זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

להיות בזוגיות חד צדדית - חלק א'

מרחב אינטימי בין בני זוג  -

עכשיו, כאן, קחו גבר ואישה ותנסו לחבר אותם, ואז אתה רואה למעשה איזה תהום ואיזה פער רבוצה בין שניהם. עכשיו, אפשר להתגבר על זה, קודם כל צריך לייצר מרחב אינטימי. גבר ואישה לא אינטימיים, וצריך לשים שמה איזה כמה דברים שצריך להוריד אותם מהחממה הזאת. צריך להוציא אותם ולזרוק אותם החוצה, וכמה להכניס אותם פנימה, וזה הכל עניין של אמונה. אם בני הזוג יאמינו זה יהיה טוב, אבל לפעמים זה מאד מאד מתסכל כאשר אין לך מרחב של יחוד, אין לך מרחב. ולפעמים זה לא ניתן סתם, ממש מעשה שטן.

[דברי הרב נווה: היום אני לא מדבר על חד הוריים, אני מדבר על זוגיות, שיש זוגיות, רק פשוט מי שמתפקד שם זה רק אחד, רק לאחד אכפת, רק אחד ער, רק אחד משקיע בתוך הזוגיות הזאת והצד השני לא כל כך משתף פעולה, לא כל כך אכפת לו, ולכאורה הזוגיות הזאת היא הכי מתסכלת. נוצר גם מצב שאם אנחנו נדבר על זה קצת סטטיסטית, אז אלה שהם יותר רוחניים – רוצים יותר ליצור זוגיות בריאה, ואלה שהם פחות רוחניים - הם יותר מזניחים.

אני מדבר כללית, אני לא נותן את זה כסטיגמה, אני רק אומר שכללית זה כביכול ככה כי זה תלוי, יש לזה המון דברים. וגם, סטטיסטית גברים יותר מזניחים את הזוגיות מאשר נשים. לנשים יותר אכפת מהזוגיות, ואני מדבר על זוגיות קיימת, אני לא מדבר על זה שמישהו רווק ורוצה להתחתן, אני מדבר על בני זוג קיימים].

אז הרבה מאד אנשים אומרים: 'טוב, תשמע הרב, ההרצאות על זוגיות זה נחמד אבל זו בעיה כשאין לך פרטנר, שמישהו בזוגיות פשוט לא מתפקד, אין שיתוף פעולה ואתה צריך לעבוד לבד'. וזה נכון, מכיוון שמה שאנחנו מלמדים באמת זה בדר"כ איך הקב"ה ברא את עולם ומה הוא רצה מהעולם עצמו. ז"א, איך פני הדברים צריכים להיות, כמו להגיד לבני אדם: 'לא תרצח', 'לא תגנוב', 'לא תנאף' וכו', אבל כאשר קורה משהו אז צריך לתת מענה; מה קרה אם בן אדם רצח? האם ישר דנים אותו כרשע של העולם וצריך להוציא אותו להורג וזהו או שצריך לשמוע מה קרה שם?

אז אותו דבר; יש הוראות לזוגיות - איך 'זוגיות קדושה' צריכה להיות, אבל אח"כ כשמשתבשים העניינים אז אנחנו שואלים: ועכשיו איך מתפקדים?

אז לצערנו השתבשו העניינים ויוצא מצב שאחד מבני הזוג מתפקד או שאכפת לו מהזוגיות והשני פשוט זורם עם החיים; הולך, עובד, עושים הכל אבל הכל נורא אפרורי, נורא מזדקן, נורא מוזנח ולמעשה הזוגיות לא מתקדמת ולא מתפתחת לאף מקום, ואז הרבה אנשים אומרים' טוב, אם אין לי פרטנר אז אין לי עם מי לעבוד אז אין לי זוגיות. וכאן זה לא נכון, כאן זה המקום שצריך לעצור את ההתדרדרות הזאת.

אפשר לבנות זוגיות גם כשאתה לבד בזוגיות -

אנחנו ממשיכים ומתפקדים ואפשר לבנות זוגיות גם כשאתה לבד בזוגיות. ואנחנו רואים את זה' מאיפה אנחנו לומדים את הדברים האלה ? מכל האינטראקציה שיש בין הקב"ה לבין השכינה. נכון שפעם הייתה אינטראקציה מיידית וישירה בין הקב"ה לבין השכינה, והקב"ה נגלה, בין אם זה על ידי 'משה רבינו', ארבעים שנה, לא יום יומיים, ובין אם זה אח"כ בבית המקדש ארבע מאות עשרים שנה ואח"כ עוד ארבע מאות ועשר שנים בבית המקדש השני, והייתה אינטראקציה בין הקב"ה לשכינה, וראו את זה עפ"י הכרובים שנחו על ארון הברית, אם יש נחת רוח לקב"ה מהשכינה, וההיפך אם השכינה בכלל מוטית כלפי הקב"ה. וזה לא יום יומיים, מבין כמעט ששת אלפים שנה, אפשר להגיד שאלף שנים הכל היה בסדר, שהייתה אינטראקציה כביכול זוגית, הדדית; גם הקב"ה לשכינה וגם השכינה כלפי הקב"ה. אבל רוב הזמן לצערנו מצאנו את עצמנו לבד, לבד הכוונה שאנחנו לא חשים אותו, זה לא אומר שהוא לא נמצא, אלא אנחנו לא חשים אותו. ואז עם ישראל, ששוב, השכינה זה כלל עם ישראל, זה התודעה הקולקטיבית של עם ישראל, כלל נשמות ישראל נקראים השכינה ואז השכינה כביכול בגלל שאין לה נביא שיכול להגיד לה מה הבורא חושב עליה או דברים כאלה, ופרט לתפילות שיש לנו כמו ביום שישי שב'שיר השירים' הקב"ה אומר לשכינה: 'כולך יפה רעייתי, כולך יפה ומום אין בך..' בסדר, מעבר לזה אין לנו אינטראקציה אתו, אין לנו אינטראקציה אתו ואנחנו צריכים לעבוד לבד מולו. וכביכול זו זוגיות שבה אתה מתפלל, שופך את הלב, אתה מבקש אותו, אתה רוצה אותו, אתה רוצה לצאת מן הגלות, אתה רוצה להגיע לגאולה, אבל כביכול אין עם מי לדבר. כביכול, כי אין לך אינטראקציה, אין לך עם מי לעבוד, ואז אתה מוצא את עצמך כביכול צריך לעבוד לבד כיהודי.

