זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"משמעות קיומה של האישה ומשמעות קיומו של הגבר אחד כלפי השני" - חלק ב'

עכשיו אנחנו נעבור לצד של האישה, הצד ההפוך;

הרצון לחזור בחזרה ל'אין סוף' -

בצד ההפוך, האישה היא השכינה. מעצם העובדה שהיא נבראה, יש דברים, שוב כהווייתם, שרוצים לחזור לשורשם, וזה שוב, זה בהוויה שלה. [דברי הרב נווה: זה לא דעות, אתם צריכים לדעת, זה לא דעות. אל תכעסו על מה שאני אומר, אין כאן מה לכעוס, זה כמו מדע רוחני, אין כאן מה לכעוס על זה, צריך להבין את זה. ולאט לאט כשאתם תפנימו את זה איך זה פועל באופן הכי טבעי כפי שזה נלמד ב'חכמת הקבלה', תחשבו על זה, רק תהגו בזה טיפה, תתבוננו, אתם תבינו' זה חייב להיות ככה. זה כמו לראות נניח אינטראקציה בין קפיץ, למשל אתה לוחץ על קפיץ ואתה אומר, מה האמירה עכשיו של הקפיץ אל החוץ? אז הוא אומר לך, זה מלחיץ אותי, אני לחוץ, אני רוצה לחזור, תעזוב, תשחרר את היד. עכשיו, הוא לא אומר כלום, אתה אומר את זה, אתה לוחץ על הקפיץ ושואלים אותך 'מה הקפיץ מרגיש עכשיו?', אז אתה אומר משהו כאילו יש לך אמפתיה לקפיץ, אתה אומר, אני מרגיש שאני לוחץ אותו, מרגיש שזה לא נעים לו, תשחרר שיגיע למצב הטבעי שלו. עכשיו, אתה אומר, מאיפה אתה יודע מה הוא מרגיש?].

אז 'תורת הקבלה' לוקחת אותנו מעל הרע והטוב, היא לא לוקחת אותנו למקום של 'רגשות והוא צודק והוא אמר לה והיא צריכה להגיד את זה והוא פרימיטיבי..' אנחנו לא שם בכלל, אין שם דרמה יש את הדברים כהווייתם; "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות..". מזה מתחילים. "וכאשר עלה ברצונו לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה אמצעית אשר בו". ועכשיו מתחילים להגיד לך, איך הנקודה האמצעית הזאת? מה יש בה? איך היא נקראת? רצון. רצון למה? לחזור בחזרה ל'אין סוף'. אתה הוצאת אותי משם, אין לי בית אחר, אין לי מקום אחר, מאיפה יצאתי? אני לא אמור להיות 'נקודה אמצעית', אני לא אמור להיות ישות מצומצמת, אני חלק אלוק' ממעל, אני רוצה לחזור בחזרה הביתה. אז כל הרצונות האלה וכל החיפוש הפנימי הזה, וכל הרדיפה לעונג, זה למעשה לחזור הביתה. אז זה לא קשור, כאן אין לזה שפיטה, הדברים הם כהווייתם, איך שהקב"ה יצר אותם ככה הם מתנהגים.

"ואל אישך תשוקתך" -

עכשיו, יש הוויה כזאת לאישה. [דברי הרב נווה: כשאני אומר אישה דרך אגב גם גבר לצורך העניין הזה יכול להיות כביכול כמו אישה. אני לא מדבר על כל ההוויה של האישה, זה נקרא בקבלה - 'מלכות'. אז גבר כמובן יכול להיות 'מלכות' מעצם העובדה שהוא נהפך להיות מקבל ואישה יכולה להיות כביכול הצד הזכרי מעצם העובדה שהיא הנותנת. הרי כתוב על 'שרה' ש'פסק לה אורח כנשים' אז אמרו שזה לאו דווקא העניין של הנידה אלא מעצם העובדה שהיא הפסיקה להיות 'מלכות מקבלת'. באינסטינקט כאישה שמתנהגת כ'מלכות שמקבלת' והיא נהפכה להיות משפיעה. במדרש זה נקרא איילונית, מלשון אייל, כוח, אז מתרגמים את זה כאילו היא הייתה גברית. לא, חס ושלום, הייתה אישה חסודה ונאה לכל דבר. אשת חייל נכתב עליה, היא הייתה אישה יפהפייה. אז בכל ההיבטים היא אישה, רק, ההתנהגות שלה, התודעה שלה נהפכה להיות ממקבלת למשפיעה. חז"ל הראו את זה ואמרו' על סמך מה הם מבססים את זה? אז אמרו שבאופן רגיל, אינסטינקטיבי, 'אישה עינה צרה באורחיה'; קשה לאישה שנכנסים אליה הביתה ונוגעים לה בדברים ומשחקים לה בכל הדברים האלה, פותחים לה את המקררים ודברים כאלה. גבר יכול להגיד לך' אחי קח, פתח את המקרר, תעשה מה שאתה רוצה. לאישה זה קצת קשה. אז היא, 'פסק לה אורח כנשים', זה הפסיק להפריע לה; 'כנסו, זה של הבורא הכל'. אז זה אומר שהיא צריכה לעבור תהליך מאד גדול אז זה נקרא 'פסק לה אורח כנשים'].

