זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"סוד האינטימיות הרוחנית בזוגיות" - חלק א'

הקדמה -

צריך בשביל השיעור הזה טיפה ראש, לא נורא, אבל צריך לעשות עבודת בירורים טובה כדי להגיע לנקודה שאנחנו רוצים להגיע אליה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים תחת כמה כללים. ברגע שאדם ידע שהוא נמצא תחת כמה כללים, זה יקל עליו מאד להבין את המקום שבו הוא נמצא.

הכלל הראשון זה שהקב"ה טוב ומיטיב והוא ברא את עולמו כדי להיטיב לנבראיו ובטח לא להרע להם. כל הזמן צריך להבין את זה.

דבר שני – "הוא אחד ושמו אחד" והוא פועל את כל הפעולות שלו למען אחדות והוא עשה עושה ויעשה לכל הנבראים כולם ולכן יש אלמנט בחכמת הקבלה של העדר בחירה, זה אלמנט גבוה, זה לא אלמנט למטה.

הבעש"ט חילק את זה לשניים, הוא אומר: יש לכתחילה ויש בדיעבד. אומר: לכתחילה, אדם מרגיש שיש לו בחירה אבל בדיעבד כשהדברים כבר התרחשו הוא צריך לייחס את זה לבורא ולא להגיד "כוחי ועוצם ידי", לאו דווקא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" אלא כאילו' אני עשיתי אירוע והבורא לא ידע את זה.

סוגיית הבחירה -

סוגיית הבחירה היא מאד עמוקה, מאד מאד עמוקה, אבל בגדול, כדי ליישב אותה אנחנו מחלקים אותה לשניים:

1). למעלה, למעלה, למעלה – "הקב"ה עשה עושה ויעשה לכל הנבראים ולכל המעשים כולם", לכן כתוב: "עשה עושה ויעשה", לא כתוב ברא בורא ויברא או יצר יוצר וייצור, אלא עשה, שהוא עושה בעולם העשייה, ממש בעולם העשייה, הפעולות שהם שלו, אבל בתחושה של האדם יש הסתרה אז הוא מרגיש כאילו הוא עושה ולכן יש לו את הבחירה. (תיכף תבינו למה הכוונה כי זה רלוונטי לשיעור שלנו).

2). דבר נוסף, הקב"ה מבקש מן האדם עבודה אישית, הוא לא ביקש מאתנו לחנך בני אדם אחרים, אנחנו לא משה רבינו, אפילו 'החתם סופר' פחד לקום ולעמוד ולדרוש בפני הציבור, הוא אמר: 'מי אני שאני אלמד את הציבור'. בליקוטי מוהר"ן הוא כותב שהפחד הכי גדול שצריך להיות מעם ישראל זה מנהיג שלא יודע להנהיג את עצמו, קודם כל שינהיג את עצמו אח"כ שינהיג את העם. כפי שאנחנו רואים מה שמתרחש היום ולאו דווקא בפוליטיקה ולאו דווקא אדם חילוני או לא רוחני, גם אדם שהוא רב'ה אז הוא אומר: זה רב שהוא לא מנהיג את עצמו בכלל, לא קם בבוקר לתפילה, לא מברך, מזלזל בדברים, עצל מכל כך הרבה דברים, הוא לא יודע להנהיג את עצמו, הוא רוצה כבר להיות רב של אנשים אחרים.

אז הוא לא נתן לנו את היכולת לחנך אנשים אחרים אלא שאדם צריך להביא את עצמו לתיקון. מצד שני הוא נתן לנו חיי חברה ובחברה נדמה שאנחנו תוקפים אחד את השני ונדמה שיש אנשים שהם יותר אגרסיביים ואנשים שהם פחות אגרסיביים ומכיוון שזה ככה אז נראה שיש לנו לגיטימציה להאשים אנשים שפוגעים בנו כי הם בעצמם אגרסיביים ונסביר למה הכוונה.

מכיוון שאנחנו דנים בזוגיות, יש נטייה שכאשר הבן זוג עושה לנו משהו – להאשים אותו ולזרוק עליו הרבה דברים, ואנחנו צריכים להבין שזוגיות זה בכלל לא עבודה של חינוך הבן זוג, צריך לשחרר את הבן זוג, זו לא עבודה מול הבן זוג, ומה שאפילו כתוב בעניינים של בינו לבינה בגברים, בנשים זה עניין של להורות הלכה אבל אין באף מקום עניין של חינוך האישה, אין כזה דבר, זה גם בלתי אפשרי וזה ברור מעצם העובדה שהקב"ה עשה את זה היום שזה יהיה בלתי אפשרי, זה על אחת כמה וכמה ולאו דווקא בגלל שחוצפה יסגה, לא להאשים את עולם המוסר, אלא מכיוון שהקב"ה עשה עושה ויעשה את כל המעשים כולם אז הוא אומר לך 'אל תחנך אנשים אחרים', אתה מחונך? אז אין לך יכולת לחנך אנשים אחרים, כשאתה תהיה מושלם 'קשוט עצמך, אחר קשוט אחרים'.

