"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א
"מעיין החיים בזוגיות" - חלק ב'
אפשר לעשות הכל במחשבה -
על כל פנים, זה עניין גדול מאד מה שקורה בין גבר לבין אישה. ידוע שכל מה שקורה בפיזי קורה גם ברגשי וקורה גם ברוחני במחשבתי. הקב"ה שלשל את העולמות ועשה שבעולמות יהיו תנועות שכל התנועות האלה למעשה היו קודם כל בעולם המחשבה. אדם הראשון עשה את כל הפעולות מהתחלה ועד הסוף, רק בפיזי לא רשום, בפשט לא כתוב שום דבר כזה אבל במחשבה שלו כתוב שהוא בירר את כל העולמות כולם. יש 320 ניצוצות קדושה שירדו לעולם הזה, הם ל"ב כפול עשר, ל"ב שיש בעשר ספירות זה הל"ב נתיבות חכמה שהוא צריך לתקן אותם, ויש בעשר ספירות ל"ב כזה, אז זה ש"ך ניצוצין, 320. הוא הצליח לברר רפ"ח, 288, חסר 32 ל-320, הל"ב האחרונים זה תיקון לב האבן.
את תיקון לב האבן רק אנחנו יכולים לעשות בעולם העשייה למטה למטה, אז הרפ"ח הצליח לתקן האדם הראשון. גם נוח הצליח לברר במחשבה שלו הרבה קדושה וגם אברהם יצחק ויעקב. כתוב "האבות הם הם המרכבה" והם עשו את כל התורה כולה, אפילו עירוב תבשילין. וכתוב' איך? הניחו תפילין? איפה זה כתוב? שמרו פסח? איפה זה כתוב? אז אמרו שעשו את כל זה במחשבה ובמחשבה עצמה אמרו, אח"כ לומדים בזוהר איך בדיוק הם עשו את זה, כי אנחנו ממירים את האבות ואת האנשים בספירות, בלימוד הקבלה אנחנו ממירים את האנשים בספירות. בפשט יש אנשים, בסוד אנחנו לומדים רק את הספירות, רק את האינטראקציה שיש בין הספירות הקדושות ואז מבינים איך אפשר לעשות את אותו דבר רק באמצעות המחשבה.
במחשבה דרך אגב אפשר לעשות את הכל; אפשר להניח תפילין במחשבה, אפשר להתפלל במחשבה, אפשר לטבול במחשבה, אפשר לא לזוז מהבית אפילו לא לרגע אחד ועדיין להיות אלוקי. רק אם זה מתגלה לאדם, אם זה מתגלה, הוא יודע את השם המפורש, אפשר דרך השם המפורש לעשות הכל; אפשר לטבול, להיות טבול כל רגע בקב"ה, אפשר לעשות ברית מילה, אפשר לעשות תפילין, בלי לעשות פיזית כלום.
אלא שירידת העולמות יצרה מצב שלוקחים את אותן חכמות ומלבישים אותן במעשים, מלבישים אותן בגופים ולכן אנחנו צריכים לעשות מעשים מסוימים. המעשים נראים לנו טקסים אבל אלה פעולות מוטוריות שעושות פעולות מחשבתיות. כל מה שאתה עושה בפיזי זה עולה למחשבה. בספר 'שמעתי' יש על זה מאמר קצר שמסכם את זה מאד יפה אבל זה ברור שידוע שכל פעולה מחווטת את המוח, כל פעולה הכי קטנה, אז כל הפעולות המוטוריות בסופו של דבר בונות מעגלים חשמליים שחושבים.
בסופו של דבר צריך לבנות מחשבה שחושבת 'אחד' - תרי"ג – תר-י"ג, י"ג זה 'אחד', י"ג זה 'אהבה'. ברגע שאדם עושה את זה, ההוויה שלו תרה אחרי האחדות ואז הוא מקיים במחשבה שלו את כל האחדות. ככה צדיקים מגיעים. איך הם מגיעים לצדיקות? איך הם מגיעים למצב שהם עושים דברים בתודעה שלהם? איך הם גוזרים רפואה שלימה? איך הם גוזרים משהו שיהיה על אדם? הם בונים לאט לאט את התודעה שלהם אבל הם מתחילים מלמטה. כבר מילדות הם מתחילים לאט לאט לעשות פעולות מוטוריות, מתייחסים לזה מאד ברצינות, בכוונות גדולות מאד והם בונים את הכל בתוך הראש שלהם.
