זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"משמעות קיומה של האישה ומשמעות קיומו של הגבר אחד כלפי השני" - חלק א'

השיעורים שאנחנו מעבירים אותם, ממילא מבוססים על 'חכמת הקבלה'. זה לא סתם איזו נישה, אלא כל מה שאנחנו לומדים כאן מבוסס על 'חכמת הקבלה'. 'חכמת הקבלה' שונה לגמרי בהסתכלות שלה מאשר כל השאר כי כל השאר מסתכלים על הסימפטום, על איך שזה מתגלה בעולמות, ו'חכמת הקבלה' מסתכלת על השורשים. לכל דבר יש שורש והיא מסתכלת איך הדבר נמצא בשורשו.

כשהדבר נמצא בשורש שלו יש לו כמה אלמנטים שהם חשובים מאד; אלמנט ראשון זה זה שבשורש - זה כמו שזה צריך להיות, זה כאילו כמו שהקב"ה רצה שזה יהיה. בענף - אז הענף תמיד הולך לפי איך שזה אח"כ השתלשל ובדר"כ זה גם התקלקל. אז אלה שמדברים על השתלשלות ועל הענפים, לא יכולים שלא לשרבב בזה מוסר וכל הזמן לציין את הקלקול, והרבה פעמים השאלות הן שאלות שורשיות של 'למה בכלל הבעיה צצה או למה בכלל הבעיה קיימת', ולכן אנחנו לא מתעסקים בענפים של הדבר אלא מתעסקים בשורשים של הדבר.

משמעות התקשורת והבנת המציאות -

ידוע בזוגיות כמו כל עניין שבכלל חיי החברה שלנו - הבעיה המרכזית זה חוסר תקשורת וחוסר הבנה משווע. וזה לא עניין שפשוט לא מדברים נכון או לא מדברים מספיק או שצריך לצאת לחופשה ביחד או דברים בסגנון הזה, חוסר ההבנה נובע מעצם העובדה שאנחנו לא מבינים את המציאות ואנחנו לא יודעים מה המהות שלנו ומה באנו לעשות. אז מן הסתמא אנחנו לא יודעים מה זה גבר ומה זה אישה ומה השימוש בזה. לא יודעים מה זה זוגיות ומה השימוש בזה. כל דבר למעשה נתקע במקום שלו והיום מה שאנחנו מקבלים זה כבר מה שהתרבות הכריחה אותנו לקבל. היום התרבות כבר מספרת לנו מה זה זוגיות, והתרבות נוראית, התרבות היא בורה מאד והיא גם מאד אינסטינקטיבית, מאד עובדת עפ"י תחושות פיזיות, ולכן אנחנו רואים את כל התרבות של הוליווד וכו', שזה כמעט הכריח את המציאות הזוגית שלנו וזה רחוק מאד ממה שצריך להיות בפועל באמת. כמעט אין שום קשר בין הזוגיות של היום לבין הזוגיות שהקב"ה רצה שתהיה.

הזוגיות מתחילה תמיד מהקב"ה ומהשכינה, מעצם העובדה שמ'אחד' יצא שניים אז יש לנו "זווג קודשא בריך הוא ושכינתיה". עכשיו, ב'תורת הקבלה' מלמדים אותנו להסתכל על דברים בצורה מאד מיוחדת. יש מושג כזה שנקרא 'אמירה', מה הכוונה אמירה? שיש משהו, אובייקט, ואז אתה שואל 'מה האמירה שלו', מה הוא אומר. אין לו פֶּה ואין לו מילים שהוא מוציא, אלא הכוונה - מה המשמעות שלו. אז למשל; כשהכל מתחיל מ'עצמות הבורא' או מ'אור אין סוף' אז אנחנו שואלים 'מה האמירה של זה?', אז האמירה של ה'אין סוף' היא אמירה של 'אחד', 'אחדות', כי אין שם סוף; אין ציורים, אין צורות, אין גבולות, אז זה 'אחד', זה אחדות פשוטה, זה אמירה, זה מה שזה אומר.

