אחר

 הרב אריה חיים נווה שליט"א 

הכנה ליום כיפור התשע"ט - סוד אהבה שאינה תלויה בדבר

יום הכיפורים מתגלה המושג שנקרא 'שיתוף מידת הרחמים בדין'. הדין היה בראש השנה וביום הכיפורים זה רחמים ועכשיו מתרחש 'שיתוף מידת הרחמים בדין'.

שיתוף מידת הרחמים בדין זה סוד האות 'א'- האות א' יש לה י', יש לה רקיע (שמפריד בין העולם העליון לבין העולם התחתון) ויש לה י' תחתונה שזה בסוד 'נגדי הופכי'. 'נגדי הופכי' כמו שיש את זה במתמטיקה, הנגדי של 8 זה 8- וההופכי של 8 זה 1/8  הנגדי וההופכי של 8 זה -1/8 זה גם מהצד וגם מלמטה (זה במתמטיקה).  בקבלה- זה אומר שהקב''ה לקח את המשמעות המקורית הפך אותה לסיטרא אחרא וגם הוריד אותה בעולמות יוצר 'נגדי הופכי'. תמונה נגדית כביכול לתמונה המקורית והיא גם הפוכה, דוגמא קלאסית- הכתר והמלכות. הכתר, ענינו השפעה, הרצון להשפיע. המלכות, רצון לקבל לעצמה. אין נגדי הופכי יותר גדול מזה- 'נגדי' מהצד השני של המתרס נקרא 'סיטרא אחרא' לכן נקרא 'נגדי'. 'והפוך' בגלל שזה מתפקד הפוך. צריך לחבר בין שניהם, החיבור של שניהם של שיתוף מידת הרחמים בדין, נותן את המושג שנקרא 'שלום' ו 'שלמות' ואור השלום מתגלה ביום הזה.

כדי להבין את זה, הרב אשלג חילק את זה לשתי קטגוריות, הרצון לקבל לעצמו(תכונת הנברא) והרצון להשפיע(תכונת הבורא). אך יווצר שלמות בינהם? המשוואה היא הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. נראה כמו תתרא דהסטרא אבל למעשה זה שיתוף מידת הרחמים בדין. הרצון לקבל, נמצא במלכות. בכתר, הרצון להשפיע. בבינה(שזה הממוצע בינהם) זה הרצון לקבל על מנת להשפיע..וזה סוד האות א'.

אם סוד האת א' יתגלה ויובן הוא מיד יכנס לרצף האותיות גלות, גולה ואז תהיה גאולה. מכוון שהגלות היא 'גלות הדעת'. 'גלות הדעת' זה לא גלות של מידע, יש אנשים שיש להם את כל המידע ועדיין נמצאים 'בגלות הדעת' מכוון שדעת זה התחברות. יש עניין של התחברות: השגה רוחנית נעשית ע''י התחברות, רוח הקודש זה התחברות, נבואה זה התחברות, ההשגה של העולם שמעבר נקרא התחברות..וזה דעת.

'דעת' לא ספירה שעומדת בפני עצמה אלא בעשר ספירות עצמן, כל ספירה מתפקדת בפני עצמה היא עושה פעולה וכל הספירות רבודות אחת על השניה וצריך לחבר אחת לשניה כמו חבל טבור לאמא. יש את הילד, יש את כל המבנה של הילד והעובר, יש את האמא עם כל המבנה של האמא וצריך לחבר בין האמא לבין הילד. חבל הטבור למעשה זה הדעת. גם במוח: המלבוש שנקרא 'מוח ימין' נקרא חוכמה. המלבוש שנקרא 'מוח שמאל' נקרא בינה וקפיס המוח החלק המחבר בין שניהם, יש בו 32 מליון מחברים כנגד 32 נתיבות חוכמה, נקרא דעת..וזה רק כביש שמחבר הוא לא חושב בפני עצמו. ע''פ רוב במוח הימיני החשיבה היא אחד, אין שם זהות, אין שם 'אני', אין שם שפה, אין שם חשיבה טורית אלא חשיבה מקבילית, הזמן הוא הווה מתמשך. יש ענינים נוספים שקשורים למוח ימין ששיכים לחוכמה וזה נמצא בנו..באדם. במוח שמאל, יש זהות אוטונומית שנקראת 'אני', הזמן הוא עבר ועתיד אין לו הווה, החשיבה טורית ולכן גם מרכז השפה נמצא שם. רוב העולם מדבר היום על חינוך למוח ימין לא כ''כ מדוייק מכוון שמוח ימין כבר מוכן הזהות שלו נמצאת במקום הנכון ואילו מוח שמאל נמצא ב'אני'. תפקיד 'הדעת' לחבר בין מוח ימין לבין מוח שמאל נקרא זווג א''ב ס''ג או זווג של חוכמה ובינה. תפקיד האדם להשלים את המוח השמאלי שלו שיהיה שווה למוח הימני שלו והדעת למעשה היא זו שתיתן פידבק אם אנחנו נמצאים במקום הנכון- נקרא שיתוף מידת הרחמים בדין.

