זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"זוגיות מבראשית" - חלק ב'

אז קודם כל, הראש, המגמה הנפשית שלנו, של כולנו - צריכה להיות ייחודים.

בחלק ה' ב'תלמוד עשר הספירות' הוא כותב הגדרה לאהבה, הוא כותב מה זה אהבה – אהבה זה "השתוקקות של ישויות נפרדות להיות אחד". מספיק שאתה רק משתוקק להיות אחד זה כבר נקרא סוד האהבה, אתה אומר: 'אבל אם אני לא מרגיש כלום?' לא דיברתי אתך על רגשות, דיברתי אתך אם אתה משתוקק להיות אחד, לא דיברתי אתך על רגשות.

אז ששואלים בן אדם' נניח שרבת עם מישהו, אתה רוצה להשלים אתו? אתה אומר: 'אני אין לי רגשות להשלים אתו', לא שאלתי אם יש לך רגשות להשלים אתו, שאלתי אותך אם אתה רוצה להשלים אתו, ז"א, האם אתה רוצה להשלים את המצב, האם אתה רוצה לעשות אחד. עזוב רגשות, עם הרגשות נתמודד אח"כ, אבל אתה רוצה לעשות אחד? זה נקרא 'סוד האהבה'.

בחלק חמישי ב'תע"ס' הוא כותב את זה במפורש. אז זה השתוקקות של ישויות נפרדות, ידוע שהישויות נפרדות, הן ישויות נפרדות, אמרו לך שזה 'ישויות נפרדות להיות אחד'. כתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", אני לא מכיר אותו, מאיפה אנחנו מכירים אותו שאני אצליח להוציא כאלה רגשות. גם מאיפה אני יודע שזה 'בכל לבבי, בכל מאודי, ובכל..' מאיפה אני יודע, יש לי מד אהבה? אין לי את זה, אז איך אני יודע שאני אוהב את הקב"ה ככה. אז הוא אומר: 'תראה, אתה נפרד ממנו, יש לך רצון כזה גדול להיות אחד אתו? אז זה הולך לפי הרצון הגדול שלך להיות אחד אתו'.

וכנ"ל לגבי עניין של 'שלום בית'. בכלל, אין עניין של ייאוש, לא בקהילה, לא בתיקון חברתי ולא בין בני זוג, כמו שאין ייאוש בתיקון האישי שלך. אתה אומר: 'זה לא הולך לי, אני ניסיתי הרבה פעמים'.. אבל אתה צריך להמשיך ואתה צריך לא להתייאש כי הטבע הרוחני שלנו זה שאנחנו צריכים להיות אחד. עכשיו זה נחשב למצב חולני, הפירוד שאנחנו נמצאים בו זה נקרא חולניות וחולי זה זמני, זה משהו שיחלוף, גם אם זה מחלה כרונית והיא תחזיק, זה יחלוף. כי הטבע הרוחני שלך, הבריאות הרוחנית, המצב הטבעי טבעי זה שהכל אחד.

אז כל אדם צריך לדעת - על איזו מגמה אני שם את עצמי - זו השאלה, על איזו מגמה אני שם את עצמי. ואם בן אדם שם את עצמו על מגמת הפירוד - שהוא ידע שהוא 'סטרא אחרא' והוא מלבוש לס"מ, הוא המרכבה לס"מ, לשטן עצמו. אדם לא יודע שהוא מנופף בקלשון של השטן עצמו. ואם בן אדם נמצא במגמה של ייחודים - כל מלאכי השרת מתיישבים עליו, ואין כאן עוד משהו, אין עוד אופציה, או שאתה מייחד או שאתה מפריד. אתה מפריד – "נרגן מפריד אלוף", אם אתה מייחד – יחוד של שמיים וארץ, ייחוד "קודשא בריך הוא ושכינתיה", זה הקב"ה ישב עליך, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד ואחד. מקדש זה מקום של ייחוד, כמו "הרי את מקודשת לי", כמו 'הקדש', שאתה מייחד משהו.

[דברי הרב נווה: אז אני יודע ואני חווה את זה כל הזמן כי אני רואה את זה כבר 28 שנים, איך אנשים מתחילים ריב בבית. זה ריבים סתם ושניהם טועים, כי לשניהם יש אגו ולשניהם יש עקשנות ושניהם סתם רבים, זה סתם, זה ריב בשביל ריב ואתה צריך לדעת' מה אני עושה עכשיו, אני מייחד עכשיו או שאני מפריד עכשיו. וזו אחריות שלך, ואח"כ הקב"ה יגיד לך: 'לא, אתה רבת עכשיו עם האישה לך, יגיד לך' אתה קרעת אותי, תיקח בחשבון שאתה קרעת אותי, היה רגע אחד ביום שאתה קרעת אותי; צעקת על האישה שלך, צעקת על הילדים שלך, צעקת על חבר, צעקת על אני לא יודע מה, אתה קרעת אותי, אתה לא אשם עכשיו בשלום בית שתחשוב שיש איזה בעיות, אתה קרעת אותי].

אם אתה מייחד אתה מייחד את הקב"ה, אם אתה מפריד אתה מפריד את הקב"ה, יש כאן רק מארג אחד, אין כאן עוד מארג. השם נקרא "אחד ושמו אחד", וזו כל הפואנטה שלו. כל הכוונות של האריז"ל והרש"ש – הם היו לוקחים את כל התלמידים ומלמדים אותם בראש ובראשונה לכוון את הכל אל האחד. ז"א, תחשוב שאתה מדבר עם ישות שהיא 'אחד'.