אח"כ כשיצאה תבנית אז אתה אומר' עכשיו יצאה תבנית כלשהי, מה התבנית אומרת? מה המשמעות שלה? מה היא רוצה? אז התשובה היא זה שהיא רוצה לחזור בחזרה למקור שלה, זה ברור. אם היא יצאה מן ה'אין סוף', היא רוצה לחזור אל המקור שלה. ולכן אפשר מיד לראות פסוקים כמו "ואל אישך תשוקתך" שלכאורה זה נראה, הרבה פעמים אנשים חושבים שהתורה היא פרימיטיבית אז הקב"ה קילל את האישה שככה זה יהיה, אבל אין אף קללה בתורה וגם אין אף ברכה, לא במובנים של קבלה, כי הקבלה נמצאת מעל ההגדרה של הרע והטוב, מתחת זה רע וטוב אז ברע וטוב אתה בא ואומר, 'תן לי איזה אובייקט ואני אגיד לך לאיזו קטגוריה הוא שייך'; חושך זה רע, טומאה זה רע, אור זה טוב וטהרה זה טוב.

ב'תורת הקבלה' אנחנו עולים מעל הטוב והרע, אנחנו מדברים על הדברים כהווייתם ולכן אנחנו לא נותנים לזה ציון, אתה מדבר על הדבר כהווייתו. אז מן הסתמא כשאתה אומר 'כלי' ואח"כ אתה רואה את הפסוק "ואל אישך תשוקתך" ברור שהוא מתכוון אל ה'כלי', "ואל אישך תשוקתך". ואם תאמר' אז למה זה נכנס בנסיבות האלה? איכשהו היה צריך לברוא את האישה, הוא היה צריך להגיד לה "ואל אישך תשוקתך". הנקודה היא שעד הקטע שהיה פירוד ביניהם-הם הרגישו 'אחד' כי הם היו 'אחד', הם נולדו 'אנדרוגינוס' ואח"כ גם הפעולה שלהם הייתה פעולה של אחדות אז היא הייתה רוויה בו, כאילו' היא הייתה מצויה בו אז מן הסתמא היא לא הרגישה חיסרון בו. אבל לאחר הפירוד שנוצר ביניהם, שהוא הפקיר אותה ואמר' "זאת האישה אשר נתת עמדי", שמה התחילו כל האשמות; האישה האשימה את הנחש, הגבר האשים את האישה, כולם האשימו את כולם והתחיל בלאגן ונהייה פירוד, אז הוא כאילו אמר לה "ואל אישך תשוקתך" - את תרגישי עכשיו את החיסרון. עכשיו יהיה חיסרון מורגש, קודם החיסרון לא היה מורגש כי לא היה חיסרון, הייתם בגן עדן, וכתוב, מה הם עסקו בגן עדן לפני החטא? אז המדרש אומר שהם עסקו בתשמיש. כמובן שזה לא פיזי, אלא הם היו בייחודים גדולים מאד, ייחודי תודעה. פיזית זה לא שייך בכלל אז הייחודים נקראים תשמיש.

אז לצורך העניין הזה הם היו 'אחד' אז לא היה לה עניין שהיא הרגישה חיסרון בו, אבל עכשיו, אחרי החטא כשמרחיקים ביניהם, אז כתוב: "ואל אישך תשוקתך" - את תרגישי את החיסרון שלו. אז לכאורה מישהו שואל' מה קללה פה? אז ההנחה היא שקללה זה סוג של curse, שהקב"ה הוציא עליהם את העצבים אז הוא העניש אותם.., אין כזה דבר ביהדות בכלל, 'תורת הקבלה' שוללת את זה בכל מכל כל. זה עבודה זרה לחשוב שהקב"ה הוסיף משהו לבריאה, הוא לא הוסיף משהו לבריאה אלא זאת הבריאה, זה השתלשלות, כתוצאה מן ההשתלשלות יש cause and effect, פעולה ותגובה.  

