"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א
"זוגיות מציאותית" - חלק א'
מכיוון שכל התורה מדברת אתנו ב"ואהבת לרעך כמוך", אנחנו צריכים לשים לב; היו הרבה מהחסידות שהחליטו שהם מתחילים דווקא מזה קודם, ז"א שמתחילים ללמד את התלמידים שלהם איך עושים את זה בפועל. הרי אם התורה שלנו זה "נעשה ונשמע" אז הם ממש התחילו ב"נעשה ונשמע" ללמד את התלמידים שלהם בפועל איך מקיימים אהבת הזולת. הדבר הראשון הראשון שזה היה, זה הבנה פשוטה שמחולקת לכמה עומקים. הפואנטה ב"ואהבת לרעך כמוך" זה המושג שנקרא "כמוך". "ואהבת" יש בעיה, "ולרעך" יש בעיה, "כמוך" זו הבנה הכי גדולה.
יש בנו משהו שנורא מתנכר לזולת, שמאד מאדיר את עצמנו ומאד משמר את עצמנו, מאד משמר את האינדיבידואל ולכן הוא לא מאפשר לאף אחד להתקרב אליו אבל אנחנו חייבים ליצור את הקשר הזה בינינו, חייב להיות איזה משהו שהוא חוצה את האי הזה של הגוף, ואם זה לא יצליח, אז מה שחוצה את האי של הגוף זה מלחמות. ברגע שאתה רואה עוד אי אתה תוקף אותו, יש לך מלא ביקורת, כי הוא נקרא אחרת, כי הוא מדבר אחרת, כי הוא מתנהג אחרת, כי הוא פועל אחרת. אז השונות הזאת תהיה כ"כ מרשימה עבורך, עושה רושם, שאי אפשר, זה לא יעזור ואז הנפש שלך פשוט תזרוק אותו החוצה.
הכל נמצא בתוכנו -
בזוגיות זה הכי ניכר. כל הבדל הכי קטן מיד ניכר בזוגיות; למה הוא לא מסודר כמוני? למה הוא לא נקי כמוני? למה הוא לא שם את הכוס תה במקום שאני שם, למה הוא לא שוטף את הכלים, לשני הצדדים. וכל הזמן תלונות בראש, כל הזמן, תחושת קיפוח; הוא לא כזה, הוא לא פה, ממש, ומאשימים את הבן זוג בהאשמות מטורפות גם כשהוא לא עשה שום דבר. אז רוב הדמיונות שלנו זה על העניין הזה של הזוגיות. אבל זה מתחיל מדבר הרבה יותר עמוק; העומק למעשה בא לידי ביטוי מעצם העובדה שאנחנו לא מזהים אותו בתוכנו ולזהות זה לאו דווקא את הבן זוג, זה לזהות כל אדם בתוכנו זה בכלל מלכתחילה להתחיל מאיזשהו מקום של הבנה שהכל נמצא בתוכי. רוב בני האדם לא עסוקים בהשקה של הישויות שלהם זה בזה, הם פשוט לא עסוקים בזה, הם עסוקים בבדיוק ההיפך ולכן זה לא הולך. בזוגיות זה הכי כואב כי בזוגיות ממש הם משמרים את האינדיבידום שלהם בזמן שהעולם דוחף אותם להיות אחד. ואתה רואה אדם שהוא לא רוצה, אתה רואה אדם שלא מחפש להיות אינטימי, הוא לא מחפש להיות אחד, הוא ההיפך, הוא רוצה שתעזוב אותו בשקט, וכאן יש קושי גדול.
ידוע שבשיעורים האלה רוב האנשים שבאים הם בדר"כ אחד מבני הזוג או כאלה שהם עובדים לבד והצד השני לא עובד או שהם רווקים ועדיין בכלל אין בן זוג אז הקושי הוא יותר גדול, הקושי הוא יותר גדול כשאתה עובד לבד כי צריך לעבוד שניים אבל היופי של הבריאה זה שהאחד הזה יכול לכלול את השני. כמו שהבעש"ט אמר שכינור קטן מנגן ליד כינור גדול, הוא יכול להשמיע באותו תדר את אותם צלילים. והרעיון הוא שאנחנו כולנו עשויים מאותו מודל, זה מודל של עשר ספירות ועשר ספירות יש בכל דבר אז אדם שבנוי מעשר ספירות ופועל עם עשר ספירות הוא פועל על כל העשר ספירות שיש בעולם. והכל תלוי בעוצמת העומק שלו, כמה הוא עמוק. ככל שהוא יכנס למקומות יותר עמוקים ככה הוא יכול להשפיע הרבה יותר החוצה. ולכן אדם מאד צריך לעבוד על עצמו וצריך לדעת שכל אדם שיש בו ביקורת הוא חיצוני ואכזר והוא ייתן את הדין על זה. אפילו אם יש בך טיפה ביקורת זה נחשב לאכזריות גדולה מאד.