עכשיו הצד של האישה - השכינה, מעצם העובדה שהיא נבראה זה "ואל אישך תשוקתך" -התשוקה היא לחזור בחזרה. [דברי הרב נווה: גם מה שאני אומר עכשיו זה לא רלוונטי לצד של הנשים, זה רלוונטי לכל מה שקשור ל'מלכות']. אז קודם כל יש "ואל אישך תשוקתך" והתשוקה אל האיש הכוונה היא הקב"ה אבל גם אל האיש כי זה המשלים שלה. כתוב "אין איש מת אלא לאשתו" - מי שסובלת הכי הרבה מהמוות של הגבר זו האישה כי היא מרגישה שהנשמה שלה הלכה ואין לה למי להתדבק בחזרה.

ב'תורת הקבלה' מוזכר העניין של גילוי עריות, הוא אמר, אם אנשים היו יודעים כמה כל אדם יש לו את החצי שלו, הוא לא היה מתעסק בכלל עם אנשים אחרים, הוא היה מחפש רק את החצי שלו. כל אדם נולד ממש חצי חצי, פלגא גופא ופלגא גופא ואתה צריך לחפש את חצי התודעה שלך שנמצא בחוץ. ואם היו לנו עיניים רוחניות לדעת בדיוק מי החצי שלי, מי זה המשלים שלי, לא היינו מחפשים מישהו אחר. בטח ממישהו שהוא לא ממינו ובטח גם לא אישה אחרת, אני רוצה את מה ששייך לי וזה נקרא - "יחזר אחר אבדתו" וזה לגיטימי.

אם אדם לוטש את עיניו על מישהי אחרת או אישה לוטשת עיניה על גבר, זה נחשב לניאוף ועוברים על "לא תחמוד" ובקלות אתה עובר על "לא תחמוד". אז איך התורה יכולה להגיד משהו שהוא כ"כ אינסטינקטיבי ומהיר כמו "לא תחמוד אשת רעך"? זה מבט, טלאק, זה glimpse, מהירות מחשבה, זה מטורף לגמרי, זה אינסטינקטיבי אבל אפשר להחליף את האינסטינקט בתובנה שאתה אומר: 'אבל זה לא מה שאני מחפש, זה לא מה שאני מחפש'. תחשבו למשל שבא בן אדם לחנות של רכבים והוא מחפש ג'יפ 4X4 כי הוא גר בהרים. עכשיו, הוא נכנס לחנות של כלי רכב ויש שמה פורשה וכל מיני דברים כאלה, אז אלה מכוניות יפות אבל הוא לא מסתכל על זה כי הוא בא לחפש ג'יפ, כל מה שיש זה לא רלוונטי אז הוא גם לא רואה את זה. אם הוא לא היה מחפש ג'יפ אלא סתם הוא בא לראות איזה סוג של רכב, כל דבר היה מסובב לו את המבט, אבל אם הוא בא לחפש משהו נורא נורא ספציפי אז הוא לא היה רואה כלום, הראייה שלו הייתה ראייה סלקטיבית.

אז ששואלים: 'איך באופן אינסטינקטיבי אפשר להשתלט על זה?' אומרים לך, איזה חזון יש לך בראש? מה אתה מחפש בראש קודם כל לפני שהעיניים שלך תרות?. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אז קודם כל שיהיה לך בראש' אנחנו פה לחפש ולהתאים דברים מאד מסוימים.