אז קודם לא הרגשת חיסרון, עכשיו יש פירוד אז את מרגישה חיסרון, הוא פשוט ציין לה את זה. זה גם מאד עמוק להבין איך זה צוין אבל בעקרון חשוב שאנחנו נבין שלכל אובייקט יש 'אמירה', גם לכל סיטואציה יש 'אמירה'. שמישהו יכול לבוא ולהגיד' הקב"ה היה צריך להגיד לה את זה? היא לא הייתה צריכה להרגיש את החיסרון? אז גם שם, העניין של האמירה האלוקית היא לא אמירה חיצונית כמו שאדם אומר לשני 'בבקשה תביא לי תה', אלא האמירה היא ההבנה. היא מיד הבינה שזה כך זה. ואם תשאל' מאיפה היא הבינה? מה הכוונה שבן אדם מבין? קודם הוא הרי לא הבין, זה לא היה לו בתודעה, איך זה נכנס לו לתודעה? התשובה היא שזאת הארה שהתקבלה מן הבורא ומכיוון שזאת הארה שהתקבלה מן הבורא זה נחשב כאילו הבורא אמר לה.  

[דברי הרב נווה: כשאני אומר לכם שכל הזמן כביכול הבורא מדבר אתנו, אז הבורא מדבר אתנו באמצעות הבנות ותובנות; לא צריך לשמוע קול, לא צריך שיהיה לזה מיחוש, לא חייב. אלא, תחשוב שאצלך עכשיו יש כלי ויש בו אור מסוים ב- level מסוים, כמו נניח כוס מים חד פעמית, שיש לך מים עד פס מסוים, זה לא משתנה. אם לא תשאל, לא תשתנה, לא תתבונן, לא תהגה, אז ככה זה יישאר. עכשיו, פתאום אתה שואל איזו שאילתא ואיכשהו נכנסו מים לכוס, אז אתה אומר: 'אהה, הבנתי', אז מישהו אומר לך: 'איך הבנת? מאיפה נכנסו לך עכשיו מים לכוס?' אז הוא משך את ההארה הזאת מן הבורא].

אז כלפי הבורא אנחנו תמיד 'אור' ו'כלי' וה'אור' שיש לנו בתוכנו הוא קבוע עד שאתה לא תשאל או עד שאתה לא תתבונן. אם תשאל ותתבונן אתה תקבל את ההארה, ההארה שתינתן לך או התשובה שתינתן לך, הגיעה מאת השם וזה נחשב כאילו הבורא דיבר איתך, כאילו שאלת והוא ענה. כי זה מאד חשוב שאנחנו נבין שכביכול הקב"ה נמצא במקום פסיבי, לא פסיבי הכוונה עצלן, אלא זה 'אור אין סוף', "אני הוי"ה לא שניתי" וה'כלי' הוא מושך את האור, השינויים נעשים בכלים. אז זה לא שהקב"ה עכשיו יוצא מגדרו והוא קם להגיד לה משהו, אלא הכלים עושים את כל השינויים.  

מצד שני צריך להיזהר לא להיות מדומיין כי אדם יכול להגיע לתובנות או למסקנות לא נכונות; לצערנו יש היום מלא שחושבים שהם משיח, משחקים עם גימטריות ועם חילופי אותיות והם מדומיינים לגמרי. זה בכלל לא נמצא שמה, לא יודעים איפה האלוקות נמצאת. צריכה להיות אינטראקציה נכונה בין ה'כלי' לבין ה'אור', אז כדי שזה יהיה, בגלל שזה מופשט וידוע שרוב בני האדם הם לא בקטע, אז הקב"ה נתן לנו את הדומה לזה. הדומה לזה זה "ואהבת לרעך כמוך" וכמו שאמר רבי עקיבא: "יתחיל באשתו". "יתחיל באשתו" זה לא אומר שצריך להזניח משהו על חשבון משהו, כי גם מבחינת העשייה שלנו כתוב: "מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבן אדם למקום", אבל זה לא אומר שעכשיו אתה צריך להזניח את כל המצוות שבין אדם למקום ולעסוק במצוות שבין אדם לחברו, ואחרי שתושלם בזה, אח"כ אתה תעבור למצוות שבין אדם למקום, אלא מבחינת החשיבות והערך, ו'קודם' - הכוונה זה קרוב אליך יותר, 'קודם' הכוונה קדימה, זה נמצא יותר קדימה קרוב אליך, זו הכוונה קודם. אז מבחינת היחס והקִרבה, המצוות שבין אדם לחברו קודמות, הכוונה היא - זה יותר קדימה נמצא קרוב אליך מאשר בין אדם למקום שזה יותר רחוק ממך. אבל שוב, זה לא אומר שאני צריך לעסוק באחד לפני השני או קודם השני, ביחד. צריך לשמור שבת וצריך לעשות "ואהבת לרעך כמוך", צריך להניח תפילין וצריך לעשות חסד.