ועכשיו, אותו דבר זה בזוגיות – לכאורה, לפעמים לא רק שאין סתם שיתוף פעולה, יש אפילו ציניות ולגלוג. וזה נורא קשה לחיות בזוגיות כזאת שאתה צריך להילחם כל הזמן על הזוגיות שלך, ושאתה נלחם לבד על הזוגיות שלך, שהצד השני מלגלג, מזלזל או שיש לו את השטויות שלו בתוך הראש שלו. זה נורא קשה אבל זה עדיין לא אומר שהזוגיות נגמרה בשלב הזה. אנחנו ממשיכים ומתפקדים גם לבד.

ה'זוהר' אומר את הדבר הזה – אפילו אם יש בן אדם אחד מול כל העולם כולו שבו אם יש נתק בין האנושות לבין הקב"ה, ובין האדם לבין אפילו כל האנושות, נניח כמו 'אברהם אבינו' שכל העולם עבד 'עבודה זרה' והוא היה שמה לבד על הצריח מה שנקרא, ומשמה הוא התחיל לתפקד. הוא יכול היה בשקט לבוא ולהגיד' טוב, האנושות מנותקת מהקב"ה, הוא בכלל לא מהדהד איתה, לי אין קשר עם שאר עובדי עבודה זרה, להם אין קשר אתי, מה הסיכוי שיקרה פה משהו טוב? למה שהקב"ה לא יחריב את העולם ויחזיר אותו לתוהו? עבד לבד, פשוט עבד לבד. והרבה פעמים מוצאים את עצמנו, אנחנו לא קוראים להם מנהיגים, הם לא חשבו שהם מנהיגים כי הם לא הנהיגו מישהו. תשאל את אברהם אבינו: אתה יודע שאתה מנהיג? אומר: את מי אני מנהיג? לא הנהגתי אף אחד. והוא צודק. גם יצחק; הוא לא הנהיג מישהו, הוא לא הנהיג עם, הוא לא היה במקום של הנהגה, להגיד למישהו מה לעשות. לא היה מישהו שישמע אותו. האנשים שלו היו מסביבו אבל זה בעיקר העובדים שלו. וכנ"ל יעקב. אפשר להגיד שההנהגה ניתנה ל'משה רבינו', אבל עד אז לא היה מישהו שידבר, אין עם מי לדבר. אז כביכול עובדים לבד.

וזה מביא אותנו עד לימנו אנו שהצדיקים גם חשים ככה עכשיו, והם עושים את מה שהם צריכים לעשות מהצד שלהם, ובתוך הבית, ברמה הפרטית. שברמה הפרטית זה כאן קושי גדול מכיוון שיש צורך נפשי לרצות אתך בן זוג, לרצות הדהוד. יש צורך נפשי שמישהו יגיד לך שהוא אוהב אותך, שיחבק אותך, שיתמוך בך, ובטח שלא כל הזמן יעקוץ ויהיה ציני ויחיה את החיים שלו לבד. וכאן הרבה מאד אנשים מרימים ידיים ולכן השיעור הזה.

פה זה עוד לא מקום להרמת ידיים, המקום היחידי שאפשר להרים בו ידיים זה שהעולם החיצוני אומר לך: 'תצא, אני לא רוצה אותך כבר, אני רוצה להתגרש ממך, אני קיבלתי את ההחלטה, הלכתי לרבנות, פתחתי תיק גירושין, בוא תחתום, לא רוצה אותך יותר', ואז אין מה לעשות.

זה הכלל ב'חכמת הקבלה' – רק אם העולם החיצוני זורק אותך החוצה, רק אם העולם החיצוני, אז בסדר, מה לעשות, אבל בסופו של דבר אנחנו יודעים שזה רצון השם ונגמר שמה התיקון וממשיכים הלאה. אבל אנחנו לא עוזבים, אנחנו מעצמנו לא נעשה את הצעדים האלה.

ז"א, כמו שאומר הרבי מסלנטר: 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן', אבל אפילו שאין לך עם מי לעבוד אתה עובד (ונסביר על מה זה מבוסס).