דבר נוסף שקשור ליום, כתוב 'אומר לציון עמי אתה אל תאמר עמי אתה אלא עם מי אתה בשותפות'. אך באה לידי ביטוי השותפות? הריי הבורא זה רצון להשפיע, זה 'טוב ומיטיב', זה השפע עצמו. הנברא כולו 'רצון לקבל לעצמו'. אך השותפות באה לידי ביטוי? הקב''ה הוא בעל הרחמים. הבריאה נמצאת בדין, המלכות נמצאת בדין ועליית המלכות למקום הגבוה נקראת 'שיתוף מידת הרחמים בדין' ואז יהיה שלום (הכל מילים שונות לאותו עניין).

עניין השלום הוא חיבור של שני הפכים- חיבור של שני הפכים נראה כדבר בלתי אפשר. כמו אך מחברים 'אש' ו'מים', אך אפשר להביא אש ומים במגע? אך אפשר לעשות עליה ונסיגה בעת ובעונה אחת? התורה מלאה בזה: יש 'עמוד הענן'- עמוד, עומד. ענן, לשון תנועה. יש בשעטנז 'צמר ופישתים'- צמר, לשון הצטמררות, התכווצות. פישתן, לשון התפשטות. 'פעמון ורימון'- בגדי הכהן הגדול. פעמון, לשון פעימה נסיגה. רימון, לשון התרוממות. במנורה יש 'כפתור ופרח'-  כפתור לשון כפיתה, סגירה. פרח, לשון פריחה. התורה מלאה, יש אינספור צירופי מילה שהם תתרה דהסטרה, סתירה כפולה,  של 'מה פתאום שמים אותם שם'? אך יש שני הפכים בנושא אחד? התורה מבקשת לעשות בינהם שלום. השלום נעשה ע''י הניסור שלהם, ע''י הפרדה. שיהיה הבדלה בינהם: שיהיה עת וחפץ(זמן) לטוב ויהיה עת וחפץ לרע ולאחר מכן(אחרי שלומדים את זה היטב) להביא אותם לידי חיבור שיצרו השלמה זה לזה וביחד יצרו שלמות. כי גם הטוב לבד חד מימדי והרע לבד חד מימדי החיבור של שניהם ביחד נותן שלמות ונותן משמעות לשני הדברים האלה ביחד. לכן 'יריבות' היא לא דבר טוב ברגע שיש הבחנה בין שחור ללבן, בין רע לבין טוב, בין אור לבין חושך.. לא לגמריי טוב שיש את ההבדלה הזאת.. אלא צריך להביא אותם 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד' יש 'יום' ויש 'לילה' וביחד נחשב 'ליום אחד'. שני הדברים משלימים זה את זה, מבריאים זה את זה, עושים טוב אחד לשני ומגדירים אחד את השני.

שני הדברים באים בהגדרה- כמו למשל שכתב שחור לא יכול להיות אלא על רקע לבן אז צריך דף לבן וצריך שחור ואז כשאתה כותב על שניהם זה ניכר אחד מהשני, אחד עוזר לשני להיראות,  והכתב השחור לאוו דווקא מכסה על הלבן. למשל אם אתה כותב על דף לבן בדיו שחור את המילה לבן, הדף שכתוב עליו הוא לבן, אז זה בסדר, אז המשמעות לא סותרת. אם אתה מסתכל שטחית אתה אומר 'רגע יש לי פה כתמים שחורים והדף לבן.. נראה לי סתירה'. אבל אם כתוב לך הדף שאני כתוב עליו לבן והתכוונתי להגיד לך שהדף כולו לבן אז עכשיו אתה חורג מהעיניים, יורד מעולם החושים ואתה רק מבין את המשמעות שהדף באמת כולו לבן וזה מה שהכתוב מספר. הקב''ה עשה 'אש שחורה' על 'אש לבנה', על אותו עניין. האש השחורה באה לידי ביטוי ע''י הכתיבה. האש הלבנה זה אור אין סוף. מה כל הכתוב בתורה כותב? הוא כותב על האין סוף, למעשה זה התאור על האין סוף. כל השחור שכתוב שם למעשה לא מסתיר את הרקע שהוא הקלף הלבן אלא מגלה אותו נקרא 'חלומות אטומים שקופים'. בבית המקדש היו 'חלומות אטומים שקופים', אך אטומים שקופים? היתה להם מין צורה שהצד החיצוני היה פס צר ומבפנים היה לזה מפתח כמו קונוס, צד אחד היה מחשיך וצד אחד היה מעביר אור. הכוונה  לאותיות, האותיות נקראות 'חלומות אטומים שקופים'. מי שמסתכל על זה מבעד לעיניים גשמיות זה אטום, לא מבינים, נראה סותר.. מי שמסתכל על זה מבעד למשמעות זה שקוף.