יש פעולות שזוג חייב לעשות ביחד כדי להיות 'אחד' -
כנ"ל לגבי זוגיות - כל מה שקורה בתוך הזוגיות, לכאורה אדם לבד יכול לפרוש, כמו שעשה 'משה רבינו', יכול לפרוש מהאישה שלו ולהתייחד עם השכינה. אבל רוב האנשים לא נמצאים ברמה הזאת אז יש פעולות הדדיות שאתה צריך לעשות 'אור' ו'כלי'. 'אור' ו'כלי' צריכים לעשות ביחד ולכן זוג שלא יודע שבכלל יש הרבה דברים שהם חייבים לעשות ביחד, ז"א, יש פעולות שהם חייבים לעשות ביחד כדי שהם יהיו אחד. אם הם לא יעשו את הפעולות האלה ביחד הם לא יהיו אחד. אם הם לא יהיו אחד, חלק מזה הקב"ה יבוא ויגיד לו: 'נתתי לך בת זוג, אתה היית אמור להיות 'אחד' איתה, אתה בחצי שלך עשית כמיטב יכולתך, זה בהנחה שבאמת הוא עשה, אבל איפה האישה שלך? איפה החיבור עם האישה שלך? החיבור של ה'אור' עם ה'כלי'?'
אז זה נקרא זיווגים, זה נקרא ייחודים - במה אדם בעיקר צריך לעסוק? בייחודים. ככה אומר האריז"ל: למה האדם נברא? כדי לעסוק בייחודים. הוא לא מדבר רק על ייחודים של הרש"ש או ייחודי האריז"ל, אמרנו' זה בעולם המחשבה, זה גבוה. יש המון פעולות שעניינם ייחודים.
ברמה הכי בסיסית, הכי הכי פשוטה – גבר ואישה צריכים להיות סמוכים זה ליד זה כמה שיותר, כמה שיותר. בגלל זה אנחנו לא אוהבים תאוריות אחרות; פסיכולוגיה – 'לא, גבר צריך להיות שמה והאישה צריכה להיות שמה וכל אחד צריך לעשות משהו..', זה לא נכון, זה לא דעת תורה.
אנחנו כל הזמן אומרים: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", מה שאנחנו אומרים על העליונים - גם אנחנו צריכים לעשות. גבר ואישה צריכים להיות סמוכים זה ליד זה. ורואים את זה; תראו את הרבי מלובביץ' ואשתו, הרב אלישיב ואשתו, הרב קנייבסקי ואשתו, הרב'ה שליט"א ואשתו, וכל אחד, הגדולים ידעו את הסוד הזה; לא זזים אחד בלי השני, אין כנס שהוא הולך בלי שהוא לוקח אותה, אין חתונה שלא זזים ביחד, נמצאים בבית, לומדים ביחד, עושים את הכל ביחד. זה כל כך חשוב שההוי"ה הזאת תהיה כי צריך שזה יהיה ביחד, צריכה להיות התחברות נפשית, הרגשית. אם אתה רחוק, 'רחוק מהעין רחוק מהלב' ולכן זה לא עובד, זה לא עובד כשנמצאים פרודים, זה פשוט לא עובד.
לכן התורה נתנה לנו חדר אחד ונתנה לנו מיטה אחת, לכאורה כל אחד צריך להיות במיטה שלו, שיהיה לו נוח. לא, מה פתאום. וזה למה? כמו שיש בית מקדש, בית מקדש זה הבית שלהם ויש שמה חדר אחד שהוא 'קודש הקודשים' ועליו יש מיטה אחת שבמקרה הזה זה 'ארון הקודש', ועל 'ארון הקודש' יושב שמה הזוג, מחובק. אז אם היא אמרה לעשות את זה עם בני זוג אז צריך לעשות את זה ואסור לא לעשות את זה. זה דבר אחד.
- גבר ואישה צריכים ללמוד ביחד;
אז למה הם נמצאים על ארון הקודש? כי הם צריכים ללמוד ביחד, צריך משהו שייחד להם את עולם המחשבה אז גבר ואישה צריכים ללמוד ביחד. [דברי הרב נווה: אני לא מבין מאיפה הדבר הזה שכל אחד תפס לעצמו פינה ופתאום לא רוצים ללמוד וכל מיני דברים כאלה. זה אסור שזה יהיה. בכלל, אין לנו מקום להיפגש בו אלא בחברותא. אתם לא יודעים כמה חברותא זה דבר מתוק. כשאני יושב, אם אני לומד עם הרב או שאני לומד עם הרב יהודה שזה הבן של הרב, אנחנו נמצאים אחד בתוך הנשמה של השני, אתה מיד מגלה את הנשמה של זה שהוא חברותא שלך].
לא ללמוד ביחד זה פשע, כל יום שעובר שזוג לא לומד ביחד, זה פשע, זה רק להתרחק. וזוג צריך להתקרב ע"י לימוד. במילא יש צורך של האישה לדבר עם הגבר, רק שזה דיבור על בלה בלה שהוא לא סובל אותו [דברי הרב נווה: ואני יכול להבין גברים שלא סובלים את הדיבור הזה כי זה לא מוביל לשום מקום]. אמנם האישה זקוקה לזה לצורך אבל זה לא לצורך הגבר וזה לא לצורך הדיבור והרבה פעמים זה רק מביא לשיחה של תלונות על הגבר, כאילו' הוא אף פעם לא בסדר. יש עניין בתשמיש שתמיד לפני התשמיש הוא צריך לפייס את האישה, אז אמרו', מה זה, כל הזמן? זו הלכה – 'צריך לפייס את האישה' כי היא כל הזמן מתעצבנת עליו. זו הלכה, אתה צריך לפייס אותה כי היא עצבנית עליך anyway, זה לא משנה, זה build in במערכת. לא משנה מה עשית, עצם הקיום שלך, שים מטאטא, היא עצבנית עליך. אז זה לא יכול להיות ככה, הפיוס הזה קורה בגלל שלא לומדים ביחד, אם הם היו לומדים ביחד היא הייתה מעריצה אותו. וזה חבל, זה חבל שלא לומדים ביחד. זה דבר אחד.