[דברי הרב נווה: אנחנו נדבר על זה ב'תורת ההגות', אנחנו  נתרגל את זה אז אתם תבינו למה אני מתכוון]. הרי הבעיה היא שכשאני נניח מדבר עם בן אדם אני יודע עם מי אני מדבר, יש לי אישיות מול העיניים, אני יודע עם מי אני מדבר, אני יודע איך לפנות אליו ואיך לבקש ממנו אבל כשאני מדבר עם הקב"ה אז זה אבסטרקט מדי, אני לא יודע למה אני מתכוון ואז לאנשים יש כל מיני דמיונות, בעיקר ילדותיים. אבל האריז"ל והרש"ש קודם כל אמרו: 'תזכור שאתה מדבר אל האחדות הפשוטה, זה אחדות מודעת, חיה ואתה מדבר אל האחד, ממש בראש תחזיק שכשאתה אומר "ברוך אתה ה'" תחשוב האחד. וכשאתה מדבר אליו ואתה מתבודד אתו, אתה מתבודד אל מול האחד, אתה שבר כלי, אתה רסיס, לא מדובר על שבר כלי רגשי, אלא רסיס, חלק, חלק אלוק' ממעל, ואתה מדבר אל האחד. "רפאנו ה'.. " מי ירפא אותך? האחדות תרפא אותך. "חונן הדעת" ממי אתה מבקש? מהאחדות הפשוטה, אתה רוצה שתהיה לך דעת של אחדות. כל דבר שאתה מבקש למעשה אתה מבקש מהאחד, האחד הוא המשלים אותך.

אז אם הפנייה היא כזאת, בכלל, האריז"ל והרש"ש אמרו ללכת עם זה כל הזמן, לא רק בתפילה, כדי שאתה תהיה מורגל בזה אתה צריך ללכת עם האחדות הזאת כל הזמן. אז צריכה להיות לך 'יראת חטא', יראת חטא למעשה זה יראה של פירוד.

עוד כתוב (נדבר על זה יותר ב'פרשת השבוע לאור הסוד') – שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, אתה אומר' למה בעשרה מאמרות? הרי היית יכול לעשות את זה במאמר אחד, אלא, כדי להיפרע מן הרשעים. מה הקשר לפירעון מהרשעים? אז כביכול הקב"ה לא יכול היה לברוא את העולם שלו חטיבה אחת, הוא ברא אותו בעשר חטיבות, עשר ספירות כמו שאנחנו מכירים. ונתנו לזה משל כמו זכוכית גדולה שאדם רוצה לעשות בסלון שלו חלון הוא יכול לעשות אותו מזכוכית גדולה. הבעיה היא שאם החלון הזה ייפגם, מישהו יזרוק אבן קטנה, יעשה בו חור קטן אפילו בקצה, אבל הלך כל החלון, כל החלון לא שווה כי הוא פגם בכל החלון, אי אפשר לתקן את זה. אז מה הוא עשה? הוא חתך אותו לעשר חתיכות ככה שאם מישהו יפגום אז הוא יפגום מקומית, רק במקום אחד ואז אפשר להחליף את הזכוכית שנמצאת באותו מקום.

אז זה בא ללמד אותנו שאוקיי, יש תיקונים מקומיים בכל מקום לכל אחד ואחד מאתנו אבל עדיין אנחנו צריכים לראות את הכל כ-או פגימה בייחוד או תיקון של הייחוד. [דברי הרב נווה: ולכן אני אומר' אדם צריך לעשות לעצמו 'שקלא וטריא'].

שאלו את האריז"ל על מידת הענווה שהוא הגיע אליה, שזה לכאורה פלא, איך אתה יכול לשאול בן אדם על מידת הענווה שהוא הגיע אליה? הוא היה נראה מאד ענו. איך יודעים על בן אדם שהוא ענו? אם אתה נכנס לחדר, הוא קיים ואתה לא רואה אותו. אז הם היו נכנסים לחדר והאריז"ל זה האריז"ל, הוא גם היה צעיר, הוא היה מאד מרשים, הוא נפטר רק בגיל 38, זה לא בן אדם שאתה יכול להתעלם ממנו. הם היו נכנסים ולא היו מרגישים שהוא קיים. אז הם ידעו שזה מפאת הענווה שלו אז אמרו לו, לאיזו דרגה של ענווה אתה הגעת? אז הוא אומר, אני לא יכול להגיד לכם לאיזה דרגה של ענווה אני הגעתי, זה רק הקב"ה מעיד, מאיפה אני יודע, אבל אני יכול להגיד לכם מה שינה בי את זה. אומר' שמהרגע שאני הבנתי את הדברים האלה הבנתי שהחיים שלי לא שווים שום דבר ואני יכול להיות כל החיים שלי רק הפרעה או רק תיקון. אומר' באופן אוטומטי פשוט השבתתי את עצמי, זה רק בריאליזציה, תבינו, לגביו זה היה ריאליזציה, פשוט היה לו איזה, מה שנקרא נפל האסימון שאמר' אוקיי, או שאני מייחד פה או שאני מפריד פה.

עכשיו, לכל אחד יש את העקשנות שלו ואת העצבים שלו ואת הזה שלו ואת הזה ואיך הדברים צריכים להיראות.. האנשים האמתיים באמת שמים את כל האג'נדות האלה בצד כי זה לא שווה שום דבר. הקב"ה לא חייב לנו שום דבר.

להצטרף לנצח באמצעות ייחודים -

אז האריז"ל אמר שהוא כותב למשל על התפילות של ראש השנה [דברי הרב נווה: אנחנו קראנו את זה, בגלל שקראתי את זה הרבה אני מביא משם]: שאיך אנחנו אומרים בתפילה שהחיים שלנו זמניים ו'ימיו כצל עובר' ואנחנו לא מפסיקים לבזות את הזמניות הזאת. אז לכאורה האריז"ל מקשה קושיה, הוא אומר' אז לְמה בראת אותנו? שבעים שנה לעומת ה'אין סוף' זה באמת כלום, אז באמת לְמה בראת אותנו? זה כאילו כלום, זה סתמי, זה כאילו נראה כמו מעשה סתמי, הוא כאילו תמה על המעשה של הקב"ה, מה עשית שיהיה לבן אדם שבעים שנה שבו הוא גדל ונהיה אבא וסבא ורב ומשלם משכנתות וארנונות, לְמה אם זה זניח לעומת ה'אין סוף', לעומת ה'אין סוף' זה כאילו כלום, אז שום דבר.