יש כלל, אנחנו תמיד נותנים את הדוגמא גם לעולם המדעי וגם לעולם שלנו כדי שאתם תבינו שזה מבוסס, שלדברים יש קצת touch down בעולם הזה; היום ידוע, כל העולם הפיזי כאן מתעסק עם העולם ההולוגרפי. יקום הולוגרפי הוא זה שמהווה היום את התאוריה שמסבירה את הכל. במסגרת היקום ההולוגרפי כל אדם למעשה מהווה את כל היקום, כמו בהולוגרמה- שבהולוגרמה, ההקרנה, זה לא משנה איפה אתה מסתכל, כל חלקיק בהולוגרמה יש בו את כל ההולוגרמה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, ברוחניות זה אותו דבר - האדם בנוי מ'עשר ספירות', כל דבר בנוי מ'עשר ספירות', אין משהו שאין לו 'עשר ספירות', אז גם היקום כולו בנוי מ'עשר ספירות'. אז אם האדם בנוי מ'עשר ספירות' והיקום בנוי מ'עשר ספירות' אז האדם הוא כמו כל היקום. אומר הבעש"ט שזה כמו כינור קטן ליד כינור גדול; שאתה מנגן בכינור קטן ואתה שם לידו כינור גדול, הוא מהדהד באותו אופן. אז אותו דבר; ז"א, אם אני מזיז את הכתר שלי- כל הכתרים בעולם זזים. אם אני מזיז את התפארת שבי- כל התפארות שבעולם זזות, ואם אני מזיז את המלכות שבי- כל המלכויות זזות.

יוצא שאדם אחד יכול להכריע את כל העולם וזה באמת דברי הגמרא: כתוב שאם אדם עובר עבירה - הוא מכריע את כל העולם לכף חובה, ואם אדם עושה מצווה - הוא מכריע את כל העולם לכף זכות. ואתה אומר: אני אפילו לא מתכוון להיות כל העולם, איך אני מכוון בזה? אבל זה קורה. זה כל היופי, זה קורה מכיוון שהכל קשור והכל אחד. מכיוון שהכל קשור והכל אחד, כל תנועה של מישהו מאתנו, מיד משפיעה על כל השאר.

אז על אחת כמה וכמה בזוגיות - כאשר זוגיות זה מאד מאד קרוב, זה מאד מאד קרוב כי זה חצי של הנשמה שלך, זה אפילו לא חיצוני עוד. הרי יש קטרים באחדות, יש קוטר, אלה יותר קרובים ויש יותר רחוקים, זה הכל אחד אמנם, והכל משפיע על הכל אבל בזוגיות זה ממש אתה, זה ממש אתה, זה ממש אתה. הקב"ה לקח נשמה לפני שהיא ירדה לעולם, חתך אותה לשניים, עשה צד זכרי, צד נקבי, זו אותה תודעה, אותה נשמה, פשוט שם אותה בשני גופים שונים. אז על אחת כמה וכמה, שינויים פנימיים שאתה עובר בתוכך מיד משפיעים על הצד השני, זה בוודאות [דברי הרב נווה: אני אומר לכם את זה  מניסיון של כל החיים].

כל שינוי פנימי שאתה עובר בתוכך, הצד השני עובר גם כן את השינויים שלו.

רואים את זה. גם מי שלומד תורה כמו שצריך רואה את זה; שינויים שנעשו ב'אדם הראשון' נעשו ב'חוה', שינויים שנעשו ב'חוה' נעשו ב'אדם הראשון'. שינויים שנעשו ב'אברהם' נעשו ב'שרה', שינויים שנעשה ב'שרה' נעשו ב'אברהם', וכן הלאה עד סוף הדורות. כל שינוי, כל תוספת קטנה שבן זוג עושה, מיד עובר לצד השני. זה לא חייב להיות מתורגם באותו אופן, ז"א, אם מישהו השתפר, יכול להיות שהצד השני יהיה יותר גרוע, אבל הנקודה היא זה ששינוי נעשה, כוחות פנימיים מתערבלים בפנים.

תחילת העבודה – להוציא אגוצנטריות, אגואיזם, רצון לקבל לעצמו -

כדי להתחיל לעשות את העבודה, בראש ובראשונה אנחנו צריכים להוציא לעצמנו מהראש את הרצון לקבל לעצמנו, שיהיה לכם תמיד תחילת עבודה. תמיד כל תחילת עבודה, כמו שכשאדם רוצה להתחיל אז הוא מנקה את השולחן, אז אותו דבר, תחילת עבודה - להוציא אגוצנטריות, אגואיזם, רצון לקבל לעצמו. משמע; לא לשלוט, לא לבוא בקטע של' אני רוצה לשלוט בבן זוג שלי, הבן זוג שלי מעצבן אותי, הוא לא משתף פעולה אז אני אעשה פעולות שישלטו בו. אנחנו לא עושים שום דבר שהוא לשליטה, שום דבר. גם צדיק לא מנסה לשלוט בעם, אעפ"י שהעם יכול להיות רשע גמור. אנחנו לא עושים שום דבר, שום מניפולציה כדי להגיד' אני רוצה לשלוט עליו, אני רוצה לעשות פעולות כדי להזיז אותו. בשום פנים ואופן.