יש לא מעט מקומות בזוהר שבו הוא מסביר שלעתיד לבוא, כאשר האדם יצא מן העולם הוא יבין את זה, הוא יבין שכולם כמוהו וכל הרעה שהוא עשה לזולת, בין בביקורת, בין בהכאה, הוא ירגיש כאילו הוא היכה את עצמו. ה'פלא יועץ' כתב: "החובל באשתו חובל בנפשו", הוא התכוון לשני הצדדים. כל אדם שמכה בזולת באיזושהי דרך, קח בחשבון שכשאתה יוצא מהגוף אתה תראה את כל הסרט של החיים מהתחלה ואתה תחווה אותם כאילו אתה היית פעם בסרט. אז אם אתה פגעת שמישהו אתה תחווה את אותו כאב שעשית לו. לא סתם הלל הזקן אמר: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". לכן זה עמוק מאד לנסות להבין את זה וההיפך, עניין של ההטבה והעונג, לענג את הזולת ולהיטיב לזולת מתוך הרגש הזולת, זה דבר עצום. אם כל אדם יעשה את זה העולם יהיה בהרמוניה. אבל עושה רושם שאנשים לא למדו את השיעור שלהם ולכן אנחנו סובלים הרבה מאד ייסורים. הייסורים שמסובבים לאדם זה עד שהוא יגיע למקום עמוק אצלו בנפש, זו מטרת כל הייסורים.
הבעש"ט קרא לזה: "להרקיד את הקמח", הקמח שנמצא על המסננת הוא לא זז, אז מה עושים? מרקידים אותו כדי שהוא יישפך למטה. אז ככה, כדי שהאור יגיע ללב צריך להרקיד את האדם וההרקדה מייסרת אותו עד שזה ירד, עד שהאור ירד. וכל הייסורים שבאים לאדם, הם באים רק כדי להביא אותו לנקודת הבנה של הרגש הזולת, הכל בא ובנוי בצורה כזאת.
האור מאמין בכל מי שהוא בר אמון אבל הוא גם מאמין בכל מי שהוא לא בר אמון, זה היופי של הקב"ה ולכן צריכים להאמין גם במישהו שנראה שהוא לא בר אמון. אנחנו בכלל צריכים ללכת בדרך של האור וזה מאד חשוב שאנחנו נלך בדרך של האור, יש דרך לאור ואנחנו צריכים ללמוד את כל נתיבותיו של הקב"ה ולא להתכסות בעובדה שאנחנו בני אדם; לא להגיד 'אני בסך הכל בן אדם'. אם אתה בן אדם ואתה מצהיר על עצמך כבן אדם – אתה לא רלוונטי במציאות הזאת. המציאות הזאת נולדה לאנשים שהם אורות, הם באו לכאן כדי להקרין כאן אור מסוים. זה שהקב"ה רחמן ונותן זמן לאדם לסדר את השטויות שלו עד שהוא יתעשת ויתחיל לעבוד כאור, זה מצד הרחמנות של הקב"ה אבל הוא צריך לדעת שבכל רגע נתון יש עליו גזר דין מוות של 'לא רלוונטי'. ממש, תג של 'לא רלוונטי' למציאות.
למה הוא לא רלוונטי למציאות? בגלל שהוא עושה היפך דרך האור. ולכן האדם צריך כל הזמן לשאול' 'מה הבורא היה עושה אילו היה אני' ואח"כ לעשות את הדברים האלה. בוא ננסה רגע לחשוב על זה, כי אם אנחנו נשהה על זה את המחשבה אז זה יהיה לנו קצת יותר ברור כי לצערנו יש הרבה דמיונות.