אותו דבר, עניין הבורא והנברא, הנברא נראה סותר את הבורא אבל אם הנברא יכנס למשמעות של עצמו יראה שהוא לא סותר אלא מבטא את הבורא- כל השיעור הנוכחי זה סוד האות א', בשיעור קבלה ראשונים הרב מלמד את התלמיד את 'סוד האותיות': אומר לתלמיד תראה את האות 'א'  תראה את הקליגרפיה, תלמד את הניקודים, את הטגין תראה את הטעמים שבהם האות א' מופיעה, מה המצלול שלה.. ואז אומר לתלמיד מה המשמעות של האות. היום כאמור המשמעות של האות א' והאות א' מתגלה ביום הכיפורים. זו הארה גדולה מאוד. אפשר מידי פעם במהלך יום הכיפורים להיזכר באות א' ולראות אותה לנגד עינינו זה סגולה לקבלת ההארה של היום דרך הצינור הנכון. צריך לראות את האות א' היטב היטב ממש, כל כמה זמן לעצום את העיניים, לא בשעת תפילה במנוחות, וקצת להגות בזה..לנשום לתוכינו את האות א' עד שנהיה בעז''ה האות א'.

האות א' ענינה שיתוף מידת הרחמים בדין, הבאת השלום לעולם וזה ענינו של יום הכיפורים- אך יוצרים שלום בעולם. עניין יצירת השלום- זה חייב להיות זווג נכון. צריך למצוא דרך יצירתית אך מביאים שיהיה 'שלום' בין שני הפכים. אך למשל מקבלים על מנת להשפיע? אך הקבלה עצמה יכולה להיות השפעה? אם אני אקבל למען משהו אחר. אני אקבל כי זה עושה נחת רוח למשהו אחר שאני מקבל ממנו. למשל אם האישה מכינה אוכל לבעלה והוא לא כ''כ רעב אבל היא כ''כ טרחה על זה ואתה מגיע הביתה והשולחן ערוך מכל טוב וניכרת טירחה גדולה. הבעל יודע שאם עכשיו יאמר לה 'אני לא רעב' ישבור לה את הלב, אכזבה גדולה מאוד. אתה יכול לשבת ולאכול, שבכל זאת יהיה בזה עונג, אבל כל הקבלה שלך היא רק כדי לגרום לה עונג. רק כדי לעשות לה נחת רוח ואז כשאתה אוכל נקרא 'מקבל על מנת להשפיע'.

