זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"המפתח האחד אל השני" - חלק ב'

קצת על סוד 'תחיית המתים' -

כדי לעשות את הדבר הזה צריך כוח. מחר נדבר הרבה על 'סוד תחיית המתים' אבל נסביר קצת משהו על עניין של סוד תחיית המתים; כתוב שלעתיד לבוא כולם ימותו ואין הכוונה למוות ביולוגי. שוב, אתם צריכים לדעת שהמוות הביולוגי לא תופס, בעיני התורה זה גם כלום, כי איך אמר רבי נחמן מברסלב: 'רגע אחד אתה פה, רגע אחד אתה שם', ככה שאי אפשר לאיים על ישות נצחית במוות, אין אובדן ברוחני. אז כולם חושבים 'תחיית המתים', מה, יקומו הקרובים שלנו מהקבר. זה לא יהיה מצב טוב אם כולם יקומו מהקבר, מכ"כ הרבה סיבות, זה גם לא נכון הלכתית. למשל, אישה אלמנה שהתחתנה והיא מאוהבת עכשיו בבן זוג החדש שלה ובעלה הקודם לא היה כ"כ טוב, קם עכשיו מהקבר, מה עושים? גם מי מחליט מי יקום מהקבר? אולי אנשים רעים צריכים לקום מהקבר?  

ברור שזה לא יהיה פיזי אלא שכל העניין של 'תחיית המתים' זה "רשעים בחייהם קרויים מתים" והתודעה נקראת מתה, וכאשר האדם יפקח את העיניים, זה נקרא 'תחיית המתים'. וכתוב שלעתיד לבוא כולם ימותו, אפילו הצדיקים ימותו לרגע אחד ואז תהיה 'תחיית המתים'. העניין הזה זה עניין של תרדמת התודעה ותרדמת התודעה תהיה לרגע אחד שהיקום כולו יעסוק ברצון לקבל לעצמו וזה ישפיע כ"כ אפילו על הצדיקים, המאסה הקריטית תהיה כ"כ חזקה שאפילו צדיק לא יצליח להחזיק את עצמו. אפילו שיש צדיק שבאמת כל החיים שלו עסק בהשפעה, אבל התודעה הקולקטיבית תהיה כ"כ חזקה שלרגע אחד הוא יחשוב על עצמו ובאותו הרגע הוא מת ואז תהיה תחיית המתים. (זה מופיע במאמר הנבואה של הרב אשלג).

עכשיו, איך אנשים יגיעו למסקנה שחייבים לעסוק בהשפעה? לפי הרב אשלג יש שתי שיטות: הוא אומר שיכול להיות שתהיה מלחמת עולם שלישית ואפילו רביעית והחיים האחרונים שיישארו, האלפים הבודדים, לא תהיה להם ברירה, יבינו שהם חייבים לעסוק בהשפעה או שתהיה הארה גדולה מאד בעולם, תהיה הארה עצומה, וההארה תפקוד את כל העולם ואנשים יגיעו למסקנה מצד עצמם ומצד הלימוד שחייבים לעסוק בהשפעה, ואז הם ירגישו את הטעם ואת העידון בהשפעה, בנתינה.

עכשיו, על סמך מה הוא סמך את זה? למה הוא קרא לקבלה לעצמו מוות ולנתינה חיים? למה הגדרת את זה ככה? ו'תחיית המתים' זה לעבור ממקבל למשפיע אז זה מתחיל מבריאת העולם שלָמה הקב"ה ברא את עולמו? הרי הכל היה ב'אור אין סוף', אם הכל היה ב'אור אין סוף', הכל נהדר, למה אתה בורא עולם בשביל זה? לא צריך לברוא עולם. אלא שכל התכונות היו נמצאות בפוטנציאל והיו יכולות להישאר בפוטנציאל חוץ מתכונה אחת – נתינה. נתינה זו לא תכונה שיכולה להישאר בפוטנציאל, אין כזה דבר, לוגית זה סתירה. אז אם בקב"ה יש נתינה כי הוא נקרא טוב, הוא מיטיב, אז הוא היה חייב לברוא את עולמו כדי "להיטיב לנבראיו" ולכן נברא העולם, "להיטיב לנבראיו", וזה נובע מטבעו של הקב"ה, זה מה שעושה את הקב"ה הקב"ה וזה מה שעושה אותו חי.

לכן אומר שסוד החיים זה שאדם עוסק בנתינה, הוא נקרא גם 'טוב ומיטיב' וכשהוא נמצא בנתינה הוא נמצא מסונכרן לחי החיים ואז הוא נקרא חי. אבל ברגע שהוא אומר 'אני צריך', 'אני זקוק', הוא מת. זה פלא. טוב, אתה אומר, ומה יעשה אדם שאין לו כלום? כתוב שמשיח יהיה עני רכוב על חמור, אפילו שהוא יהיה עני, אבל הוא רוכב על החומר. רבי נחמן מברסלב אומר: אפילו בן אדם עני שיעשה ממזונותיו צדקה ואם אדם אפילו הומלס גמור, אפילו מזונות אין לו, הוא יכול לתת את הנוכחות שלו, הוא יכול להיות חבר להומלס אחר, עד כדי כך.