אם ננסה להבין את מטרת הבריאה ואת המהות שלנו - הבריאה צריכה להראות לנו כאן, בעולם הזה, בעולם של מלבוש הבורא, הרי כל דבר זה מלבוש של הבורא, היא צריכה למעשה להראות לנו את הבורא. זה כמו שנוצר המנהג ללבוש בגד מכובד לאדם מכובד. למה עשו את זה? כדי לסמן אותו. זה לא נעשה בעולם גשמי זה נעשה עוד בעולם רוחני. בעולם רוחני לצדיקים יש 'חלוק' דרבנן', ואלה שנמצאים בגיהינום לובשים – זה נראה כמו שק אבל זה מלבוש של חושך. וכל הספקטרום באמצע שנמצא בין אלה לבין אלה, יש להם מלבוש דומה; חלק מהמלבושים מחוררים למי שחסר, יש כאלה שהמלבושים שלהם זה אור ממש. והמלבוש זה לא עניין של מראה, זה עניין של הבנה, כשנמצאים שמה אתה מבין מה אתה רואה. גם המלאכים לבושים בבגדים מסוימים של מלאכים וכל מלאך יש לו את הלבוש שלו בהתאם למה שהוא מלאך, בהתאם לגודל שלו. גם הנשמות המדריכות 'אליהו הנביא', 'אחיה השילוני', 'הרב המנונא סבא' וכל הנשמות המדריכות, גם כן לבושות בלבוש מסוים, כל זה לפי גודלן ומעלתן. והלבוש למעשה מסתיר מה עומד מאחוריו אז היקום כולו הוא המלבוש של הקב"ה, כדור הארץ הוא המלבוש של הקב"ה והאנושות היא המלבוש של הקב"ה והמלבוש עכשיו בכלל לא מייצג אותו אבל מכיוון שהוא כן מכובד אז הוא יודע איך להסיר את המלבושים שלו וזו הסיבה למוות. זו הסיבה למה השם פושט צורה לובש צורה פושט צורה לובש צורה כמו עץ כשמגיע החורף אז צריך להוריד את כל העלים וכשמגיע האביב אז צריך ללבוש את כל העלים מחדש. אבל ככה השם עושה; הוא פושט צורה לובש צורה פושט צורה לובש צורה.
האנושות צריכה להיות נצחית, היא לא נבראה למות, שהקב"ה ברא את האדם הוא לא ברא אותו למות. הוא עשה לו כבר את גן עדן והוא כבר נתן לו חכמה, הוא היה בנוי מאותה חכמה כדי שהוא יחזיק את גן עדן יחזיק את אשתו, יחזיק את כל אשר לו בתוך מקום אחד מוגן, והמוות לא היה אופציה. אלא שהאדם הביא מוות והמוות בא בבגידה באשתו. המוות לא בא מעצם העובדה שהיא דיברה עם הנחש, אנחנו רואים שלא העירו לה באמצע, נתנו לה לדבר עם הנחש. אנחנו רואים גם שהמוות גם לא בא בזה שהיא פיתתה אותו לאכול, המוות לא בא כשהיא פיתתה אותו לאכול והפלא ופלא, המוות גם לא בא כשהם שניהם אכלו. מתי העונש התחיל? מזה שהוא שאל אותו: 'למה אכלת מהעץ?', אז הוא אמר לו: 'זה לא אני זאת האישה אשר נתת עמדי', אז הגיע המוות. כאילו הקב"ה לפני זה היה יכול להחזיק את גזר הדין ולהגיד 'אני עוד יכול לסלוח' אבל ברגע שהוא נטש אותה ובגד בה – הוא לא יכול היה לסלוח.
זה כל הבעיה באנושות, הבגידה ההדדית, זה אפילו לא החטאים, זו הבגידה ההדדית. אז הקב"ה יכול להגיד 'אני יכול לסלוח על הכל, כל מה שעשיתם ביני לביני וכל מה שעשיתם אפילו אחד לשני; גניבות, הכל, אני יכול לסלוח, ברגע שבן אדם נוטש בן אדם אחר, על זה השם לא סולח. אז כמה שזה קשה, כמה שזה קשה – זה המבחן, זה הניסיון. והשם נוהג עם האדם מידה כנגד מידה אתה תחזיק, יחזיקו אותך, אתה תנטוש, יינטשו אותך. כי כשם שאתה מצאת פגמים במישהו אחר גם בך יש פגמים. כל הפגמים שאתה מצאת במישהו אחר גם בך יש פגמים כלפי הקב"ה והיקום פועל מידה כנגד מידה.