- הבית צריך להיות בעל אותה הלכה;
דבר שני - עניין של לימוד ההלכות המשותפות. הבית צריך להיות בעל אותה הלכה, לכן אומרים שהאישה צריכה להתבטל לרב של בעלה ולעדה של בעלה; אם היא ספרדייה והוא אשכנזי, היא עוברת להיות אשכנזייה ואם זה ההיפך, ההיפך. אז זה לא עניין של מי שפוט של מי, ביהדות אין את זה. ביהדות אין master and slave, גברים (סליחה שאנחנו אומרים את זה) מתנהגים בחזירות. לקחו את כל מה שהתורה אומרת ומשתמשים בזה לרעה נגד האישה שלהם. אסור לעשות את זה, בשום פנים ואופן אסור לעשות את זה. גבר ואישה זה הנהגה משותפת, גם הקב"ה הוריד את השכינה להיות שותפה שלו, ולעם ישראל הוא אמר: 'ולאמר לציון עמי אתה אל תקרא עַמִּי אתה אלא עִמִּי אתה בשותפות'. אז אנחנו שותפים. שותפים זה ביחד כל דבר.
- הנהגה משותפת גם בחינוך;
גם מבחינה חינוכית, זה לא טוב שיהיה מנהיג לבית כי אם יש מנהיג לבית אז הולכים אליו, בדר"כ הוא עדין והצד השני ממתק את הדינים ואז המנהיג נראה לא טוב, הוא כאילו תמיד נראה לא בסדר. אין כזה דבר, הנהגה משותפת. הילד בא, מבקש משהו, 'שאלת את אמא?' מה שאמא אמרה אנחנו עושים. ואז הילד יודע, יש כאן חומה בצורה שלא עוברים אותה ושכל דבר משתפים את אבא ואת אמא. גם מבחינת החלטות בעולם - אין החלטה שמתקבלת בעולם בלא שיתוף של 'חכמה' ו'בינה', ואם הקב"ה רוצה להוריד דין, הוא מודיע מיד לכל הצדיקים. כל הצדיקים יודעים לפני כל גזירה שקורית. אפילו אם ילד קטן צריך למות, מודיעים את זה לכל הצדיקים, והוא אומר להם: 'יש לכם מה להגיד? בבקשה, תגידו'. והרבה פעמים הם אומרים והרבה פעמים הם מונעים. רוב הצדיקים מונעים 99% מכל הגזרות שצריכות להתרחש. אם העם היה יודע מה החשיבות של הצדיקים הוא היה אומר להם: 'תעמדו יומם ולילה, אנחנו נפרנס אתכם ונשקיע בכם, אל תזוזו, תעמדו בשמיים ותסנגרו עלינו'. יש פעמים שהוא לא נוכח בבית דין אז זה לא טוב, אז מעבירים החלטות כשהסנגור לא נמצא. צדיק צריך לסנגר 24 שעות, יש גזרות כל הזמן וצריך לתת להם לפעול, צריך לתת לצדיקים לפעול. אבל הקב"ה מודיע, אין משהו שהוא לא מודיע, אפילו שיש הרבה מאד החלטות, החשיבה היא לא טורית, החשיבה היא מקבילית אז מרגישים ויודעים הרבה דברים בבת אחת.
אז לעניין של גבר ואישה בתוך הבית - חשוב מאד שכל הפעולות ייעשו ביחד; קניות ביחד, החלטות ביחד, שכל דבר זה יהיה ביחד ושזה יהיה ביחד. זה גם לא טוב שתהיה דומיננטיות של אחד מן המחליטים, אפילו שיש כמיהה. הרי זה הניסיון, יש כמיהה לאחד מבני הזוג, אומר: 'אני רוצה שזה יהיה ככה כי זה היה החלום שלי מאז שהייתי קטן'. אז מה, אבל עכשיו אתה לא לבד, בוא תראה איך אתה מסוגל לעשות שזה יהיה מיושר יחד עם הבת זוג שלך.
משקפת זה למעשה שתי משקפות, משקפת בנויה משתי משקפות; כשפותחים אותה אתם תראו שאפשר לראות עם עין ימין לבד ועם עין שמאל בלבד אבל אתה לא תקבל תמונה תלת מימדית כמו שצריך. אז לוקחים את המשקפת ומכווצים אותה טיפה עד שזה יתאים ואז אתה רואה למעשה, במקום שני עיגולים, רואים למעשה עיגול אחד והעיגול האחד הזה מראה לך את התמונה כמו שהיא צריכה להיות כי זה הייחוד של שתי העיניים.
