור זה לא מתמלא. בור לא מתמלא אז אם לא עושים לו דיפון הוא נקרא בור סוד כמו סיד שעושים לו ממש איזושהי דפינה וסותמים אותו כדי שהוא יהיה. אז יש עניין של לדעת לא להשפיע למישהו שהוא חור שחור אחרת הוא יבלע אותך ואתה גם לא נחשב למשפיע כי משפיע משפיע רק אם הצד השני יקבל.

לכן מערכת היחסים בין גבר לבין אישה היא כן צריכה להיות מתואמת. בשביל זה צריך לדעת באמת עקרונות מסוימים בחוכמת הקבלה כדי שזה יצליח.

שני דברים קרו מאז אדם הראשון;

אדם הראשון לפני החטא - כתוב שהיו בגן עדן. מה עשו בגן עדן? קיימו תשמיש. מה הכוונה? עסקו בייחודים, ולא הוגדר שם מיהו מי, רק בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים שהוא היה 'חכמה' והיא הייתה 'בינה', אבל 'בינה' זה לא לגמרי חיסרון אלא יש שם רצון לקבל על מנת להשפיע. ב'חכמה' זה הכל 'חכמה', ב'בינה' זה רצון לקבל על מנת להשפיע. זה היה לפני החטא.

אחרי החטא - זו כבר נהייתה בעיה גדולה מאד וכביכול הקב"ה הוציא אותם מגן עדן. [דברי הרב נווה: אני אומר תמיד 'כביכול' לא כמשהו שתקוע לי בגרון, אל תייחסו את זה לאישיות שלי אלא זו מילה מדויקת כי זה לא מדויק להגיד שהקב"ה הוציא אותם מגן עדן, אעפ"י שזה רשום, אלא, פעולה שבן אדם עושה, גורמת לו לצאת החוצה. הקב"ה לא דוחף. הפעולה שבן אדם עושה גורמת לו להיות חיצוני, אבל בעיני המתבונן זה נראה כאילו השם דחף אותו החוצה. וגם ככה זה נראה, כאילו כתוב ש"ויגרש אותם השם מגן עדן", אבל זה לא ככה, אנחנו צריכים לדעת מי גרם לזה ולא השם גרם לזה אלא הם גרמו לזה. זה קרה מצד עצמם אבל לא היה שם אקט של דחיפה אלא, באותו רגע שאכלו, נטרדו מגן עדן].

ואז נוצרו באדם שתי בעיות, שתי בעיות שלא היו קודם. שתי בעיות ואנחנו צריכים לדעת אותן. [דברי הרב נווה: אני אומר את זה בשפה שלנו ולא בשפה הקבלית כדי שזה לא יבלבל אתכם]. שני דברים נחרטו באדם מאז 'חטא אדם הראשון' ואנחנו מסתובבים עם הדבר הזה אלפי שנים והדבר הזה חייב להגיע לפתרונו – חרדת נטישה וחרדת אינטימיות.

חרדת נטישה וחרדת אינטימיות -

חרדות זה משהו שמניע את האדם. יש דיונים חוצבי להבות אש בקבלה ובחסידות מה גורם למה; האם האינדיבידום של האדם גורם לו לפחדים? בגלל שיש לו אינדיבידום אז הוא מפחד? או הפוך, אולי פחד גורם להיות אינדיבידואליסט? ויש דיונים לכאן ולכאן. אז בוא נגיד שאלה ואלה דברי אלוקים חיים ויש סיבות לאלה ואלה. [דברי הרב נווה: בשעורים הקודמים אני נתתי אותם בראשי פרקים, אנחנו רק נגיד שאיך פחד קודם לאינדיבידואליזם? איך זה יכול להיות? צריך אינדיבידואליסט, אינדיבידום, שיהיה לו פחד].

אז למעלה למעלה באור יש 'אהבה' ו'יראה', שתי תכונות, ו'יראה נפולה' נהפכת להיות פחד. היראה העליונה נקראת 'יראת הרוממות' שזה תשומת לב, Full מודעות, full תשומת לב, זה מה שאנחנו מנסים להגיע בהגות, להגיע לדבקות תודעתית שהתודעה שלנו מאד מרוכזת ומסתכלת על דבר אחד. מסתכלת לא עם שתי עיניים וויזואליות, אלא היא מודעת, מודעת למשהו עליון ולא מורידה את המודעות מזה. וזה נקרא 'יראת הרוממות'.

בירידה למטה זה נקרא 'יראה נפולה' ואז נהפך להיות פחד, ולפי 'רבי נחמן מברסלב' היראה גרמה לאינדיבידואליזם. מיד נוצר כביכול אדם שמגן על עצמו.

זה נכון וזה נכון כי זה שני דברים שתמיד הולכים ביחד. יראה הולכת עם אינדיבידואליזם, עם 'אני' ו'אני' הולך עם פחד.

אגב, המילה 'חרדה' נמצאת וכתובה בתורה. זה הרעיון של המילה 'חרדים' רק שמה זה כתוב 'חרדים ליראת השם', 'חרדים לדבר השם', אבל למילה 'חרדה' יש המון משמעות, היא גם קיימת והיא כתובה בתורה, "ויחרד יצחק" וכו' וכו'.

עניין של חרדה זה היפך המילים 'חדר'. 'חדר' זה חסד דין רחמים אבל כאשר יש היפוך יוצרות אז זה לא מסתדר אז זה נהפך להיות חרדה.

שני דברים שאנחנו צריכים לדעת אותם זה שמצד אחד לאדם הראשון לפני החטא לא הייתה 'חרדת אינטימיות' כי עניין של תשמיש זה היה התעסקות ב'חכמת הייחוד'. אבל לאחר החטא נוצרה לו 'חרדת אינטימיות' מכיוון שהוא לא ידע מה לעשות עם זה ואז הוא מרגיש כאילו מישהו פולש לאינדיבידום שלו, מישהו מחטט בו, וצריך לעבור המון המון המון תהליכים נפשיים. אדם צריך לעבור כ"כ הרבה תהליכים נפשיים שהוא יאפשר שלא תהיה לו 'חרדת אינטימיות', ו'חרדת אינטימיות' קשה מ'חרדת נטישה' אלפי מונים.