אז הוא אומר ככה, אם אדם מרוכז בעצמו במשך השבעים שנה זה באמת ככה, זה זניח ולא יהיה מזה שום דבר, אבל אם האדם עושה מעשים נצחיים במהלך השבעים שנה אז הוא מצטרף לנצח. השבעים שנה הם לא שבעים שנה חיצוניים, זמניים שנמחקים ונעשים זניחים, הפוך, אם שבעים שנה הוא עוסק במעשי נצח, הוא הופך את השבעים שנים לחלק מהרצף של הנצח. והוא שואל גם 'איך?' באמצעות ייחודים. בגלל זה האריז"ל כתב על זה הרבה, גם הרש"ש הבין את זה, גם הבעש"ט, כל מי שהגיע לזה התחיל לכתוב ייחודים. אצלם בגלל שהם היו רוחניים אז הם ידעו מה נפרד בעולם מבחינת הרעיונות, מבחינת מחשבות, מבחינת האותיות, איזה אותיות התחילו כבר לא ללכת אחת עם השנייה, איזה צירופים היו חסרים. אז הם תיקנו את זה ברמות גבוהות אבל הם הסבירו שעמךָ פשוטים יכולים לעשות ייחודים.

האחרון שהסביר את זה והרב חזר על זה בספר שלו 'שלוש אגרות על הבעש"ט', יש שמה הסבר של הרב שיינברגר בהרחבה; בראש השנה צדיקים עושים עליית נשמה, למה? הם צריכים לריב עם הקב"ה, ממש, הם צריכים לריב עם קטגורים אז הם צריכים לסנגר על כל העולם, מאנשים פרטיים ועד כמה טיפות של גשם ירדו, הם כל הזמן נמצאים בריב. אז הבעש"ט עשה עליה וראה את המשיח ואמר לו: 'אימתי קאתי מר?' מתי אתה מגיע? אז הוא אמר: כשכולם ילמדו לעשות ייחודים כמוך ויפוצו מעיינותיך החוצה. עכשיו "יפוצו מעיינותיך החוצה", בסדר, זה חסידים, זה לא בעיה, אבל שידעו לייחד ייחודים כמוני? זו דרגה מאד גבוהה שמגיעים אליה והוא ידע שהוא אישיות מיוחדת שנבחרה. כאילו, אז זה כאילו מה, יעני בגמר התיקון? לא. אתה מייחד ייחודים במחשבה, הם יכולים לייחד ייחודים בגוף. והראו לו מן שמיים איך מה שהוא עושה במחשבה יהודי פשוט עושה בגוף ב'נעשה ונשמע'; יהודי שמניח עליו תפילין יוצר צירופים אדירים, הוא מסדר את כל העולם. יהודי שלומד תורה מסדר את כל העולם, יהודי שמתחתן כדת וכדין מיישר את כל העולם והכי הרבה זה יהודי שעושה שלום. כתוב שאהרון הכהן מבחינה מסוימת נחשב להכי גדול. כתוב שמשה רבינו היה מלמד את העם כמה גדול הקב"ה, ואהרון היה מלמד את הקב"ה כמה גדול העם, ואמרו חז"ל שהמעשה של אהרון היה יותר גדול והוא נקרא "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן".

[דברי הרב נווה: אז מעשים כאלה, שלום בית זה דבר קריטי. אם אנשים היו מבינים מה זה זוגיות, אני מסופק אם אנשים היו מתחתנים, מרוב פחד. זה כמו שאני אגיד לכם שאתם צריכים לבנות את בית המקדש, צריך להיות כהן גדול ולהיכנס ל'קודש הקודשים' בלי למות שם, זה ככה. היום מתחתנים כאילו' אוכלים חביתה בקולנוע, מה זאת אומרת, זה כלום, בקטנה, והם לא יודעים איזה קודש יש בדבר הזה. יש בזה זילות גדולה מאד מאד מאד, ולכן צריך להשקיע בזה הרבה מאד. ההשקעה בזה הרבה מאד זה לא ע"י דיבורים של סרק, זה ללמוד תורה ביחד, זוג שלא לומד תורה ביחד לא שווה כלום, הוא לא שווה כלום, התוכן שלו לא שווה כלום, שניהם לא שווים כלום, סליחה שאני אומר את זה, אני חייב להגיד לכם את זה זה לא שווה פשוט, זה לא זז לאף מקום, זה זוג שמתפרק, הוא מתפרק ומפרק. קודם הם פירקו כל אחד לחוד את העולם, עכשיו הם מפרקים אותו ביחד, שזה עוד יותר חמור, זה מה שעשו אדם וחוה.

זוג צריך ללמוד, ובפרט בדור שלנו צריך ללמוד פנימיות, צריכים להתפלל ביחד, לעשות תהלים ביחד, להיות מפעל חסד ביחד, הם צריכים לעשות את הכל ביחד, כי זוג יכול להביא את גמר התיקון. העולם יגמר בתיקון של זוג, העולם התחיל בקלקול של זוג, העולם יגמר בתיקון של זוג, מי שקלקל הוא זה שיבוא ויתקן אז לכן צריך לעשות כאן תיקון של זוגיות. רק מה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", היום כל מי שרוצה לשנות משהו הוא משנה אותו באלימות, ממש, דור שכביכול הוא תקשורתי, דור משכיל, דור שיכול לדבר הרבה מאד, בניגוד להורים שלנו שמסכנים היו עילגים, בקושי ידעו לדבר, חצי שפה כזאת, חצי שפה כזאת, חטפו מכות רצח מההורים שלהם, בורות גמורה לגמרי, אנאלפביתים כמעט, ואנחנו דור שהוא כ"כ משכיל וחכם ותקשורתי, זה הדור הכי אלים שהיה אי פעם בכל הדורות. לא היה דור יותר אלים מאתנו, אנחנו דור הכי אלים, כל דבר פותרים באלימות, שאלימות, אפילו צעקה זה אלימות.