ככה צריך להיות בין גבר לאישה - אתה באת רק מִשקף אחד, האישה שלך באה רק מִשקף אחד, אתם צריכים למצוא את הדרך איך שניכם רואים מבעד לשני המשקפיים. ויש את זה על כל דבר ועניין - אתם צריכים למצוא את הדבר השלישי החדש שנולד מזה. כתוב: "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אכלתם". אז עניין של "אש אכלתם" - אש המחלוקת. ו"זכו, שכינה ביניהם" - זה אומר דבר שלישי שזה לא הוא ולא היא ואף אחד לא יכול לתפוס על השני דומיננטיות. אפילו אם מישהו נביא' הוא יכול לבוא ולהגיד לה, אבל אני יודע לפנייך כל מה שעתיד לקרות. אין כזה דבר. יש אצלנו בארץ גברים שמשחקים אותה נביאים כל הזמן, כל שנייה; 'אמרתי לךְ, אמרתי לךָ, אמרתי לך שככה זה יהיה..' אסור להיות ככה, אסור להגיד את זה ככה לצד השני. גם נביאות לא צריך. ברוך השם לא חסר בארץ נביאים ונביאות; 'אמרתי לך, אמרתי לך, אין כזה דבר, זו החלטה משותפת שמקבלים אותה ואין אח"כ, אם נפלנו, אנחנו הרווחנו משהו, אתם צריכים לדעת את החכמה. הרי החכמה בעולם הזה זה לא באמת להשיג שום דבר, אנחנו לא באמת באנו להשיג שום דבר. באנו להיות ביחד.
באנו להיות ביחד -
עכשיו, מה שאתה משיג זה 'ייחוד', אז אם השגת את הייחוד אז השגת אותו כבר לפני שבחרת משהו, עכשיו מה יקרה? מה זה משנה.. יכול להיות שתצליחו, שלא תצליחו, שתפסידו כסף שלא תפסידו כסף, זה לא משנה, אתם הצלחתם להחזיק את הידיים ביחד. עם ישראל הצליח לקבל את הקב"ה, לא את התורה, את הקב"ה ב"אנכי השם אלוקיך" רק כי הוא היה "כאיש אחד בלב אחד". אם הם היו משכילים, היה להם שכל להחזיק את זה, להחזיק את האחדות הזאת, עד היום הם היו רואים התגלות של הקב"ה, קבועה. למה הוא נעלם? הם נכנסו למחלוקת אז הם הפסיקו לראות אותו.
אז אותו דבר זה לעם; כעם אנחנו צריכים להיות בייחוד, אם אנחנו נהיה בייחוד זה התפקיד שלנו, רק להיות בייחוד. הביאו אותנו לארץ כדי שנעשה אחדות, ואם נתנסה במלחמה, נתנסה במלחמה, בגלות, גלות, מחלות, מחלות, במה שזה לא יהיה, מה שלא יהיה אבל העיקר הוא זה שאנחנו החזקנו ידיים אחד לשני ולא עזבנו את זה.
אז אותו ניסיון חל על זוג - לא עוזבים ידיים, אנחנו נמצאים באחדות, נמצאים באחדות כי הניסיון הוא רק על האחדות; הניסיון הוא לא על הכסף ולא על הבריאות ולא על פרנסה ולא על הבתים ולא על כלום. [דברי הרב נווה: אני שנים מעביר את זה, שנים אני מלמד את זה ואנשים עם ראש בקיר. עדיין האשמות הדדיות, כל כישלון הכי קטן; 'אתה אשם, את אשמה, זה בגללך, ההורים שלך, ההורים שלך, הם נכנסו לנו, וככה. ולא קולטים' צריך להיות 'אחד' וכדי להיות 'אחד', אני רוצה להסביר את זה בסיפור הבא] –
בשטייטל של הרב'ה מקוצק', בכפר של הרב'ה מקוצק' הייתה עניות גדולה מאד אז כל פעם הם נכנסו' הרב'ה תעשה משהו, הרב'ה תעשה משהו. אז נמאס לו מזה שהציקו לו, אמר' תזמינו את כולם לבית מדרש, אני אדבר איתם. והוא אומר להם: מה הבעיות שלכם? 'אין כסף, אנחנו עניים מרודים וזה'. אז הוא שאל: מה אתה מציע? אחד אמר: 'בוא נעשה שדרים, שלוחי דרבנן, נלך נבקש כסף. השני: 'נלך נבקש מהגויים', השלישי: 'בוא נעשה כסף', כל אחד עם הרעיונות שלו מה צריך לעשות. אז הוא אומר: תראו' יכול להיות שכל הרעיונות שלכם יעלו יפה או לא יעלו יפה, אנחנו לא יודעים, מאיפה אנחנו יודעים, זה הימור. עכשיו, לך תשלח מישהו שרחוק, אתה תעמיד אותו בסכנה, אתה לא יודע יחזור לא יחזור, יהרגו אותו. אתה רוצה ללכת לגויים, לחזר אחריהם, ישפילו אותך ובכלל אם יתנו לך כסף הם גם יחליטו בשבילך. אתה רוצה לעשות מקומות עבודה ואתה תשבית את כל האנשים כאן מלימוד תורה. אנחנו לא יודעים אם זה נכון או לא נכון. אומר: אבל יש משהו שנמצא בידיים שלנו שאנחנו כן יכולים לעשות, אומר: הכפר שלנו מלא במחלוקות ובשנאת חינם, אנחנו כן יכולים לעשות 'אהבת חינם', בשביל זה אנחנו באנו לעולם, השאר זה בידיים של הקב"ה.