הראש צריך להיות כל הזמן במקום של חיבור -
אז א' צריך להבין קודם כל מה זה סכנה של גירושין, גירושין זה סכנת מוות ממש, זה אחד. והדבר השני זה החיים בתוך הנישואין; זה לא אופציה בכלל פרידה אלא הפוך – הראש לא צריך להיות בכלל במצב של להכות או לדחות, הראש צריך להיות במקום של לחבר כל הזמן, כל הזמן להתחבר וכשמתחברים לא מתחברים בביקורת, לעולם לא מתחברים בביקורת, אין ישות בעולם שהצליחה עם ביקורת, כל האנשים שהרסו את העולם, מהאדם הראשון עד ימינו אנו היו אנשי ביקורת, זה צריך לקחת בחשבון. הסימן לזה זה אינסטינקט. אם אתה פועל לפי אינסטינקט בלי שזה עבר מחשבה מעובדת, עמוקה עם חמלה ורחמים, זה 'סטרא אחרא'. 'סטרא דקדושה' זה משהו ששוקל מיליון פעם ותמיד מביע חמלה ותמיד מביע רחמים והוא תמיד מכיל והוא תמיד מאמין והוא תמיד משפר והוא תמיד עושה עוד הרבה מעשים. הרבה הרבה לפני שמתגרשים יש רבנים בדרך, יש תפילות בדרך, יש כותל בדרך, יש קברי צדיקים בדרך, יש אמונה בדרך, יש אינספור תפילות, אפילו צומות שצריך להפיל את השמיים, אבל לא מוותרים.
עם ישראל יותר מדי מוותר אחד על השני. [דברי הרב נווה: אני לא אומר את זה בקטרוג, אני רק רוצה שתבינו איפה הבעייתיות נמצאת]. שנאת חינם; שאם מישהו יגיד 'אבל אין לי שנאת חינם זו שנאה עם סיבה, זה גם לא שנאה, אני דוחה אותו קצת, אני לא מסתדר אתו' אתה לא מסתדר וההוא לא מסתדר וההוא לא מסתדר, אם זה לא אהבה אז מה כן יש שמה? איך נקרא לזה? חושבים ששנאה זה כאילו דאעש, לא צריך להיות דאעש, שנאה זה לא אהבה, כל דבר שהוא מחוץ לאהבה זה שנאה, זה שיהיה ברור. כדי שאדם יכנס בכלל לטווח של אהבה הוא צריך לחיות בתוך אהבה. מחוץ לאהבה הקב"ה קורא לזה שנאה אעפ"י שזה פסיבי, אעפ"י שאדם יכול להיות פסיבי בזה. למה? כי אסור לנו להיות פסיביים, הכל כאן בנוי מאהבה, החומר של הכל זה אהבה, הקב"ה השם המפורש שלו זה אהבה. ובשם הוי"ה זה נרמז בכל כך הרבה צורות, הזוהר לא מפסיק לדבר על זה.
לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה פואנטה מכיוון שזה דרך התקשורת של הבורא עם הנבראים שלו. לפעמים אדם מוציא מאדם דברים רעים רק בגלל שהוא כזה. אנחנו לפעמים מתנהגים בקונטרה אל.. במקום להיות אישיויות שעומדות בפני עצמנו, אנחנו מתנהגים התנהגויות שהם קונטרה אל.. למשל: ההורים שלנו מאד רדו בנו, סתם הייתה שרירות לב, לא היה באמת חינוך לשם חינוך כי ההורים שלנו לא היו אידיאליסטים. [דברי הרב נווה: אני מדבר בגדול וכמובן שיש יוצאים מן הכלל]. מכיוון שזה היה ככה התנגדנו לכל דבר שהם אמרו, זה לא משנה מה הם אמרו הייתה לנו איזושהי התנגדות. למה? כי, 'אל תיקח לי את החירות'. אז יצא שאנחנו פיתחנו אישיות שהיא קונטרה להורים ולפעמים כשאנחנו נמצאים בזוגיות, אנחנו מפתחים קונטרה לבן זוג וזה הכי גרוע. אני לא יכול לחיות בצל מישהו, אדם צריך להיות אדם בפני עצמו וכל המאבק שלו זה הוא והבורא שלו, זה לא הוא למול מישהו אחר. יש לך הרבה עבודה לעשות, אתה והבורא. הבורא זה שיא הפוטנציאל שלך, זה האין סוף, זה שיא הפוטנציאל, זה שיא האהבה, זו אהבה שאינה תלויה בדבר, זה העדר תבנית, יש הרבה דברים שזה הבורא, אנחנו עוד מדברים על זה הרבה ב'תורת המהות והעצמות' רק הנקודה היא כאן זה באמת לנסות לפתח יצירתיות ועומק.