ילדים זה משהו אחר אבל גם איתם - עיקר התפקיד של החינוך הוא דוגמא אישית; ילד לא שומע מה אתה אומר לו, הוא רואה מה אתה עושה. הורים שמעשנים סיגריה ואומרים לילד 'אל תעשן'? זה לא יעזור, הילד יגדל לעשן. אז אותו דבר, זה לא יעזור, הוא רואה מה שאתה עושה, הוא רואה אותך בבית, הוא מרגיש את אבא ואתה מהווה דוגמא וזה לא משנה איזה תורות אתה תגיד לו וכמה אתה יודע ואיזה דרשות אתה תיתן לו ואיזה דברי תורה אתה תגיד לו על השולחן - הוא רואה מה אתה. אם אתה משקר, למשל מישהו מתקשר ושואל אם אפשר לקבל את אבא ואתה אומר לאמא: 'תגידי לו שאני לא בבית', אז הוא קלט אותך על שקר. אח"כ תגיד לו 'אל תשקר לי כשאתה הולך לחברים?' גמרנו, אין. אם הילד יראה דאבל סטנדרט בבית, הלך החינוך.

ילד רואה דוגמא אישית, הוא יקבל יראה מדוגמא אישית, הוא יכול לבעוט בזה, הוא יכול למרוד בזה אבל הוא לעולם לא יגיד 'אבא שלי שקרן', הוא תמיד יעריך את ההורה כי ההורה היה מנטש. אבל ברגע שההורה לא מנטש אז אין, לא יעזור. ולכן גם חשוב שתהיה הרבה נוכחות בתוך הבית כי בנוכחות הילד קולט את ה- vibe, מכלום, הוא פשוט רואה מה אתה ומה שאתה, אל תדאג, אם אתה פשוט תשאל את עצמך 'האם אני מחנך את הילד שלי?', 'אני לא זוכר שאני מדבר אתו כ"כ הרבה', 'אני לא עובר אתו על ספרי מוסר וחינוך...' אתה רק תשאל את עצמך 'מה אתה', הילד רואה את זה, מה שאתה הילד רואה. וכולנו יודעים את זה; היו לנו הורים, כמה הם צעקו עלינו מוסר וכמה אנחנו קיבלנו מהם? זה אותו דבר, תשליכו את זה על עצמכם.

לא מחנכים ולא מאשימים את העולם החיצוני -

אז יש כלל כללי שנגיד אותו וניקח אותו לזוגיות כי בזוגיות זה הכי כואב;

הכלל הכללי הוא שלעולם לא מחנכים את העולם החיצוני, וגם לעולם לא מאשימים אותו. שוב, ניקח משפטים כמו "הפוסל במומו פוסל", ו"קשוט עצמך אחר קשוט אחרים", צריך להתבונן בזה, זה לא סתם משפט בפרקי אבות, זה תורה, זה תורה שלימה שצריך להבין אותה. אתה אומר: 'אבל מה זאת אומרת, אשתי עושה שטויות, היא לא מתנהגת כמו שצריך', תבדוק אם אתה לא פוסל במומך ותבדוק האם באותו תחום אתה בסדר לגמרי (ותיכף אנחנו נראה את זה).

עכשיו, ברור שהקב"ה לא ישים אותנו פה כמחנכים, זה גם לא יכול להיות, נתחיל לחנך את כל העולם? גם על סמך מה? האם יש בי תורת אמת כ"כ אבסולוטית ונקיה ומבוררת שאני יכול לחנך אנשים? אני יודע לחלוטין שאני עוד לא מתוקן אז איך אני אדע שאני רואה מישהו שעושה משהו לא בסדר? איך אני אדע? ולא מדובר על דברים גסים כמו 'ראיתי בן אדם גונב בסופר' או שקר או אלימות, אנחנו לא מדברים על דברים כאלה, אלא בבית, הערה פה, הערה שם, שזה פוגע.

ועוד דבר ששייך לְכלל זה - תבדוק את תחום השליטה שלך, ז"א איפה הרשות של השליטה שלך. אדם יכול להיות מלך רק על עצמו, כתוב: "אני קהלת מלך ישראל אשר מלך בירושלים וכו' קהלת בן דוד". אמרו: למה אתה כותב את כל התארים האלה? אנחנו יודעים שאתה שלמה המלך, למה לא אמרת אני שלמה וזהו. "אני קהלת בן דוד אשר מלך בירושלים..." למה אתה מספר את כל זה? אז הוא אומר: 'בהתחלה רציתי למלוך על כל העולם, שכל העולם יקבל את החכמה שלי וראיתי שהעולם מעריך את החכמה, מוקיר את החכמה, מוקיר אותי ולא עושה עם זה כלום, אז אמרתי לעצמי' אני אמלוך בארץ ישראל, זה העם שלי. באתי, ניסיתי להנחיל את החכמה שלי לעם ישראל, גם הם לא קיבלו; שומעים מוקירים, מעריכים, כן כבוד הרב, כן המלך אבל לא עושים שום דבר. אז אמרתי' טוב, אז אני אמלוך על עיר דוד, זה ירושלים, זה העיר של אבא אז שם אנחנו יותר מוכרים. אותו דבר היה גם שם. אח"כ הוא אמר: אז אני אמלוך על המשפחה שלי, לא הלך, אני אמלוך על אשתי, לא הלך'. כתוב שהוא מלך בסוף על מקלו, הכוונה על עצמו.