'הבעש"ט' אומר שזה אותו דבר. 'חרדת נטישה' ו'חרדת אינטימיות' אצל הבעש"ט זה אותו דבר, זה נוגע באותה נקודה. גם, תחשבו על זה של למה אני ב'חרדת אינטימיות'? שאם ידעו עלי את מה שידעו עלי יינטשו אותי, אבל כרגע אנחנו צריכים להפריד את זה לשני דברים: ש'חרדת נטישה' זה החרדה מלהישאר לבד, מלהיפרד מבן זוג, שהמשפחה נוטשת, קהילה נוטשת, ואנחנו יודעים את זה ודרך אגב, היהדות קצת עובדת על זה, היא מנגנת על זה, זה הרעיון של חרם ונידוי. למה עושים חרם ונידוי? כדי להצית את 'חרדת הנטישה', כדי שלאדם תהיה 'חרדת נטישה' ואז הוא יבקש לא לעשות יותר שטויות כדי שלא יפעל עליו נידוי. אז זה מצד אחד.

מהצד השני, עניין של 'חרדת האינטימיות', אומר 'רבי נחמן מברסלב': 'כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא להתפחד כלל'. אף אחד לא מבין שהוא מתכוון שמה ל'חרדת אינטימיות' [דברי הרב נווה: בדוק, אני אומר לכם, אני לא יודע כמה אנשים, אפילו בברסלב, לא יודעים שהוא התכוון שמה ל'חרדת אינטימיות'. עכשיו, בהתחלה אני נוהג לעשות שני דברים: אני נוהג לדבר בעל פה, לזרוק דברים בלי ראיות, אח"כ כשמישהו מרגיז אותי אני נותן לו את הראיה ואז הוא שותק. אז שתדעו שיש ראיות לכל דבר שאני אומר רק קודם כל אני בא להרגיז. אז אני מחכה לאיזה ברסלבר שיתקוף אותי. על כל פנים, זה ככה, בוודאי שיש לדברים האלה ראיות]. כי עניין של 'גשר צר' - גשר צר יכול להיות משהו שמחבר בין שני דברים מאד מאד קרובים. זה נקרא גשר צר. 'ורק לא להתפחד' - מה הפחד? כי זה גשר צר. זה שני דברים קרובים אז הגשר שמה הוא צר.

אז מה צריך לעשות? לא לפחד. עכשיו, זה קל להגיד, רק 'רבי נחמן מברסלב' יכול להגיד 'אל תפחד' אבל 'חרדת אינטימיות' זה הסיוט הכי גדול של האדם.

לכן כל התורה שלנו מדברת על "ואהבת לרעך כמוך", "כמוך" ממש, לכן קשה לעשות את זה, קל לשמוע את זה, האוזן נורא נהנית מזה אבל מאד קשה ליישם את זה בפועל.

התיקון של הגבר והאישה זה להתגבר על חרדת האינטימיות -

בין גבר לאישה זה התיקון [דברי הרב נווה: ז"א, כשאני מדריך הדרכה לחתנים אני כבר אומר להם' התיקון שלכם זה להתגבר על חרדת האינטימיות, אז הם כל הזמן שואלים אותי: ומה עם חרדת הנטישה? אני אומר: אבל מהרגע שהתחתנתם אל תחשבו על חרדת הנטישה כי לגבינו זה לא אופציה להתגרש. אל תחשבו על להתגרש. אם מופעלת אצלך חרדת נטישה זה כבר לא טוב, אתה כאילו חצי רגל בחוץ אז תעזבו את חרדת הנטישה, תתעסקו יותר עם חרדת האינטימיות].

איך יוצרים אינטימיות ?

• הקריטריון הראשון – פתיחות וכנות -

איך עושים? איך מתגברים על זה? אז למעשה צריך לשאול את השאלה – איך יוצרים אינטימיות? לכן על זה אנחנו מדברים.

אגב, התשובה היא – כל 'תלמוד עשר הספירות'. כל 'תלמוד עשר הספירות' זה יצירת אינטימיות. כל 'שיר השירים' זה יצירת אינטימיות. כל 'תהלים' זה יצירת אינטימיות. זה ידוע אבל צריך לתרגם את זה. צריך לתרגם את זה למקומות שאנחנו נמצאים בהם.

לגבי 'רבי נחמן מברסלב' - תחילת שבירת החרדה הזאת זה וידוי דברים - תהיה כנה, תגיד, תדבר, תהיה תקשורתי, שכל הדברים יהיו כל הזמן out in the open. ובפרט לפני הקב"ה, אל תחסוך, למה? כי אפילו בעיני הקב"ה אתה מסתיר. אז כמו שאתה יודע בהתבודדות ואתה אומר 'אבל כאן אין אף אחד, למי אני מדבר?' לא משנה, תדבר. למה? רק כדי שאתה לא תשב במסתרים, ותתחיל לדבר ולהתוודות והוא יתייחס לכל הווידויים האלה לא כמטרה אלא כאמצעי.

[דברי הרב נווה: שוב, חוסר הבנה בברסלב. חלילה, אני לא יורד על ברסלב, אני פשוט רק רואה מה יוצא משמה ויוצא משמה המון אי הבנות של חוסר העמקה].

הווידוי הוא לא העיקר - כל הזמן אומרים 'תעשה וידוי דברים, תעשה וידוי דברים', וידוי דברים זה אמצעי זה לא מטרה. המטרה זה האינטימיות רק ווידוי דברים אומר לקב"ה' אני לא מסתיר ממך שום דבר. אני עומד לפניך ואני לא מסתיר ממך שום דבר. אז זה לא חייב להיות ווידוי דברים רק "חטאתי, עוויתי פשעתי". נתפסים בזה כי אדם מסתתר כביכול אחרי חטא, עוון או פשע אבל זה יכול להיות כל מיני דברים, כל מיני דברים שעולים לי בראש. עולות אפילו תוכניות שיש לי. כתוב שאפילו אם בן אדם מתכנן 'מחר בבוקר אני אסע לפארק' והוא לא משתף בזה את הקב"ה, הרי זה מסתיר, וזה גם כן חמור, למה אתה לא משתף את הקב"ה? תגיד לקב"ה שמחר אתה הולך לפארק ואולי הוא יצטרף אליך.