היקום הוא בר שינוי. הרבה מאד אנשים חושבים שהיקום לא משתנה, היקום משתנה כל הזמן. אין מצב שהיקום לא משתנה, הוא לא יכול לא להשתנות זה טבוע בשם הוי"ה, השם הוי"ה מראה על התהוות, יש כל הזמן התהוות. אז אעפ"י שבן אדם נראה בן חמישים ושום דבר לא זז, זה לא נכון, הנפש שלו רועדת מבפנים. פעם בארבע שנים יש קרחון מפורסם שמט לנפול, ממש, חלקים ענקיים נושרים ממנו, הוא מתהווה כל פעם בחורף, אח"כ כשמגיע האביב הוא לאט לאט מתחיל לנפול. ככה זה האדם מהפנימיות שלו. בגדול זה נראה קרחון לא זז אבל חלקים בו מתחילים ליפול. אז כמה שזה נראה כאילו שום דבר לא השתנה, זה לא נכון, הרבה משתנה. רק למה זה מחזיק עיקשות? כי אנחנו שוב, מפתחים קונטרה לבן זוג. אנחנו צריכים מאד להיזהר שלא יפתחו קונטרה נגדנו: לא הילדים, לא הבני זוג, גם לא אנשים, אסור לבן אדם לעשות את זה. כתוב שבאותו רגע הוא הורג אותו כי הוא נהפך להיות לא ענייני, הוא נהפך להיות קונטרה אליך. הוא קלט שאתה מהווה עמדה והוא רוצה דווקא להביע עמדה נגד. אז תסתכלו למשל כמה אנשים מתים בכנסת, כמה אנשים מתים בפוליטיקה בגלל שהם רוצים להיות קונטרה למישהו אחר, זה איום ונורא מה שקורה שם וצריך לבכות על האנשים האלה ולרחם עליהם מאד, אנחנו לא יודעים מה גורלם אבל אסור לבן אדם לחיות ככה.
אז כל הרעיון הוא הפוך. דיברנו על זה בשיעורים קודמים שאדם צריך להיות חממה בכלל לבני זוג שלו, ממש חממה לבני זוג שלו וכל מה שאפשר להרים אותם ולפתח אותם ולהפריח אותם ככה אתה צריך להיות. אז יבקשו את הקרבה שלך, גם ישמעו את מה שאתה אומר.
לגבי עניין של שמיעה - אנשים כל הזמן מתלוננים 'אבל לא שומעים לי', 'אבל לא שומעים', 'אני אומר אבל לא שומעים לי', כולם אומרים את זה. גם כולם בטוחים שהם צודקים: 'אמרתי לך', 'אמרתי לך', נביאים כולם, כולם יודעים. אז אם אתה נביא אז תסדר לעצמך את החיים. וזה ככה. אף אחד הוא לא נביא ואף אחד לא יכול לסמוך אל האינטואיציה שלו וכל מי שעשה את זה אי פעם אפילו מחכמי ישראל' הקב"ה הפך אותם, אפילו הגדולים שבגדולים, כל מי שאי פעם הסתמך על חכמתו (אנחנו מדברים על תנאים כמו 'רבי יוחנן בן זכאי'), הביאו להם קיסר ששאל אותם שאלות שהפך אותם. למה? כי כשהקב"ה רצה להפיל את גדולי ישראל הפיל את גדולי ישראל. שאף אחד לא ישען על חכמתו. כתוב: "על בינתך אל תישען" וזה כל פעם כאשר אדם שוכח את התפקיד שלו. זה לא משנה כמה ענק הוא יהיה ואיזה תואר יהיה לו; 'אמורא', 'תנא', 'צדיק', זה לא משנה, טלאק מפילים אותך. לכן כתוב: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". ואדם צריך להיות עניו וכל הזמן הוא צריך להיות במקום ובעמדה של לבנות ולשקם ולאהוב ולתמוך, וכמעט כל החיים שלו זה הייעוד שלהם. אנשים שואלים כל הזמן: 'מה היעוד שלי?', מה היעוד שלי? וחושבים לא יודע מה; פסנתרן, רקדנית, שחקן... דמיונות שווא מהוליווד שממש אי אפשר לדבר כמה זה גרוע הדבר הזה, זה כמעט הקללה של הדור, הדמיון הזה.