הקב''ה ברא אותנו כנבראים-  והוא רוצה שנאכל, נשתה, נישן, נביא ילדים לעולם ושנחיה בבתים שנלבש בגדים..הוא רוצה את זה. אם אני מנצל את זה מתוך רצון אגואיסטי ונהנה מזה נקרא רצון לקבל לעצמי. אם אני עושה את זה בגלל שבוראי רצה בזה אני מקבל על מנת להשפיע כי אני יכול להגיד לבורא: אני לא צריך את זה, אני לא רוצה את זה. אני נשמה טהורה: אני יכול לצאת למדבר, אני יכול לעסוק בהגות לעלות עד אלייך לזכות בדבקות, אני לא צריך לאכול תפוחים, לא צריך לאכול בשר או לשתות יין, אני לא צריך לאכול ארבע סעודות ביום שבת, אני לא צריך ללבוש כ''כ הרבה בגדים. כשאתה מגיע להבנה שאתה לא צריך את זה מכוון שהישות הפנימית שלך נצחית, היא לא ניצרכת, היא בעצמה השפע ולא זקוקה לשום שפע. אתה שואל אז למה הקב''ה שם אותי בפוזציה הזאת?! אתה אומר אני מקבל את המסע, אני מבין שאני צריך לעשות כאן תפקיד במסגרת היותי גוף אז אני מוכן לקבל את כל השפע הזה אבל על מנת להשפיע אותו. לא כדי לצרוך אותו, לא להיות אישיות אטונומית שמזדהה עם זה אלא כביכול 'לשחק את התפקיד' ולקבל את כל מה שאני צריך לקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרי ולעשות תפקיד עם הדברים האלה. הקב''ה באמת, לא הוריד אותנו לכאן כדי לאכול אלא כדי לברך, אבל עשה תנאי שאתה לא יכול לברך אלא אם כן אתה אוכל. אם כן אני למעשה אוכל על מנת לברך ולא מברך על מנת לאכול. כשהולכים לישון אמורים להגיד קריאת שמע על המיטה כדי לגרום לעליית נשמה אז השינה לא בשביל שינה השינה נועדה כדי לעשות עליית נשמה אז קריאת שמע היא הדבר החשוב ולא השינה עצמה. עניין התשמיש, הזווג וההתחברות אל האישה, להרגיש אליה 'ואהבת לרעך כמוך והיו לבשר אחד', להרגיש שאתה איתה במחשבה, ברגש, בגוף, בדיבור ובמעשה..ולהרגיש את זה. אז אתה עושה את זה לא בגלל שזה מהנה אלא בגלל שאתה מרגיש את החיבור. אתה מבין מה זה זיווגים: בגוף, בחיבוק, בנישוק ומבין מבפנים 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'. ושוב אם 'אונסים' את זה..לא משתמשים בזה בצורה נכונה..זה רע מאוד. אם אתה לוקח את כל הדברים האלה ואומר לקב''ה יש מטרה שאתה משתמש בי עם כל הדברים האלה, כנראה שיש לך תכלית לשימוש הזה ואני עושה שימוש עם זה נקרא 'לקבל על מנת להשפיע'. בכל זאת אני כאילו צורך את זה אבל להשפיע נחת רוח לבורא, להשפיע לבריאה כולה ולמעשה להשפיע את עצם הקיום שלי פה(בהמשך נבין אך זה בא לידי ביטוי).