אז האישה זה "ואל אישך תשוקתך" - לא כתוב 'ואל איש תשוקתך' "ואל אישך" אל אישך שלך, לא אל איש אחר, אל אישך שלך תשוקתך. וזה אומר גם כן שהעם היהודי לוטש את עיניו לקב"ה, זה הדבר הכי לגיטימי. ואם אומות העולם לוטשים את עיניהם לקב"ה זה כביכול לא לגיטימי ולכן הם עובדי עבודה זרה. זה עניין עמוק, שימו את זה רגע בצד. [דברי הרב נווה: כשאני אומר לשים בצד זה אומר אל תשאלו אותי על זה אח"כ כי זה מאמר מוסגר לא חשוב. לא שואלים אותי על מה שכן חשוב בשיעורים, שואלים אותי שאלות מסביב על איזה משהו שאני אמרתי. חבל שאנחנו לא ענייניים, כי אנחנו לא רוצים להתמודד, זו הבעיה].

אז כמו שהאדם שואף בחזרה לבוראו, לחזור הביתה, הוא גם צריך לברר לעצמו מי זה בדיוק הבורא שלי שאליו אני חוזר הביתה - כך האישה מאד מבררת את בעלה, זה אחד.

והחיפוש איך הגבר רואה אישה ואיך האישה רואה גבר, זה בכלל לא אותו דבר. [דברי הרב נווה: לכן זה שנותנים לשניהם אתרי הכרויות זה ממש אכזרי. לא להתעסק עם זה, אני נגד זה ממש, התורה נגד זה ממש, לא ככה מחפשים בן זוג, אלא, יש בורא, הוא שומע את התפילות, צריך להסתמך על ההשגחה, מה ששלך יגיע עד אליך. וזה ככה].

על כל פנים, אז קודם כל צריך לנסות להבין את ה'כלי' שיצא מן ה'אור', מה ה'מימרא' שלו, מה האמירה שלו;

אז האמירה הראשונה זה "ואל אישך תשוקתך"- הוא מיד רוצה לחזור הביתה, הוא לא שקט, הוא לא רגוע, הוא רוצה להשלים את עצמו. ולפיכך אמרו, למה מצוות החתונה חלה על הגבר ולא על האישה? כי אצל האישה זה טבעי, לא צריך לצוות אותה. הציוויים באו להשלים משהו שאין אותו באינסטינקט יותר. אם חלילה הקב"ה היה לוקח לנו מן האינסטינקט אכילה, אז הוא היה אומר לנו, בבקשה אני מצווה עליכם לאכול. ויש כזה דבר, יש כזה ציווי. למשל, אנחנו מאבדים את האינסטינקט לאכול ערב יום הכיפורים, לא יום הכיפורים, יום אחד לפני. בגלל המתח והחשש יוצא מצב שאתה לא אוכל. אומרים לך' שבע סעודות באותו היום. אומר, למי יש חשק לאכול שבע סעודות יום לפני יום הכיפורים? אני רק חושב לקראת מה אני הולך, אני כבר מתחיל את הצום. אומרים לך, דווקא ביום הזה שלא בא לך, תאכל. מוצאי שבת- אחרי שלוש סעודות, לא בא לך לאכול.. תאכל סעודה רביעית. יום ראשון- אתה אומר 'אני גמור מארבע סעודות, תנו לי לפחות יום אחד להתנקות'. לא, יום ראשון אסור לצום. אסור לצום בשום פנים ואופן. צריך לאכול 'פת שחרית' מיד אחרי שאתה אכלת. למה? כדי לא למאוס בסעודות שבת.

אז כל מה שנראה לך שהוא אינסטינקט, באה התורה ומתריסה כנגד האינסטינקט הזה. ויש כמובן פעמים שהיא אומרת לא לאכול בזמן שאתה כן רוצה לאכול. אז לאישה לא צריך להגיד:  'תתחתני', זה "ואל אישך תשוקתך" - זה טבעי, היא עושה את זה ממילא, היא לא יכולה לשבת בבית ולהיות רווקה, היא לא מקבלת את המציאות הזאת. גבר יכול להיות כזה, גבר יכול להגיד, 'אני יכול להיות בזוגיות אבל אני לא רוצה להתחתן'. אישה לא אומרת את האמירה הזאת, אצלה זוגיות זה אומר 'להתחתן'. [דברי הרב נווה: אני מדבר על אישה נורמלית, אני מדבר על הטבע הרוחני כי השכינה לא רוצה זוגיות עם הקב"ה בלי להתחתן איתו. תבינו מתוך מה אני מדבר, זה מאד חשוב לי שאתם תבינו שזה לא אמירות סתמיות של איש דתי, תבינו, אין כזה דבר. כי החתונה זה אומר "זיווג דלא פסיק", גבר יכול להסתדר יפה מאד עם "זיווג פסיק", זה משמש להרבה דברים רוחניים, יש בזה עניין של זיווג פסיק. אבל אצל אישה, מהצד שלה היא רוצה "זיווג דלא פסיק" לכן אצלה אין כזה דבר זיווג לרגע, היא רוצה כל הזמן את בעלה איתה. עכשיו, כל הזמן זה אומר שגם האינסטינקט שלה שהוא גם ילך ויעבוד אבל גם יהיה בבית כל הזמן, ויהיה איתה כל הזמן ויהיה איתה בוואטסאפ וב- SMS ובמיילים, אבל גם לידה וגם לדבר איתה כל הזמן, זה גם כן אינסטינקט, זה לא טיפשות, זה לא נשיות סתמית, זה טבעי שזה ככה כמו שהשכינה רוצה שהקב"ה יהיה איתה בתקשורת כל הזמן והיא לא רוצה שהוא יעזוב אותה אפילו לא לרגע אחד].