כי מהדברים האלה אלה דברים קטנים [דברי הרב נווה: אני רוצה שאתם תבינו אותם], זה מאד רגיש בהרגשים שלו להבין שלאט לאט אתה מסתיר כשאתה לא אומר דברים. ואחד הדברים שנשים למשל מתלוננות זה שגבר הולך לעבודה ואנחנו אף פעם לא יודעות מתי הוא חוזר. טוב, איפה אתה? באיזה פקק. איפה פקק? באיזה כביש? אחד הכבישים פה. מתי אתה חוזר? עוד מעט. עוד מעט, הוא חוזר אחרי שעתיים. אמרת לי עוד מעט, איפה היית? לא, הייתי בכביש, בפקק.

זה הכל הסתרות על הסתרות על הסתרות והן נורא סובלות מזה ובצדק. לא עושים ככה. אחד הדברים זה תגיד, תשים הכל על השולחן. כנות, פתיחות, צריכים להיות תמיד על השולחן. לא להסתיר שום דבר. תרצו לקרוא לזה התבודדות, ווידוי דברים בזמן התבודדות, whatever, אבל זה אמצעי זה לא מטרה. המטרה היא הכנות והפתיחות. אתה הולך, לאן יש לך להסתיר, זו האישה שלך, תספר לה. אם אתה מסתיר אתה עושה פשע והיא תרגיש. הקב"ה מגן על האדם, הוא מגן על האישה, הוא מגן על החלש, וברגע שהוא מגן עליו הוא מספר לו 'בעלך בוגד בך' אז היא מתחילה לחשוד והוא אומר לה שהיא מדומיינת והיא לא. שימו הכל על השולחן. אז הקריטריון הראשון ליצירת אינטימיות זה פתיחות וכנות.

• הקריטריון השני – לקבל כדי לעשות נחת רוח -

דבר נוסף - עניין של לכי ומעטי את עצמך. עניין של מיעוט הירח לא הופך אותה להיות שפלה מן השמש [דברי הרב נווה: הייתי אומר אפילו גדולה מן השמש]. למה? כתוב שהצדקה שהעני עושה עם העשיר יותר גדולה מאשר שהעשיר עושה עם העני. וזה למה? כי הוא מאפשר לו שהוא ייתן לו. הוא נמצא ברמה של עניות שהוא מאפשר שהוא ייתן לו. תחשבו, העני יכול להיות בעל אגו ולהגיד' אני אמות ואני לא אקבל מהבן אדם הזה אבל הוא יכול לבוא ולהגיד' אני רוצה שהוא יזכה בצדקה עכשיו, עכשיו הוא יזכה בצדקה. הוא צריך לעשות צדקה עם מישהו, אני אבוא אני אהיה הקופה שלו, אין לי בעיה, שישים מה שהוא רוצה; עשר אגורות, עט, עיפרון, לא יודע, שישים משהו, אני עושה את זה כדי לזכות אותו.

יש צדיק בכותל שבהנץ החמה לפעמים כשהקבצנים לא מספיקים להגיע, אתם תראו צדיק לבוש כמו בן אדם אצילי לגמרי, עם הכובע הקטן הנמוך הזה של הירושלמים, הולך ומקבץ נדבות. שואלים אותו: כבוד הרב, בשביל מה אתה עושה את זה? באמצע תפילה, אתה עובר ככה בין כולם, עוד מעט יבואו הקבצנים יעשו את זה. אז הוא אומר' אני חייב לזכות אותם, הם ילכו עוד מעט, אני חייב לזכות אותם שיתנו צדקה. עומד, הולך, רודף אחרי עשירים, כל מיני אנשים עם ג'ינס וטריקו' יהודי, יצאת מפה, אתה התפללת ולא נתת צדקה, בוא תיתן איזה צדקה. אומר לו' בסדר, אין בעיה, למי לתת צדקה? כולם אומרים לו 'למי לתת צדקה?' חושבים יעני זה לא לו. רואים בן אדם הדור, אז הוא אומר' לא, לי. מסתכלים עליו' לך? אתה לא נראה כאילו אתה צריך צדקה. אומר, זה רק תחפושת, תן לי, אני יותר עני ממך. וככה. והוא עושה את זה כדי לזכות אותו אבל זה הרעיון, העני מאפשר לעשיר לתת לו.

בספר 'מתן תורה' יש את הסיפור המפורסם של העשיר שמזמין חבר שלו שהוא עני, לסעודה, והוא אומר לו' אני עורך לכבודך סעודה, בוא בבקשה, אני מבקש שאתה תאכל. עכשיו, העני הזה חכם, אצילי, הוא מגיע, הוא אומר לו: אני לא רוצה לאכול. אומר לו: מה זאת אומרת אתה לא רוצה לאכול? אבל אני בישלתי בשבילך, אני אמרתי לך שאני מזמין אותך לסעודה. כן, אבל אני לא באתי לאכול, והוא עוד מפציר בו, בבקשה, אני הזמנתי אותך לסעודה, בבקשה תעשה לי טובה. ואז הוא אומר לו: בשביל שאני אעשה לך טובה, בשבילך אני אוכל. אם הוא היה בא והוא היה אומר: טוב, חבר שלי הזמין אותי, אני בא לסעוד, הרי זה רצון לקבל לעצמו. אבל אם הוא לא בא לאכול אלא הוא בא כדי לעשות נחת רוח למארח, כל הסעודה שלו זה השפעה אז המארח מסתכל עליו ונורא נהנה, אז הסעודה שלו זה "ואהבת לרעך כמוך". העשיר בחיים לא יבין את ההרגשה הזאת.