גם 'רבי נחמן מברסלב' אומר 'בהתחלה ניסיתי לשנות את כל העולם, אח"כ את הארץ, אח"כ את העיר, בסוף הבנתי שאני צריך להישאר עם עצמי'. וזה ברור, כי אף אחד לא יבוא אליך בטענות 'למה לא חינכת את ההוא? למה לא חינכת את ההוא?' גם אין לנו ציווי כזה. יש ציווי לאדם לתקן את עצמו, זה כן, זה בוודאי, אז זה מה שמחזיר אותנו שכל העבודה היא בדָלת אמותיי בלבד, ומתוך כך שאני אתקן את עצמי ואני אהיה מתוקן ודמות, יראו את זה.

שאלו את אשתו של 'הרב אלישיב': איך את נותנת כ"כ כבוד וייקר לבעלך? כאילו' איפה קיבלת חינוך כ"כ יפה? זה בגלל שאבא שלך היה רב' אריה לוין? אז היא אומרת: לא, זה לא קשור לזה, אני אישה ואישה יכולה להתעצבן על בעלה ובאמת בתחילת הנישואין לא הבנתי למה הוא כמעט לא מדבר אתי ורטנתי לפני אבא שלי ואבא שלי אמר לי: 'תעזבי אותו, הוא תלמיד חכם שתורתו אומנותו, הוא פועל, יש דברים גדולים מאד בשמיים, תני לו לעשות, אני אבוא אלייך כל יום, אני אדבר אתך'. אז היא אומרת: כאישה יצאו ממני דברים של אישה אבל אח"כ ראיתי כמה שהוא צדיק, מה יש לי להגיד לו אם הוא כזה צדיק? אני מכבדת אותו, יש לו אישיות. היא אמרה 'הייתי יראה ממנו אז לא היה לי מה להגיד'.

אז זאת נקודה גדולה מאד שצריך להבין אותה, בסופו של דבר התורה אומרת לאדם: 'תמלוך על המקל שלך, הממלכה שלך זה אתה בעצמך, רק אתה מרגיש את עצמך'. כתוב "יודע איש בנפשיה" ולעומת זאת כתוב ש"אין אדם יודע מה בלבו של חברו", אז בואו נעשה 'שקלא וטריא' מכל הנתונים האלה, זה אומר – תעבוד על עצמך, תעזוב אנשים אחרים, מה אתה יודע מה עובר עליהם? גם אם זה הבן זוג שלך – אתה לא רשאי להעיר. זה עוד בן אדם שאתה עשוי לקחת לו את החירות ויותר מזה, זה יותר מזה, פעם בקונסרבטוריון בבאר שבע הביאו כאורח כבוד את המנצח זובין מהטה, אז הייתה שאלה – בשביל מה צריך מנצח? זה נראה שהוא עושה ככה עם הידיים... בשביל מה צריך מנצח? אז הוא אומר שהעבודה של המנצח היא העבודה הכי הכי קשה ושהתפקיד שלו הוא לא לקחת מהמנגן את האישיות שלו אלא ללמוד את האישיות שלו ולתת לו אותה, בשעת התזמורת לתת לו את האישיות שלו. למה? לפעמים יש מנצחים שכאילו מנסים להוציא מהמנגן משהו אחר וזה לא טבעי לו, הוא מתחיל לנגן לא טבעי אז הוא מזייף, והוא אומר: 'המנצח צריך להכיר את כל הנגנים ואם הוא צריך להכיר את כל הנגנים הוא גם צריך לראות מה טוב להם, מה הדבר שהוא טבעי לו לעשות ולמשוך לו ניגון או לקצר לו ניגון בהתאם לטבע שלו. זה דבר גדול, זה "חנוך לנער עפ"י דרכו".

לפעמים קורה שאתה מתנהג לבן אדם, אתה מלחיץ אותו ואתה גורם לו להתנהג באופן לא טבעי, אתה לוקח לו את החירות שלו, מרוב שאתה מעיר לו ומרוב שאתה מלחיץ לו את הנשמה, הוא כבר מתחיל להיות לא טבעי. ולא עושים את זה, לא לוקחים לאדם את הטבעיות שלו, תן לאדם להיות טבעי. הוא כבר יתקן את עצמו, זה לאט לאט, אנחנו יודעים מתי אנחנו בסדר ומתי אנחנו לא בסדר.

מה לעשות כשמעירים לך -

עכשיו נגיע לזה שאנחנו כביכול אלה שמקבלים את ההערות. עד עכשיו דיברנו על המעירים ונקווה שזה יסתום את הגולל לא להעיר, אין לך שום זכות, אין לך שום זכות להיות בין המעירים אבל בוא נראה מה יקרה אם מעירים לך, מה צריך לעשות כשאותך תוקפים. אז הנטייה של האנשים זה להתגונן ולהאשים; כן, 'אתה פוגע בי', אתה עושה לי', אתה דורס אותי', אתה מקטין אותי', זה טבעי, לכולם, לכולם יש את זה, זה לא אופייני לבן אדם כזה או לבן אדם אחר אבל בוא נראה ונשתמש בכללים שהבורא נתן.