אז כל אדם שנתקל באיזשהו קושי, תמיד שידע - יש שפע שהוא חיצוני לו, מה שאתה רוצה זה שפע שהוא חיצוני, ספק תקבל אותו ספק לא תקבל אותו אבל יש שפע שאתה יכול לעשות אותו, יש משהו שהקב"ה אומר: אבל אתה כן יכול לעשות משהו מהצד שלך. זוג תמיד יכול לעשות אחדות בצד שלו, זה שיהיו ניסיונות, ברור שיהיו ניסיונות, ברור שיהיו ניסיונות לעם ויהיו ליחיד ויהיו לזוג, ברור שיהיו ניסיונות אבל הניסיון המרכזי זה לא לעזוב ידיים, זה לשמור על אחדות ולא להתפרק, ואנשים לא מבינים את זה, עדיין יותר קל לחיות לבד ושאני אהיה צודק.
[דברי הרב נווה: אני לא מבין את ההיגיון הזה אבל כנראה שאנשים יצטרכו עוד קצת ללכת עם הראש בקיר, עוד קצת גירושין, עוד קצת אלמנות, עוד קצת פגיעות הדדיות, עוד קצת היעלבויות, עוד קצת רמיסות, עד שזה באמת יתאזן. אני לא יודע למה אנשים מתנהגים ככה, לא מבין למה ההתאכזרות הזאת לעצמם, הכל רק לא לעשות את מה שצריך לעשות. זה הרבה הרבה יותר פשוט – להחזיק ידיים ולא לעזוב. וכל שני וחמישי בן אדם מוצא פגם בבן זוג שלו, 'מיד אני רוצה להתגרש'. למה? הוא מעשן קנאביס, היא שומעת מוזיקה בקול רם, היא שומעת את אמא שלה, היא לא מקשיבה לי. על זה רוצים להתגרש. רוב הרבנים הרציניים כבר עזבו את בתי הדין. אני לא יודע מי נשאר שמה. למה? כי אתה בא, אתה שומע את המקרים האלה, ואנשים מתעקשים להתגרש, הם לא מוכנים אפילו להקשיב לרבנים. פעם הייתה קצת יראה מרב, הרב היה אומר' אני לא מוצא כאן סיבה להתגרש, צריך לעשות כאן שלום בית, אני אפנה אתכם ליועץ, תעבדו על זה, אז לזוג היה קצת כבוד לרב. היום הם לא מקשיבים לאף אחד, אף אחד לא מעניין אותם, 'באתי להתגרש', למה? 'נשברה לי הציפורן והוא גרם לי'. גמרנו, זהו, לא רוצה לשמוע עליו בכלל.
אתם צריכים לדעת שבשמיים זה ככה מרגיש ואנשים ישלמו על זה. מי שיתגרש ככה בחינם, ישלם על זה. להתגרש לא עפ"י ההלכה זה לרצוח את עצמך ואת הילדים שלך. מאיפה אתה יודע? אולי זה היה הניסיון שלך? אולי ככה אתה היית צריך לגמור את התיקון.. ה'פלא יועץ' מחולק לא', ב', ג', ד', עד ת', בחלק א' כתוב 'אהבת איש ואשתו' - תראו מה זה אהבת גבר לאישה ואהבת אישה לגבר, באיזה ניסיונות צריך לעמוד, עומדים בניסיונות כי הניסיון הוא רק להיות 'אחד', הניסיון הוא לא לעזוב ידיים. ולהיות 'אחד' זה לא דבר שהוא כ"כ מסובך. כתוב: "יבטל רצונו מפני רצונה, תבטל רצונה מפני רצונו". יש קטע של איך לדעת למצוא את המקום הזה שאנחנו לא דורסים אחד את השני. יש קטע של איך לעבוד ביחד, יש לזה, מרגישים את זה, זה מדד נפשי שאתה לאט לאט מרגיש את זה.
ברגע שמישהו מנסה להיות דומיננטי בבית, זה הורס את הבית. אל תנסו להנהיג אף פעם, מנהיג זה אותיות גיהינום. 'משה רבינו' היה עם העם, הוא לא היה מנהיג את העם, הוא לא אמר לאף אחד אף פעם מה לעשות, אף פעם. ועד היום, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" - כל רב מעולם לא אומר לתלמיד שלו מה לעשות, הוא רק מדריך אותו. אם הוא שואל הוא יענה לו. הרבה פעמים למשל כועסים על הרב: 'למה אתה לא דומיננטי? למה אתה לא אומר לנו מה לעשות?'. אנחנו לא מפקדים בצה"ל, אנחנו רבנים. רב הוא מורה רוחני, אם אתה תשאל אותו, אתה תאמר לו' הגעתי לסבך ביער הזה והזה, הוא יכוון אותך משם אבל הוא לא יפקוד עליך מה לעשות, הוא לא יכול להגיד לך איפה לגור והוא לא יכול להגיד לך עם מי להתחתן, הוא לא יכול, אסור לו. הוא לא יכול לקחת לך את הבחירה, תעבוד, אתה תצטרך עזרה, הוא יעזור לך, זו הסיבה שהוא נמצא שם.