אז הצדקה שהעני עושה עם העשיר היא יותר גדולה מאשר שהעשיר עושה עם העני. לכן אנחנו מכבדים את הירח ועושים קידוש ירח כל חודש, וקידוש חמה פעם בעשרים ושמונה שנה. זה לא סתם שהשם סידר את זה ככה. אתה יכול להגיד' אבל אסטרונומית זה מסודר ככה. הקב"ה היה יכול לסדר את הקונסטלציות אחרת אבל העניין כאן שאת הירח אנחנו מקדשים וישראלים משולים לירח, זה בזכות זה שאנחנו ממעטים את עצמנו כדי שהקב"ה ישפיע עלינו.

אז עם ישראל לכל אורך הדורות מיעט את עצמו כדי שהקב"ה ייתן לנו. זאת הטובה הכי גדולה שהקב"ה מחזיק בשביל עם ישראל. ואנחנו לרוב לא עושים את זה במודע. האדם הראשון עשה את זה במודע בשביל כולנו ואנחנו כולנו כלולים בו. אח"כ כל הצדיקים וכל גדולי הדור עושים את זה בשמנו אבל האדם גם צריך להיות מפוקח ולהגיד לקב"ה אני מקבל כי אתה רוצה לתת לי, ואז אנחנו מקבלים כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו.

זה כל הרעיון - לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו. אתה רוצה שאני אקבל כסף? אני מקבל כסף. אתה רוצה שאני אוכל? אני אוכל אבל אני עושה את זה כי אתה רוצה, לא בגלל שאני צריך, אני יכול גם לא לאכול ואני יכול לסגף את עצמי ולהמית את עצמי וגם לא לאכול קלוריה אחת מבחוץ, אבל מכיוון שכתוב "וחי בהם" "ובחרת בחיים" אז אני אוכל בשביל הקב"ה. וכנ"ל לכל פונקציה גופנית אחרת.

החובה של הגבר והאישה – "והיו לבשר אחד" -

כדי שהדברים האלה באמת יתרחשו צריכה להיות אינטראקציה מאד אינטימית בין הגבר לבין האישה והם צריכים לדעת שיש לזה מטרה. [דברי הרב נווה: אני חושב שזוג חושב שהוא סיים את המטרה שלו ברגע שהוא התחתן, זו טעות מרה כי אז אח"כ המערכת הזוגית מקבלת פאזה אחרת, מקבלת פאזה של שאננות, של עכשיו שנינו נצא החוצה ונעבוד ונשרוד. זה לא ככה, כאילו, האהבה נפסקת והאינטימיות נפסקת והחיזור נפסק, וזה לא בריא, אלא, צריכים להיות ביחד והם צריכים לחתור לאינטימיות עד שהם יהיו אחד].

קריטריונים לקיום אינטימיות בין הגבר לבין האישה;

• לדאוג לשעות של למידה יחד -

התפקיד, זו החובה של הגבר והאישה  - להיות אחד. "והיו לבשר אחד" זו חובתם, אז לכן הם צריכים לדאוג לשעות של למידה - עדיף לפנות בוקר בשעה שהילדים לא קמים, והאריז"ל אמר ששעה אחת לפנות בוקר שווה לשש שעות במהלך היום כי במהלך היום אף אחד לא ייתן לך. היום כ"כ מוטרף שאף אחד לא ייתן לך. היום בנוי להיות יצר הרע להפריע לביטול תורה אבל הלילה, הקב"ה מקדש את הלילה. כתוב: "ומשחריי ימצאוני". מה זה "ומשחריי"? מי שיקום עם שחר. מי שיקום עם שחר ימצא אותו אז מה שאנחנו נעשה במהלך צוהרי היום ואפילו נתאמץ ושלוש שעות ונבין, אנחנו עדיין רחוקים נפשית מהאור. שעה אחת לפנות בוקר בין ארבע לחמש, חמש לשש, לא משנה מה אבל לפני עלות השחר, זה שווה כנגד שש שעות, ככה אומר האריז"ל. ואז שמה הקירבה לקב"ה היא הרבה יותר גדולה. השכר הוא הרבה יותר גדול.

מבחינה מדעית יש לנו כמה גלי מוח; 'גלי ביתא' זה גלים של הפרעות בזמן שאנחנו ערים. 'גלי אלפא' הם גלים יותר שקטים, גלים של נים לא נים. 'גלי תטא' עוד יותר שקט, ולפנות בוקר יש לנו 'גלי דלתא' שזה כמעט מוות. אז לכן כשאנחנו לומדים בשעות האלה שיש לנו 'גלי דלתא', אנחנו הכי קרובים לאור וזה הזמן הכי בריא והכי נכון ללמוד בו [דברי הרב נווה: אז אני יודע שזה קשה לגבר ולאישה. או שתשנו אחה"צ, או שתישנו לפני חצות או שפשוט תרגילו את עצמכם לעשות את זה ואז כל הגוף יתאזן בהתאם לזה. אתם תקבעו לו עוגנים. בכלל בעבודת השם צריך לקבוע עוגנים ולו"ז לעבודה וכל השאר יסתדר. קודם כל לעשות מה שצריך, אח"כ כל השאר זה יסתדר]. אז הלילה זה זמן קריטי כדי ללמוד תורה - "ואמונתך בלילות".

עוד דבר, גם שזה עניינים שהם אינטימיים מצד הרוחניות – ב'מסכת ברכות' כתוב שבתחילת הלילה 'הכלבים צועקים', אח"כ 'חמור נוער', אח"כ יש שם מחלוקת על עוד שתי משמרות אבל 'תינוק יונק משדי אימו', והמשמרת של הבוקר זה 'אישה מספרת לבעלה'. הפשט של זה זה שפעם כביכול לא היה חשמל אז היו הולכים לישון מוקדם וקמים בערך לפנות בוקר, לפני שעולה השחר, עכשיו, אין מה לעשות, אין אור אז נשארים במיטה ומדברים. אז בדר"כ מי מדבר? האישה מדברת והגבר שותק.