לפי הכללים שהבורא נתן אנחנו צריכים לחשוב על זה בצורה טיפה אחרת. אנחנו הרי יודעים ש'אין עוד מלבדו', וכל העולמות הם מלבושים של הבורא כי אין נברא שהוא נברא אלחוטי, אין כזה דבר שהבורא עשה נברא ועזב אותו, אין כזה דבר אלא זה הלבשות. יש הלבשה ב'עולם קדמון', אח"כ הלבשה נוספת ב'עולם האצילות', הלבשה נוספת ב'עולם הבריאה', עד שזה משתלשל ב'עולם העשייה' וזה מלבוש אבל זה הכל מלבושים של הבורא. הוא למעשה הדמות בעלת האינספור פרצופים, הכל כאן זה תנועות שלו וזה הכל כאן מלבושים שלו, אין כאן משהו שזה לא מלבוש שלו, זה הוא זז פה. אם הייתה לנו יכולת בכל זאת להסתכל על הכל כאיזשהו סוג של סופר אורגניזם ענק היינו רואים אותו והיינו רואים שהכל אחד כי הטבע מתנהג באחדות. יש כאן אחדות והטבע משמר את עצמו יפה מאד ומאזן את עצמו יפה מאד; כוחות החושך והאור, הטוב והרע מאזנים את עצמם כל הזמן. אז מי שיודע, צדיקים שיש להם רוח הקודש ומסתכלים, רואים את כל היקום כישות אחת, כאורגניזם אחד, כסופר אורגניזם אחד.

[דברי הרב נווה: עכשיו אני רוצה להנחיל לכם את זה, אתם שמעתם את זה ממני בכמה שיעורים], מאד חשוב לשייך כל דבר אל הבורא, שאם הבורא מעיר לך דרך משהו הוא מעיר לך דרך מלבוש והוא מדבר אתך, אז נניח הבן זוג (אנחנו נמצאים כרגע בזוגיות), מעיר לך ומאד מאד לא נעים לך מה שהוא מעיר וזה מאד פוגע, איך עושים עכשיו את שלבי ניתוח המערכת, שלבי ניתוח המצב, מה עושים עם זה עכשיו? אז רוב האנשים אומרים 'בוא נלך ליעוץ זוגי', 'בוא נדבר אתו', לפעמים זה בלתי אפשרי, הוא מתוכנת לגמרי להרע, הוא פוגע וזהו הוא לא יודע בכלל לעצור את עצמו, הוא אפילו לא מודע לעצמו.

משהו אחר זה להגיד: 'טוב, אני אקבל את הייסורים ואני אגיד שזה מאת הבורא', אבל לפעמים הוא אומר דברים שהם לא מציאותיים והם לא נכונים, נראה שזה דמיוני לגמרי והוא מאשים אותך בהאשמות שווא שאתה אומר: 'רגע, מילא לקבל האשמה שהיא הגיונית, נניח הוא אומר לי שאני עקשן ואני יכול להגיד: 'טוב, אולי באמת אני עקשן' אבל הרבה פעמים זה עם המון תוספת של דמיונות; 'אתה שונא אותי, אתה לא אוהב אותי, אתה עושה נגדי', וזה דמיונות, רגע שנייה אחת, אתה אומר: 'זה לא, את זה אני לא עושה'. וזה מדומיין לגמרי ואתה אומר 'נו, עכשיו מאשימים אותי בדברים סתם, הוא מדומיין והוא זורק עלי את כל ההאשמות האלה, מה אני אמור לעשות עם זה? את זה אני אמור לקבל מאת השם? השם מדומיין? למה השם זורק לי את זה? אבל בכל זאת זה פוגע.

אז מה עושים?

אז נגיד מה הבורא עשה. הרמח"ל כותב במאמר הקיווי שכשהקב"ה ברא את השכינה שזה הכל, כל היקום שזה לא הוא, הוא ברא אותה לא מושלמת והיא אמורה להשלים את עצמה, היא אמורה לעשות תהליך שהיא תשלים את עצמה. בקבלה קוראים לזה מצב הא', מצב הב', מצב הג';

מצב הא' - זה היציאה מן האין סוף.

מצב הב' - זה המצב הלא מושלם שצריך תיקון.

מצב הג' - נקרא התקשטות הכלים אחרי שהשכינה הייתה מודעת לעצמה ותיקנה את עצמה.

השכינה זה כלל נשמות ישראל, זה אנחנו, כל אחד ואחד מאתנו. כדי להבין את זה זה אומר שאני צריך להיות עם מודעות עצמית, אם אני רוצה לתקן את עצמי אני צריך להיות עם מודעות עצמית ובמודעות העצמית שלי אני צריך לעשות עכשיו את השלבים הבאים:

א). להבין שהדברים באמת מאת הבורא.

ב). אז אני צריך להאשים מישהו כי מישהו פוגע בי, אז מי פוגע בי? הבן זוג שלי או הבורא? לא אכפת לי מי אבל רק שאני אדע מיהו, מי זה הפוגע? אז הקב"ה אומר: אבל אם אני שלחתי ואני אור אין סוף ואני הטוב והמיטיב אז אני אפגע בך? אז אתה אומר: טוב, אז זה לא אתה אז זה הבן זוג שלי. אז הוא יגיד לך: והוא פועל לבד? אין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן מכריזים עליו למעלה, הוא פועל לבד? מה, אתה עובד עבודה זרה? אז אתה אומר' אז את מי מאשימים? זו התבנית. אז התבנית היא 'אבל אני צריך להאשים מישהו כי אני פגוע ממישהו, אז את מי מאשימים? אז פה אין אשמה. אין אשמה, אנחנו לא עושים אשמה אלא נבראת לא מושלם.