מהי ה'אמירה' של האישה ? -

עוד דבר, מכיוון שהשכינה נבראה שבאינסטינקט שלה הקב"ה עשה שהיא לא תהיה רק מקבלת אלא שהיא תהיה ב'השוואת הצורה' לבעלה - עניין של לעשות את 'השוואת הצורה' לבעלה, יש לזה הרגש זה נקרא נחת רוח, היא רוצה לעשות לו נחת רוח. כשהיא תעשה את 'השוואת הצורה' היא רוצה שהתגובה תהיה – אני עושה לך נחת רוח. אז למשל, אישה מאד סובלת מזה שבעלה מסתובב עצוב בבית, חמור סבר. גם אם יש הכל בבית, עצם העובדה שהוא לא נמצא בבית, תשומת הלב שלו לא נמצאת עליה ספציפית, לאו דווקא על הילדים, עליה ישירות, ומעצם העובדה שהוא עצוב, או וזה הכי גרוע, שהוא מאוכזב ממנה, אין משהו שיכול להרוג את האישה יותר מזה. למה? שוב, תיקחו את זה לשכינה - תארו לעצמכם שהקב"ה אומר' אני עצוב מכם, תשומת הלב שלי לא נתונה עליכם, אני לא בנחת רוח מכם, אתם מאכזבים אותי, תארו לעצמכם את הדבר הזה. ומה אנחנו רוצים? שהוא יהיה אתנו, יתקשר אתנו, שיגיד' יש לי נחת רוח מכם, אני לעולם לא מתאכזב מכם, אני שמח בכם.

אז את אותו אינסטינקט יש לאישה וכמובן שהאישה רוצה לעשות 'השוואת הצורה' לבעלה ולכן כביכול יש הרבה פעמים שזה נראה כאילו אישה מקנאה לבעלה; 'אהה, אתה הולך, אתה יוצא, אתה נפגש עם אנשים, למה אתה לא לוקח אותי, וזה..'. הרבה פעמים זה נראה כאילו היא מקנאה למעשים שלו, לפעולות שלו, היא לא מקנאה, זה לא עניין של קנאה, היא רוצה 'השוואת הצורה', היא רוצה לבוא אתו לכל מקום, היא רוצה להיות אתו בכל מקום, וזה לא קשור לנידיוּת, או להיצמד לו לחגורה כמו כל מיני סלנגים לא יפים שאומרים היום.

זה הכי טבעי, אנחנו רוצים להיצמד לחגורה של הבורא, אנחנו רוצים להיות אתו בכל מקום. איפה הוא עכשיו? מלמד בגן עדן את הצדיקים? אנחנו רוצים להיות שם. זה לא אכפת לנו שאנחנו לא נמצאים במדרגה הזאת, את מי זה מעניין שאנחנו לא נמצאים במדרגה הזאת, אנחנו רוצים להיות עם הבעל שלנו. וכמובן שתמיד אנחנו רוצים לעשות לו נחת רוח ואנחנו רוצים לדעת שאנחנו עושים לו נחת רוח. אישה יכולה לעשות את המאכל הכי טוב בעולם, ייכנסו אלף שכנות, יגידו לה, 'זה המאכל הכי טוב בעולם', בעלה יעשה לה תנועה של דחייה, זה יגמור אותה. אז זה לא משנה, למה? שוב, נניח שאנחנו נעשה איזה תפילה וכל אומות העולם יגידו לנו 'אתם המתפללים הכי טובים בעולם', אם הקב"ה יגיד', לא קיבלתי את זה, זה יגמור אותנו. מה אכפת לנו מה יגידו שבעים אומות עולם?