מי שיבוא במן צורות כאלה; א'- זה נקרא כישוף. זה כבר קטגוריה של כישוף. [דברי הרב נווה: אני רק אומר שזה לא הכישוף הרגיל שאתם רגילים. המילה כישוף זה לא המילה שאתם רגילים, המכשפות על המטאטא ודברים כאלה, תרדו מזה. כישוף זה שייך לכוחות של 'סטרא אחרא' של הרצון לקבל לעצמו, זה הרעיון. אז כשמישהו רוצה to put a spell, אני לא מתכוון spell עם מילים וכאלה, אלא אני מדבר על' אתה רוצה להפעיל כוחות על מישהו אחר בעל מנת להזיז אותו – זה כישוף, זה בדיוק הרעיון של כישוף].

אז אנחנו לא עושים את הדברים האלה ובשום פנים ואופן אסור לנו לשלוט על מישהו אחר או לעשות פעולות ש'אני יותר חכם, אני יותר צדיק ואז אני אדע להזיז את הבן זוג שלי'. כי אתה לא יודע מה הבן זוג שלך בכלל עושה בעולם, ואתה לא יודע מה התפקיד שלו ואתה לא יודע איזה תיקונים הוא עושה. והוא גם כן כלי בידי הקב"ה, ולפעמים מה שאתה מנסה לעשות לו רק מפריע לבורא, אז אתה לא רשאי לעשות את זה. לפעמים גם אדם מחוספס או אדם קשה, עושה בדיוק מה שהקב"ה שלח אותו.

דוגמא - נניח שיש איזה מוסכניק, הוא עובד על אנשים, לוקח מהם יותר כסף, הוא עושה את זה באופן שיטתי לכולם, וזה נראה שהוא נוכל וגנב. אשתו נניח חוזרת בתשובה והיא נהייתה צדקת כמו 'רחל אמנו', אז באופן הכי טבעי היא תגיד: 'טוב, בעלי גנב והוא נוכל, צריך להפסיק אותו מזה'. והוא לא יכול להפסיק, והוא צוחק על החזרה בתשובה שלה והוא ממשיך במעשיו. אז אתה אומר: נו, אז מה יש לדון פה בכלל? ברור שצריך להתגרש. התשובה היא לא. אותו בן אדם- אנחנו לא יודעים איזה גבאי הקב"ה שם אותו פה כדי להוציא מהאנשים האלה כספים. איך הוא שם אותו בתפקיד הזה כדי לגבות מאנשים את הכספים האלה ומה הוא עושה בזה, אבל כדי להיות ככה הוא באמת צריך להיות נוכל. צדיק לא יודע לגבות בצורה כזאת, הוא צריך להיות כזה. אז אסור להזיז אותו מהתפקיד שלו. לעומת זאת, אותה אישה צריכה להמשיך ולהיות מה שהיא צריכה להיות.

אז אנחנו צריכים לדעת - זה לא אומר שאנחנו נצליח לשנות את המציאות כפי שאנחנו חושבים (ותיכף אתם תבינו), אבל רק נסביר מה אנחנו כן עושים;

השליטה היא לא שליטה ישירה על בני אדם. אסור לנו בשום פנים ואופן לגעת בבני אדם. אין לנו מושג מה בני אדם עושים.

[דברי הרב נווה: ואני כבר אומר לכם שהרבה מאד אנשים שמנסים לזרוק ביקורת או שיפוטיות, רק מפריעים לבריאה. הקב"ה עושה עם הבריות שלו בדיוק מה שהם צריכים לעשות ורואים את זה על ידי זה שאין עם מי לדבר ואתה לא יכול להזיז אותו, הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות. ואתה רואה אותו מתוכנת לעשייה שלו לגמרי, וכל רצון להזיז אותו; לקחת אותו לרב, להתפלל עליו, לטבול אותו במקווה, אני לא יודע מה, כל זה לא יצלח, הוא בשלו. ואז מה נראה? כאילו התפילות לא עובדות. ככה זה בני אדם, פשוט, שכל כ"כ רפה, חבל שעזבנו את התורה, חבל מאד, הדברים כתובים כ"כ יפה].

אז התפקיד שלנו זה לא לשלוט על אנשים אחרים. אנחנו לא באים לשנות כאן סדרי עולם, ולכן גם מישהו שחושב שעכשיו יתנו לו איזשהם תפילות מיוחדות, יציאות לקברי צדיקים מיוחדים..,  ללכת לרבנים מיוחדים, 'תשפיע על הבן זוג שלי, תעשה שהוא יחזור בתשובה, תתפלל על הבן שלי, תתפלל על ה..' שכחו מזה. כמובן שיגידו ברכה והצלחה ויגידו כל מיני דברים כאלה אבל אף אחד לא מתכוון לבזבז את הזמן שלו כדי להזיז מישהו, להזיז את ההיסטוריה הרוחנית שהקב"ה קבע לו.

אתם רק צריכים לדעת שתפילה ולו הקטנה ביותר בעולם יכולה לברוא את השמיים ואת הארץ מהתחלה. לא צריך להתאמץ כ"כ, 'השם שם', הוא שומע, הוא מאזין. מי שחושב שצריך להתפלל המון, טועה טעות מרה. כל התפילות ההמוניות האלה מיותרות לחלוטין, הקב"ה קשוב לגמרי, הוא בוחן כליות ולב ויודע טוב מאד מה האדם רוצה. מותר להתפלל בצורה פרופורציונלית, ולא להתפלל כשבתת מודע שלך' הוא לא שמע אותך. זה אסור שזה יהיה.