אבל מכיוון שסיגלו אותנו לחשוב על העניין של 'אור' ו'כלי', כל הזמן, כל 'תורת הקבלה', כל 'עץ החיים', כל 'עץ החיים', ממש מתחילתו ועד סופו, שזה הספר שכתב האריז"ל כפירוש של 'הזוהר' וניתוח דידקטי וניסוח דידקטי של כל 'תורת הקבלה' בצורה כ"כ יפה, כל הספר מדבר ב'אור' ו'כלי'. הוא לקח כ"כ הרבה.. בתורה יש המון מלים; כסא, שולחן, דומם, צומח, חי, מדבר, עולמות.., ב'זוהר' יש פחות, יש יותר ישויות רוחניות כמו מלאכים ונשמות והיכלות, פה הוא אמר: 'בוא אני אסכם את הכל לאורות וכלים'. ממש, עשה, יש כאן שתי קטגוריות: 'אור' ו'כלי', משפיע, נותן ומקבל. וזה עוזר מאד להבין את הדברים עצמם, וזה ברור.

אז יש מצב של 'כתר' שבו הכל נמצא 'אחד', מקופסל. שמה אין הבדל בין ימין לשמאל וזה הכל 'אחד'. ואח"כ יש 'חכמה' ו'בינה', וכל העולם מתחיל מעניין של 'חכמה' 'אור' ו'כלי', קו ימין שזה ה'אור', קו שמאל שזה ה'כלי'. והדרך הנכונה של ההתנהלות של שניהם ביחד, השלום שצריך להתקבל מהם נקרא - הקו האמצעי. אז אנחנו צריכים, אם אנחנו רוצים בזה או לא, לשים את עצמנו בסיטואציה שאנחנו מנתחים את הכל בצורה של 'אור' ו'כלי', נותן ומקבל. גם בין אנשים- מיד יש אחד שהוא נותן ואחד שהוא מקבל. גם בין הגוף לבין הנשמה - הנשמה עצמה היא זכרית, היא הנותן והגוף הוא המקבל. וככה בכל דבר, אין דבר בעולם שאין לך נותן ומקבל. יש הפרש פוטנציאלים רוחני תמידי, תמיד, אין אחידות, אין הומוגניות, כל הזמן יש הפרש פוטנציאלים. אז צריך כל הזמן לראות איך הנותן נותן ואיך המקבל מקבל ואיך האינטראקציה נעשית ביניהם. [דברי הרב נווה: וכשאני מדבר על נותן ומקבל זה לאו דווקא לתת משהו, זה אינטראקציה]. אז האינטראקציה הנכונה ביותר זה בין גבר לבין אישה, שאם האדם ידע לעבוד שמה נכון, כל עבודת השם שלו גם כן תהיה ברורה.

בכלל, הרמב"ם אומר שכל העניין של עבודת השם, להגיע אפילו להשגות עליונות גבוהות מאד מאד, תלויות בזה שאדם יתבונן בכל מה שנמצא בטבע ומסביבו וישליך מזה לעבודה אלוקית. כתוב: "מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא" – המלכות של הארץ זה כמו המלכות של השמיים. מכיוון שאף אחד לא בא אליך בטענות שאתה לא יודע מונחים בקבלה ואתה ישר נמצא בהיכלות של מעלה, אז אומרים לך' היכלות של מטה הם כעין היכלות של מעלה, אז אם אתה תתנהג נכון פה, מיד זה ישליך לעולמות עליונים. אז לכן אמרו' זה הסוד של "נעשה ונשמע" – "נעשה" בעולם התחתון ו"נשמע" בעולם העליון, "נשמע" לשון משמעות.