אז לא מבינים איך להשתמש ברב, וגם, ברב לא משתמשים רק בצורה של ברכות כי ברכה צריכה 'כלי' שתחול עליו הברכה. אתה בא לבקש ברכה, אתה צריך לבוא עם 'כלי'. אתה לא יכול לבוא ככה איך שאתה, פושע ואז להגיד לרב 'תברך'. הוא יברך כי הוא מברך, כי הוא לא יודע לא להשפיע, הוא משפיע אבל אתה צריך 'כלי'. אז אנשים אומרים: 'תברך אותי שיהיה לי שלום בית', אז תעשה שלום בית, תעשה השתדלות אז הברכה תחול, היא תפייס את הלבבות, היא תעשה משהו שהיא תהיה מסוגלת לעשות שלום בית, אבל אם אתה מבקש שהוא יברך ואז כשאתה תגיע הביתה תמצא איזה חתלתול בבית שיעשה את רצונך, זה לא יעבוד. זה פשוט לא עובד].
אז אסור להיות תחמן, אסור לתחמן את המערכת, זה לא עובד ככה. אם אתה לא תהיה אמתי זה לא יעבוד. וצריך הרבה מאד עבודה, זה מצריך את כולנו לעבודה מאומצת מאד אבל אפשר לעשות את העבודה הזאת כמאומצת (הרב אשלג קרא לזה 'יגיעה מרה' או 'יגיעה מתוקה'), אתה יכול לעשות את היגיעה הזאת מרה ואתה יכול לעשות את היגיעה הזאת מתוקה. אם אתה יושב ואתה מדבר עם הבן זוג שלך ואתה מגיע למצב שאתה יכול לעבוד ביחד אתו וזה הכל שייך לנקודת האינטימיות. אם אתה מגיע למצב שאתה יוצר קשר אינטימי של דיבור בלי עצבים, בלי כעס, בלי ריחוק, בלי פוזות, בלי עניינים, בלי דומיננטיות ורצון למצוא מנהיגות, אם אתה מגיע לזה אז אפשר לעשות הכל. ברגע שמתחילים הפוזות והמשחקים והעניינים, זה לא עובד, והשורש של זה זה דיסטנס, שאדם רוצה דיסטנס בכוונה כדי להיות מנהיג, וזה שעושה את זה הוא זה שנפגע קודם.
העולם מושתת על ענווה, הוא מושתת על אהבה, הוא מושתת על אחדות - הברכה שורה בדברים האלה, היא לא שורה בדברים אחרים, אגו לא עוזר פה, זה לא יעבוד, זה פשוט לא עובד, זה לא עובד, אין, אין מה לעשות. 'שלמה המלך' - כתוב בתורה ש'המלך לא ירבה לעצמו נשים ולא ירבה לעצמו סוסים'. 'שלמה המלך' עשה הרבה פעולות, לא שהם אנטי, לא עשה פעולות מתריסות אלא הוא עשה פעולות כדי להראות לעם שלא משחקים עם החכמה. הוא היה 'ספירת חכמה' והוא הרבה נשים והרבה סוסים.
באה האות י' לפני הקב"ה, אמרה לקב"ה: אתה הלוא כתבת בתורה "לא ירבה המלך לעצמו סוסים ונשים", אמר לה: נכון. אמרה: תראה מה 'שלמה המלך' עשה. אמר לה: חזרי למקומך, לא 'שלמה המלך' ולא אלף 'שלמה המלך' ישנו את תורתי. וכך היה והוא נפגע מזה, בסוף הם הטו אותו לעבוד 'עבודה זרה'. לא שהוא עבד 'עבודה זרה', הוא פשוט התיר את זה כי לגביו הוא אמר: 'זה לא מזיז לי' אבל אסור לעשות את זה כי בסופו של דבר זה כן יזיז לך. 'שלמה המלך' היה צדיק והוא עשה את הדברים האלה כדי ללמד את העם לקח שלא לשחק עם החכמה. לקב"ה יש חוקיות ואי אפשר פשוט לצאת ממנה. לא בגלל שהוא מרובע, לא בגלל שהוא דין, לא בגלל זה, אלא בגלל שזו אחדות פשוטה, אי אפשר לעשות אחדות אחרת, אי אפשר להגיע ל'אחד' בדרך אחרת, אי אפשר.