ותמיד מצוטטים את 'רבי נחמן': 'או שלא התפללת, או שלא התפללת מספיק..' הוא לא התכוון לריבוי תפילות, הוא התכוון לעומקא, לעומק של התפילה. זה אומר שכל פעם אתה שוטח את הבקשה שלך ממקום רגשי שונה. אל תחזור להיות כמו ילד להגיד לו: 'נו, אני ביקשתי ממך פעם אחת, אני רוצה עוד פעם'. לא בזה מדובר. אז ברור שהיו תפילות כמו תקט"ו תפילות של 'משה רבינו' אבל זה לא היה אותם 515 תפילות. זה לא 515 תפילה, זה 515 תפילות, וזה הבדל גדול מאד. אנחנו יכולים להגיד בעברית אלף שקל. מה זה אלף שקל? זה אלף פעמים אותו שקל. אז כשאתה אומר 515 תפילה זה 515 פעמים אותה תפילה, אבל 515 תפילות זה אומר 515 תפילות שונות לגמרי שהן היו צריכות להיות, כי אחרת מישהו היה יכול לבוא ולהגיד' למה אתה מתפלל לבורא כל כך הרבה? אולי זה לא מכבד? הוא אמר לך 'תפסיק, אני לא רוצה לשמוע אותך'.

לדעת איך לנהל את החיים שלנו -

אז אותו דבר גם כאן - אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו מנהלים את החיים שלנו. כי חלק גדול מאד מההבנה שהאדם צריך להגיע אליה זה שיש מידה שהוא צריך לסמן אותה כחזון שלו, לצאת איתה לעולם הבא. [דברי הרב נווה: אני לא רוצה להגיד את זה, אסור להגיד את זה אבל זה הדבר העיקרי והחשוב ביותר שהאדם צריך ממש לשים אותו ולהגיד: 'אוקיי, עם זה אני צריך לצאת לעולם הבא', ואת כל השאר תשימו כדבר שמשרת את זה. אני לא רוצה להגיד דבר משני, אבל כדבר שמשרת את זה. יש הבדל בין משני לבין זה שזה משרת את זה, כי הכל טפל לזה].

והתשובה היא – מידת האמת.

מידת האמת זה הדבר הכי חשוב שאדם צריך לצאת אתו. העולמות שאנחנו נמצאים בהם נקראים 'עלמא דשקרא', והאדם הוא שקרן פתלוגי מגיל אפס, הוא שחקן, הוא מעמיד פנים והוא ממילא דואלי שיש לו עולם פנימי ועולם חיצוני. הרי ממילא יש כ"כ בעייתיות בעולם הזה ואנחנו רואים שמה שחסר זה באמת רק להסיר את הלוט, להסיר את ההסתרה ושהכנות תעבור בין כולנו. [דברי הרב נווה: אם הייתי עכשיו לוקח את בני העולם, הייתי אומר להם' אתם רוצים את מידת האמת? אתם מרשים לי עכשיו לפתוח ושכולם ידעו על כולם הכל? מוכנים שאני אעשה כזה דבר? אז ברור שזה לא פשוט. בין גבר לאישה הם לא מוכנים שזה יקרה, אז אם בין גבר לאישה הם לא מוכנים שזה יקרה אז על מה אנחנו מדברים פה?].

לכן הקב"ה מבקש מן האדם, אומר לו: תעזוב רגע את העולם, תיכנס אתה ואתה תשיג את מידת האמת שלך. האמת היא שזה את מידת האמת, אין אמת שלי אמת שלך, אין כזה דבר, אתם חייבים להוריד את זה מהראש. אמת זה אקסיומה, זו עובדה נצחית שלא משתנה. זה נקרא מחויב המציאות, ככה קורא לזה הרמב"ם, אז אין עניין אמת שלי אמת שלך, אין כזה דבר אמיתוֹת. אמת זה אמת, מה זה אמיתוֹת? אין כזה דבר. אז האדם ממילא מחויב לעשות המון עבודה במקום שלו.

עכשיו, אתם צריכים לדעת שהקב"ה נותן ניסיון וצריך מאד לדעת שאנחנו לא מסתתרים מאחורי המילה ניסיון - ניסיון זו הפואנטה.

הרחמ"ל אומר שהאדם בא לעולם בשביל הניסיון, כאשר הניסיון זה לא לבחון את האדם, לעשות לו מבחן, אלא הניסיון בא לעבודת בירורים, הרי אנחנו באנו לברר והרב אשלג כתב במפורש מהם שני הבירורים שהאדם צריך לעשות אותם: בירור האמת והשקר ובירור המר והמתוק. כתב על זה מאמרים שלמים והוא מפקס את האדם, הוא אומר לו: תשמע, זה מה שבאת לברר, באת לברר את האמת מן השקר ואת המר מן המתוק, ולכאורה זה נראה כמו שני מיני בירורים אבל לא, זה בירור אחד כי לאדם הראשון, כאשר הוא נברא, לפני שהוא חטא- האמת הייתה מתוקה, האמת הייתה לו עונג והשקר היה לו מר, וכאשר הוא חטא זה התבלבל- האמת נהייתה מרה והשקר נהייה מתוק. ולכן יש בלבול סדרים כזה גדול, כי האדם מטבעו מעדיף עונגים, הוא מעדיף ללכת איפה שמענג לו ולברוח מאיפה שמייסר לו, אבל אם תשאל את האדם ומה עם האמת והשקר ? אז הוא הולך כאן לאיבוד.