הרעיון שאדם יגיע להבנה שהוא לא צריך כלום- אנחנו לא צריכים כלום: אדם לא צריך סיגריות, אדם לא צריך אוכל, אדם אפילו לא צריך..אוויר. כשהרב היה בהודו (מביא את הדוגמא כי הקב''ה לא סתם זרק ניצוצות קדושה בכל מיני מקומות ואומר לנו תלמדו מזה וחשוב ללמוד מזה ) ניכנס למקום שגורו החל ללמד את האנשים דברים נורא כללים. הרב פנה לגורו ואמר לו ' אני רוצה ידע קצת יותר מעמיק ויותר מורכב ואני מוכן להישאר כאן כמה שצריך רק כדי לראות את האמת'(הרב עדיין לא היה בתשובה רק רצה ליצור את החיבור בין התאור המדעי, המודל הסבתי של תורת הקוונטים, שזו היתה העבודה שעבד עליה, והתודעה..הרב ידע שהתודעה משחקת תפקיד). הגורו החל להסביר הסבר כללי שהרב כבר ידע, לא רצה לבזבז את הזמן, וביקש הפניה למשהו אחר. הגורו אמר לו ליד הים יש נזיר שיושב כל הזמן על החוף נמצא כבר 20 שנה באותו מצב, באים אליו אנשים מהרוב הוא מתעלם ויש אנשים שהוא מדבר איתם אם יש לך מזל הוא ידבר איתך.. תשאל אותו. אם אתה רוצה משהו רציני, הבנ''א שקוע עמוק ונמצא בתוך העולם שלו. הגיעו אליו הרבה אנשים אמרו שהוא לא עונה, יושבים שעות ומתחננים כלום, לא פותח את העיניים הוא מתעלם ובתוך המדיטציה שלו. כשהרב הגיע הוא פתח את העיניים ואמר לרב 'אתה יודע אנחנו יכולים לא לאכול ולא לישון ולא לנשום אני לא אכלתי 20 שנה, לא ישנתי 20 שנה.. מהרגע שהתחלתי לעשות מדיטציה'. הרב רצה לדעת את הפילוסופיה שעומדת מאחורי זה, את החוכמה, והנזיר התעקש לספר על היכולות האלה. הרב היה עם ראש מדעי וחשב, בוודאי המטבוליזים שלו נורא נמוך..לא עניין אותו. כשהרב שמע 'אפשר גם לא לנשום' שאל..אך? באתי לשמוע על הפילוסופיה. ענה לו הנזיר 'אבל אתה צריך לדעת לאן הפילוסופיה מביאה ולפני שאתה שואל אותי שאלות אני רוצה להראות לך את זה. ניכנס יחד עם הרב לים בעומק של מטר, ישב על הקרקע, ישב בישיבת לוטוס, ניכנס פנימה, והיה שם חצי שעה עד שלרב היה נמאס, לא הבין מה קורה, ניסה להרים אותו היה בטוח שנחנק..שום דבר.. הנזיר לא רצה שיגע בו.. והיה מתחת למים חצי שעה. כשהנזיר ראה שהרב מאבד עניין וכבר יוצא לחוף הוא גם קם ויצא ושוב התיישב ואמר לרב בוא..ואמר 'לא צריך לנשום אפשר לא לנשום אם אתה עולה למעלה ועוזב את הגוף אפשר לא לנשום'. הרב תהה ואמר 'אתה נמצא בהרפייה אך לא ניכנסים מים פנימה'. ענה 'אתה מחזיק קצת אבל כל השאר את עף למעלה ואתה לא צריך לנשום'. היום הרב מבין טוב מאוד למה הנזיר התכוון. הם נמצאים בסטטוס חוץ גופי שיוצאים מהכוון הלא נכון. אנחנו יוצאים יציאה חוץ גופית לעבר המשמעות. המקום שהיהודי יוצא אליו והמקום שהגוי יוצא אליו לא אותו מקום אבל הנזיר צודק אנחנו לא זקוקים לכלום. מעבר לזה- אין חום גוף, למעלה אין חום גוף, לא קשור אם חם או קר יש שם פשוט עונג. יש שם עונג של שלמות, הכל משלים אותך, אתה לא מבין כמה אתה חסר וכשאתה עולה למעלה, הכל משלים אותך ..יש שמה עונג שאי אפשר לתאר אותו. אי אפשר להסביר..אנחנו לא מבינים את המושג שנקרא אהבה.. אנשים לא מבינים אפילו לא קמצוץ של המושג אהבה. האור האלוקי ממלא כל המציאות-  אתה מבין מה זה 'אור עליון פשוט ממלא כל המציאות'..הוא ממלא את כל המציאות שלך זה עונג כ''כ גדול שזה גם הטבע הרוחני שלך אתה לא מרגיש שם נצרך..זה אתה. מכוון שכך אתה אומר 'אני לא צריך כלום' 'אני נצחי יש לי את כל הידע, אני גם השפע המשפיע..אז מה העניין'?!  אתה מבין שאתה לא צריך כלום ופתאום יורד לתוך גוף..רעב, צמא, קר לו, חם לו, לא נעים לו בגב,  מגרד לו..ושואל מה זה הדבר הזה?!

אבל זה הנקודה..