איך לומדים את זה? מיוסף הצדיק שהיה בבור 12 שנים והוא לא ידע לכמה זמן הוא נשפט, הוא נזרק, שמה אין ארגון בצלם ואת כל הצבועים האלה שיש לנו בארץ שזה ארגונים אנטי ישראלים בפועל. אז מה יש שמה? זרקו אותו, מתי הוא יצא? הוא לא יודע. עו"ד אין לו, אולי ישכחו אותו? אולי יעבור זמן וסתם הוא רשום בכלא? הוא עברי, הוא לא מעניין אף אחד. ורואים אותו מצליח בכלא, הוא נהיה שר בית הסוהר, חבר של שר בית הסוהר, משפיע בתוך בית הסוהר ומכניסים לשמה שני שרים שמועמדים למוות כנראה, ובבוקר הוא רואה אותם והוא שואל אותם, 'למה ירע פניכם? למה הפרצוף שלכם נראה ככה?' מה אכפת לך? מה, אתה פסיכולוגית של הכלא? מה אתה? מה אכפת לך? אתה צריך להיות עצוב בעצמך על המצב שלך. לא, אני בסדר, אני נכנסתי לכאן בפקודת השם, אני אצא בפקודת השם אבל אלה למה הם נאחסים? הוא שואל אותם: 'למה אתם נאחסים?' לא, חלמנו חלום, 'מה הבעיה, אני אפתור לכם את החלום'. למה אתה מתערב? מי אתה בכלל? אז תראו לאיזה רמה זה הגיע, הוא חייב להשפיע בתוך הכלא. אז הוא השפיע בתוך הכלא ובזכות ההשפעה שלו בכלא, מצינור ההשפעה שלו בכלא הוא יצא כי שר המשקים שהוא פתר לו את זה לטובה, הלך ואמר למלך פרעה 'הוא פתר לי חלום לטובה', אז בזכות צינור ההשפעה שלו הוציאו אותו מהכלא.

לפני זה אמרו לנו שהיה "ויהי השם את יוסף ויהי יוסף איש מצליח", זה היה בכלא. לכאורה היינו צריכים לחשוב שאולי שר בית הסוהר צריך לבוא לפרעה ולהגיד לו: 'תשמע, יש לי כאן אסיר מצוין, לא יודע למה הכנסתם אותו לכלא, לפחות תוציאו אותו על שליש, כאילו, הוא בסדר, הוא לא פושטק כמו כל השאר, הוא עוזר לי מאד והכלא מסודר והכל, תוציאו אותו'. לא על זה הוא הוציא אותו אלא על צינור ההשפעה שהוא עשה בבור. עשית צינור השפעה? מאותו צינור אתה יוצא. זה פלא גדול. כי באמת נפסק לו מוות, נפסק לו מוות, אנשים לא יודעים את זה, הזוהר טוען שנפסק לו מוות, הוא היה צריך למות. כתוב שמי שמוריד את חברו לבור יותר מעשרה טפחים, כאילו הרגו, פעמיים נפסק לו מוות. והוא ניצל בזכות ההשפעה שהייתה לו.  

אז ככה אדם, כשאתה נמצא בבור, אפילו שאתה נמצא בבור, שאתה אומר, 'אני אין לי כלום, אני בבור, זהו, צינוק, מה אני יכול לעשות בצינוק?' אדם עדיין יכול לעשות צינור של השפעה וצינור של השפעה הוא צינור של חיים ובזכות אותו צינור חיים הוא יכול לצאת החוצה.

בבתים שהם ארמונות כמו היום, עם בני זוג, עם ילדים, עם הכל, לא לעשות את זה? זו חרפה ממש. אנחנו לא חיים בבור ולא בצינוק, אנחנו חיים עם בני זוג בבתים יפים מאד, אין שום סיבה שאנחנו לא נעשה השפעה, שום סיבה. וההשפעה הזו צריכה להיות, לא השפעה של שופוני, אי אפשר כאן  שופוני, כן, עשיתי ספונג'ה, בישלתי, כיבסתי, לא צריך להגיד את זה, הקב"ה רואה את זה, וגם לא צריך להיות פולני ולהזכיר את זה ארבע מאות פעם ולהגיד, 'טוב, רק בקבר אני אנוח', אולי גם שם לא, גם את זה לא צריך להגיד. חסד של אמת, שגר ושכח, אתה צריך לעשות את זה כי אתה צריך לעשות את זה. וגם אם כולם לא עושים את זה, זה לא שייך אליך, כולם יעשו את זה.