לכן האדם ממילא צריך לעשות המון עבודת בירורים בינו לבין עצמו. אם קרה והעולם מסכים אתך ומתפקד אתך ועוזר לך, מצוין, אבל אם קרה וזה לא, וזה מה שבכלל כמעט גורלו של הששת אלפים שנה הראשונות, זה הגורל של הששת אלפים שנה הראשונות, שאנחנו חיים לבד וצריכים לעשות את עבודת הבירורים שלנו לבד. ז"א, זה מראש נגזר, זה מראש נגזר שככה זה יהיה. לכן תורה, שלכאורה מי שמבין אותה, תורה צריכה להיות כביכול לאנושות.

[דברי הרב נווה: לדוגמא - כשאני חזרתי בתשובה לא ידעתי בכלל תורה.. מה שמלמדנו בבית ספר יסודי וזה השם ישמור ויעזור. אז לא היה לנו שום קשר אליה ולהבין מה היא מנסה להגיד. מה שלמדנו אח"כ כשחזרת בתשובה אז אמרת' טוב, אני אנסה להיזכר מה אני יודע. בינתיים במעבר בכל תורות המזרח, המעניין בכל תורות המזרח ובספרים שלהם זה שהדיבור הוא הדרכה רוחנית לבני אדם. כל הספרים זה הדרכה רוחנית לבני אדם; בין אם זה בתורות הזן, הדאו דה ג'ינג למשל, ספר הדאו. בין אם זה 'ספר החיים והמתים הטיבטי', יש שמה אינספור חיבורים אבל כל פעם שאתה נוגע במשהו אתה מקבל איזו הדרכה רוחנית איך להתחבר לעולם וכו' וזו הדרכה שהיא נראית לכל בני האדם, שהיא נראית ממש, מישהו יושב, מדריך אותך רוחנית.

כשאתה חוזר בתשובה אתה מדמה לעצמך שזה אותו דבר, פתאום אתה נתקל בסיפורים אישיים; סיפורים של 'אברהם אבינו', סיפורים של 'יעקב', הוא הולך לרחל וללבן, ואתה אומר' מה זה נוגע לי ? זה נראה כמו סיפורים שלו, זה נראה כמו סיפורי היסטוריה של בן אדם אחר. ואומרים לי 'זה התורה ואתה צריך ללמוד תורה', אתה אומר' ולמה זה רלוונטי לי? זו היסטוריה של מישהו, של אחד האבות שלנו, מה זה רלוונטי אלי? ככה זה נראה].

אז הזוהר אומר שמי שחושב שהתורה היא באמת סיפורים או היסטוריה, תיפח רוחו. אומר שזה הכל מדבר על כוחות בנפש של בן אדם אחד – מ'אדם הראשון' עד ביאת המשיח, כל מה שמופיע בתורה זה הכל כוחות בנפש שהיו. היופי אצל הקב"ה זה שהוא עשה לזה מניפסט. כוחות הנפש האלה באו לידי ביטוי; הוא לקח את 'מידת החסד' - עשה ממנה את 'אברהם אבינו' והוא חי על פני האדמה והוא ביטא את עצמו ועכשיו כתבו לנו איך הוא התנהג. אני רק צריך להסיק מזה לכוח אצלי בנפש, הכוח של ה'חסד' אצלי בנפש זה הכוח של 'אברהם אבינו' וכו' הכוח של ה'גבורה' זה 'יצחק', הכוח של ה'תפארת' זה 'יעקב' וכו'.

אז בסופו של דבר אני בכל זאת צריך לתרגם את כל מה שכתוב בתורה להדרכה רוחנית אבל המיוחד בזה זה שהכתיבה היא לא כתיבה לעם - היא כתיבה ליחיד.

ההוראות בתורה הן פרטניות - העבודה היא עבודה אישית -

ז"א, כשהקב"ה דיבר, הוא דיבר ל'אברהם אבינו', ואתה אומר לקב"ה: תגיד, אבל יש לך פה אנושות שלמה, למה אתה מדבר רק עם בן אדם אחד? וכנ"ל עם יצחק וכנ"ל עם יעקב. ואח"כ זה נראה שכבר יש עם, אז אתה אומר', כבר יש עם, יש עם קדוש, החלטת שאתה רוצה להוציא אותם? טוב, תדבר אל כולם. כבר כולם עומדים שם, תדבר אל כולם. היה צריך להיות כתוב: 'וידבר השם אל העם לאמור', לא, הוא מדבר רק עם משה רבינו. והמדרשים מספרים וגם משה רבינו מציין את זה' הקב"ה דיבר אתי, אני מחויב לדברים כי אני שמעתי אותם בעצמי, אני נוהג עין טובה ואני מעביר את זה לעם, העם לא מחויב כי לעם לא נלקחה הבחירה. ככה, זה ככה מובא. אז זה כאילו הקב"ה אומר' טוב, אני מדבר אתך.