להוציא לאור שלמות שמותיו פעולותיו וכינוייו צריך לרדת לתוך גוף חסר לגמריי, להרגיש את החסרון, להתמלא בחסרון ולאט לאט להכניס את האור בעיתו ובזמנו- אתה מבין שאתה צריך לקבל: אם אתה מבין שאתה צריך לקבל ואתה מבין שאתה אלוקי, בושה גדולה מאוד, כי אתה אומר למה אני צריך לקבל..? יש לי הכל..למה שמו אותי בפוזציה כזאת?! בערך כמו להוריד מליונר להיות הומלס..למה אהיה הומלס אני מליונר?! אומרים לו אנחנו רוצים שתחייה קצת כהומלס ותבין מה זה לקבל. שאנשים ישימו לך צדקה, שאנשים יתנו לך לחם ומים..תרגיש את הקבלה. והוא הולך כל הזמן בבושה 'איזה בושות אני מליונר, יש לי טירה אחוזה..זרקו אותי עכשיו ברחוב אני הומלס ואנשים מרחמים עלי..מה זה הדבר הזה?! אבל אם הוא מבין שלא זרקו אותו כדי להיות הומלס בשביל להיות הומלס וכדי להשפיל אותו אלא זרקו אותו להיות הומלס כדי שירגיש מה זה להיות הומלס. כי מה שהיה חסר לאותו מליונר, למעשה נתנו לו הכל לא חסר לו כלום, אבל הוא לא יודע מה זה הומלס לכן זרקו אותו לשם..רק בשביל החוויה עצמה. אם זה בשביל החוויה עצמה הוא צריך כהומלס לתפקד כהומלס: ללכת עם בגדים מסריחים, להסתובב ולבקש נדבות בצמתים, לספוג עלבונות, לדעת לחיות ולשרוד ברחוב בחורף קר וביום חם וצורב.. נשען על איזה בניין ברחוב רואה את העוברים ושבים שלא מתייחסים אליו..ולהרגיש מה זה הומלס. הפואנטה לא המצב הסוציו אקנומי הפואנטה להרגיש מה זה הומלס. אחרי זה מחזירים אותו להיות מליונר ואז כבר יהיה מליונר אחר לגמריי, הוא יהיה מליונר עם זכרון פנימי בתוכו של הומלס. הוא יחזור ויעריך כל דבר שיש לו (יעריך את המיטה, המרק, נעלים) למה? כי הוא זוכר מה היה כשהיה הומלס. והולך איתו ביחד 'הומלס' עם היותו 'מליונר' והשיתוף הנכון יהיה מצב של הערכה לכל מה שיש. אם הוא יהיה רק מליונר הוא לא יעריך כלום, לא תהיה לו 'הכרת הטוב' לשום דבר שנמצא איתו אבל בגלל שיש לו זכרון של הומלס והוא חי כרגע במקום של שפע..עכשיו הוא מעריך כל דבר.

יתרון האור הוא מן החושך וההעדר קודם להוויה- ההעדר חייב להיות אצלינו כזכרון מוצק וחזק מאוד כדי שכשנהיה באור ובשפע נדע להעריך אותו כל הזמן..וזה עניין של שיתוף הרחמים בדין: לבוא עם החסרון על מנת להעריך את היתרון, לבוא עם שינאה עצומה בלב בשביל להעריך את האהבה, לבוא עם שקר מטורף כדי להעריך אמת טהורה..וכל הזמן לחיות את זה כשהזכרון כל הזמן נמצא ברקע. רק אדם למעשה שהיה בכלא 30 שנה יודע להעריך את החירות, יודע להעריך מה זה ללכת ברחוב ולעשות מה שאתה רוצה. מה זה להסתובב עם בגדים שאתה יכול להחליף אותם ולא עם מדי אסיר, מה זה לא לקום כל בוקר למרות של שירות בתי הסוהר. למעשה הוא אזרח כמוך (שותה קפה כמוך) אבל מעריך כל דבר פה. כנ''ל אנחנו, נעריך את החיים רק אחרי שנטעם מהמוות והוא ישאר כזכרון צרוב בתוכינו.

עניין של לקבל על מנת להשפיע- אנחנו כישויות אלוקיות לא צריכים שום דבר. אדם צריך להגיד את זה לעצמו, להאמין בזה ולהפסיק את תרבות הצרכנות. כל שניה צריך עוד משהו ועוד משהו..למה אתה צריך?...אבל יש לחץ מסחרי ע''י פרסומות..אז אתה צריך. אדם נולד למציאות 'אין לי, חסר לי'..מי אמר שאתה צריך את זה?! הכל בסדר איתך. מי שישמע היטב את השיעור הזה יבין שלא צריך לעבור תהליך של גמילה אתה פשוט צריך להבין שאתה לא צריך את זה. אתה לא צריך סיגריות, אתה לא צריך אלכוהול, אתה לא צריך סמים, אתה לא צריך תשמיש, אתה לא צריך אוכל..אנחנו באמת לא צריכים את זה. אפשר לעשות תהליך תודעתי ולהגיע למצב שאתה מתנתק מזה הרב יכול להוביל כל אדם לשם: ישנם 'שמות' שמסוגלים לנתק את האדם מאותו צורך ואם אתה ניכנס לתוך השם אתה לא מרגיש יותר רעב ולא מת מזה, הגוף שלך לא נחסר בכלום. אלא שאסור לנו לעשות כי הקב''ה אומר 'אבל אני כן רוצה..אתם כן צריכים לברך. כתוב מי שראה פרי חדש ולא ברך עליו נקרא חוטא וברכת המזון יותר חשובה מתפילת 18 כי תפילת 18 זה מדהרבנן וברכת במזון זה מדהורייתה 'ואכלת ושבעת וברכת והותרת'. הקב''ה אומר אני רוצה בבקשה שתעשו עם זה שימוש בקודש. כנ''ל עם הבגדים, כנ''ל עם המקווה, כנ''ל עם הנעלים. עצם העובדה שאנחנו מורידים הלכות, עצם העובדה שאנחנו עושים הלכות אנחנו עושים 'קרקוע לאלוקות' מהאין סוף עד לעולם העשיה ויש משמעות גדולה מאוד לכל עשיה ולכל מעשה. המשמעות היא חיבור, זה החיבור של מידת הרחמים בדין, זאת ההשפעה.. והאלוקות מקבלת קרקוע בעולם הזה. כתוב שאחד הסיבות שהקב''ה ברא את עולמו כדי לעשות לו 'דירה בתחתונים' וככה הוא עושה דירה בתחתונים ע''י ההלכה. 'אין לו לקב''ה אלא דלת אמות של הלכה', ההלכה למעשה היא מלבוש בעולם העשיה של הקב''ה.