אז תראו כמה אינטראקציה יש בין גבר לאישה שזה 'אמירה' של האישה – 'אמירה' של האישה היא בכלל לעשות נחת רוח לגבר.

עכשיו נסתכל על זה גם בעניינים מולבשים בתוך הבית;

מכיוון שגבר בנוי כמו הקב"ה להיות 'טוב ומיטיב', אז כשהוא עושה למשל את עבודות הבית או כל דבר שהוא עושה בבית או מסביב לאישה, המטרה שלו היא לעשות את זה בשביל האישה, הוא בכלל לא עושה את זה לבית. למשל' אם תגידו לו לעשות ספונג'ה, הוא יעשה את הספונג'ה הכי גרועה בעולם אבל זה ייראה נקי. למה? כי הוא עושה את זה בשביל האישה שלו. עכשיו, האישה יכולה לבוא ולהגיד לו, 'אל תעשה את זה בשבילי, הבית צריך להיות נקי'. טעות.. כי זה לא מעניין אותו שעכשיו הספונג'ה נקייה או לא נקייה, מעניין אותו שהוא מיטיב אתך, ואם האישה לא מבינה שהוא מיטיב איתה זו בעיה גדולה מאד [דברי הרב נווה: לזה אני קורא אי הבנה ואי תקשורת] כי אנחנו שמים כמטרה שהבית צריך להיות נקי, לא, הבית לא צריך להיות נקי, הוא צריך לעשות לך נחת רוח. ואם תגידי הנחת רוח זה שהוא עושה לי את הבית נקי זה כבר משהו אחר לגמרי, אבל קודם כל צריך להבין שהמטרה שלו זה לעשות נחת רוח, זה להיטיב.

מהצד השני, ה'כלי' לא רק רוצה לעשות נחת רוח, הוא באמת רוצה להיות כזה. אז כשאשה תנקה את הבית, ברור שהיא רוצה שבעלה יבוא ותהיה לו נחת רוח מזה, אבל היא רוצה שהבית באמת יהיה נקי. כשאשה מתייפה או כשהיא מתלבשת, היא לאו דווקא מתלבשת בשביל אנשים אחרים, היא מתלבשת בשביל להרגיש טוב עם עצמה. אז הרבה אנשים גם לא מבינים את זה וזה שוב סיגנל שהוא לא מובן, שהיא עושה דברים באמת בשביל עצמה כי 'כלי' ככה צריך לעבוד, הוא צריך להיות באמת הוא, הוא צריך להיות באמת אמתי.

[דברי הרב נווה: תראו כמה שהתורה יודעת מבפנים, זה עוד כלום, זה עוד נורא חיצוני מה שאני אומר לכם]. יש כאן אפילו תתי תתי תתי תנודות בתודעה וברגשות בכלל מה זה גבר ומה זה אישה ואיזה שיחה בכלל מתנהלת ביניהם, באופן הטבעי מעצם קיומם. והבעיה היא שהמלבושים של השיחות האלה לא קיימים, השיחות הן אחרות לגמרי ולכן זה לא הולך. היא יכולה באמת לעשות איזה תבשיל שבאמת יכול לא למצוא חן בעיניו והוא באמת בגסות רוח יכול להגיב לא טוב וזהו, מהרגע הזה שאנחנו מתחילים לקבל דה-לגיטימציה, היא על הנשיות שלה והוא על הגבריות שלו, זהו, כל העולם עכשיו יכול להתפוצץ ואז יש צרחות וכל אחד מנסה להסביר את עצמו ושניהם מתוסכלים לגמרי, אבל זה מעצם העובדה שצריך להבין בכלל מה השיחה. השיחה היא לא לקבל את משה ואת רינת, זו לא השיחה בכלל, השיחה זה לקבל את עצם קיום הזכרי, 'האור' בעולם, ועצם קיום 'הכלי' בעולם.

עכשיו, ההתנהגות של האור היא התנהגות טבעית וההתנהגות של הכלי היא גם התנהגות טבעית, אנחנו פועלים ככה whether we like it or not, אנחנו מתנהגים ככה anyway. עובדה שאפילו מבין החיות, הקוף הולך וקוטף פירות לנקבה שלו כדי להראות לה, 'אני מפרנס טוב'. אז זה קיים, מוטמע אפילו בבהמיות שבנו אבל צריכה להיות לזה איזושהי הכרה, צריכה להיות לזה איזושהי הבנה איך זה פועל. וברגע שמישהו מתאמץ לעשות איזושהי פעולה מסוימת לפי האינסטינקט שלו, ואתה לא עושה לזה שום הכרה, זה עושה דה-לגיטימציה לכל הקיום שלו כי הוא לא יודע לפעול אחרת, אין לו דרך לפעול אחרת, ככה הוא פועל.