[דברי הרב נווה: כילדים לא היינו חרוצים, כילד זה ילד, וילד שהוא רחוק מרוחניות ומכיבוד הורים הוא פרזיט ממש, אבל כשיצאנו לצבא נהיינו חרוצים כמו ההורים שלנו, ידענו איך לשטוף כלים ולסדר את הכל ולהיות זריזים בתוך הבית, מההורים שלנו, ראינו את זה לנגד עינינו. אז ההורים שלנו השקיעו בנו שמונה עשרה שנה והם לא מבינים שהם השקיעו בנו רק בדוגמא האישית שלהם. הראש הוא כל הזמן, מה אני יכולה לעשות, מה אני יכולה לעשות בשביל. ואמא שלי שתחיה, מעולם לא פצתה את הפה אפילו פעם אחת בקטרוג או משהו של 'אתם לא עוזרים לי' או משהו כזה, פשוט עשתה ובכיף. מי שעזר לה עזר לה ומי שלא, בכיף. ככה זה היה, אז לומדים ממנה, עד היום, עד היום אני יושב, אני רק לומד ממנה, בשתיקה שלה, ורק בשתיקה שלה ובעשייה שלה אתה לומד מה זה חריצות, וזה הראש].

אז תבינו לאן אנחנו צריכים להגיע, איפה הנפש שלנו צריכה להיות וצריך להחליף את זה, רק להחליף את זה, רק במידה הזאת של להפוך להיות במצב כזה של' אני נכנס עכשיו לבית להרים את כל הבית לבדי, כל הבית יהיה עלי; אני אגהץ, אני אעשה, אני ארים את האישה שלי, אני ארים את הילדים שלי, אני אשפץ את הבית, אני אעשה את הכל. אם מישהו יעזור לי, על הכיפאק אבל בראש אני בא לעשות את זה לבד. וזה ניסיון אישי לכל אדם וזה ניסיון לזוג. כמובן אם הזוג יפעל ככה זה דבר נהדר.

כל הזמן לחשוב השפעה -

כתוב "אדם לעמל יולד", הסיבה שאנשים לא משתנים זה בגלל שבראש התת מודע משדר משהו. אי אפשר שאדם ינוע בלא חזון, האדם נע תמיד עם חזון רק הוא לא יודע שיש לו חזון. לפעמים החזון הוא חזון מודע, שאדם אומר, 'יש לי חזון', ולפעמים התת מודע שלו מכתיב לו חזון והתת מודע מכתיב חזון של עצלות ומנוחה. זה התת מודע, הוא כל הזמן משדר: אתה צריך לחזור למנוחה כל הזמן ותשתדל כמה שפחות לזוז, כמה שפחות לזוז יותר טוב. לכן כשמבקשים מבן אדם משהו הוא מתחיל להתעצבן. אתה כמעט לא יכול לבקש מבן אדם משהו, אתה אומר לו, 'תביא לי צלחת, אבל לא הבאת סכו"ם אבל צריך להביא כוס', זהו, מתפוצץ עליך. למה? כי הוא לכתחילה, ברירת המחדל שלו זה אני צריך להיות במנוחה אל תבקש ממני דברים, משהו אחד, אם ייצא לי על הדרך אני אעשה את זה, שלושה דברים וזהו, לא מסוגל כי ברירת המחדל שלו זה עצלות ומנוחה. וזה ברירת המחדל של כולנו - עצלות ומנוחה.

זה טבעי לגוף פיזי, יש שלושה חוקים של ניוטון:

• החוק הראשון - זה חוק האינרציה, חוק המנוחה, לעולם הגוף ירצה להישאר באינרציה, בהתמד במנוחה, הוא לא רוצה לזוז.
• החוק השני - זה שצריך להפעיל כוח.
• החוק השלישי - זה שזה פעולה ותגובה אבל בראש ובראשונה הגוף רוצה באינרציה שלו, חוק ההתמד הוא לא לזוז, גוף פיזי לא רוצה לזוז, אבל יש נשמה בפנים, היא זקוקה לחירות שלה, אם היא לא תזוז מה יהיה איתה? הגוף יהיה הקבר שלה, זה מה שיהיה. אם כל היום אתה תהיה במנוחה, זהו, קברת את הנשמה, עשית גוף שהוא קבר פנסי שמנסי לנשמה וזהו היא קבורה שם בפנים ואתה לא נותן לה שום ביטוי. ואין לנשמה ברירה בעולם הזה, היא חייבת ביטוי והביטוי שלה הוא דרך הגוף, לכן "האדם לעמל יולד".