באומות העולם יש עניין של תנועה מודעת- ציקונ'ג טאצ'י קונגו פו (כל התנועות אפילו שהם תנועות של אומנויות לחימה עדיין נחשבות לתנועות מודעות זו היתה המטרה שלהם לכתחילה). אצלינו יש תוספת לזה. היה אדם שקראו לו גורד'ייב, למד סופיזם, ייש לו את 'חוק התאונה'. בחוק התאונה טוען שלאנשים יש תאונות בגלל שאין להם מודעות באותו זמן כי אם היתה להם מודעות ותנועה מודעת מרבית מהתאונות שלהם לא היו מתרחשות. לא כ''כ מדוייק, אצלינו אין בדיוק 'תנועה מודעת' כזאת ואין בדיוק את 'חוק התאונה' מכוון שאין אקראיות. אנחנו לא מפילים את זה לאקראיות ואם אדם צריך לשבור כוס אז כשהכוס גמרה את התיקון שלה הוא ישבור כוס. ואם סכין פתאום צריכה להישבר באמצע חיתוך הלחם.. יש נשמות שמגולגלות בכל דבר, וכל דבר שנגמר תיקונו אתה יכול להיות איתו גם עם תאונה. אדם שדיבר לשון הרע ונחשב כאילו שפך דמים עשוי להיחתך ביד ולקבל סוג של שפיכות דמים ככה שאין עניין של תאונה אצל הקב''ה יש עניין של תשלום שכר. ככל שאדם יותר צדיק כך מקבל פידבק מידי, הקב''ה מדקדק עם צדיקים 'כחוט השערה' אז צדיקים גם יכולים ליפול, לקבל מחלה, לקבל כוויה וזה לאוו דווקא בגלל שהוא לא מודע אדרבה יכול להיות מאוד מודע. בכלל, מי שמודע כל הזמן, רואה שהקב''ה רוצה שלא כל הזמן תהיה מודע והוא פשוט לוקח לך את המוחין לשניה אחת ועושה עם זה מה שהוא רוצה..אז 'חוק התאונה' לא בדיוק תקף למקום בו אנחנו נמצאים.

במקום תנועה מודעת וחוק התאונה יש לנו הלכה- הלכה למעשה זו התנועה האלוקית בעולם הזה. אנחנו המלבוש של הקב''ה- הידיים, העיניים, הרגליים יש להם משמעות. חסד זה זרוע ימין, גבורה זה זרוע שמאל, תפארת 'גופה', נצח והוד 'תרין שוקין', יסוד 'סיומה דהגופה', המוח שלנו זה חוכמה ובינה. אנחנו עשר ספירות מהלכות, העשר ספירות, יש בהם את סוד ההוויה. קוצו של י' בכתר, י' בחוכמה, ה' בבינה, ו' בזעיר אנפין, ה' במלכות. מכוון שאנחנו 'הוויה מהלכת' ההוויה מהווה כל הזמן מהאין לסוף אל תוך הסוף וברברס מהסוף אל האין סוף נקרא 'אור ישר' 'ואור חוזר'.