אז למשל; גברים שעשו כביסה והכביסה יצאה על הפנים, והם תלו, הם עבדו על זה נורא קשה אבל הם כל היום חשבו 'מעניין איך אשתי תגיב כשהיא תחזור הביתה, אני רוצה שזה ישמח אותה', הוא כל הזמן חשב על התגובה שלה. והיא באה, ישר הולכת לכביסה, כל הטענות שבעולם, כל הטענות. עכשיו, תחשבו שזה מלווה בקללות על אמא שלו, ועל אמא של אמא שלו, וחמותו וזה.. זה הֶרֶס, אז הוא עכשיו אומר, 'אין לי מה לעשות בבית הזה, לא הבינה ענין'. תבינו איך זה פועל, וזה הפוך, זה הולך גם לכוון השני, ורק צריך לבוא ולדעת, בכלל, יש כאן פעולה אינסטינקטיבית אחרת, הכביסה לא חשובה פה, הכביסה לא חשובה.  

עכשיו, ככה הקב"ה מנסה אותנו; זה שהוא מקלקל את הדברים כביכול בחוץ, למה? כדי שלא נסתכל על הבחוץ. עכשיו, מצד שני אתה אומר' ומה עם הכביסה? זרוק את הכביסה לפח, אתה תרוויח את כל החיים שלך, את העולם הבא שלך אתה תרוויח.

[דברי הרב נווה: אם במקרה כזה נניח אישה שואלת אותי, 'אבל הוא הרס את כל הכביסה, שם אקונומיקה במקום משהו אחר, צבע לי את כל הבגדים'. אוקיי, לוקחים את כל הבגדים, שמים אותם בפח ואומרים לו: 'אני שמחה שאתה אוהב אותי'. בזה שניהם יהיו בני העולם הבא ברגע אחד, ככה הם מרוויחים את עולמם, אבל להרוויח גיהינום זה כל הריבים שיבואו בעקבות זה, אפילו שזה יישמע שהיא צודקת, 'איך שמת אקונומיקה'. ככה אנחנו מפסידים רגע רגע את העולם שלנו, רגע רגע.

בכל מקום שבו אני נמצא, אני נותן ייעוץ לחברות, בין בע"פ.., בכל מיני מקומות; הם כל הזמן עסוקים בפרויקט, בכסף, בהצלחה, ואני כל הזמן אומר להם, אבל זה לא זה, אם אתם יושבים כ- board ואתם מנסים לעשות משהו ואתם דורסים אחד את השני ואין לגיטימציה אחד לשני, אתם לא משתפים דעות, בסוף הבוס עושה מה שהוא רוצה אז זה לא משנה אם זה יצליח או לא יצליח. אז אנשים אומרים לי: 'אבל אנחנו עושים מזה כסף, אבל אנחנו רואים מזה כסף'. כן, אבל כולם סביבך תיכף מתפטרים. אתה פספסת את העולם הבא, הרווחת את העולם הזה אבל פספסת את העולם הבא. אין, והם לא מכילים את זה. למה? כי זה הישג, הם צריכים לראות את ההישג כל הזמן. 'אז מה, נפסיד?' אני אומר, לא חייב להפסיד, זה לא אומר שצריך להפסיד, אבל צריך לדעת מה אתה מפסיד ומה אתה מרוויח, צריך לדעת מה מדד ההצלחה שהשם קבע, לא מה שאתה קבעת; הקב"ה אמר לך לעשות שבבים? לא, אתה מצווה לעשות כסף מן השבבים? לא, אבל אתה כן מצווה ב- "ואהבת לרעך כמוך" כי אם אחרי שאתה תיפטר מן העולם אתה תגיד לו: 'עבדתי באינטל, אני לבד עשיתי מיליארד דולר', הוא יגיד לך: 'כן, אבל דרסת את כל החברים שלך, ואני ציוויתי אותך "ואהבת לרעך כמוך", לא ציוויתי אותך לעשות מיליארד דולר, איפה כתוב בתורה לעשות מיליארד דולר? זו הבעיה.