איך זה בא לידי ביטוי שנבראת לא מושלם? התשובה היא שהבן זוג או הבן אדם שפגע בך חשף בך כפתור כואב, נקודה רגישה. למה הדבר דומה? נניח שדפקת מסמר בקיר ונתת לעצמך מכה ביד, האצבע עכשיו כואבת. עבר בן אדם ובטעות נגע לך באצבע ואתה קופץ, עכשיו אתה אומר לו: איך אתה לא נזהר? הוא יגיד לך' אם הייתי עושה את זה לאדם רגיל, בריא זה לא היה כואב לו, אני רק עברתי לידך וזה כאב לך כמו אני לא יודע מה סימן שאתה רגיש, אני לא התכוונתי לפגוע בך, רק עברתי לידך, נגעתי נגיעה שבן אדם בריא לא היה עושה את כל הסקנדל שאתה עושה, סימן שאתה רגיש, אולי תבדוק שאתה רגיש, למה אתה מאשים אותי? וזו הנקודה.

נולדנו עם נקודות רגישות, הנקודות הרגישות האלה אלה נקודות אי השלימות שלנו ואין כאן את מי להאשים, אין כאן את מי להאשים, אין האשמות, אין כאן האשמות, להוריד, אין כאן האשמות אלא יש רק נקודות של אי שלימות שהקב"ה חושף אותם עם האירועים והנסיבות ועכשיו אני רק צריך להגיד לעצמי 'אוקיי, הבן זוג חשף בי כפתור שהוא רגיש אצלי ועכשיו אני צריך לעבוד בלי שום קשר לבן זוג, קיבלתי את נקודת הרגישות ועכשיו אני עובד מולה. להבדיל, זה כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות בן אדם עושה לך מסז' אז אתה חושב: מה, הגב שלי בסדר, ופתאום הוא נוגע לך במקום שאתה קופץ כמו אני לא יודע מה ואתה אומר 'הגב שלי לא בסדר, אני צריך לטפל בו'. אז אתה לא תאשים את המסז'יסט שהוא הראה לך, אלא אתה תגיד, 'הנה נגעת בנקודה שהיא לא טובה אצלי, אני חשבתי שהגב שלי בסדר', אז עובדים, צריך טיפול.

זה מה שהאדם עושה, סוגר את התריסים מהעולם החיצוני, לא מאשים אף אחד כי אנשים היו רק בעמדה של לחשוף את זה, רק לחשוף את הנקודה שהייתה לא מושלמת, עכשיו תשב עם הנקודה הזאת.

מה עושים עם נקודות אי השלימות ? -

עכשיו מה עושים עם הנקודה הזאת? נחלק לשניים: מצב שאומרים לך אמת ומצב שהוא מדומיין לגמרי, הזוי.

• במצב שאומרים לך אמת - יכול להיות שמישהו אומר לך 'תשמע אתה עקשן' ולא רק בן אדם אחד אומר לך אלא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, תבדוק, אולי אתה עקשן ואז צריך לתקן את זה. ברגע שאתה תתקן את זה ואתה תשחרר את הכפתור הזה אז הוא יפסיק להעיר, באופן הכי טבעי, אתה אפילו לא צריך להגיד לו להפסיק להעיר, לקב"ה אין בזבוז אנרגיה, אצלו הכל מדויק, הוא לא יוציא מילה על היקום בלי שצריך שהיא תהיה שמה, אתה תשחרר - שחררת גם אותו.

• במצב אחר שהוא אמר לך משהו שהוא הזוי ומדומיין לגמרי – שוב, הכפתור נמצא אצלי, הוא לוחץ. עכשיו אל תגידו' הוא הזוי, הוא מדומיין, הוא סתם מאשים, הוא פגע - סימן שיש נקודה רגישה, עכשיו הנקודה הרגישה הזאת מצריכה התנהגות אלוקית. עכשיו רק נגיד שיש כל כך הרבה נסיבות וכל כך הרבה סוגים של כפתורים שאין מה למנות אותם עכשיו אבל כבר נגיד ש: א'- כל אחד ידע לאתר את זה. ב'- נגיד מה עושים במצב ההזוי.

במצב ההזוי צריך להוציא את 13 מידות הרחמים, צריך להוציא ארך אפיים וצריך להוציא הכלה. למה? בואו נעשה את הדברים מידה כנגד מידה למול הקב"ה: אנחנו לא עושים לקב"ה אותו דבר? לא מאשימים אותו בכל מיני האשמות? אתה מתעלל בי, אתה לא אוהב אותי, מה, הרחקת אותי, אתה שונא אותי, למה אתה לא נותן לי פרנסה, סגרת לי צינורות שפע, איפה היית בשואה? לא חסר, נכון? מאשימים אותו.

נשאלת השאלה – מה הוא עושה עם ההאשמות האלה? ברור שההאשמות שלנו הן הזויות לכתחילה והן מדומיינות והן לא שייכות אליו, מה הוא עושה עם זה? הוא נמצא בארך אפיים, הוא נמצא בהכלה, אצלו זה לא נקודה שהוא צריך ללחוץ עליה. לפי המקובלים זה כן, שכאילו אנחנו אומרים: מה, הקב"ה עושה עבודה? התשובה היא כביכול כן, מה העבודה שהוא עושה? הרי הוא יכול לפעול במידת הדין על בן אדם כזה שמאשים אותו האשמות שווא, במקום זה מה הוא עושה? פועל רחמים; הוא מכיל, הוא ארך אפיים, הוא סבלן. אז יש לו מידת דין ויש לו מידת רחמים ונראה שהוא מפעיל את זה אבל אל תדמיינו באמת שפגענו בו אלא רק מראים לנו את זה, הוא מלמד אותנו איך להתנהג. אבל הנקודה כאן שהוא לוקח את זה לכיוונים שכאילו הוא מהצד שלו עובד על עצמו, שזה נראה הרבה פעמים ככה כמו למשל בחטא העגל. חטא העגל לכאורה היה צריך להחריב את העולם, ואלמלא הקב"ה היה מעביר על מידותיו, לא היה לנו סיכוי, והרבה פעמים הקב"ה מעביר על מידותיו.