לכן העבודה שבין גבר לבין אישה צריכה להיות כ"כ קדושה כי זה כמו עבודה של הקב"ה והשכינה. והגבר והאישה צריכים לדעת שהבית זה כמו בית המקדש וכל האינטראקציה ביניהם משפיעה על כל העולם והיא יכולה ליצור כמעט את גמר התיקון. והגבר צריך ללבוש מלבוש של הבורא והאישה צריכה להיות מלבוש של השכינה.

עכשיו, אתם צריכים לדעת שזאת השפה, ואם בן אדם חושב שזה גבוה לו, זה רק בגלל שהתרבות השפילה את הדימוי העצמי שלנו להתעסק בשטויות ולחשוב שזה גבוה, בזמן שמה שכרגע אמרנו זה הדבר הכי טבעי בעולם - זה הטבע הרוחני שלנו. זה כמו נניח שיש עוד מישהו שכתב איזה מאמר, מאמר מדעי אז זה לשיטתו והוא אומר שבערך בעוד חמש מאות שנה לא יימצאו בכלל שום פירות וירקות טבעיים, לא תהיה חקלאות טבעית, כל המוצרים יהיו סינתטיים. אז אם עוד ארבע מאות חמש מאות שנה נגיד להם, 'צריך לאכול מלפפון', יגידו לך, 'תשמע זה גבוה מדי, אני לא יודע מאיפה להשיג מלפפונים, צריך חממות מיוחדות, מי מתעסק עם זה? זה חקלאים שעבדו פעם..'.

אז אותו דבר, אתה אומר לאנשים: 'תשמע, אתה לבוש של הבורא, את לבוש של השכינה', אז זה גבוה מדי, צריך חממות מיוחדות.. אבל זה הטבע הרוחני שלנו. עכשיו אנחנו חולי נפש ואנחנו רחוקים מאד, ויש לנו בתוך הראש מונחים תרבותיים קלוקלים לגמרי ומעוותים. וכתוב ש"החי ייתן אל לבו" להציל את עצמו. כל מי שצריך להציל את עצמו שיציל את עצמו מלהתנקות מכל המושגים הקלוקלים של התרבות המודרנית ולהתחיל לאחוז במושגים המקוריים ששייכים לטבע הרוחני שלנו ולהתחיל לחשוב כמוהם, הוא גם יראה שזה כ"כ טבעי. היופי של זה זה שזה לא מידע אקזוטי, זה מאד טבעי, זה מאד מסתדר בנפש (תיכף ניתן דוגמא), וברגע שזה יושב בדיוק על הנפש, זה מתיישב לך, זה מתנהג לך ככה טבעי, זה לא מצריך ממך עכשיו מיומנויות מיוחדות.

למשל; כשמישהו אומר לך: 'תשמע, זה עולם אלים וכדאי שאתה תלמד איזה סוג של אומנות לחימה', אתה אומר, 'מאיפה יש לי כוח? מאיפה אני יודע עכשיו להניף רגליים באוויר ודברים כאלה?' 'מה, אבל אתה חייב להגן על עצמך, תראה באיזו מציאות אנחנו חיים'. אתה אומר, 'כן, בסדר, אבל יש לי כוח עכשיו להתחיל ללמוד אומנויות לחימה?' אז לפעמים מבקשים מן האדם להתעוות למציאות. ואותו דבר דרך אגב יכולים להגיד לך, 'מה, כל העולם היום מתפרנס אז לך תעשה תואר', אתה אומר, 'מה הקשר בין תואר לבין המציאות ובין האמת?' אין קשר, אבל צריך תואר כי אחרת אין ברירה.

אז כאילו אנשים צריכים להתעוות בשביל המציאות וזה לא מותאם, זה לא מותאם לנפש, לכן זה נקרא חכמות חיצוניות, זה לא מותאם לנפש שלנו, הנפש שלנו מקיאה את זה, זה זר לה וזה מוזר לה מאד ובגלל זה אנשים שמאמצים תארים וכל מיני דברים כאלה, מתנהגים מוזר. וזה צריך להביא אותך להתנהגות הכי טבעית שיכולה להיות, וההתנהגות הטבעית הזאת קודם כל מתחילה בהבנה בסיסית - איך אתה יודע שאתה נמצא במקום הנכון? אתה מיד קולט את המושג שכולנו 'אחד', אתה מיד מבין שלכולנו יש את אותה מערכת רגשית. וכשאתה מבין את זה ואתה נמצא ב- ground zero ואתה לא יוצר הבדלים, המוח המעוות יוצר הבדלים, המוח הפשוט יוצר אחדות. כי הוא מיד רואה את האחדות, הוא מיד מבין את האחדות, אז זה כבר דבר גדול.