[דברי הרב נווה: אתם צריכים לראות איך הרב'ה שליט"א נע, הוא תמיד הולך מהר, הוא שומר על הדקות שלו ברמות שאתם לא מבינים, הוא חי על דקות, על דקה, על שישים שניות, הוא מחשב שישים שניות. פעם אחת הספרייה של הרב אשלג הייתה מאד מסודרת, ממש פרפקט, הוא יודע איפה כל דבר נמצא אבל הבן שלו הזיז לו ספר אז הוא חיפש אותו חמש דקות. אחרי שהוא מצא אותו הוא אמר, 'אם הוא היה יודע מה אני הייתי יכול לעשות בעולם בחמש דקות האלה הוא לא היה עושה את זה, הוא צריך לעשות תשובה על החמש דקות שחיפשתי את הספר. זה אנשים שמחשבים דקות, והיום יש מריחות של זמן מטורפות; אנשים חושבים 'איך אני מעביר את הזמן' בזמן שהם ספרו דקות, עד כדי כך, זה ממש הכל נורא מדויק. כשאנחנו מגיעים, התפילה צריכה להתחיל, אוי ואבוי לנו אם היא לא מתחילה בזמן, אתה ממש ישר מקבל את הזעם שלו, בעליות לספר תורה עומדים בתור שלושה, אחד אחרי השני, לא להטריח וככה הוא חי. יש לו זמנים פרפקט, הוא לא מאבד איוושה אחת. למה? להיות בזריזות, להיות בחריצות. כתוב "אברהם אבינו בא בימים"- שהוא בא עם הימים שלו ביד, עם מעשים מלאים הוא בא ביד, לא עם סלאגישנס, לא עם מריחות, ומה שהוא לא יכול לעשות לעצמו, הוא עוזר לזולת. אבל אתה רואה שכל החשיבה שלו זה השפעה, מה אני יכול לעשות בשביל הזולת, אתה רואה אותו עומד במרכז, מיליון שאלות, מיליון אנשים, מיליון צרכים, והוא עונה לכולם, וזה לא נגמר לו].

ברגע שאתה מוציא ומוציא ומוציא עזרה לציבור, אתה מרגיש את הציבור אז הקב"ה מעביר דרכך את כל היכולת לעזור לציבור. ברגע שאדם נהפך להיות צינור, השפע של מה שהוא מצנר עובר דרכו. סגולה לעשירות זה נתינה (ככה אומר הבעל שם טוב), זה ידוע, אדם צריך להיות בנתינה מתמדת כל הזמן ולא להיות מודאג משום דבר כי כמות השפע שיש פה היא 'אין סוף', מה נשאר לעשות? רק לתת, רק לתת.

אז זה הראש של הזוגיות - בזוגיות תחזרו הביתה, ממש, תהרגו את האדם הקודם וכל הזמן תחשבו השפעה ואם הגוף מעכב זה כמו אימון בחדר כושר, בהתחלה זה כואב ועושים מעט תנועות, אח"כ יום למחרת יותר, יום למחרת יותר, יום למחרת יותר, עד שאתם תחליפו אישיות. בזמן שאתה יושב ואתה מתלונן ואתה חושב על עצמך, אתה החורבן. אתה רוצה לדעת מי אשם? המתלונן אשם. ככה זה עובד. וכל פעם שמישהו התלונן או שהיה מרוכז בעצמו, נפל. אפילו 'שרה אמנו' שאמרה ל'אברהם אבינו' "ישפוט השם ביני ובינך", אמר לה, 'את רוצה שאני אשפוט בינך לבינו? את התיקים שלך אני פותח קודם'. וכאשר אברהם אבינו מהצד שלו בא ואמר, 'תשמע מה היא רוצה, שאני אגרש את הבן שלי', אומר לו, 'לך שמע בקולה', "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". כל מי שפתח את הפה באגואיזם, הקב"ה ירד עליו קודם. ולכאורה לאנשים היו דברים צודקים להגיד. 'אברהם אבינו' אמר לקב"ה: 'תראה, זה מביך מאד, אני והבן שלי הולכים בשוק, אנחנו נראים בדיוק אותו דבר, צריך להיות הבדל ושוני בינינו'. נו, מה אתה רוצה שאני אעשה? תראה שיש זקנה, שיש הבדל, אומר, 'אין בעיה, יתחיל ממך, אתה תיראה הזקן הראשון בעולם', ולכן הוא נקרא 'זקן בא בימים', למה? אתה דיברת, אתה תקבל את הזקנה. כל מי שפתח את הפה שלו על משהו והראה משהו, היבט אגואיסטי, הקב"ה אומר לו, 'אין בעיה זה יתחיל ממך'.