מה התפקיד של היהודי ? -
התפקיד של היהודי הוא כמו התפקיד של הקב"ה – "להיטיב לנבראיו". כל יהודי הוא כמו הבורא, "חלק אלוק' ממעל", מה התפקיד ומה היעוד של הבורא? הוא טוב ומיטיב. למה הוא ברא את עולמו? "להיטיב לנבראיו". בשביל הוא ברא אותך? להמשיך את זה. אתה נבראת בצלם אז גם אתה נבראת להיטיב לזולת. וכל אדם, כל יהודי שאינו מיטיב לזולת הוא בדיוק היפך, הוא בוגד בצלם שלו. לכן כולם צריכים להיות עסוקים באהבת הזולת וזה לא סיסמאות, זה ממש לא סיסמאות וזה לא אלטרואיזם ולא פילנתרופיה ועוד כל מיני מילים שקוראים לזה, זה טבע, זה טבעיות, זו הטבעיות שלנו.
כל אדם צריך לעשות חשבון נפש, אנשים ביום הכיפורים עושים חשבון נפש; 'אני אולי אכלתי חרקים באוכל', 'אולי אני לא שמרתי, הכנסתי שבת בזמן', 'אולי זה'... זו לא הבעיה של הקב"ה, זו ממש לא הבעיה של הקב"ה, הוא כבר מראש אמר לך ביום הכיפורים: 'מה שביני לבינך כבר מחוק, אין לי בעיה עם זה, יש לי בעיה עם החבר שלך'. איך נבוא, אנחנו באים ביום הכיפורים שתכלס לא עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. תחשוב שאתה שכיר של מפעל, אחרי שנה קוראים לך' אומרים לך: 'תשמע, אתה איש נחמד מאד, אבל אתה לא עושה את העבודה שלך בכלל'. עכשיו, 'אני מבקש סליחה על זה שאני ראיתי אינטרנט באמצע ועניתי לטלפונים...', זו לא הבעיה שלנו, הבעיה שבכלל לא תפקדת. רצינו שאתה תעשה איזשהו מוצר ואתה לא עשית את המוצר, אתה בכלל לא עובד.
אנחנו לא עובדים, באנו לכאן להיטיב אחד לשני. כל אדם ואדם בא להיטיב לזולת כי היעוד של היהודי הוא כמו היעוד של הקב"ה, זה בדיוק אותו דבר ואף אחד לא יכול לחשוב שאולי יש לו יעוד אחר. אתה יכול להיות יצירתי בזה; אתה רוצה לעשות את זה באמצעות ציור, תעשה את זה באמצעות ציור, אתה רוצה לעשות את זה באמצעות שירה, תעשה את זה באמצעות שירה, איך אתה רוצה להיטיב לזולת? תעשה את זה אבל תיטיב לזולת, בוא תראה לי שזה מיטיב לזולת. ואנחנו בוגדים במהות שלנו כי המהות שלנו זה הקב"ה והוא הטוב והמיטיב.