וידוע' באחד מספרי החסידות הוא כותב: מתי יבוא המשיח? כשתיפסק האלימות מן העולם. מאיפה הוא לקח את זה? מהחלום של יוסף, אמר "והנה אנחנו מאלמים אלומים... ותשתחווינה אלומתכם לאלומתי", הוא אמר, מה זה האלומים האלה? אלומים הוא אמר זה לשון 'אילמים', 'אילמים' הוא אומר' יבוא דור שבהם אנחנו השבטים לא יהיו לנו מילים לדבר עם הציבור. וידוע שאילם זה לשון אלים, אדם שלא יודע לדבר ולא יודע להתבטא, זה מכות. מכות אני לא מתכוון רק פיזיות, גם כעס זה נקרא אלימות. יוסף הצדיק אמר להם: "ותשתחווינה אלומתכם לאלומתי". למה כתוב "עדות ביהוסף שמו.. שפת לא ידעתי אשמע"? שיוסף זכה לעוד שפה, ידע שבעים שפות ועוד שפה, וזה יצר שהוא לא יהיה אלים, בכלל, לא ראינו שום גילויי אלימות מצד יוסף, מצד כל האחים שלו כן, מצד יוסף לא. כל האחים שלו היו אלימים, הוא היחידי שלא היה אלים, היחידי שלא היה אלים. אז קשרו את זה כביכול להופעתו של 'משיח בן יוסף', אבל בסדר, אנחנו יודעים שזה לא זמן, שאנחנו יכולים להביא את זה בזמן שאנחנו נפסיק להיות אלימים, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". איפה מתקיים "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" כשהבן אדם הוא אלים? איפה זה מתקיים?

עכשיו, למה זה ככה? היה לי ממש פלא גדול מאד, החוזה מלובלין כתב את זה, למה הוא כותב את זה ככה? כי הוא אומר שהקב"ה זה יצירתיות, החיים שנבראו לעולם הזה מראים יצירתיות. הוא נתן משל שאם מים זורמים מהר ועומד סלע ענק אז הם עוקפים אותו, אז מה אם עומד סלע ענק, המים לא יעצרו בגלל הוד מעלתו של הסלע, הם צריכים לרדת להשקות. אז הוא אומר, הקב"ה זה "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" יש הארה רוחנית שצריכה להגיע עד לגמר התיקון. עכשיו, מישהו עומד ואומר, 'אני לא אתן להר הזה לעבור', בסדר, היה נמרוד, היה נבוכדנצר, היה טיטוס, היה היטלר יימח שמו וזכרו, היו, אז היו, הקב"ה יודע לעקוף.

אז בזעיר אנפין גם אנחנו יכולים לעמוד בפני הדבר הזה. עכשיו, למה אנחנו משולים כביכול לאותם אבנים ולאותם בולדרים? כי אתה היפך המים, מים יורדים להחיות ואתה עומד שמה כמו אותם טוטליטריים ואתה עושה נזק, אתה קובע עובדה – 'לא, זה לא ילך, כי זה ילך או לפי דעתי או אני לא יודע מה, כל אחד עם השטויות שלו. אז הקב"ה מאד יצירתי וזה עובר. אז הוא אומר לאדם אתה צריך להיות יצירתי כדי להזרים חיים, לא עוצרים חיים, אתה צריך להיות יצירתי בלהזרים חיים. ולכן רבי נחמן מברסלב על בסיס זה אמר – 'אין ייאוש בעולם כלל', למה? כי היצירתיות זורמת, אין עצירה, ייאוש זה עצירה, אין עצירה, אי אפשר לעצור, רק יצירתיות, יצירתיות תמיד תמיד תלויה בענווה. אדם יצליח, איך מים יודעים לעבור דרך דברים? הם בעלי ענווה, אומרים שהם יורדים תמיד למקומות נמוכים, יש לזה כל מיני עניינים, אבל אפשר ללמוד המון מעניין של מים, הם מחלחלים, אין להם ממשות בפני עצמם, הם נוזליים, אין להם גוף, הם אמורפיים. אבל אם אתה הולך עם הראש בקיר, יש משהו יותר חזק ממך].

'בראשית' תלוי בענווה -

יש סיפור מפורסם בגמרא (ב'מסכת תענית' דף כ') - רבי אלעזר ברבי שמעון הלך ללמוד אצל רבו (ניתן את הסיפור, הוא יהיה תמוה אבל זה משל ואח"כ ניתן את הנמשל) ולמד תורה כל הלילה בבית גדור, מגדל גדור. בבוקר הוא קם, רכב על החמור לאורך הנהר ודעתו הייתה גסה עליו. ראה עני, ראה אדם שהיה נראה לו מכוער, הוא אומר לאותו מכוער 'שלום עליך רבי', הוא אומר, 'איזה מכוער אתה, ייתכן שיש עיר מלאה במכוערים כמוך'? הוא אומר לו, 'אני לא יודע, תפנה לאומן שעשאני'. ירד רבי אלעזר מן החמור וניסה לפייס אותו והלך עד העיר שאליה הוא היה צריך להגיע. יצאו אנשי העיר ואמרו לו, שלום עליך רבי רבי מורי מורי, אומר להם אותו מכוער, 'למי אתם קוראים רבי רבי מורי מורי?', אומרים לו, 'זה שמהלך אחריך', אמר להם: 'שלא ירבו כמותו בישראל'. אומר, 'למה אתה אומר ככה?' אומר, 'כך וכך עשה לי'. אז אמרו, 'אעפ"י שזה נראה שאתה צודק, מחל לו שאדם גדול הוא'. אמר, 'אני מוכן למחול לו בתנאי שלא יעשה זאת שוב'. נכנס רבי אלעזר לאותו עיר ואמר: 'לעולם אדם יהיה רך כקנה ולא כקשה כארז'.