לכן אתם צריכים לבדוק את עצמכם בבית מאד מאד מאד. כל אדם אחראי לא לריב עם הבן זוג. אתה אחראי לזה. יש שניים, כולה שניים לא ארבע מאות, יש שניים, אתה יכול לא לריב, ואם אתה לא מסוגל להתאפק, אל תתחתן. ואם אתה כבר נשוי ואתה לא מסוגל לא לריב, לך לטיפול. לך לטיפול שיגרום לך לא להיות כ"כ אימפולסיבי. [דברי הרב נווה: אני לא צוחק, אתם לא מבינים, החורבן הזה לא מפסיק ואנשים התגרשו סתם. אני יושב בבתי דין. אתמול הביא אלי הרב בנימין שוקרון חוברת של גירושין שפסקו אותם סתם, ממש גירושין סתם, אבל אני יושב בבית דין ואני רואה את זה. אתה רואה פשוט זוג של אגואיסטים שצורח אחד על השני והילדים תקועים באמצע ויש הרבה מחויבויות ויש הרבה דברים, סתם. לו לא בא עליה ולה לא בא עליו. הם צריכים לדעת שיש לכל הדברים האלה תשלומים. אבל על מה? זה מעכב את כולנו, זה מעכב את הגאולה, זה מעכב את כולנו, רק להחליף ראש, להיות ברמה של השפעה ולא נצרך אל הבריות, זו החירות הכי גדולה. השעבוד הכי גדול זה להיות נצרך אל הבריות והשעבוד הכי גדול זה להיות נצרך לבן זוג שלך. למה שאני אצטרך אליו? אני לא צריך שום דבר לכן, כל אדם יכול להגיע למצב של פרישות אבל הוא לא עושה את זה כי הוא צריך להיות משפיע לבן זוג שלו.

הסיבה שאני עושה שיעורים על זוגיות זה בגלל שיש על זה קטרוג גדול בשמיים, אני מנסה לעמוד מול הדבר הזה ולתקן את זה. הגענו ל- 63% גירושין, זה מטורף לגמרי. זה מטורף, מתגרשים על כלום ואנשים גם מתגרשים תוך זמן מאד קצר. לא מסתדרים, צ'ילבה, יאללה בוא נתגרש, ולא קולטים מה הם עושים. ויש מעוכבי נישואין, אנשים שהם כ"כ טובים, יש פה מלאכים ומלאכיות ממש שצריכים להתחתן ואנשים לא יודעים בכלל את הפוטנציאל שלהם. יש נשים שאני לא יודע איך הגברים לא רואים אותן, למה? כי יש להם איזה אפקט הוליוודי בראש אז הוא מסתכל וזה לא מתאים לו לאפקט ההוליוודי שלו. וצריך להעמיק, כל אדם שמגיע לשידוך, שיעצום את העיניים וישמע את הבן זוג ויגיד, 'אם אני הייתי עיוור אם הייתי מתחתן איתו'. אבל יש פה דברים, אתם לא מבינים מה יש פה, הנכסים הכי גדולים של עם ישראל יש פה, וזה כ"כ חבל. אני כ"כ שמח בכל שידוך שיוצא מפה, זו שמחה כ"כ גדולה שעד שזה נעשה יוצאת הנשמה אבל מהרגע שזה נעשה צריך להחזיק את זה. אז זה יהיה רק בראש הזה. לכן אני לא רוצה לעשות היום שיעור יותר מדי מורכב, זה השיעור].

פשוט תשנו את כל עניין הקבלה ותהפכו לעניין של משפיע, ולתת; לתת לבית, לתת לילדים, כל הזמן להיות במגמה של מה אני יכול לתת וזה יכול להיות מחיוך, חיבוק, תמיכה, מילים טובות, כסף, whatever, מה שזה לא יהיה, מה שצריך.

רק לעשות, להיות גיבורים, רק לעשות, just do it בלי יותר מדי 'אבל איך, אבל מה, אולי תעשה לנו סדנאות של איך לקום בבוקר..', לא צריך, פשוט just do it, זה שאתה לא מסוגל לעשות את זה זה אומר שאתה מדומיין, אתה נאבק בדמיונות שלך, פשוט תעשה את זה, תקום לעשות, אח"כ עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם וזהו.  

[דברי הרב נווה: עפ"י הרש"ש, ב'ספירת העומר' אנחנו לא אומרים כוונות וזה מאד קשה למקובלים לעשות עליות בלי כוונות, אתה צריך כוונה, אתה צריך שמות כדי לעשות עליות, אז אני אגלה לכם שאפשר לעשות עליות דרך מעשים. אתה אומר, 'איך חמישים יום אני לא אעלה לשמיים?' אי אפשר, זה מוות לא להרגיש את השמיים אבל יש עליות דרך מעשה ועליות דרך מעשה הן יותר גדולות מאשר שאתה עושה אותם דרך 'שם'. בתפילה אתה יכול להזכיר 'שם' אם אתה יודע את המשמעות שלו ואתה עולה מיד, התודעה מיד יוצאת החוצה והיא פוגשת את מה שהיא פוגשת.