מהי ה'אמירה' של כל גבר ? -

אם אנחנו נסתכל שוב בצורה טבעית על גבר ואישה, אז כשאנחנו מסתכלים על הבורא אז הבורא ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו, ואמרנו שאצלו חסד לא יכול להיות בפוטנציאל, הנתינה, אין כזה דבר שזה יישאר אצלו פקוק. הוא 'אור אין סוף' אבל זה כל הפוטנציאל אז גם בפוטנציאל יש חסד, זה לא יכול להישאר, חסד לא יכול להישאר בפוטנציאל, כל השאר יכול להישאר בפוטנציאל, נתינה לא יכולה להישאר בפוטנציאל אז הבורא חייב לתת. אז זה שם אותו במעמד של נותן ולכן הוא נקרא טוב ומיטיב.

עכשיו, למה אנחנו אומר את זה? כי זה מיד משליך על הגבר שנברא ב'צלם'. אם נשאל את הגבר, גבר לא יודע להגיד את זה, שוב, בגלל שהמוח התעוות, התרבות עיוותה, אבל אנחנו שואלים: 'מהי אמירה של הזכר כשהוא עומד בפני עצמו?' אנחנו לא שואלים אותו, הוא לא יודע להגיד, התרבות עיוותה לו את הראש אז הוא לא יודע אפילו להגיד מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ובשביל מה הוא בא לעולם, אבל אם אתה תנסח לו את זה הוא יגיד לך כן, זה נכון.

[דברי הרב נווה: אני אמרתי לכם שכשהמשיח יבוא הוא ינסח את כולנו, הוא לא יגיד לנו משהו חדש, הוא פשוט ינסח את הסטטוסים של כולנו כאילו הוא קורא אותנו אבל הוא לא קורא אותנו, הוא פשוט מכיר את כל המצבים שלנו, הוא רק יתמלל את זה מהמקום הנכון. זה יהיה המשיח ואז אנחנו נדע שזה המשיח. 'חכמת הקבלה' זו החכמה של המשיח אז היא אומרת את הדברים כהווייתם].

אז אם הבורא הוא טוב ומיטיב, וזה הטבע שלו שהוא שיא הפוטנציאל והוא אוהב להיטיב - המטרה שלו הייתה לעשות נחת רוח לשכינה, שהיא תקבל ממנו הכל; מחשבה, דיבור ומעשה, את החכמה שלו, את העושר שלו, כל דבר שקשור אליו. והוא לא רוצה בזה להתגאות עליה והוא לא רוצה בזה להתנשא מעליה, הוא לא רוצה לתפוס פער, כאילו' את תלויה בי, לא ליצור תלות. לא בקטע של 'את חייבת לי, הנה, תראי אני המפרנס', אלא ההיפך, ממש מתוך 'אהבה שאינה תלויה בדבר' כי זה מעצם טבעו, הוא טוב ומיטיב. אבל האשרור שלו [דברי הרב נווה: אני אומר כביכול האשרור שלו] הוא זה שתהיה לה הכרת הטוב אליו והיא תגיד לו: 'אני יודעת שזה בא ממך, יש לי הכרה, acknowledge, יש לי אשרור קוגניטיבי להבין שזה בא ממך, אני מבינה שהשפע שלי בא ממך, אני מודה לך על זה ואני גם משבחת את זה, וזה גם ממלא אותי לגמרי, לא חסר לי ממקום אחר. מה שכרגע אמרנו זו 'אמירה' של כל גבר.