מה הסיפור הזה? כמובן שלא הגיוני שאדם בסדר גודל של רבי אלעזר ברבי שמעון יעשה כזה דבר; הלבנת פנים, אפילו בשניים זה נקרא הלבנת פנים. צדיק גדול אומר לבן אדם יהודי אתה מכוער? בשביל מה צריך להגיד לו את זה? אתה לא יודע שהקב"ה ברא אותו? אדם עשה את עצמו? מה אתה רוצה ממנו? איך אתה יכול להגיד לו שהוא מכוער? אלא שהסיפור הוא סיפור פנימי; למד תורה בבית רבו בלילה ודעתו הייתה גסה עליו, רכב על החמור זה אומר שהוא רכב על החומר, לפעמים לימוד בלילה יכול להביא אותך למקומות מאד גדולים, לימוד בלילה זה לאו דווקא in the night, אלא כל העולם הזה נקרא לילה, למד, גדל ברוך השם. אלא מה, לפעמים דעתו של אדם אומרת, וואו, אני יודע, אני בסדר - "ודעתו הייתה גסה עליו".

עוד פירוש של "דעתו הייתה גסה עליו" שהוא אמר: אני צריך להיות בגמר התיקון כי אני רוכב על החומר, מה מונע ממני מלצאת לעולם? עכשיו, עיר זה הנפש, ואיש זה תכונות בנפש, אז הוא רכב לעבר הנפש, כאילו הוא הסתכל, התבונן בנפשו כדי לראות מה מעכב אותו, והוא גילה את התכונה המכוערת. איש זה תכונה. עכשיו, מה התכונה שהוא גילה? לא כתוב שמה, לא הוזכר, אף אחד גם לא מעיז להגיד, יכול להיות שמבחינתו זה גאווה, זה יכול להיות מבחינתו קמצנות, זה יכול להיות... אבל הוא גילה תכונה מכוערת בעצמו, זה לא היה סיפור מול בן אדם אמיתי, זה הכל היה בינו לבין עצמו. ואז הוא אמר 'איזו תכונה מכוערת את, בגללך אני לא יוצא מהעולם, הייתכן שיש עיר מלאה במכוערים כמוך? יכול להיות שאני כולי ככה? זו הייתה השאלה והשאלה הייתה פנימית אלא שהתכונה הגיבה לו, לא משנה מה אתה מצאת, גאווה, קמצנות, לא משנה מה אתה מצאת, "תפנה לאומן שעשאני". לְמה הקב"ה שם את התכונה הזאת שם, לְמה הוא שם אותה?

עכשיו, כדי להשתנות, הקושי הוא להשתנות, אתה אומר, אוקיי, בסדר, מצאתי, עכשיו אני רוצה להשתנות. אז כאן הוא בא ואמר "לעולם אדם יהיה רך כקנה ולא קשה כארז" - אם אדם יהיה קשה כארז, אז ארז מסוגל לעמוד בקצת רוחות אבל אם תבוא רוח מספיק חזקה – היא תשבור אותך. ואם אדם יהיה רך כקנה אז קנה מתכופף כשיש רוח. אם יש רוח חזקה מאד הוא מתכופף, אחרי שהרוח עוברת, הוא חוזר. אז הכל בסופו של דבר מלמד אותנו על ענווה. אתה רוצה שתהיה המשכיות לדברים? כן, תרד לענווה.

בכלל, אומר 'רבי שמעון בר יוחאי', 'בראשית' תלויה בענווה, אי אפשר לעשות בראשית בלי ענווה. אדם בלי ענווה לא יודע לעשות בראשית, הוא יתחיל את החיים מהמקום שבו הוא נמצא אבל אם אתה רוצה להתחיל ממש מבראשית, אתה צריך להתחיל מענווה.

באחד הספרים (הלכות עפ"י הקבלה) הוא כותב שכל החודשים של אלול ותשרי מלמדים את האדם ענווה. כי לכאורה בפשט, מכיוון שאנחנו מבקשים סליחה ואנחנו באים בפני הקב"ה בשפלות ואנחנו מבקשים שימחל לנו וכו', אבל הוא אומר מעבר לזה, הוא אומר שכל הסימנים זה סימנים של ענווה; השופר זה סימן לענווה, הסימנים שעושים בראש השנה, אנחנו לא אוכלים זהב ושותים בכסף; רוביא, קרא, דלעת, עם הסימנים האלה אנחנו משנים את כל העולם. ביום כיפור ב'קודש הקודשים' אנחנו מבקשים גשם, ואנחנו עוזבים דירת קבע לשבת בדירת ארעי, ובמה יושבים? באיזה סוכה מסכנה, לא הולכים לבנות ארמון. אומר שכל הסימנים של החגים האלה זה סימנים של ענווה. אדם צריך להתחיל את בראשית כדי להגיע לפרשת בראשית אחרי שהוא עבר חודשיים של ענווה גמורה לגמרי, אחרת הוא לא יכול להתחיל. זה עיקר הבעיה.

אם אנחנו רוצים להתחיל זוגיות חדשה מבראשית, אנחנו צריכים להתחיל ענווה, אדם צריך ללמד את עצמו ענווה; לוותר על הכל, על הכל; כל הריבים, כל מה שעשו לי, כל מה שאמרו עלי, המשפחה שלו, הילדים שלו, האישה שלו.. לוותר על הכל, הכל. אי אפשר יהיה להתחיל את החיים האלה בלי ענווה, ועכשיו אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו מתחילים את המציאות. את זה צריך לקחת בחשבון, צריך לעשות שיעורים יומם ולילה בלי גבול רק כדי ללמוד את המידה הזאת ולהתפלל עליה ובעיקר לצום עליה.