אבל עוד פעם' אל תיקחו את זה ממשית כמו בן אנוש, זה רק משל אבל בכל זאת הוא מראה לנו את זה, הוא יגיד' יש לי מידת דין, אתם מקשקשים בשכל, אני יכול להפעיל את מידת הדין אבל אני מעביר על מידותיי ואני ממיר את זה במידת רחמים וגם מחר השמש תזרח והכל יהיה בסדר. אז מראים לנו את זה. למה? דיברה התורה בלשון בני האדם, שהוא אומר: גם אתה תנהג ככה; 'מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון', אז אני גם כן צריך לנהוג ככה בצורה כזאת.

אבל היופי הוא קודם כל לנסות להבין שא'- אין האשמות, אני לא מאשים אף אחד, אפילו שאותו בן אדם פגע בי, נכון, זה קורה שהרבה פעמים מישהו דורך לך על הרגל, נמצאים בציבור ומישהו הלך אחורה ודרך על הרגל ואתה כועס עליו, 'מה, אתה עיוור, מה, אתה לא רואה איפה אתה מסתכל?' מסכן, הוא לא התכוון, אז הוא דרך על הרגל, זה כאב, בסדר, זה כאב אצלך כי הרגל רגישה, ואין כאן האשמות, אתה לא מאשים את עצמך למה לא התאמנת שהאצבעות שלך לא יהיו כמו של שוורצנגר או אתה לא מאשים את העקבים שלה, זה לא קשור, יש שם נקודה רגישה, זה הכל. ועכשיו אתה רק מסתכל על זה ואתה אומר: אוקיי, אני עכשיו צריך לעבוד על הנקודה הרגישה הזאת, אני צריך לשחרר אותה. וזה מהלך, זה מהלך וזה תהליך, זה לא קשור בכלל לבן אדם שנמצא אתי, ואם אתה תסתכל ואתה תגיד 'אבל מה אתו?, הוא לא מתוקן', זה עניין שלו, זה לא עניין שלך.

ב- 99.999% מן המקרים, מה שאתה תשחרר אצלך אתה משחרר גם אצלו, זה המאמר 'כינור קטן וכינור גדול' של הבעש"ט שאומר שאם כינור קטן מנגן ליד כינור גדול, הכינור הגדול משמיע אותם צלילים כי זה אותו תדר, על אותם מיתרים, כי זה הכל בנוי מעשר ספירות ואתה מפעיל אצלך את העשר ספירות - כל שאר העשר ספירות פועלות, אתה מפעיל את הכתר שלך, כל הכתרים פועלים, אתה מפעיל את המלכות שלך, כל המלכויות פועלות, מה שאתה מפעיל אצלך, הכל פועל, כי אין עבודה לוקלית, אין כזה דבר לוקלי, זה אנחנו, הכל אחד.

אז זה מאד חשוב, העבודה שלך היא רק אל מול הבורא, זה חייב להיות אל מול הבורא כי אתה חייב reference point, אתה חייב נקודת ייחוס, אתה לא עובד לבד, אתה לא בחלל, אתה עובד מולו. ודבר נוסף, אתה יודע שהוא זה שחשף באמצעות אנשים מסוימים נקודות רגישות. למה דווקא באמצעות האנשים האלה? כי רק אלה יכלו לפגוע בך. יכול להיות שאת אותה הערה אתה היית מקבל מבן אדם אחר בחוץ ולא היית סופר אותו, היית אומר: זה זר, מה לי ולו? אבל אבא פוגע, אמא פוגעת, הבן זוג פוגע, הילד פוגע כי הוא קרוב אליך אז הוא פוגע, אבל המטרה היא לא לפגוע, ולכן אל תכנסו לקטע של' לא קורבן ולא מאשים, לא להיכנס לא לזה ולא לזה, אנחנו לא נמצאים לא בקורבנות ולא בהאשמה אלא כל הרעיון מהתחלה ועד הסוף שלו - רק לזהות נקודות אי שלימות, הנקודות הכואבות הן נקודות אי שלימות.