אם מישהו זוכר, היינו שומעים את ההורים מדברים לפנות בוקר. זה היה תמיד מעניין לדעת מה הם אומרים אחד לשני. לא שום דבר חשוב, בדר"כ זה שיחות פטרוזיליה: בבוקר תעבור בשוק, תביא לי פטרוזיליה, והוא אומר לה' כן, כן רק תני לי לישון. אז זה נקרא 'אישה מספרת לבעלה', אבל הנקודה היא כאן שזה משמרת.

'אישה מספרת לבעלה' זה השכינה לקב"ה, היא עולה כדי לספר לקב"ה, זה 'אישה מספרת לבעלה'. אז ממילא אם קמים ועושים את זה תמיד, ועושים לזה מלבוש בפועל, דבר עצום. צריך לעשות לזה מלבוש בפועל. כדאי להתאמץ בשביל זה, שווה מאד מאד להתאמץ בשביל זה. תהפכו את החיים שלכם, הגוף מתרגל לכל דבר. הגוף הוא עבד, בהתחלה הוא מקשה כמו כל עבד. אף עבד לא אוהב לעבוד, זה ידוע אבל הוא עבד, ברגע שאתם תתנו לו פקודה ותרגילו אותו, הוא יתרגל. תעשו את זה כמה פעמים, הוא יתרגל, אבל זה שווה מאד מאד. השעה הזאת שזה מספיק שעה אחת, שישים דקות, היא כ"כ שקטה, כ"כ כדאית, היא כ"כ אינטימית, ויש לזה 'סיעתא דשמיא' כי זה מבנה רוחני, וכשיש לך ואתה מתעסק עם המבנה הרוחני זה מצליח.

ויום שישי אחרי חצות - יום שישי אחרי חצות זה עת דודים אז מי שמותר לו ויכול אז נמצאים ביחד, ואם לא, אפשר לדחות את זה טיפה בשעה אחת וללמוד מחצות עד השעה אחת ואח"כ להיות ביחד. אבל החשיבות הזאת של להיות ביחד בשעות האלה זה שכל המבנה של כל העולם בנוי לזה. יש לזוג אפשרות לקבל רוח הקודש ולהתאחד דווקא בשעות האלה, מאליו, הם אפילו לא ישלטו בזה.

• להגיד את האמת -

דברים נוספים ששייכים לעניין של אינטימיות זה להגיד את האמת. לא לשקר אף פעם. שלא תעזו בחיים שלכם לשקר. זה כ"כ חשוב לא לשקר, תגיד את האמת, מה יש לך להפסיד? יש את הכלל של 'רבי עקיבא' שאמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". במקום אחר כתוב שחבקוק אמר "צדיק באמונתו יחיה", אז אמרו' איך זה יכול להיות? זה סותר. "צדיק באמונתו יחיה" זה יכול להיות שהוא הולך ולומד תורה לבד. "ואהבת לרעך כמוך" זה עניין חברתי, אז איך יש לנו את שני הדברים האלה?

אז אומרים שזה אותו הדבר - אם אני מבין שהאינטראקציות החברתיות שלי באות מאת הקב"ה. אין אינטראקציות חברתיות מצד עצמן, האדם לא מדבר ולא פועל מצד עצמו, זה הכל מעשה אלוקים, אז זה נקרא "צדיק באמונתו יחיה" וזה מסתדר עם "ואהבת לרעך כמוך".

לכן הפעולות האלה של לעשות אותן כמו להגיד את האמת, זה דבר גדול וחשוב מאד. למה? כי הקב"ה אומר' אם אתה אומר לבן אדם אחר את האמת ולא מסתיר, זה כאילו אתה אמרת לי את האמת. זה "ואהבת לרעך כמוך" שעובד עם "צדיק באמונתו יחיה".

• מתן אמון -

קריטריון נוסף לקיום של האינטימיות [דברי הרב נווה: אני מניח את זה, אני אפתח את זה מאד מאד ואני אתן עוד המון המון כלים] - עניין של מתן אמון.

אנחנו לא נותנים אמון כמעט באף אדם. אנחנו לא מאמינים באף אדם. לכל אחד יש את  הסיבות שלו; לא, אני נפגעתי מפה ואני נפגעתי מההוא והגרושה שלי עשתה לי וההורים שלי עבדו עלי, ואני הוטרדתי כשהייתי קטן, והחבר שלי מכר אותי.. לכולנו יש סיבות לא לתת אמון, והקב"ה כביכול אטם לנו את הלב חזק חזק חזק עם מסמרות אבל כל הרעיון וכל התיקון הוא לתת אמון. עדיף לחטוא במתן אמון ולהיות פתי, מאשר לסגור את הלב ולא להאמין באף אדם.

עניין של מתן אמון בא לידי ביטוי קודם כל שאתה תמיד כנה ואתה תמיד גלוי ואתה תמיד אמת ואתה תמיד טוב ואתה תמיד בסדר. ואם הצד השני מג'עג'ע, זו בעיה שלו אבל אני לא אטמא את עצמי בשביל הדבר הזה.

• להיות מאד מודעים בבית -

עוד דבר, עניין של המודעות בזמן שאתה בבית; בזמן שבבית צריכים להיות מאד מודעים. לא להוציא מילה שהיא לא קשורה. כתוב בפרשה שכל כלי שהוא פתוח ואין עליו צמיד פתיל, הרי זה טמא. וצריך שכלי פתוח יהיה עליו משהו עם צמיד פתיל, כמו שמגלגלים על הצנצנות של הריבה שהוא לא יירקב. אומר 'אור החיים הקדוש': מה זה הדבר הזה? אומר' זה הפה. מה הכלי? זה פה. אומר' כשהכלי פתוח ואין עליו משהו, צמיד פתיל צמוד אליו שסותם לו את הפה, זה טמא. אבל ברגע שיש משהו שהוא צמיד פתיל, הרי זה טהור. והצמיד פתיל, המכסה שהוא צמיד פתיל זה המודעות של האדם, זה הדעת של האדם.