כתוב על כל צום שאם אדם צם, כל תענית יש על אדם קטרוג. כתוב: מי אתה שאתה צם, על מה אתה צם? אבל אם אדם צם על הענווה שלו אז שארי, מותר לו, אדם יכול צום אפילו מערב שבת לערב שבת רק כדי שתהיה לו ענווה, עד כדי  כך. שאלו את הבאבא סאלי: הרי היה לך גילוי של הבעש"ט, הבעש"ט אסר צומות מהרגע שהוא הופיע, אמר שירדה חולשה לעולם, על מה אתה צם? אמר, אני חס ושלום אני מה אני כלום, אני צם רק כדי שאני אהיה ענו, רק כדי שהגאווה שלי לא תעלה. בוודאות שהוא עשה את זה על דברים אחרים אבל מחמת הענווה שלו זה מה שהוא אמר. הוא היה עושה תעניות הפסקה, צם אחרי סעודה רביעית עד כניסת שבת, חמישה ימים, כמעט שישה ימים הוא יצא, זה נקרא תעניות הפסקה. אומר' למה? רק כדי למחוק את הגאווה.

הבעש"ט לפני שהוא נפטר הוא שכב עם עיניים פקוחות וידוע שמראים להם מראות שמיים אז הוא רואה במראות שמיים איך הולכים לקבל אותו, איזה כבוד הולכים לעשות לו מהשמיים, אז הוא אמר אתרו"ג וככה הוא נפטר. אז שאלו את המגיד: מה הוא אמר אתרו"ג לפני שהוא נפטר? אז הוא אמר: א'ל ת'בואני ר'גל ג'אווה, זה ר"ת, א'ל ת'בואני ר'גל ג'אווה - שגם ברגע האחרון לא ינסו אותי מהשמיים ששמא אני אעלה מגאווה שמא עשיתי משהו.

רבי אלימלך מליז'נסק זכה כמעט להארה של הבעש"ט, הוא אמר' אם היה לי קצת יותר כלים אני הייתי מצליח להגיע להארה שלו, וכשהוא נפטר הוא קרא לארבעה תלמידים והוא אמר, 'אתם ביחד, אין בן אדם אחד שיכול לקבל את כל ההארה שלי, אני אצטרך לחלק את ההארה שלי לארבעה אנשים'; לחוזה מלובלין הוא נתן את כוח הראייה, לאדמו"ר מפשיסחא הוא נתן את הדיבור, לאחד הוא נתן את המוחין ולאחד הוא נתן את הלב, הוא אמר: 'אני לא יכול לשים את זה בבן אדם אחד הוא היה מתפוצץ מהאור, זה היה גורם לו לשבירת כלים', הוא חילק את עצמו לארבע. אז רבי אלימלך מליז'סק אחרי הפטירה שלו עלה לשמיים ואמרו לו: רבי אלימלך מה עשית למטה? הוא אמר: שום דבר, כלום. אנחנו דנים אותך, שמנו עכשיו דין על כל החיים שלך, מה עשית? הוא אמר 'לא עשיתי כלום, אני צריך להיות בגיהינום'. באו מלאכים ושמו אותו בגן עדן כמובן. אז הוא אמר לקב"ה: 'ישתבח שמו, ככה נראה הגיהינום שלך?' ככה, זה אנשים כאלה, זה אנשים שריסקו את עצמם לגמרי.

בלי זה אי אפשר להתחיל את המציאות. כל המכות שאנחנו חוטפים אותם, כל הייסורים הם רק על גאווה. מי שבאמת רוצה לדעת מה השורש של הכל, אפשר להגיד' זה נידה, לא שומרים שבת, קהילה הלהט"בית, כן לומדים תורה, לא לומדים תורה - בראש ובראשונה זה גאווה. אֵם כל החטאים זה הגאווה, אם יש למישהו גאווה – שיצפה פגיעה, פשוט מאד. וגאווה זה לאו דווקא 'שופוני יא נאס', זה דעתנות, זה עקשנות, זה כעס, ידוע שאדם כעסן, ועצב, אלה הדברים שמאפיינים אדם שהוא גאוותן. גם עצב, אפילו דכאון קליני מאפיין גאוותן, אולי אפילו הכי הרבה. למה? הוא משבית את החיים, הוא בשביתה עכשיו. אבל זה הכל גאווה.

אדם בעל ענווה זה הולך לו ביחד עם שמחה -  "פתחת שקי ותאזרני שמחה", זה תמיד בא ככה. זה סימן של אדם ענו, הוא תמיד נמצא בשמחה, תמיד טוב לו. [דברי הרב נווה: אדם שלא טוב לו, ידוע שהוא גאוותן גדול, לכן זה ידוע שכל הקוּטֶרים הם בעלי גאווה גדולה מאד, תקחו את זה בחשבון. כל מי שמשחיר לי את הוואטסאפ עם הודעות 'אבל אני נאחס, לא קמתי מהמיטה, אני מת, אני גמור, אני..' בראש ובראשונה מעל הקורבנוּת הזאת יש גאווה עצומה. שתדעו, אדם ענו אין לו את זה, אין לו את כל הדברים האלה, אדם ענו שמח במה שיש לו, איפה שהוא לא יהיה הוא נמצא בשמחה. תיקחו את זה בחשבון, צריך לעבוד על זה 24 שעות ביממה. את הענווה למי שרוצה ללמוד הכי טוב, לומדים את זה מה'ראשית חכמה'. אולי היו עשרה אנשים מאז אדם הראשון עד אליו שעבדו את השם כמוהו, 'בעל הראשית חכמה', משמה אפשר ללמוד מה זה ענווה].

עכשיו, הרבה מאד אנשים חושבים שזה כביכול איזשהו סוג של ריסוק האישיות, לא, זה לא ריסוק האישיות, המושג של התבטלות אצלנו בא יחד עם התבטאות - רוצים שאתה תבטא את החלק אלוק' ממעל שהקב"ה נתן לך כייעוד, אתה אפילו עוד לא התחלת לבטא אותו, למה? כי מסך הגאווה שלך מסתיר אותו. כל אחד ואחד מאתנו באמת קיבל ייעוד; כמו ש'אברהם אבינו' קיבל להוריד את החסד לעולם, 'יצחק' קיבל להוריד את הגבורה לעולם, 'יעקב' את הרחמים לעולם, 'משה' את הנצח, 'אהרון' את ההוד, 'יוסף' את היסוד, 'דוד המלך' את המלכות. אבל אם 'אברהם אבינו' היה בעל גאווה, לא היו רואים שהוא חסד, אז מה היו אומרים לאברהם אבינו? 'תתבטל', אומר' למה שאני אתבטל? למה שאני אתבטל? אני פה, אני רוצה, יש לי מה להגיד. אז אומרים לו, אם אתה לא תתבטל לא יראו את החסד האלוקי שבעולם, תקלוט, הקב"ה לא סתם הוריד אותך, אתה אלומת אור והוא הוריד אותך כדי שאתה תבטא את החסד. עכשיו, הגאווה שלך, אתה רוצה להיות פרופסור באוניברסיטה של אריסטו, זה מסתיר את זה, זה בא על חשבון זה.

"לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים"- אז אנשים חושבים' למה שאני אתבטל? כי חושבים שלא יישאר כלום. אין 'כלום' בבריאה, אין כזה דבר כלום, "לית אתר פנוי מיניה". אם הוא הוריד אותך הוא הוריד אותך עם מסר אלוקי; המסר שלך יכול להיות חידוש בתורה, יכולה להיות צורה מסוימת של חסד, זה יכול להיות צורה מסוימת של חיים אלוקיים או התבטאות, לא חסר. לדוגמא' הרבי מלובביץ' או הבאבא סאלי או הרב שך או הרב אליישיב, אז לא קראו לזה אברהם יצחק ויעקב אבל הדמות שלו היא דמות אלוקית, מי שמכיר אותם ויודע מה הוא מכיל, מה זה היה אורח החיים שלו אז אורח החיים שלו היה אלוקי, אז אתה רואה את האלוקות שהיא זרמה מבעדו ולכל אחד זה התבטא אחרת אבל בתנאי שהוא הוריד את הגאווה כי הגאווה נותנת לך להיות ארצי וההעדר של זה יגרום לאלוקות לצאת החוצה.

אותו דבר זה בזוגיות - לפעמים התיקון של האדם זה בזוגיות רק הוא לא יודע את זה. יכול להיות אדם ענק; יש אדם בגמרא שהוא ואשתו היו לובשים כותנת אחת, חבריו לא עמדו על דעתו, 'רבי יהודה בר עילאי', קראו לו 'רבי יהודה' בגמרא, כשמו כן הוא הוא 'בר עילאי', הוא קבור בדרך לצפת. אם אתם תראו מה נכתב, איזה השגות היו לו, אתה אומר' איך אני לא יודע את זה? איך בגמרא הוא מופיע על כל צעד ושעל.. אז היה לו תיקון מאד מסוים שהוא ואשתו יהיו עם מעיל אחד והם עשו את התיקון של אדם וחוה, כתוב "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור" זה מלמד שהם היו נפרדים כי הוא עשה לאדם ולאשתו כתנות עור אז הפריד אותם, 'כתנות עור'. כתוב שרבי יהודה בר עילאי ואשתו היו לובשים את אותו מעיל. עכשיו, זה הרי אסור הלכתית משום 'בל תלבש', אסור לאישה ללבוש מעיל של גבר, אבל במשל, זה משל שבסופו של דבר הוא תיקן את הכותנות עור שהיו נפרדים של הגבר ושל האישה.

[דברי הרב נווה: אז מי שרוצה סגולה לשלום בית זה לעלות לרבי יהודה בר עילאי, להתפלל על הקבר שלו. אבל יש לי סגולה עוד יותר גדולה מזאת שתחסוך לכם את הנסיעה – תהיו בענווה. כי אנשים אוהבים לנסוע עד ללא יודע מה, שמישהו יעשה בשבילם את העבודה, רק שהוא לא יעשה את העבודה. כשתהיו ענווים כמו רבי יהודה בר עילאי אז גם אתם תוכלו ללבוש את אותו מעיל עם האישה].

זה מדהים כמה אנשים לא רוצים לעבוד, אז הם סובלים, בגלל זה אנחנו סובלים. האדמו"ר מפשיסחא (קודם הזכרנו אותו אז נגיד משהו בשמו) אמר שכל הסבל והייסורים נועדו רק כדי להוריד את הגאווה של האדם. אומר' אדם שהוא בעל ענווה לא יודע מה זה ייסורים, הוא לא יודע מה זה ייסורים. אותו דבר היה – באו שני אדמו"רים למגיד ממזריטש ושאלו אותו 'איך זה להיות מלומד בייסורים'? אומר' אני לא יודע מה זה להיות מלומד בייסורים, והיו לו מלא ייסורים; הרגליים שלו כאבו, הוא לא ידע לפרנס, תינוק אחד שלו כמעט מת מרעב, התנפחה לו הבטן, אבל הוא אמר' לכו לרבי זושא, רבי זושא יודע מה זה להיות מלומד בייסורים. אז הם הולכים, רואים אותו יושב בבית מדרש, בית המדרש חצי פתוח, שלג, מזרח אירופה, הוא יושב ככה רק עם איזו שמיכת קש עליו, הוא לומד גמרא והעיניים שלו מוארות, הם עומדים קפואים בכניסה, הוא שואל אותם, מה לכם? אז אמרו לו, אנחנו באנו מהמגיד כדי לשאול אותך מה זה להיות מלומד בייסורים, אז הוא אומר' ייסורים? מה זה ייסורים? אני לא יודע מה זה ייסורים. עכשיו, לנו זה נראה כאילו זו התחכמות, אז כשהם שאלו את המגיד למה הוא אומר את זה, אז הוא אומר שאדם בעל ענווה לא מרגיש ייסורים, כי הייסורים באים להכות גאווה אז מי שיש לו גאווה מרגיש ייסורים ומי שאין לו אז הוא לא מרגיש אותם, אין לו מד ייסורים כי זה לא קיים אצלו, זה אחד.