אנשים לא מבינים את זה, זו עבודתו של השטן, השטן יגיד לך: 'בוא תצליח במקום אחר, בוא תצליח במקום אחר, אני אתן לך הצלחה במקום אחר, תעזוב את מה שאתה באמת צריך לעשות, בוא אני אתן לך הצלחה במקום אחר'. ואנשים מקבלים הצלחות במקום אחר שזה הצלחות שנחשבות בעיני כל העולם, וזה גם נוח שיש לך כסף אבל דרסת את כל מי שסביבך, יצא שאיבדת את כל העולם הבא, הרסת הכל והפסדת את הכל, מיליארד דולר לא ילכו אתך לקבר, אין לזה הישג, זה לא נחשב להישג].

אז צריך לדעת מה ההישג המדיד - כל דבר שאתה מגיע אליו אתה צריך לשאול' מה ההישג המדיד. אתם הבאתם אותי נניח לעבודה, נכנסתי לעבודה, אוקיי, מה אתם מצפים ממני? מה אני צריך להביא לכם? נניח, כסף, לקוחות, פרסום, תגידו לי מה המדד. אז אנחנו באנו לפה, הקב"ה אמר: בבקשה תעשה "ואהבת לרעך כמוך", אתה צריך להביא לי כמה שיותר נשמות שמחוברות אליך. ומה עם כסף? הוא אומר לך: תעזוב כסף, אני אדאג לך לכסף, אני לא ביקשתי ממך שאתה תעשה כסף, באף מקום לא כתוב שאתה תעשה כסף, לך תעבוד אבל אני לא ביקשתי את זה ממך.

ואנשים כל הזמן מחליפים את העולם הזה בעולם הבא, כל הזמן, כי זה קל. תמיד קל להקריב את כל מי שנמצא סביבנו, לדרוס אותו, להתעלם ממנו, לא לעשות מה שצריך לעשות, לא להתבונן, ולהרוויח את הדבר האחר. אז יש כאלה שמצליחים באקדמיה ומרוויחים מאמרים ומרוויחים ציונים ומרוויחים כל מיני דברים כאלה והילדים שלהם לא רואים אותם בכלל. ויש כאלה שמצליחים עם כסף והאישה לא רואה אותם בכלל.

רואים למשל את כל הסאגה שיש בין טראמפ למלני טראמפ: עכשיו, אתה יכול לבוא ולהגיד לה, 'תגידי לי, מה, אתה חצופה, את the first lady, מה יש לך? את בבית הלבן, כל אישה הייתה מתה להגיע למקום הזה, מה את מתלוננת עליו? היא איבדה את הבעל שלה, קודם היה לה בעל, יצאו לטיולים, היו במלונות, הוא התייחס אליה, הם היו בחברה, היא אישה פשוטה היא לא first lady, מה עכשיו מעניין אותה first lady זאת אישה פשוטה. עכשיו, הוא הגיע, הוא קבור בבית הלבן, היא רואה אותו פעם בשבועיים, פעם בשלוש, הוא מתייחס אליה לא יפה. הכי פשוט בעולם. מישהו יכול לבוא ולהגיד לה: 'אבל את מלכה', מה מלכה, אין לי את בעלי אתי, ארוחת בוקר אני אוכלת לבד, מה זה שווה לי. ולא מבינים את זה, העולם לא מבין את זה, העולם בא אליה בטענות. וזה ככה. שכחתנו בכלל את הטבע הרוחני שלנו, רצים למקומות אחרים.

עכשיו, טבע רוחני זה משהו שכל אחד יכול להרגיש אותו בפשטות - שאר העניינים תעזבו לבורא; אל תהיו לחוצים על הכסף, על הפרנסה. ככל שאדם לחוץ על הדברים האלה זה בורח ממנו. מזונותיו של אדם במילא קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה. [דברי הרב נווה: אני לא אומר להיות פסיבי ומובטל, ללכת לעשות את ההשתדלות שלנו אבל לא מעבר לזה. אבל אנשים דורסים אחד את השני כמעט על בסיס יומי תמורת העולם הזה]. כל הזמן אתה צריך לחשוב מה עשיתי היום בין העולם הזה לבין העולם הבא. העולם הבא - זה עולם של אחדות פשוטה, של "ואהבת לרעך כמוך" בין הנשמות. העולם הזה - זה כסף, ציונים, שירים, זמרים, אח גדול, אחד קטן.. אנשים לא מבינים את זה, לא מבינים את זה ורצים לזה כאילו אין מחר. זה כ"כ עצוב לראות את זה אבל זה כנראה חלק מהמסע - להתרסק עם זה, אח"כ להתעורר.  