עכשיו, נכון שיש לנו קליפה וואחד קליפה בצורת הגוף הזאת, בסדר גמור, זה מובן אבל זו עבודה, העבודה זו ההתגברות, להתגבר על מה שהוא מקרין לנו. הוא מקרין לנו אגואיזם, הוא מקרין לנו לבקר את הזולת, לא לתקן את הזולת, הזולת לא שומע לי, אומרים לך: תעשה הפוך. ידוע שהזולת לא שומע, תפעיל ארך אפיים. בוא תראה איך הקב"ה מפעיל הטבה לזולת גם כשהזולת הכי גרוע כלפיו. ב- 13 מידות הרחמים שמופיעים בתומר דבורה, זה לא 13 מקבילות, זה 13 דרגות קושי. רואים בדרגה הראשונה שנקראת 'מי קל כמוך' - הוא מסביר שמגיע אדם וקצת מעליב אותך, אומר לך 'תבליג. אח"כ הוא אומר לך: 'תהיה נושא עוון', הוא עושה עוון – תישא אתו את אותו עוון. 'עובר על פשע' – הוא עשה פשע, לך תתקן לו את זה. אבל כל פעם דרגת הקושי של האדם הולכת וגדלה ולאט לאט הוא מוסיף אח"כ, הוא אומר לך: תשמע' אם אין לו זכויות מצד עצמו גם לא מן העבר, גם אם הוא לא עשה לך אי פעם טובה, אולי איזה זכות אבות וזה, תחזיק לו משהו. כשמגיעים למידה ה- 13 הוא אומר לך: 'תשמע, אין לו שום זכות מצד עצמו, אין לו זכות אבות, הבן אדם רשע, זה פשוט רשע, הוא מלבוש לרשע והוא אומר בכל זאת: 'תאהב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר'. זה פלא עצום. עכשיו, הראש שלנו אומר: 'אבל אני אדבר אתו', 'אני אשלח אותו לטיפול', 'אני אתן לו ריטלין', 'אני ארביץ לו', 'אני לא יודע מה אני אעשה לו', כל מיני דברים כאלה, והקב"ה אומר: לא, בשביל מה נתתי לך מישהו שהוא מלבוש לרשע? כדי שאתה תוציא את המידה ה-13 עליו. במידה 13 אתה תתחבר למהות שלך.
ובינתיים, אנשים לא מפסיקים לריב, אותם הרגלים, אותה ביקורת, מחר בבוקר – אותו דבר; למה לא הרמת את הצלחת? למה לא ניגבת את השולחן? למה את לא מתקלחת? למה אתה לא עושה ככה? למה את זה? ככה. זה לא משנה מה יגידו, זה לא משנה מי ישב פה, זה לא משנה איזה תורה אנחנו נגיד, האדם יש לו את ההרגלים שלו ובבית יש לו תורה משל עצמו: זה תורת הגוף ותורת האגואיזם. כאילו, הוא לא שומע, לא שומע. מה נגזר עליו? לסבול, פשוט מאד זה מה שנגזר עליו. אז תסבול. ולכן הייסורים. אז השולחן הוא אותו שולחן, הרב הוא אותו רב, כל פעם מחליפים רק צבע לזקן והספר הוא אותו ספר ואנשים זה אותם אנשים, רק אף אחד לא יעצור ויתקע ברקס ויגיד' שנייה רק רגע, אנחנו נמצאים פה באיזה לופ ואולי נעצור את הלופ? מעט אנשים שבאמת תקעו את זה, עברו לשבת במושב של הרב, עלו מהקהל ועלו לשבת במושב של הרב. בינתיים עוד יושבים במושב של הקהל. זה חבל. חבל להמשיך ככה עם ההרגלים, עם כל מה שצץ בתוך הבית, כאינסטינקט.
זו הסיבה למה אנחנו עוסקים הרבה בהגות. [דברי הרב נווה: אני מקווה מאד שאתם עוסקים בהגות. הגות תעשה שינויים פנימיים]. למה? כי בשעת בית יש קצת קלות דעת ושטחיות, יש מלא שטויות שרצים בתוך הבית ואין מוחין בתוך הבית. אבל אם אדם עוסק בהגות עמוקה הוא יכול להחזיק את העומק הזה בכל שעה, בכל שעה אתה יכול להיות עמוק. תיכנסו לרב'ה לבית סתם ביום של חול, אתם תראו את אותו עומק, את אותם עיניים, אתם תחוו את אותה חוויה, תיכנסו לאווירה של שבת תיכף ומיד, וזה סתם יום של חול. ואתה רואה בן אדם שמחזיק את זה, הוא לא הולך לאיבוד, הוא לא שני אנשים; אחד על כסא הרב ואחד בבית, הוא אותו אדם. ככה אנחנו צריכים להיות. הדרך לקשר ביניהם היא דרך של הגות. צריך לצלול לתוך עומק ולהחזיק באותו עומק, לא לעלות למעלה, אין מה לעלות למעלה, פה, על פני השטח אין לנו מה לעשות, זה עולם רשע ממש. צריך לצלול לתוך עומק שבו אתה עושה עבודה.
המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.