אז לכאורה זה פלא' למה אתה מדבר ליחידים ואתה לא מדבר לעם? וכתוב: "זכרו תורת משה עבדי". אומר, לא לזכור את תורת השם? זה לא תורת השם? מה זה "זכרו תורת משה עבדי"?

אז בחסידות מובא, מה הכוונה? שהקב"ה אומר שהתורה היא תורה ליחיד וגם עם או חברה שהיא מתוקנת, היא חייבת להיות בנויה מיחידים מתוקנים. גוף האדם לא יכול להיות בריא אם התאים שלו לא בריאים. כל תא צריך להיות בריא, אחרת אי אפשר להגיד' הגוף בגדול בריא, יש כמה תאים חולים. אין כזה דבר. תא סרטני אחד יכול להרוס את כל הגוף.

אז אותו דבר, הקב"ה לא מדבר דיבור להמונים, זה לא נכון לדבר להמונים, הדיבור הוא דיבור ליחיד והעבודה היא עבודה של יחיד.

אז אמנם זה ניתן לעם, ואומרים לרבים לעשות אותה, אבל ההנחיה היא ליחיד. כל ההנחיות שמובאות שמה זה הנחיות ליחיד איך לפעול. אין בכל התורה שלנו הנחיה חברתית, אין את זה. זה חידוש עצום בעולמות שהביא אותם 'הרב אשלג' רק לפני שבעים שנה, שהוא עשה אקסטרפולציה מהתנ"ך החוצה – לבנות חיי חברה. הוא כתב המון כתבים, ממש, אפילו איך לנהל משק בקיבוץ, אבל עד אז אין לנו כתיבה חברתית איך אני צריך לפעול כחברה, מה חברה צריכה לעשות, מה קהילה צריכה לעשות. אפילו גם לא איך זוג צריך לפעול. אנחנו לומדים את זה ומסיקים את זה מהאינטראקציה שהייתה בין האבות והאימהות שלנו אבל אנחנו לא יודעים במפורש מה זוג צריך לעשות. הקב"ה לא אמר לזוג - אתם כזוג צריכים להוציא ככה ביחד. לא נאמר. יש מצוות שהוא חייב והיא חייבת. מכניסים שבת, אוקיי, אתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות והיא תעשה מה שהיא צריכה לעשות, אבל לא נאמר כזוג, אני  צריך לתפוס את הידיים לאשתי ומה התפקיד שלנו? לא כתוב. כחברה - מה צריך לעשות? לא כתוב. אלא הדברים הם הנחיות ליחידים ולפרטים, וכל הזמן אומרים לנו: רק תהיו בערבות ובשותפות.

אז ההבנה הזאת מכניסה אותנו למצב שיש לי עבודה אישית. כל אחד ואחד מאתנו - יש עבודה אישית שהוא צריך לעשות אותה, והעבודה האישית הזאת לא תלויה בחברה, היא לא צריכה להיות תלויה בחברה, ועפ"י רוב החברה תהיה שמה כדי לנסות אותי, היא תהיה שמה כפידבק. אי אפשר גם שהכל יהיה טוב, אנחנו לא יכולים לחיות בתוך שוויץ, אחרת איך היינו מגלים? איך היינו מוציאים לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו? איפה הקב"ה היה נקרא חנון ורחום? איך היינו מוציאים 'תומר דבורה'? אתה צריך שיהיה לך מישהו שיתנקל לך ויעשה לך את כל הבעיות ואתה מוציא עליו עכשיו את כל ה'תומר דבורה'. זה ברור שזה בנוי ככה. זה בנוי עם אתגרים.

עכשיו, זה שנותן לך את האתגר, הוא לא bad guy, הוא חייב לנסות אותך, הוא כלי ביד הקב"ה להגיד' אוקיי, אני רוצה שהבן אדם הזה עכשיו יוציא 'תומר דבורה' אז אני צריך מישהו שיעצבן אותו, שיהיה רשע עליו. ועכשיו כולם יגידו לו: מה, אבל למה אתה רשע עליו, ולמה אתה עושה לו את זה וכל מיני דברים כאלה? הוא בעצמו לא יודע למה הוא מתנהג בצורה רעה, הוא בעצמו לא יודע למה הוא עקשן. הוא לא יודע בעצמו למה הוא אגו והוא לא יודע גם למה הוא סימן בן אדם אחד כדי להרוס אותו לגמרי.

אז האנושות שמה את העיניים שלה על ה- bad guys, בוא נהרוס את ה- bad guys. זה לא נכון, זו טעות. זו טעות מרה של הוליווד שהורגים כל מי שהוא bad guy. לא ככה. זה התפקיד שלהם, הם באו לעולם כדי לעזור לנו מאד, והם גם משתנים. לפעמים אנחנו bad guy למישהו אחר, אנחנו מהווים מכשול למישהו אחר, ומישהו אחר צריך לעשות עלינו 'תומר דבורה'. אף אחד מאתנו לא צדיק כזה רך וגמיש ומואר שאפשר ככה להשתחוות ולהגיד' אתה מושלם. כולנו קשים למישהו וכל אחד צריך לעשות את העבודה שלו על המידות שלו כלפינו.