יש דרך להגיע לאחדות -
יש דרך איך מגיעים לאחדות, לאחדות לא מגיעים בעצבים, לאחדות לא מגיעים בדומיננטיות, לאחדות לא מגיעים בכעס, לא מגיעים לזה בכוח אלא יש דרך. לכן הוא נתן לנו תורה והוא הורה לנו איך מגיעים לאחדות הזאת. אז בלי ענווה זה לא ילך, בלי אינטימיות זה לא ילך, בלי שאתה תאבד את הפרטיות שלך ואת האישיות שלך זה לא ילך. עם תחמון ויש זוגות שכל הזמן מתחמנים את בני הזוג שלהם, כל הזמן עושים מעקפים; הוא יודע איך הוא יגיד לה ואז איך היא תגיב לו ואיך היא, וזה הכל בהעלמה; בין אם זה מעלימים כרטיסי אשראי ולהעלים קניות ולהעלים דברים ולהעלים פגישות ולהעלים כל מיני דברים, וזה הכל ככה מאחורי הגב, הכל בתחמון. הם כאילו חיים בתחמון, הכי גרוע. אין, זה לא הולך, העולם יתהפך עליך כי הקב"ה רואה את זה. הוא נותן לך זמן, "ישחקו הנערים לפניי" ואח"כ הוא הופך עליך את העולם, אח"כ הכל מתגלה, הכל נזרק עליך כרפש בפרצוף.
רוצים לעשות הכל? צריך להתחיל את כל החיים מהתחלה - ענווה, אמת, אינטימיות, התבטלות. אין יותר 'אני לבד', אין לקבל החלטות לבד, אין לזה טעם, זה לא עובד ככה. גם אם מישהו יקבל החלטות לבד; 'אברהם אבינו' ניסה, הקב"ה אמר לו: 'לך שמע בקולה, כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה', שזה לכאורה כאילו עונש, חז"ל אמרו שזה היה עונש כי לאדם הראשון הוא אמר: "יען אשר שמעת בקולה", אז לכאורה אז מה רע לשמוע בקול האישה? זה בסדר אבל אנחנו רואים ש'אברהם אבינו' רצה לעשות מעשים לבד, מעשים חד צדדיים אז הקב"ה אמר לו: 'אני קולט אותך, יש לך מזל שאתה צדיק, לך תשמע בקולה, כל מה שהיא תאמר לך תעשה'. וחז"ל אמרו שזה היה עונש, כי אין, זו לא הוריה קבועה, זו הוראה בגלל שהוא רצה לעבוד באופן חד צדדי.
אז אפילו שבן אדם רוצה לעבוד באופן חד צדדי, אומרים לו: התיקון שלך זה עכשיו לעשות ההיפך, זה להיות מבוטל לזה. והיו, האבות והאימהות שלנו עשו טעויות בזוגיות בינם לבין עצמם; שרה אמרה "ישפוט ה' ביני ובינך" אז הקב"ה אמר לה: מה, ואם אני אגלה שהוא אשם, את רוצה להיות אלמנה? מה את אומרת ישפוט ה' ביני לבינך? אז היא מתה קודם. אז הקב"ה אומר' אין בעיה, 'ישפוט', אז אני פותח לך עכשיו את כל התיקים, את אמרת אז אני פותח לך אז אני מצאתי בך פגם קודם אז היא מתה קודם. זה לא היה אמור להיות עפ"י סדרי עולם, הוא היה צריך למות קודם.
לא נכנסים בין גבר לבין אישה -
אז צריך להיזהר עם הפה, מאד צריך להיזהר עם הפה וגם עם האגו, מאד צריך להיזהר. לא לזרוק משפטים שהם לא שייכים, הקב"ה שומע כל מילה. כל מילה שאתה זורק הוא שומע אותה וזה יוצר מציאות. לא לעשות בתי דין בינינו, אין בתי דין בינינו, אין כזה דבר, אף אחד לא נכנס בין גבר לבין אישה. אפילו הקב"ה אמר' תמחקו את השם שלי רק אני לא נכנס בין גבר לבין אישה. יש פרשה כזאת ב'ספר ויקרא' שהוא אומר' תמחקו את השם שלי, שימו את הקלף, תרשמו את השם שלי, שימו אותו במים, שיימחק השם שלי ואני לא נכנס בין גבר לבין אישה.
אף אחד לא נכנס בין גבר לבין אישה; לא אמא לא אבא, לא הילדים, לא אף אחד. אם ההורים מנסים להיכנס בין גבר לבין אישה, שמים עליהם את השאגה של ה- life , שאגת הדרקון שמים עליהם ועוברים על כל הלכות כיבוד הורים רק כדי להשאיר אותם בחוץ, להגיד להם: אבא, אמא, אני הולך לעשות את זה פעם אחת כדי שאתם בחיים לא תעשו את זה, לעולם אל תיכנסו ביני לבין אשתי. וכנ"ל הילדים - גם הילדים מנסים למצוא חריצים וגם עליהם, שמים עליהם שאגה אחת פעם אחת, מרעידים את אמות הסיפים ולאף אחד לא נותנים להיכנס בין גבר לבין אישה.