בימים האלה של הספירה אפשר לעשות מעשים ודרך המעשים האלה לקבל רוח הקודש תוך כדי המעשה עצמו. אז הרבה פעמים אתה עוסק בחסד ואתה לא רוצה להפסיק אותו כי אתה בעליה. אז קודם שואלים אותך, 'איך באת לפה? מה אתה עושה פה?' עד שאתה אומר את ה'שם', 'אני באתי בזכות שהתגלה לי השם הזה', אם התגלה זהו, זה כמו שמישהו נתן לך הרשאה. אבל עכשיו בספירת העומר אסור להשתמש בשמות, זה ניסיון, עכשיו צריך לעשות מעשים טהורים מאד מאד, ונותנים את זה לכולם, זו הרשאה לכולם לא רק למקובלים, תעלה דרך המעשה. זה הצ'אנס וזה פלא גדול מכיוון שעכשיו כולם שווים, ביום חול לא כולם שווים, מקובל שיודע כוונות וייחודים, עושה אותם, אדם שהוא עם הארץ, מסכן לא יודע אבל עכשיו ב'ספירת העומר' הקב"ה עשה את כולנו שווים. אין כוונות וייחודים, אני לא מרשה לכם להשתמש בזה, לא מכוונים בזה ב'ספירת העומר'. מה? מעשים. יש לכם חמישים יום, תעשו, ודרך המעשה, תוך כדי זה שאתה עושה חסד אתה יכול לקבל עליות אדירות וכל עוד אתה עסוק במעשה החסד, אתה בעליה, לא יגידו לך לרדת. בתפילה רגילה הזכרת שם, זה עבור ברכה מסוימת, זהו, אמרת את השם, רד, הבנו. קח את מה שאתה צריך, את האור, לך. תוך כדי מעשה לא אומרים לך לרדת, כל עוד אתה עוסק במעשה אתה מוגן. וזה כולנו יכולים. למעשה אתה יכול לקבל עלייה. רק כדי לשדל על פני חמישים יום את האנשים שיעשו, זה פשוט רק לעשות, just do it].

ההבדל בין אמת לדמיון -

וזה ההבדל בין אמת לבין דמיון, לעשות לא לעשות זה ההבדל בין אמת לבין דמיון. אדם שאומר, 'אין לי כוח, אני לא קם, קשה לי לזוז מהמקום', ביודעין הוא מדומיין. לא שהוא צריך לעשות קורס בקימה מהמיטה או קורס מלצאת מהעצלות שלו, הוא פשוט מדומיין. וכשיוצאים החוצה אז אתה מבין את זה, אדם שעשה יציאה חוץ גופית מיד מבין, למה אלה שנמצאים בתוך הגוף לא עושים את זה? אתה קולט שזה רק מה שמפריע להם, אנשים מדומיינים. הדמיונות באים על ידי זה שהם רוצים נשים אחרות, הם רוצים פרנסה אחרת, הם רוצים מעמד אחר, 'טלית שאינה שלו'. אתה רוצה טלית שאינה שלך, אתה תהיה אדם אחר ואז מישהו מבחוץ יכריז, 'אתה יודע, צריך לתת לך טלית יותר גדולה, גדלת, אני אחליף לך את הטלית', אבל לא שאתה צימוק ואתה מבקש טלית של מקובל.

"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך", הכי פשוט, ובפשטות - צריך פשוט לעשות. [דברי הרב נווה: אני מוכרח לומר, אני חי במושב סופר חילוני אבל האנשים שם כ"כ אנשי שטח, שאין, בלי שהם יזוזו הכל מת, אתה חייב לזוז, זה צמחים, זה אפילו לא בעל חי שבא לך יותר חזק, היום הוא חולה מחר הוא יבריא. פה, וירוס אחד שפוגע לך בכל הגידולים, הלך הכל. ב- 03:00 הם חייבים להיות על הרגליים לפני עלות השחר, כשצריך לחרוש חורשים, מה שכן, הם מאד פה, הם מאד אמיתיים, הם מאד אנשי שטח, הם מאד כאן. אומר לך 'בשעה 05:00 אני אפגוש אותך', ב- 05:00 הוא פוגש אותך, אומר לך 'אני אביא לך 300 שקל', מביא לך 300 שקל, אומר לך מילה, גמרנו, כי הוא מורגל לעשות, הוא מורגל בעשייה, הוא לגמרי פה, הוא לא יכול להתעסק עם דמיונות, הוא לא מרשה לעצמו להתעסק עם דמיונות. אז תחשבו, שנים חקלאי, עשרות שנים חקלאי, אין, אתה עובד ב- ground zero, אתה לגמרי פה, אתה חי פה, ואתה רואה אותם בזריזות כזאת.