אז דבר שנראה לנו ביהדות שהוא כ"כ טפל, חתיכת חוט ששמים אותה על בד כמו שהסבתות היו עושות, לא היה להם אפילו גומי, וזה נקרא צמיד פתיל כי הוא צמוד והוא מתפתל סביבו, זה ה'דעת', זו 'ספירת דעת'. תקלטו, החתיכת בד, החתיכת חבל כזה גיד, זה שני הדברים האלה, החתיכת בד והחבל זאת 'ספירת הדעת'. והכלי עצמו, הצנצנת עם הריבה או whatever מה שיש שמה, זה 'מלכות', זה הכלי. ככה זה אצל הקב"ה – בכל מקום שאתה רואה את גדלותו אתה רואה את ענוותנותו, בכל מקום שאתה רואה את ענוותנותו, שם גדולתו.

אז איפה 'ספירת הדעת' של הקב"ה? בצמיד פתיל. חתיכת חוט שכורכים אותה. אבל אתה צריך להיות מודע. צריך להיזהר מאד מאיך שפותחים את הפה ואיך שמדברים אחד לשני.

• כבוד הדדי -

הדבר הבא – [דברי הרב נווה: אני לא מדבר אסוציאטיבית, אני מדבר בגורם ונמשך. כדאי לשמוע את זה, לעשות את הרשימה הזאת ולהתאמן בזה. אמנם עכשיו זה בראשי פרקים ואני אפתח את זה יותר ויותר בשיעורי הזוגיות הנוספים, אבל חשוב לי מאד להעמיד את ראשי הפרקים כדי שאתם תדעו שיש סדר ואנחנו הולכים לפי הסדר].

אחד הדברים שעומד עליו ב'תנא דבי אליהו' – תנאי הכרחי ל"ואהבת לרעך כמוך" אומר זה כבוד הדדי. אומר' אם אין לך כבוד אין לך אהבה אז כאשר זוג מתחיל לדבר לא יפה אחד לשני, וזה בא לידי ביטוי בהרמת קול, בזלזול, וזלזול יכול להיות סתם בגלל שאחד הוא קלמזי, או שהוא עושה משהו לא כמו שאתה אוהב שיעשו לך, ולא לכבד את העובדה שהוא חלק אלוק' ממעל, אפשר לקחת את הנישואין האלה ולזרוק אותם לפח. מהרגע הזה התחילו הגירושין.

נישואין צריכים כבוד - זוג שאין ביניהם כבוד, הילדים יוצאים רעים. והמציאות, גם הפיננסית מתקלקלת. ונגיד את זה על דרך החיוב – כאשר יש לזוג כבוד, הילדים יוצאים טובים מאד ואפשר לתלוש נשמות מעולם האצילות. והפרנסה בשפע. תשימו לב מתי נפגעת הפרנסה או שאתם חוטפים דוח, כשיש זלזול הדדי זה בזה, מרימים קול אחד על השני, קוראים בשמות. זלזול פנימי בתוך הנפש, אפילו שלא אומרים אותו אבל הזלזול הפנימי הזה..

[דברי הרב נווה: באחד השיעורים אני אמרתי משהו שצריך לשים לב אליו - שאיך נדע שהמשיח הגיע? כתוב שאשתו תכריז. למה? כי היא חיה אתו. עכשיו אני שואל אתכם: למה שאישה לא תכריז על בעלה כמשיח ככה כאמונה? להגיד אני לא רואה את זה אבל אני מאמינה בזה? הגמרא אומרת שאם ראית מלאך השם צבקות, יבקשו תורה מפיהו. אח"כ היא מקשה על עצמה ואומרת, מי ראה השם צבקות? מאיפה אנחנו יודעים? אז הוא אומר' אם אתה ראית אדם ואתה מאמין שהוא מלאך השם צבקות, תבקש תורה מהפה שלו. בגלל האמונה שלך השם יענה לו ויעשה אותו מלאך השם צבקות. אז האדם יכול לעשות אדם אחר מלאך השם צבקות. מישהו מאמין בזה.

אבל אם אתה מאמין שהבן זוג שלך הוא טמבל, הוא חמור והוא לא יודע לדבר, הוא גס רוח והוא רשלן והוא לא שומע לי והוא לא מקשיב לי והוא לא מתחשב בי ועוד כל מיני דברים כאלה, אפשר לעשות אותו אחד מפושעי ישראל. 'רבי נחמן מברסלב' אומר שבגלל זה המפורסמים הם הכי מסוכנים. הסכנות הכי גדולות הן על המפורסמים כי הציבור מוריד אותו. זה בסדר, בשביל מה אתה צריך להגיד את זה? כמה מפורסמים יש? אתה הרי כותב תורה לכולם. אז התשובה שלו זה שבבית אתה מפורסם. בבית אתה נחשב למפורסם כי רואים אותך, אתה מישהו, כולה יש שניים, היא מפורסמת בעיניך ואתה מפורסם בעיניה אז מי שהוא מפורסם בעיניו יכול להוריד אותו. ברגע שהוא מבזה אותו בראש הוא יכול להוריד אותו.

ועוד אומר 'רבי נחמן' אפילו על עניין של גדולי ישראל - אדם שהוא גדול ישראל והוא נמצא בפיהם של ההמונים, הם יכולים להוריד אותו. העם יכול להוריד את המנהיג שלו או להעלות אותו. בגלל זה היה קטרוג גדול מאד על העם בהתייחסות שלו ל'משה רבינו' שהקב"ה אמר לעם: משה גדול לא בזכותכם. והוא חי עד מאה עשרים, לא בזכותכם. לכן הוא אמר: "לא חמור אחד מהם נשאתי". גם 'שמואל' אמר את זה – 'לא בזכותכם אני נמצא כאן'. אבל אם העם היה חכם, הוא היה מאדיר רבם, היו מאדירים אותו, אז הקב"ה היה אומר' בגלל שהם חושבים שאתה ככה, אסור לי לאכזב אותם, אני אתן לך את מה שהם זקוקים.

בגלל זה צדיקים היו בוחרים תלמיד אחד שהיה אוהב אותם, התלמיד הזה היה מאדיר את רבו והיו עושים את הרב גדול בזכות מה שהתלמיד חושב עליו.