כל זכר, הליבה שלו אומרת את זה כל הזמן, הוא מתוכנת לעבוד ככה. מאיפה באים כל הכעסים והתסכולים של כל גבר? כשהוא מנסה להיות ככה ולתת את השפע הזה לאישה והאישה יוצרת מצב שהיא לא מכירה בזה; 'אתה לא מפרנס אותי, אתה לא משפיע עלי, בכלום, לא משנה אם אתה מובטל, לא מובטל, אתה סופר מיליארדר, לא סופר מיליארדר, חכם, לא חכם, אני לא מקבלת ממך כלום', וכמובן עוד כמה מילות גנאי שזה היפך השבח ובטח שלא שום תודה. ברגע הזה זה עושה דה-לגיטימציה לקיום שלו, לאמירה שלו שזה כמו מגדלור, הוא פולט את זה כמו פולס שזה כאילו ככה, מהרגע הזה הוא יכול להתפוצץ על העולם, עכשיו, זה לא משנה על מה, זה גם לא משנה מה ההקשר וזה גם לא משנה מה הוא יגיד וזה גם לא משנה אם הוא ייתן מכות, זה לא משנה, צריך לדעת מאיפה כל זה נובע. זה נובע מהתסכול שהאמירה הזאת שזה הטבע הרוחני שלו - לא בא לידי ביטוי. למה? כי זה בערך מה שאני אגיד לקב"ה: 'אתה לא השפע שלי, אני לא מקבל ממך, אני לא רוצה לקבל ממך, לא בטוח שאני בכלל רוצה לדעת שאתה קיים במציאות שלי, לפי דעתי אתה בכלל רע או כל מיני דברים כאלה', ואז אנחנו מזמינים 'חרון אף' ובלאגן ודינים קשים ושואות, וכביכול הקב"ה יכול להיות בעל מכה.

אז מתי הקב"ה מכניס דינים וכביכול הוא בעל קשה? ברגע שהכלים מכחישים את עצם הקיום שלו ואת האמירה שלו. עכשיו, זה לא יוצא בגלל שהוא מתעצבן מזה, שוב אנחנו אומרים' ב'חכמת הקבלה' אנחנו מעל הרע והטוב, לא נותנים לזה ציונים אז שאף אחד לא יהיה רגשי לגבי הדבר הזה, פשוט כך זה בנוי, כך זה בנוי. אז מכיוון שכך זה בנוי אז זה כמו נניח לקחת צרכן, נניח תנור, קומקום חשמלי והוא אומר, 'את השפע שלי אני לא מקבל מהשקע, אני אתחבר למשהו אחר, אני אתחבר למים, אני אתחבר למשהו אחר..' אז זה לא יהיה טוב, זה לא יעבוד והמכשיר גם יתקלקל. אז מישהו יכול להגיד, 'אז מה, יש כאן דינים?' לא, אין כאן דינים, משהו כאן עובד לא עפ"י הטבע, זה לא מחובר אז זה מתחיל להתקלקל.

ולמה כל הזמן האיום הוא במוות? כי החיבור הוא חיים ואי החיבור זה מוות. ככל שיש יותר חיבור והחיבור הוא יותר מדויק, יש יותר חיים, כהווייתו, בלי לתת לזה ציונים, אף אחד לא מתעצבן על אף אחד, פשוט כך זה פועל.

אז האמירה של הגבר היא כמו האמירה של הקב"ה - תשאלו כל גבר 'נכון שזה מה שאתה היית רוצה?' תנסו אפילו לעשות ניסיון (הפנייה לנשים); תחמיאו לגבר שלכם, תגידו לו: 'אתה מקור השפע שלי, אני מקבלת ממך הכל, יש לי acknowledge  לזה, יש לי הכרה בזה, אני מבינה את זה. לא להחניף לו, אנחנו מדברים על להגיד את זה פעם אחת רק כדי לראות את התגובה שלו, רק לקלוט מה התגובה שלו, כדי לקלוט את התגובה שלו כדי לנסות להבין האם את מתמללת אותו, האם יוצא מצב שאת מתמללת אותו. כי זה לא סתם מחמאה, את יכולה להגיד לו שהוא יפה, יגיד' בסדר, תודה אבל זה לא יעשה לו את זה. את יכולה להגיד לו כל מיני דברים; 'יש לך ידיים מאד טובות, אתה ממש handyman  חבל על הזמן, בסדר.. אבל זה יחלוף. אבל ברגע שאת תעשי acknowledge לקיום שלו זה כבר משהו אחר לגמרי, שוב, כמו שאנחנו עושים כל יום בתפילה לבורא; כל יום אנחנו עושים 'הכרת הטוב', כל יום אנחנו אומרים "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" וכו', אנחנו אומרים לו את זה, "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ.." זה לא חנופה, זה acknowledge, זה שאני מבין שהשפע שלי מגיע ממנו ורק ממנו; גם המחשבתי, גם הרגשי, גם הפיזי. ואני לא מפנה את זה לאף אדם, בטח לא לעצמי, שאני לא אגיד, יש אנשים שאומרים, 'אני מה אני, בעשר אצבעות שלי בניתי את עצמי'. שום דבר, אנחנו אפס. כתוב: "הכל משלך ומאתך נתנו לך".