ביקשתי ממישהו ארגז של לימונים וארגז של תפוחים שאני חייב לקחת אותם. הוא אומר לי, 'אין בעיה, מחר בשעה 15:00 יהיה אצלך'. טוב, הייתי בטוח שאדם אומר לך, אז שיבוא מתי שיבוא, לפעמים באים בשמונה בערב.. ב-  15:00 הוא היה אצלי. אני אמרתי לו, 'אני שכחתי את זה, איך אתה זכרת את זה?' הוא אומר לי, 'ככה אנחנו עובדים, לפי זמנים, אם אני לא אלך ואני לא אקטוף ואני לא אביא לך את זה, זה לא יהיה אצלך בשעה 15:00. אני חושב מתי בבוקר אני אקטוף כדי שזה יהיה אצלך ב- 15:00 בבית. אני צריך להפעיל הרבה אנשים, אני צריך לתאם את זה עם הבית האריזה, זה תהליך, זה לא עכשיו לך תקטוף ותבוא'. אז הם לא עצלנים, כאילו, הפקודה מיד עוברת למעשה. ואתה רואה אפס דמיונות, בגלל זה קשה להם להיות רוחניים, זה מהצד השני, כשאתה אומר לו להיות רוחני זה כאילו אתה אומר לו להיות מדומיין, אז קשה לו, כאילו, הוא צריך משהו מעשי, 'מה אני צריך לעשות? אתה מדבר איתי 'אור אין סוף', מלאכים, אני לא פה, אין לי את זה, תכלס, מה צריך לעשות?' אז הכי טוב, הם טובים בחסד, בלעשות דברים, אתה תגיד לו לאמץ מישהו, וואו, בשנייה אחת הוא יעטוף אותך בכל העולם. אז הם אנשי מעשה. אז אולי צריך לצאת קצת לשטח ככה לקטוף עגבניות כדי להבין מה זה להיות פה ב- ground zero.

אותו דבר גם ילדים, גם תינוקות. מי שמגדל תינוק, אתה לא יכול להיות מדומיין, זה תינוק, זהו, גמרנו, הוא עכשיו צריך דברים, הוא חייב תחזוק עכשיו, אין לו יותר מדי זמן].

תשובה לשאלה מהקהל- כשאתה מצפה שהמעשה שלך ישפיע, זה נקרא 'עיון תפילה'. ברגע שאתה מצפה שהמעשה שלך ישפיע, זה לא יעבוד, אתה צריך לעשות וזה יקרה. וזה יכול גם לא לקרות אבל זה לא משנה. אם אני נמצא בנתינה אני מאושר, אני בחירות, זה מה שאני צריך לעשות, זה לא תלוי בכלל בבן זוג. יכולה להיות ערימה של פרזיטים סביבי שינצלו את הנתינה שלי, זה עניין שלהם לא שלי.

השמש מאירה לכולם -

'אברהם אבינו' היה בכל העולם כולו כולל בסדום, ואם סדום היו סדום אז סדום בסוף הוחרב אבל אברהם אבינו היה אברהם אבינו. השמש יוצאת בבוקר ומאירה לכולם, היא מאירה לפוטין והיא מאירה לאיראן והיא מאירה לדאעש והיא מאירה לצדיקים שנמצאים בהר הבית. היא לא עושה הבחנות. אז אתה יכול להגיד לה, 'רגע, שמש, את לא פיירית, מה, את לא רואה שיש כאן אנשים שהם...', היא השמש, היא מאושרת מזה שהיא השמש. אנחנו צריכים להיות שמשות, כולנו, פשוט לצאת ולהאיר.

יהיו אנשים שיהיו פרזיטים, הם יצטרכו לתת את הדין אבל על פי רוב הקב"ה יודע, מי שהוא אמיתי לגמרי, האמת חודרת. כתוב "פתחו לי פתחו של מחט", לא כתוב 'פתחו לי פתחו של מחט ואפתח לך פתחו של אולם', לא מצאנו מדרש כזה, אלה תוספות שבאו אח"כ, אלא למה כתוב דווקא "פתחו לי פתחו של מחט"? הרי אפשר היה להגיד כל דבר קטן, היה אפשר להגיד, 'פתחו לי פתחו של פירור', 'פתחו לי פתחה של נמלה', 'למה כתוב "פתחו של מחט"? של לעשות, מחט זה חודר, שמשהו חודר, זה חודר, זה נכנס עמוק, תעשו דבר עמוק, תעשו דבר עמוק שנכנס עמוק פנימה ואז ברגע שאדם יעשה משהו עמוק אין מצב שזה לא משפיע, לא עכשיו, זה ישפיע אח"כ.