אז בזוגיות זה על אחת כמה וכמה - כשאין לך פרטנר לעבוד אתו, אתה צריך לעבוד לבד. כשאין לך קהילה לעבוד איתה - אתה עובד לבד. כשאין לך עיר או אפילו מדינה שלמה - תעבוד לבד. אדם צריך לומר: "בשבילי נברא העולם". לא כתוב בשבילנו נברא העולם, "בשבילי נברא העולם". וזה כ"כ חשוב להבין את זה. המוסלמים והנוצרים לא הבינו את זה. במתיו פרק ה' ישו יימח שמו וזכרו עומד על ההר ואומר: אני אגזור לכם גזרות חדשות; הם אמרו לכם ליטול ידיים, אני אומר לכם לשפוך את זה לעציצים. הם אמרו לכם לעשות כך וכך, אני אומר לכם לעשות כך וכך. הוא דיבר לשון רבים, הוא שינה את זה לגמרי, וכבר מהלשון אתה רואה שהברית החדשה עברה ללשון רבים, מדברים לרבים.

הבעיה כשאתה מדבר לרבים, זה למשל, אם אני אגיד לכולכם: בבקשה תעזרו לי בסוף לסדר את הכיסאות ויישארו אתי שלושה אנשים. ואז אני אבוא למישהו ואני אגיד לו' תראה, אני ביקשתי שאתה תעזור לי לסדר את הכיסאות, למה יצאת? אז הוא יגיד, אתה ביקשת ממני? לא פנית אלי, אמרת 'תעזרו', לא חשבתי שהתכוונת אלי. אז הקב"ה יגיד' לא תגנבו, לא תרצחו, אז מישהו יכול לבוא ולהגיד' אני כזה קטן במציאות, אני כלום, מה, הוא מתכוון אלי? הוא לא מתכוון אלי. אבל כשאתה אומר: 'לא תגנוב', 'לא תרצח', 'אנוכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני', זה הכל דיבור של יחיד, וכשהוא הוציא אותם מהגוף במעמד הזה הוא דיבר לכל אחד באופן פרטני, כל אחד מהם חווה את הקב"ה שלו כביכול.

אז הפנייה הייתה direct, ישירה, אני מדבר אליך, אני לא מדבר לכלל, אני מדבר אליך. כי גם אם אדם נניח יגנוב ויגידו 'אל תגנבו', שאתה אומר' מה זה, בוודאי שאדם עם שכל כשיגידו 'אל תגנבו' זה כולל גם אותך. אבל אם יהיה מצב של דור שכולם גונבים אז הוא יכול לבוא ולהגיד אבל כולם גונבים, למה אתה בא אלי בטענות? מה תפסת אותי? כולם גונבים. אנשים עושים את זה עכשיו שאפילו ההוראות הן פרטניות, שאתה אומר לו' למה אתה גנב? למה אתה נוכל? למה אתה מעלים מס? כולם עושים את זה, כולם מעלימים מס אז גם אני.

אז ביהדות אין כזה דבר - הקב"ה מצודד על כל בריה ובריה, לכן בבית דין כאשר האדם נפטר מן העולם, הקב"ה מעמיד אותו לבד בדין, הוא לא לוקח את כולם, הוא לבד הוא שואל אותו שאלות. והוא לא יכול להגיד' אבל המשפחה שלי, אבל ההורים שלי, אבל הקהילה שלי, אבל העמים האחרים השפיעו עלי. אין כזה דבר. למה אתה עשית את זה? למה אתה רצחת? והוא יצטרך לענות מהצד שלו, מהאינטרס שלו, מה- motives שלו, מהאינטרסים שלו, מהמניעים האישיים שלו. הוא ישאל אותו: למה אתה עשית את זה מהמניעים האישיים שלך? עזוב שכל העולם גנב. למה מהמניעים שלך אתה גנבת? מה חסר לך שהיית צריך לגנוב?

ולכן הבית דין הוא לבד, זה לא קשור, אתה לא יכול להאשים את העולם שנמצא אתך. הקטע הוא זה שלבית דין אפילו הבן זוג לא עולה אתך, שזה חצי הנשמה שלך. לא הילדים שלך ולא אבא ואמא ולא אף אחד. אם יש צדיקים שיסנגרו זה עניין אחר אבל זה מסנגרים חיצוניים. אבל תמיד שואלים אותך למה אתה לא עשית את זה? ואתה לא יכול לבוא ולהגיד' אבל הבן זוג שלי לא שיתף אתי פעולה. הוא יגיד לך' אבל למה אתה לא שמרת על שלום בית? אבל הבן זוג שלי לא שיתף אתי פעולה. אומר' אני יודע את הבן זוג שלך, כשהוא ימות אני אפתור את זה אתו, אני שואל למה אתה לא שמרת על שלום בית.

"אדם לעמל יולד" – צריך לצפות לניסיון -

אז העבודה היא עבודה אישית. לכן אנחנו אומרים: אחת הבעיות שיש לנו בעולם זה שאנחנו מאד מקשיבים לעולם. העולם מאד מנסה ללכת על נרמול, מאד מנסה לנרמל כל דבר; יש לי בעיות עם הילדים- אני אקח אותו לפסיכולוג. יש לי קצת בעיות בנישואין- אני אקח אותו ליועץ. יש לי קצת בעיות בפרנסה- אני רוצה לנרמל כי כולם נורמליים ואני לא.

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.