אבל שכל אדם ייקח את עצמו ויהגה קצת במה שזאת המימרא שלו - מה עצם האמירה שלי אומרת במציאות הזאת.

דברי הרב נווה -

רואים את זה גם מזה שלמשל אם בן אדם אומר לי: 'הרב, אני רוצה להתאבד', אני מיד שואל אותו 'מה אמרו לך?', 'מה עשו לך?' ואתה רואה שכל האמירות שהיו סביבו בעצם עשו דה-לגיטימציה לעצם הקיום שלו; לא רוצים לקבל ממך, לא רוצים לשמוע אותך, אתה דוחה אותנו, תלך מפה, אנחנו רוצים להתגרש ממך, וזה הולך לשני הכיוונים. מה שאתה עושה הוא לא טוב, ואז הוא מקבל גם דחף פנימי; 'אוקיי, אז אין לי לגיטימציה אז בשביל מה אני חי?', אז הוא חושב מיד להמית את עצמו.

ככה זה עובד, וההיפך; כל דבר אחר שיצדיק את הקיום של האדם, זה יצדיק את הקיום שלו, את החסד שלו, אז האדם ירצה את זה אז יהיה לו חשק. ורואים, בגלל זה אנשי חסד מלאים בחיות. אנשים שואלים: 'איך הרב פירר עובד כמעט עשרים שעות על הרגליים בכזה מרץ, בכזאת חיוניות. תראו כמה אנשים אוהבים אותו, כמה אנשים צריכים אותו, כמה אנשים זקוקים לו. זו אחת הדוגמאות. אפילו שהוא עובד קשה, זה לא משנה שהוא עובד קשה, זה שהוא עובד קשה הוא עובד קשה אבל הוא רואה שהחברה מקבלת ממנו.  

עשו מחקר על 'סנטנריאנים' - סנטנריאנים זה אנשים שעברו גיל מאה. רצו לראות איפה יש בעולם סנטנריאנים וכרגיל נתפסים במזון; אוכלים שמן זית, שטויות.. סנטנריאנים נמצאים איפה שהקהילה עדיין נותנת להם תפקיד. אם הקהילה עדיין נותנת להם תפקיד ונותנת להם מקום ועדיין יש להם say, יש סנטנריאנים. במקום שבו בגיל 67 אומרים לך 'לא רוצים לשמוע אותך, לך, זרוק את כל הכסף שלך בטיולים לשוויץ ובקרוז', הוא ימות מהר. כל אלה שנכנסים לקופת חולים, בית חולים, ההורים שלנו, זה ברגע שאנחנו אמרנו להם: 'אנחנו לא רוצים ממכם כלום' אז כבר אין להם מה לעשות בעולם הזה. ידוע שאימהות היו מחזיקות מחלות עד גיל שמונה עשרה, אימהות מתחילות את כל המחלות שלהן אחרי שהילדים עוזבים את הבית. למה? התפקיד של האמא נגמר, המתח של לתת נגמר אז משמה מתחילות מחלות של נשים, מהרגע שילדים עוזבים את הבית. אבל זה שוב, ברגע שאתה לא נצרך, אתה אומר, 'טוב אז אני לא נצרך למציאות אז מוטב שאני לא אהיה פה', אבל ככל שאדם יותר נצרך למציאות אז הוא חי, זה מחייה אותו.  

אז תבינו מה אנחנו עושים אחד לשני. אנחנו צריכים לגרום להבין אחד לשני שאני צריך את האדם שנמצא אתי, אני צריך את הקיום שלו, וצריך לחשוב על זה כי הדברים נורא עמוקים.

בהמשך אנחנו עוד נדבר על זה עד שתפתח התכנית החדשה. בתכנית החדשה אנחנו נעשה הפסקה עם הזוגיות לתקופה מסוימת, אבל זה כ"כ חשוב ואני לא מתכוון לוותר על זה כי זוגיות זה אור וכלי וזה הקמת בית המקדש השלישי.

רואים את זה היום שהכל נחרב בגירושין אז צריך להקים את הכל בנישואין מוצלחים, בזוגיות מוצלחת, לשקם את הזוגיות שקיימת בלהחזיר בכלל עטרה ליושנה שזה בני זוג שיחזרו לזוגיות המקורית שלהם, יש הרבה שנמצאים שלא עם בני הזוג שלהם - יש בלבול סדרים גדול.

בעזרת השם זה יהיה.