[דברי הרב נווה: ב'שבועות' האחרון אחד התלמידים בירך את הרב, אמר לו: 'הרב אני מברך אותך שאתה תתגלה'. אז הוא אומר לו: לא כדאי שאני אתגלה, אני אתגלה אתה לא תהיה תלמיד שלי, אתה תעזוב אותי. אז ההוא הבין את זה כאילו' מה, יש פגם ברב? טוב, הוא שמע את זה ככה, אני שמעתי את זה אחרת' שאם הוא יתגלה הוא יהיה כ"כ גדול שאתה לא תהיה ראוי להיות תלמיד שלו. כל אחד מה שהוא שומע. אז ברגע שאתה בא שאתה מחפש פגמים, אז זה ככה. אתה תחפש פגם אתה תמצא אותו].

ב'תורה רפ"ב' הוא אומר: 'אם ראית רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה מחזירו בתשובה'. זה פלא גדול. הרי כתוב: אם ראית רשע גמור אז הוא רשע גמור. לא כתוב' אם ראית רשע, רשע שאינו גמור, אז אתה יכול להגיד צריך לחפש בו  מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע הוא לא גמור. אבל אם אמרת לי שהוא רשע גמור איך אני אמצא בו מעט טוב? הוא רשע גמור. אתה צריך למצוא מעט טוב. אתה צריך להגיד' אפילו שהוא ככה כאילו באופן אובייקטיבי, אני יכול למצוא מתוכי משהו כביכול מדומיין שהוא נקרא מעט טוב. תיכף נגיד לכם מה זה הדבר הזה, 'ועל ידי זה מחזירו בתשובה'.

אז עכשיו צריך לשאול – למה הוא אמר 'מעט טוב'? אז צריך להגיד תמצא בו משהו טוב, היינו מבינים את זה אותו דבר. למה הוא לא אמר 'תמצא בו משהו טוב'? למה הוא אמר לו 'תמצא בו מעט טוב'? הוא אומר לו: תמעיט את עצמך. אם תמעיט את עצמך, מעט. אם תמצא בו מעט, טוב. תמעיט את עצמך אתה תמצא בו טוב ואז יהיה טוב גמור, לא מעט טוב, לא קצת טוב. (תורה רפ"ב). רק צריך לשים את הפסיק במקום הנכון.

זה כ"כ חשוב שאנחנו נבין איך מתייחסים אחד לשני.

• אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך -

והדבר האחרון – כשאותו גר בא ל'הלל הזקן' ואמר לו: 'רבי, למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', מיד הוא ענה לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד זאת כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור". מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זאת כל התורה כולה וכל השאר זה פירושים לזה, צא ולמד.

פלא גדול שפוסק הלכה בסדר גודל כזה לא אמר לו' מה זאת אומרת, לך תלמד תורה. תלמוד תורה כנגד כולם. איך הוא אמר לו 'זאת כל התורה כולה'?

אז התשובה היא מאד מאד עמוקה. זאת תשובה מאד עמוקה אבל יחד עם זה גם מאד פשוטה, כי גם בשאלות שאנחנו שואלים תלמיד חכם, למה הוא בא ל'הלל הזקן'? יש עוד מלא חכמים בתקופה. וב'מסכת שבת' הדוברים הם רבים מאד, יש מלא תנאים דוברים, מה היה מיוחד כ"כ ב'הלל הזקן'? אז כתוב שהיה ענוותן, בסדר אבל מה היה כ"כ מיוחד בו על הדבר הזה שהוא זה שזכה להגיד "דעלך סני לחברך לא תעביד"?

אז העניין כאן זה שכאשר האדם באמת עושה לעצמו חושבים, כאשר אדם יחשוב' אני עומד כרגע להגיד משהו, אני עומד כרגע לעשות משהו, האם מה שאני עומד להגיד או לעשות הייתי רוצה שיעשו לי? עם אותה כוונה שיש לי בלב, הכל. כמו שאני בדיוק אני כאילו יודע כי אני יודע מה אני הולך לעשות למישהו, אני יודע מה אני הולך להגיד למישהו. לפי כוונות הלב שגם קיימות בפנים, האם לפי כוונות הלב שלי, הרי זו שפיטה ממש אישית. אני לא מדמיין פה על מישהו אחר, ולא חושב מה הוא חשב הוא כן הוא לא חשב, מתעניין בעבר שלו, בעתיד שלו בטראומות שלו. זה אני. אני עומד עכשיו להגיד לאשתי משהו, היא אמרה לי משהו, אני רוצה עכשיו להתווכח. עכשיו אני יושב ואני חושב' האם הייתי רוצה שיעשו לי מה שאני הולך לעשות לה עכשיו?

אם התשובה היא לא, אל תעשה לה את זה. למה? אם הוא אמר לו "זאת כל התורה כולה" זה אומר שכשאתה עושה את זה אתה עובר על כל התורה כולה, ואם אתה מקיים את זה אז 'זאת כל התורה כולה'. אתה ממש יכול לעשות את 'זאת כל התורה כולה' וכל התורה זה הרגש הזולת.

אז תראו איך בשטות בן אדם יכול לאבד את כל התורה או בשטות או לא בשטות, הכוונה להתגבר על שטות, הוא יכול להרוויח את כל התורה כולה.

לכן אמר לו כלל - זה כלל של מודעות, אתה צריך כל הזמן להחזיק ראש. אנחנו כל הזמן מפחדים לפספס את הרגע; יש לי קמבק מאד טוב להגיד לאשתי וכדאי שאני אגיד לה כי אני גם כן חכמולוג' מה, רק היא יודעת לפתוח את הפה? גם אני יודע לפתוח את הפה. ואז יש לך קמבק כי זה הכל מהיר מאד וזה הכל בעצבים. אבל אם תעצור שנייה אחת, תעצום את העיניים, תגיד' אם היא הייתה עושה לי מה שאני יודע שאני עושה לה.. ותבינו, אתם יודעים בכמה משפטים אנחנו עוברים על זה? כל משפט אתה עובר על זה. אבל אם אתה תעצור ואתה אומר' אני לא רוצה שיעשו לי מה שאני עומד לעשות לה, רק בגלל זה, אז זה נקרא 'זאת כל התורה כולה'.  