עכשיו, זו נקודה מאד חשובה להבין אותה כי שוב, אין כאן האשמה, אתה תאשים את עצמך שאתה לא שלם? או שאתה לא מושלם? גם את זה אין מה לעשות כי למה הקב"ה ברא את עולמו? "להוציא שלימות פעולותיו, שמותיו וכינויו". אם הכל היה מושלם אז מה היה צריך להוציא? בגן עדן האדם הראשון לא יכול היה לקרוא לקב"ה רחום וחנון, הוא בגן עדן, הכל בסדר, עבודת הבירורים הייתה מושלמת, אז 'רחום' ביחס למה הוא היה קורא לו? לא הייתה שמה אכזריות. 'חנון' ביחס למה הוא היה קורא לו? לא היה שמה כלא או כבלים שאסרו את האדם כדי שהוא יהיה צריך חנינה מזה. אז המילים האלה והתארים האלה לא באו לידי ביטוי אלא היה צריך לרדת לעולמות תחתונים, לגלות כביכול את הנקודות הרגישות שזה נקודות אי השלימות, (נקרא להן נקודות אי השלמות, נקודות רגישות כי הן כואבות) ורק צריך לעבוד עליהן, זה הכל, וכל אחד צריך לעבוד על זה במקום שלו. עכשיו, אם בן אדם עבד על זה במקום שלו והבן זוג אח"כ יזרוק את אותו משפט, זה כבר לא יכאיב לך, זה כבר לא יהיה רלוונטי, אבל על פי רוב הוא לא יעשה את זה, אם שחררת את עצמך, הקב"ה לא מספר בדיחה פעמיים, פעם אחת כאב, פעם שנייה, זהו, אין טעם להמשיך עם זה.

לכן יש מאמר שלם בזוהר שמדבר "ואפילו גברא חדא אי יתקרב קמי מארי' בתיובתא שלימתא מיד ייתי מלכא משיחא" אפילו אם גבר אחד, אדם אחד, יחזור בתשובה שלימה כלפי הקב"ה, הוא יכול להביא את מלך המשיח, מיד יבוא מלך המשיח. ז"א שאדם אחד יכול לעשות תיקון קולקטיבי אבל תחשבו איזה גאוני זה כי א' הוא עובד בשקט, לא צועק על הבריות, לא בא אליהם, הוא עובד נכון, הוא עובד חכם, הוא לא נפגע מהם ולא פוגע בהם אלא הוא מבין שפשוט יש לו מצב נתון של נקודות אי שלימות, שכינה שלכתחילה נבראה לא שלימה והיא צריכה להשלים את עצמה.

במאמר הקיווי של הרמח"ל הוא כותב את זה במפורש ועכשיו רק צריך לזהות את הדברים האלה ולחלק אותם לשלוש:

• נקודות שבהם נאמרים לי דברים שהם כן נכונים, שיכול להיות שלא הייתי מודע אליהם, נניח שאני כעסן, שאני עקשן, משהו כזה, הוא אומר את זה בצורה בוטה, אולי הוא צורח את זה, לא נעים לשמוע את זה אבל זה נכון, אז אני יכול לשחרר את הנקודות האלה אם הן נכונות.
• שאומרים לי דברים הזויים ומדומיינים, ממש לא היו ולא נבראו, סתם כאילו נראה פוגענות לשם פוגענות, כאילו מישהו מנסה להכאיב לך.
• שהוא לא מכיר אותך, שאתה קולט שזה שמאשים אותך לא מכיר אותך. יכול להיות שנניח הוא אומר לך: אני נפגעתי ממך כי... עכשיו, אתה אומר 'אני מבין למה הוא נפגע ממני אבל אני לא פגעתי בו והסיבה שהוא נפגע זה בגלל שהוא לא מכיר אותי'. זה גם יכול מאד לפגוע כי יכול להיות אתך בן זוג שחי אתך עשרים שנה ואתה קולט 'הוא לא מכיר אותי'.

ככה כותב בעל הסולם בפסקה מב' בהקדמה ל'תלמוד עשר הספירות': 'כל הבעיה של האנושות זה שאנחנו לא מבינים את הבורא', אנחנו לא מבינים אותו אז אם אנחנו נשאל: האם אני מעליב אותו, האם אני אומר משהו נכון נגדו? זה בוודאי שלא, אז האם אני מאשים אותו בדברים הזויים? כי בכל זאת אני נפגע. מה, אם נפגעתי על ידי שואה, לא מדובר על פגיעה אישית, מה, שואה פקדה את העם היהודי, איך אני יכול אח"כ לחשוב שהוא 'טוב ומיטיב'? אז אני הזוי ומדומיין לחשוב שהשואה זה לא משהו ששייך לטוב ולמיטיב? אז מה הדבר השלישי? שאומרים לך: אז אתה לא הבנת אותו, אתה לא מכיר אותו. לכן זה פוגע, לכן זה קשה. זה קשה לשמוע בן אדם שאתה מסתכל עליו ואתה נפגע ממנו בכל כך הרבה רבדים אבל אחד הרבדים המרכזיים זה שאתה קולט' הוא לא מכיר אותי, הוא סתם יורה ואז עוד פעם אתה אומר: 'אבל זה הוא לא..., ועוד פעם יוצאת האשמה. כאן אנחנו פותרים את כל העולם מאשמה, מאד חשוב להבין. השלב הראשון – תפתרו את כל העולם מן האשמה.