[דברי הרב נווה: לכאורה אם אני מסתכל על הילדות שלי, אני אומר, 18 שנים אמא שלי הייתה יכולה להגיד,' אני כל הזמן נתתי, אני כל הזמן הייתי בשפע, הילדים שלי לא עזרו לי'. אבל אחרי הצבא פתאום נפתחנו לדבר הזה והתנהלנו בדיוק כמוה, כולנו יצאנו משפיעים. עכשיו, היא לא שמה לב לזה, היא לא יודעת אם השפענו לא השפענו, אני אח"כ באתי והודתי לה: אמא, 18 שנה לא עשינו כלום, גידלת אותנו כמו נסיכים, 'אל תעשה כלום, זה בסדר, תהיה נסיך', ואח"כ יצאנו בהשפעה. ואמרתי לה, 'מאיפה אני יודע את כל ההשפעה? זה רק ממך'. היא הסתכלה עלי כאילו, אוקיי. היא לא קלטה, היא לא עשתה את זה בשביל.. היא לא עשתה תנועות בשביל שנסתכל, היא הייתה היא. אנחנו למדנו כי לא ראינו משהו אחר, לא ראיתי דוגמא אחרת, לא ראיתי דוגמא של אמא עצלה, לא ראיתי דוגמא של אבא עצלן, הפוך. אז זה הראש, זה אנשים חרוצים, זה בעלי מוסר עבודה כ"כ גבוה אבל זה עניין של נתינה והשפעה, והם בעניין של השפעה ונתינה לכולם, לכולם, כל מי שצריך הם יעזרו. ולא עושים למי, וגם לא עושים כדי שיראו, הם אפילו לא עשו את זה לחינוך הילדים, הם היו כאלה. ואנחנו גדלנו שראינו אותם ככה, לא ראינו משהו אחר, אז לא יכולנו לצאת משהו אחר].  

אז ככה צריך לעשות בזוגיות שנייה ושלישית. זה מאד כואב שלפעמים בני זוג בזוגיות השנייה והשלישית באים להתרפק, או באים להזדקן ביחד ולנצל כמעט את הבן זוג השני. אז מי שעדיין לא התחתן בזוגיות שנייה, כאילו לבדוק אותה ולהגיד לו 'תשמע, תעזור לי, לטובתך, גם אני בזוגיות שנייה וגם אני זקוקה לעזרה'. ולראות איך עוזרים אחד לשני ביחד, לפחות לא להיות אגואיסט וליפול על.. בטח לא ליפול על. יש כאלה שבאים ונופלים על הצד השני. ברור שבעולם מתוקן כולם צריכים לעבוד, ברור, אבל אם לא, וזה קורה, לפעמים חס ושלום יכול להיות מצב שהבן זוג נהפך להיות סיעודי, הוא פשוט נופל לך, אירוע מוחי בגיל ארבעים, אירוע לב, זה לא משנה, מרימים את זה, נרים את זה. לא להיבהל מזה שפתאום מישהו נהיה סלאגיש, ומקבלים כוחות אדירים, פשוט מקבלים כוחות אדירים.

[דברי הרב נווה: אני עד היום מנסה לחשוב איך היא גידלה כ"כ הרבה ילדים בבית כ"כ קטן והספיקה הכל. איך היא הספיקה את כל הדברים האלה? היום אנחנו עובדים ממש מהבוקר עד הערב וכל הזמן איזה ילד בא, עושה לך אי סדר, עד שאתה מכין את זה ועד שאתה מכין את זה, כאילו, אין לנו ברכה בזמן, ואילו אצלם, הייתה קמה בשלוש לפנות בוקר, זורקת את הבית לאוויר, מורידה אותו מסודר בחמש, עם ארוחת הצהריים, הכל היה, לא היה משהו שלא היה. אבל אתה רואה, ככה אמר 'שלמה המלך', כשאדם חרוץ זה יביא לעשירות ויביא להספק של כל הדברים שהוא רוצה להספיק ואדם עצלן, דבר הכי קטן יימשך לו לנצח.

זה לא קשור כרגע לעניין של סתם לזוז אלא אני מדבר כרגע על השפעה. להיות בהשפעה ולהיות בעשייה זה באמת תענוג, זה באמת באמת תענוג. אתה חוזר אחרי יום, אתה גמור אבל אתה מאד מסופק, אתה אומר, 'לא יכולתי לעשות יותר מזה היום?' לא יכולתי לעשות יותר מזה היום. 'איפה אני אדחוף עוד אנשים, איפה אני אדבר עם עוד אנשים, מה אני עוד יכול לעשות?' וזה סיפוק אדיר. למחרת אתה קם עם כוחות כמו של אריה ועם ידע לא יודע כמו מה, זה כל הזמן עוד, "יהיב חכמתא לחכימים", לכאורה היה צריך להיות כתוב 'יהיב חכמתא לטפשים', הקב"ה נותן, כל המוסיף מוסיפין לו, רק לשנות את הראש. מזוגיות שנייה להיזהר. תבחנו את זה ותבדקו את זה.

זוגיות לא בכל מחיר. לצערי הרבה מתפשרים ואח"כ זה סרט נוראי, לא להתפשר, אנחנו לא מתפשרים על הקב"ה, הוא מאד יצירתי להביא לנו את מה ששלנו, לא להתפשר על הקב"ה, לא להתפשר לא בזוגיות ראשונה ולא בזוגיות שנייה. גם אם מישהו מעוכב זיווג, לא לקחת את הראשון שבא, זה להתפשר על הקב"ה, להגיד, 'חיכיתי עד עכשיו, אתה תביא לי את הבן זוג שלי'. אף פעם לא להתפשר, יהודי לא מתפשר.