כשבן אדם עוצר את עצמו, הוא אומר' אני רוצה להגיד משהו אבל אני סתם חכמולוג, אני סתם רוצה להשתלט עליה, רוצה להכעיס אותה, אני אראה לה על דומיננטיות, אני אראה לה מה זה, ואתה רק משחק עם זה עכשיו בראש, אף אחד לא יודע מילה ממה שאתה עומד לעשות, רק אתה יודע את זה. אבל אם אתה תגיד' אבל זה מניפולטיבי, אני לגמרי לא צריך את זה וזה סתם, אבל למה אני עושה את זה? מתוך זה שאני מבין, אם אני הייתי יודע שהיא עושה לי אותו דבר כלפיי כמו שאני עומד לעשות לה, אני הייתי מאד מתעצבן על זה, זה היה מאד מצער אותי. אז למה אני לא עושה את זה? משום זה.

אז זה "דעלך סני לחברך לא תעביד זאת כל התורה כולה", זה נחשב שהוא עשה את כל התורה כולה.

תקלטו איך בהחלטות אנחנו יכולים לעשות את כל התורה כולה ואנחנו יכולים להבהיק, המציאות מהבהבת. מי שלמד קצת מכניקה קוואנטית יודע שאין באמת לוקאליות לאלקטרון כי אין לו לוקאליות, הוא נעלם מופיע, נעלם מופיע, נעלם מופיע, נעלם מופיע. רק אם אתה תמדוד איפה הוא אתה יכול להגיד איפה הוא אבל אם אתה לא מודד אותו, הוא פה ולא פה. המציאות מהבהבת אז באותו רגע של החלטה - אתה 'זאת כל התורה כולה', אתה כולך אור. אתה כולך אור. ובאמת אפשר לראות תלמידי חכמים עצומים שבאותם רגעים שהם מקבלים החלטות טובות, כל ההוויה שלהם מהבהבת. עד כדי כך. אז תראו איך אפשר להרוויח את כל התורה רק מלעשות את הדבר הזה. אבל זה באמת מאד עמוק.

דברי הרב נווה -

לסיום, שואלים אותי כל הזמן מאיפה הרב לומד שחכמת הקבלה קשורה ל"ואהבת לרעך כמוך". זה נורא פשוט, הכי פשוט שבעולם, ותלמידי חכמים שלומדים קבלה ולא יודעים את זה צריכים ללמוד את כל הבראשית מהתחלה כי התורה שלהם טלאים טלאים קרעים קרעים.

הקב"ה נקרא טוב ומיטיב וברא את עולמו כדי להיטיב לנבראיו, ואנחנו חלק אלוק' ממעל, נבראנו בצלם, לכן גם אנחנו כדי להשוות צורה עם הבורא צריכים להיטיב לכל הסובבים אותנו כי רק ככה אנחנו נשווה צורה עם הבורא. הכי פשוט שבעולם. ואם מישהו מסתבך עם זה וצריך פסוק, אז תרשמו פסוק – "ואהבת לרעך כמוך אני הוי"ה". הרי בלשון הקודש זה לא אומר כלום, זה כמו שאני אגיד לכם 'תנו לה בבקשה כוס תה אני אריק'. מה זה קשור? מה זה "ואהבת לרעך כמוך אני הוי"ה"? אלא, אתם רוצים לדעת מה זה "אני הוי"ה"? "אני הוי"ה" זה "ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך" זה "אני הוי"ה".

אז הכי פשוט הוא אמר את זה. כתב את זה נורא בפשטות ב'פרשת קדושים' – "ואהבת לרעך כמוך, אני הוי"ה". זה אני הוי"ה "ואהבת לרעך כמוך". וזה ברור כי הוא ברא את עולמו להיטיב לנבראיו, וכל ההתנהגות שלו עם בריותיו היא התנהגות של "ואהבת לרעך כמוך". הקב"ה לא מוציא עלינו עצבים. גם בשעות של מצוקה גדולות מאד או בשעות של דין הוא נוהג עם האדם "ואהבת לרעך כמוך" וזה מה שמאפיין אותו וזה מה שכתב בעל המאור ושמש ב'פרשת תצווה' שהאהבה זה השם המפורש.

אז האמת היא שגם אנחנו ככה. וכתוב שהוי"ה במילוי אלפין זה גימטרייה 'אדם'; יו"ד ה"א וא"ו וגם ה"א זה 45 זה גימטרייה 'אדם'. מה כתוב בפרשה שלנו? "זאת חוקת התורה אדם". מה חוקת התורה? אדם. זאת חוקת התורה, זאת האקסיומה, אנחנו נעבור על זה ותיכף אנחנו נדבר על זה. אז הנה הכל נמצא לנגד עינינו רק צריך לעשות את זה.

עכשיו, אני יודע שצריך לתרגל את זה כי כל החיים הפחידו אותנו ואמרו: אל תגלה ואל תגיד, ובטח לא לבן זוג שלך, הוא ישתמש בזה כנגדך בגירושין. ההורים כבר מגרשים אותך, עוד לפני שאתה בכלל התחתנת הם גם מגרשים אותך עם כל האיומים שלהם. 'ותעשה איתה הסכם טרום נישואין..' אין לו כלום, 'תעשה איתה הסכם..' כל החרדות, כל החששות, כל מה שהוא רצה לעשות לאשתו ולא הלך, הוא זורק את זה על הילד שלו.

ככה אי אפשר לחיות, לכן אני אומר לדור הזה' תתרחקו מההורים כמה שיותר. זה לא נפסק להלכה, אני עובר על ההלכה, אבל מניסיון, אין מה לעשות, ההורים האלה, צריך להישמר. אני אומר את זה בהיבט טוב לא בהיבט רע. פשוט יש כאלה שבאו ואמרו לי: 'אני עושה כיבוד הורים, אני שונא את אשתי'. זה כ"כ לא עובד ככה. שומר נפשו ירחק.

"ועזב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".