רבי שמעון בר יוחאי אמר: אני יכול לפתור את כל העולם מן הדין. יש הרבה פרשנויות למה הוא התכוון בזה אבל זו אחת מהן: שאין טענה, אין טענה כלפי בני אדם אלא תעבוד עם עצמך. דרך אגב, אדם הרי יכול להיות מעורר דין במידה והוא נכנס עכשיו למחלוקת עם מישהו, במידה והוא רב עם מישהו. איך הקב"ה קורא לזה? שנאת חינם. אתה אומר' רגע אבל שנייה, אני הותקפתי, אני לוקח אותו לבין דין, בוא נעשה צדק. בעיני הבורא זה לא יעניין אותו - אתם שני הילדים שלו ושניכם שונאים אחד את השני, לא משנה בגלל מה. אבל בכל זאת חוש הצדק שלנו צועק: 'אבל הוא פגע בי, מה, בן אדם שפגע בי, אני לוקח אותו לבית דין כדי להפסיק את הפגיעות האלה, מה, זה שנאת חינם? אז התשובה היא שקוראים לזה 'שנאת חינם' בגלל שאתה לא פועל נכון, אתה לא פועל עפ"י החוקיות, יש חוקיות שאם היית פועל לפיה, הכל היה בסדר, יש חוקיות שאתה פשוט לא פועל בה נכון. אז החוקיות שדברנו עליה זה הבנה מתמדת שהשכינה נולדה לא שלימה. ממש, כל אדם צריך להסתכל במראה ולהגיד' אני לא מושלם. איזה שוק...

אז זה חשוב, אם אני לא מושלם אז בוודאי שאני אקבל הערות כי למעשה "אין האסור מתיר את עצמו מבית האסורים", אם אדם יהיה לבד על אי בודד הוא לא יקום כל בוקר ויגיד לעצמו הערות, הוא ישהה עם עצמו ככה. אז מישהו צריך לבוא ולהעיר לו, להגיד לו: 'תשמע, אתה לא רואה אבל יש כמה דברים לא בסדר אצלך'. אז ההיפך, הקב"ה שולח לנו דרך האנשים האלה את המתנות הכי גדולות. כתוב: 'אהב את הביקורת' - מבקשים מאתנו לאהוב את הביקורת, ולמה? זה שמחמיא לי מרדים אותי, אומר לי: 'אתה צדיק, אתה צדיק', אז טוב אני צדיק אז אני מושלם, ביי. אבל זה שמעיר לי כל הזמן אומר לי: 'לא, אתה לא מושלם, תעבוד על עצמך' ואני עובד בזכות זה שנותן לי ביקורת, אז יש לו המון זכויות. כתוב אפילו שלהמן שיש המון זכויות, הוא עורר את עם ישראל.

אז הנקודה כאן בכלל לא הייתה המן, אנחנו גם רואים את זה בכל הסיפורים עצמם. מי החריב את בית המקדש הראשון? נבוכדנצר, אבל אנחנו אף פעם לא שמענו על יום נבוכדנצר, יום שנאת נבוכדנצר, אין לנו יום כזה. יש לנו 'תשעה באב', 'יום חורבן הבית', על מה נחרב הבית? 'שנאת חינם'. אתה יכול להאשים, טוב, אבל טיטוס הרס את בית המקדש השני והוא גם כן כמעט לא מוזכר. תשאלו את הילדים על מה נחרב הבית? אף אחד לא יגיד' טיטוס, נבוכדנצר, הם לא יודעים אפילו את השמות האלה. על מה נחרב הבית? כולם יודעים על 'שנאת חינם'. אז כל הזמן הקב"ה כאילו מפנה את האצבע פנימה אבל לא אצבע מאשימה אלא פשוט תעבוד על הנקודות שהן אינן מושלמות.

דוגמא נוספת – מפקח על בניין - יש את זה היום, בחברה מתוקנת צריך לשים מפקח על בניין. אתה גמרת בניין, צריך להיכנס מפקח ולראות מה לא בסדר, דברים לא תקינים; לבדוק את החשמל, לבדוק את הבלטות, לראות את האיכות של הבטון, צריך לעשות בדיקות. אז הוא בא והוא מעיר: החשמל יוצא מהקיר, השקע פה נמוך מדי, ילד יכול לגעת בו, הבלטה עקומה, הפנלים יוצאים יתר על המידה, אפשר ליפול עליהם ולמעוד עליהם. עכשיו, הקבלן יבוא ויגיד: 'תגיד לי מה, אתה נותן לי ביקורת?', לא, אלא הוא רק מסביר על נקודות שהן לא שלימות בבניין והן לקויות והן יכולות ליצור נזק. זה התפקיד שלו, קוראים לתופעה ריג'קטים (דחיות), reject, אני דוחה את העשייה שלך ותעבוד עליה. והקבלנים יודעים את זה, הם מקבלים את זה, ההיפך, הם באים: 'בוא תגיד לי איפה לא בסדר, אני אתקן, מה הבעיה?'. והם מקבלים את זה ומתקנים.

אז הקב"ה עושה לך ריג'קטים. בנית את עצמך עד כאן והוא שולח לך עכשיו מישהו שייתן לך ביקורת שיעשה לך ריג'קטים ובריג'קטים הוא אומר לך: פה אתה לא בסדר, פה אתה לא בסדר, אז אין לך מה להאשים עכשיו את הפקח בניין, הפקח בניין זה הבן זוג שלך (זה המשל והנמשל). אז הבן זוג זורק לך את זה או ההורים או הילדים. הילדים יודעים לזרוק פיצוצים אבל על פי רוב הילדים נמצאים בקורבנות והם זורקים דמיונות וההורים בהאשמות שווא, ממש יכולים ליפול עליך בכל מיני דברים ולהאשים אותך בהאשמות שלא היו ולא נבראו. בסדר, צריך להתמודד עם זה אבל אלה נקודות רגישות שאתה צריך עכשיו לשבת ולראות עם עצמך מה זה אצלי ולשחרר אותם.

המשך המאמר בשבוע הבא בע"ה.