אז אתה מבין את זה ואתה אומר לו את זה ויש הכרת הטוב לזה, גם מבחינת תודה, היראה שזה תשומת הלב - מופנית אליו ולמעשה אתה עובד מולו. עכשיו, אתה גם מקבל מה שהוא נותן לך גם כשזה לא תמיד נעים; לא תמיד הוא נותן ליטופים ולא תמיד השמש זורחת, לא תמיד אבל אתה יודע שזה גם כן שפע ואתה יודע שזה שזה מתקבל ממנו גם כן מקדם אותך לתכלית. אז אנחנו מברכים אותו על הרעה כשם שמברכים אותו על הטובה וזה הדבר הכי גדול.  

עכשיו תשליכו את זה על גבר – את אותה התייחסות שיש כלפי הקב"ה, אתם צריכים לדעת שגם גבר פולט את אותה אמירה כמו הבורא. אז אם אישה תגיד לגבר שלה 'אני מבינה שהשפע שלי ממך, אני מבינה שמה שאתה עושה לי – טוב לגמר התיקון שלי. אני מכווננת אליך כי אני מבינה שאתה החצי שלי. אתם תראו בכלל גבר אחר לגמרי. זה שחרור נפשי גדול מאד עבורו להבין שזה מה שרואים בו אבל צריך להתייחס לזה בהתאם. עכשיו, בהלכה אתם תראו שההלכה מנחה בדיוק לזה; ש'תבטל רצונה מפני רצונו' וכל מיני דברים כאלה שההלכה אומרת לאישה..

עכשיו, מישהו שיגיע מהתרבות המזויפת של ימינו, יגיד 'זה פרימיטיבי' אבל התרבות היא פרימיטיבית. התרבות של ימינו היא תרבות אכזרית מאין כמוה שלא קשורה לשום דבר. אין לה אמת, אין לה שום דבר, יש מה שבא לעשות. אז לא נראה לאישה שהיא צריכה להגיד את זה לגבר אז היא לא תגיד את זה. בסדר. יעבור עוד איזה כמה זמן עד שאנשים יבינו את זה ויפנימו את זה. אבל בראש ובראשונה צריך לדעת שכל התנהלות כנגד האמירה של קיום הזכר בעולם, קיום הבורא בעולם - יוצרת את התסכול, היא יוצרת את העצב.

[דברי הרב נווה: לצערי אפילו מבין חוזרים בתשובה יש נשים מאד לא חכמות (בלשון המעטה) שאומרות לבעלים שלהן: 'אתה מפרנס אותי? אתה עובד 12 שעות ואתה מביא עשרים אלף שקל? לא אתה מפרנס אותי, אני מתפרנסת מהבורא'. אין פשע יותר גדול מזה. נכון שאנחנו מתפרנסים מהבורא, אבל יש כאן כלי שעובד מאד קשה, יש כאן צינור שעובד מאד קשה בשביל זה, ולא להכיר בזה זה לא להכיר בדרכי ההשתלשלות. גם להיתלות בזה יתר על המידה ולהגיד 'אני מתפרנסת מבעלי ולא מתפרנסת מן הבורא זה גם לא נכון. להבין שיש כאן השתלשלות וברוך השם שההשתלשלות היא בריאה וטובה אז צריך לעשות הכרת הטוב לכל ההשתלשלות, במיוחד שנמצא לפנייך בן אדם בעל מודעות ואת מבטלת אותו, את עושה דה-לגיטימציה לכל היום שלו, זה אוי ואבוי].

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.