גבר ואשה זה 'אחד' שאי אפשר להיכנס בו - מישהו היה רוצה שמישהו יכנס בין הקב"ה לבין השכינה? השטן הרי כל הזמן מנסה להיכנס בינינו, לא לתת לו מקום, לא לתת לאף אחד מקום. וזה מחלחל, אין מה לעשות זה מחלחל; חברה שמטפטפת, חבר שמטפטף, אח, זה יכול להיות אמא, אבא, מישהו כל הזמן מטפטף; אשתך, בעלך, בעלך, אשתך, כל הזמן, וזה מטפטף. [דברי הרב נווה: לא לשמוע אותם, ואם אתם רואים שמישהו עושה את זה, אני אומר לכם את זה, אפשר לעבור על כיבוד הורים, להרים את השאגה של החיים, ממש להבהיל, להבהיל עד כדי מצב של לעשות כאילו ברוגז, "ועזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לעזוב אותם, רק כדי לא לתת להורים להתערב. מרבית מן ההורים הורסים את המערכות יחסים של הילדים עם הבני זוג שלהם כי הנסיך או הנסיכה לא מקבלים את הארוחה בזמן או את היחס בזמן. וזה גם אומר שכל אחד יבדוק את עצמו, אם יש לו ילדים, שלא יתערב בזוגיות שלהם, רק להפרות אותה].
זה עניין של 'שלום בית' - כתוב, יש דברים שאין להם שיעור; הפאה, והביכורים וכו' וכו' 'והמביא שלום בין איש לאשתו', אין לזה שיעור, זה מגיע עד ל'אין סוף'. אז תתארו לעצמכם מה זה ההיפך מזה, זה כאילו החריב במו ידיו את בית המקדש. אדם שהרס 'שלום בית', אומרים לו' אתה הרסת את בית המקדש, האשמה היא על הרס של בית המקדש, לא להפיל לבנה אחת מהמזבח, אתה החרבת את בית המקדש. אז כל אדם שהחריב זוגיות, שייקח את זה בחשבון, באיזושהי דרך שהוא עשה את זה; בין אם זה בת זוג שפיתתה איזה מישהו והוציאה אותו מהזוג שלו, גבר עשה את זה לאישה, אישה עשתה את זה לגבר, איך שלא יהיה, מי שהרס זוגיות יצטרך לשלם על זה.
אז תבינו, זה לא עולם שבנוי על מחלוקות וריבים ומלחמות, זה לא עולם שבנוי על זה, זה עולם שבנוי על ההיפך; רק לייחד, רק ענווה, רק אהבה, רק לחבר וכל זה. אם אתם קולטים שיש בין בני זוג משהו, תגיד לאישה משהו טוב על הגבר או משהו טוב לגבר על האישה, תמיד תחברו אותם.
דברי הרב נווה -
אני ראיתי בוס בדרום שפיטר את העובדת שלו, הייתה לו עובדת הכי טובה, היא עשתה לו מיליונים, יום אחד הוא בא אליה ואמר לה 'את מפוטרת'. אמרה לו' איך? אני מרוויחה חמישים אלף שקל, אני עושה לך פה את הכל.. אמר לה: אבל את ברוגז עם בעלך, זה לא שווה לי, לכי מפה. פיטר אותה, עד היום היא מובטלת והוא מצליח חבל על הזמן. אז זה בן אדם שהוא חכם, אני לא יודע איך הקב"ה נתן לו מחשבת מלאך כזה לעשות כזה מעשה. ביום שישי האחרון סיפרה לי אותה אישה שהבוס שלה בא ואמר לה: 'את ברוגז עם בעלך, זה לא שווה לי, לכי מפה'. זה אדם חכם אבל צריך להיזהר מזה מאד.
גבר ואישה זה 'קודש קודשים', זה כמו להיכנס באמצע בין הכרובים בבית המקדש. אז גם אתם צריכים לשמור על זה ולהראות לכולם, אף אחד לא נכנס בינינו, לא חבר לא חברה, לא ילד, לאף אחד לא לתת לדבר על הבני זוג, לאף אחד, גם כשהולכים לרב, אם הרב לא מפרה, להעיף את הרב. אם הרב מתחיל לדבר נגד הזוגיות, זה לא רב נכון. לא רוצה להגיד רב טמא, הייתי אומר שזה לא רב נכון. אין כזה דבר, זוגיות זה 'קודש קודשים', לשמור ולשמר אותו כמו אני לא יודע מה. וזה צריך עבודה, אין מה לעשות. בגלל שזה החצי שלך אז זו העבודה הכי קשה, בגלל שזה החצי שלך, החצי שלך יודע טוב מאד מה אתה. אם אתה תחמן החצי שלך יודע את זה, אם אתה שקרן החצי שלך יודע את זה, זה החצי שלך הוא יודע עליך הכל אז אתה די חשוף מול החצי שלך אז אין פה איפה להעלים.
אז מה הכי טוב להיות? רק באמתיות, רק באינטימיות, רק לעשות את הדברים ביחד. ככה זה תמיד חופשי, הראש שלך תמיד טוב אם אתה אומר את האמת.
בעזרת השם שנזכה לזה.