דרך אגב, אחד הפירושים שהיה על משה רבנו בפרשת 'וזאת הברכה' (קראנו את זה השבת), כתוב על משה רבנו ש'לא נס ליחֹה ולא כהתה עינו', אז אמרו' למה צריך לציין את זה? בסדר, הוא היה בריא, הוא היה בריא, אבל למה צריך לציין את זה כי הציון הזה כביכול מטיל דופי בכל שאר הצדיקים שמסכנים מתו ממחלות ומתו עם ייסורים וכל מיני דברים כאלה. אז למה זה נאמר עליו? למה צריך להגיד את זה? למה להזכיר שהוא היה בריא עד גיל 120? מישהו אחר יכול לבוא ולהגיד' טוב, זה לא חכמה, אתה בנוכחות האלוקית, הנוכחות האלוקית נותנת שלא תהיה סביבה בעלי מומים, הקב"ה רוצה לפגוש אותו באוהל מועד והוא לא יכול לקום בבוקר ולומר לו: 'אני חולה היום, יש לי חום אני לא יכול להגיע לאוהל מועד', כן, הקב"ה יעשה שהוא יהיה בריא כדי שהוא יגיע לאוהל מועד. זה מצחיק אבל הוא היה ארבעים שנה בשליחות של הקב"ה אז על מה יש להתגאות בזה ולהזכיר את זה? אז אמרו שזה הולך ביחד עם המשפט "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" בגלל זה הוא תמיד היה בריא ומעולם לא סבל ייסורים. ככה זה עובד.  

דברי הרב נווה -

אז כל אדם שיש לו מחלה או כאבים, שידע שהוא גאוותן. מה לעשות? מחילה שאני אומר את זה ככה בצורה בוטה אבל הגיע הזמן להתמודד עם זה קצת.

כנ"ל בבית - בבית צריכה להיות ענווה, בית צריך ללכת על דרכי שלום, בית זה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", בית זו מגמה של אחדות, כל הזמן לייחד, כל הזמן להשפיע, כל הזמן להעניק, כל הזמן לעשות טוב לצד השני, כל הזמן, כל הזמן, 24 שעות ביממה, לעולם לא לחשוב, לא לעקוץ, לא להפריד ולא להציק, לא לעשות את הדברים האלה. ויש נטייה כזאת, כל הזמן, כל הזמן, יש על זה נטייה, יש נטייה לשלוט בבית, אין טעם לשלוט בבית, הקב"ה שולט בבית, אף אחד לא שולט בבית, לא הגבר שולט וגם לא האישה, אז גם אם נראה שמישהו בָּלַבּוּסט אז הקב"ה מנהיג אותו שיהיה בָּלַבּוּסט, הכל מתנהל ע"י הקב"ה רק צריכה להיות ענווה ולהיפגש במקום מאד אינטימי, מאד עמוק.

וזוג חייב ללמוד תורה, אני אומר לכם את זה, זוג שלא לומד תורה זה חבל מאד, זה מרחיק מאד. אני לא ממליץ על בילויים, תצאו לחופשה, תצאו לזה, כבר היינו בחופשה, היינו בכל מיני דברים כאלה, זה לא מזין, זה לא מקרב, זה לא מקרב, לשעתו זה סותם פקק אבל זה לא עושה את זה לאורך זמן. אבל כשלומדים תורה ביחד אז מכירים, לומדים להכיר את הנשמה אחד של השני. אפילו בחברותא, אם יש שניים בעולם שמכירים אותי הכי עמוק זה הרב יהודה והרב שלי, למה? כי מי שאתה לומד אתו תורה אתה נמצא אצלו בתוך הקישקע, שמה כבר אין מקום של דיבור, שמה זה תנועות, תנועות רגשיות עוברות ממקום למקום. ככה זה צריך להיות בין גבר לבין אישה. הרבי מלובביץ' למד עם האישה שלו, הוא היה סוגר את הדלת, היו זמנים מסוימים שהוא לא היה מקבל קהל.. כל האדמו"רים עושים את זה עם הנשים שלהם, שזה יהיה ברור, כי יש עניין גדול מאד להשקיע בזה, לעשות תיקונים, והתיקון הזה הוא יותר גדול מכל שאר התיקונים. היה איזה אדמו"ר שפעם אמר שהשעות שלו עם אשתו זה השעות שהוא בודק עד כמה הוא קרוב לגמר התיקון שלו. אתה אומר לו' אבל אתה לומד עם עוד אדמו"רים, אתה לומד, אתה מעביר שיעורי תורה.. אומר' כן, אבל זה חיצוני, וכשאתה לומד עם מישהו שמכיר אותך לפני ולפנים.. פה אתה לא יכול לעבוד על מישהו, היא חיה אתך 24 שעות ביממה, היא יודעת טוב מאד מי אתה ומה אתה, אם אתה משקר, אם אתה מתיימר, אם אתה משחק אותה או אני לא יודע מה. זה הדבר הכי אמתי.

הרב אמר בהלצה אבל זה אמתי – הוא אמר' הראשונה שתדע מי שזה המשיח זו אשתו, הראשונה שתכריז על המשיח זו אשתו של המשיח, כי אם היא תכריז שהוא המשיח הוא המשיח.

עם מה שיוצאים מהשיעור הזה זה ממש ממש לחשוב על ענווה; אין טעם להרים קול בבית, אין טעם לצעוק בבית, אין טעם לדרוש בבית, אין טעם להתנהג בגסות רוח בבית, רק להשכין שלום ולדאוג שהבית הזה יהיה גן עדן עלי אדמות. זה תלוי בשני אנשים אבל אפשר שבן אדם אחד ישכין את זה. היום כל שני וחמישי מישהו מבקש גירושין, אני לא זה.. אני רוצה להתגרש.. בעלי זה.. אני רוצה להתגרש, זה חמור מאד מאד מאד. אני לא פותח לכם את הספרים הקדושים כדי להראות לכם מה כתוב שמה אבל אדם שמתגרש יצטרך לתת את הדין שלו דורות, דורות. אני מצטער להגיד את זה, אני אומר את זה כדי שאתם תדעו, זה לא פשוט בכלל, זה גם יוצר בלבול סדרים מטורף בעולם שאח"כ לך תסדר אותו.