הוויה בשפה שלנו כמו הנצה- מהאין סוף יש הנצה של חומר, יש הנצה של תבנית. חשוב שיהיה הדבר הזה מכוון שהקב''ה משתלשל להוריד מימד אחד שיש אותו בתוך האור. באור יש אינספור מימדים והקב''ה משלשל את העולמות כדי שירד אחד המימדים למטה למטה. דוגמא, ניגון. חוכמת הניגון אחד המימדים שיש באור אין סוף אז צריך לשרבב אותו למטה: צריך להמציא כלי נגינה נניח חליל, צריך לחלל בחליל, לחליל יש סולמות וצריך לנגן את הסולמות האלה, צריך להניח את הידיים בדרך מסוימת..ברגע שאתה עושה את זה אתה מבטא את הניגון האלוקי. למעלה באין סוף אין ניגון אבל האין סוף הוא יש, האין סוף מלא, המלאות רק מחפשת שלמות להתלבש בה ולבוא בה לידי ביטוי. אחד המימדים כאמור ניגון שיורד ומשתלשל בעולמות, נותן רעיונות לבנ''א לייצר כילים מוזקאליים מדויקים שיוצאו את הצליל המדויק שהקב''ה רוצה להוציא אותם.. הוא מתלבש..ואז יוצא לפועל. זה נקרא הלכה- ההלכה למעשה מתלבשת, יש מימדים לקב''ה, תרי'ג מימדים. התרי'ג מימדים האלה, כל מימד הוא של חוכמה אחרת (סוד המצוות, הסוד של החוכמה העליונה) היא משתרבבת. אתה עושה תנועה שאתה לא מודע אליה, כמו נטילת ידים, שריכת שרוכים כמו שצריך, לשים את הבגדים כמו שצריך, כמו להתקלח (לכל דבר יש סדר והלכה) ולמעשה אתה מלביש את החוכמה..אתה יוצר מלבוש לחוכמה. דוגמא נוספת, נניח לוקחים קרן לייזר. אם ניקח מכשיר שיש בו קרן ליזר ונלחץ עליו לא נראה שיש שם קרן לייזר (היא לא נראית). אבל אם נרסס עם ספריי כלשהוא נראה את הקרן לייזר אז הספריי יוצר מלבוש לקרן לייזר.

אותו דבר, האלוקות היא כביכול אין סוף והיא לא נראית, התנועות שלה והמשמעויות שלה לא ניראות. הקב''ה הלביש את זה כביכול בחומר והחומר עכשיו שמלביש את החוכמה האלוקית כביכול מראה אותו. אבל הפואנטה למעשה לא לראות סתם קרן לייזר, כי יש כאן קרן לייזר שעושה משהו, בין אם היא מורה על משהו, בין אם היא חותכת משהו, בין אם היא עושה ניתוח, בין אם היא מרפא את העיניים..היא עושה משהו..זה שאתה רואה אותה..בסדר אתה רואה אותה כדי שתדע שהיא נמצאת שמה אבל זה לא המטרה שסתם תראה אותה מבחינה אופטית. אותו דבר, זה לא המטרה שניראה מבחינה אופטית את ההלכות אלא המטרה שנבין את המשמעויות של מה שאנחנו עושים. ברגע שתבין את המשמעות של כל דבר ודבר אתה תראה אך האלוקות פה: היא מדברת, היא מנגנת, היא רוקדת, היא משפיעה בעולם פה.

אך זה קורה? כתוב 'דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות..והוא נקרא אור אין סוף וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש'. עניין הצמצום זה צמצום של תודעה אין כאן צמצום פיזקאלי. צמצום התודעה עצמו יצר למעשה חמישה עולמות שנקראים: קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אם נשאל אבל למה לעשות את זה? בשביל מה לרדת בעולמות וליצור את כל הבלאגן הזה? למעלה למעלה, גבוה גבוה, באור אין סוף יש שפע. השפע הזה יש בו המון מימדים, יש בו את כל התכונות וכל הערכים, אף אחד מהתכונות האלה לא מחייב שיהיה עולם חוץ מתכונה אחת תכונת הנתינה (בתוך האור יש מימד של נתינה). המימד כ''כ שורשי ועמוק שהכל מתלווה אליו: אם יש חוכמה היא תבוא לידי ביטוי בנתינה, אם יש גבורה היא תבוא לידי ביטוי בנתינה, כל דבר..אפילו נגינה תבוא לידי ביטוי בנתינה. נתינה לא יכולה להישאר כפוטנציאל אלא היא חייבת לבוא לידי ביטוי אז האור נותן, האור חייב להשפיע 'עולם חסד יבנה'. הקב''ה למעשה ברא את עולמו מהסיבה הפשוטה שצריך לתת מקום לנתינה הזאת. הנתינה גם חייבת לבוא לכלי שהוא רק מקבל, אי אפשר לבוא נניח בכלי של עולם האצילות או בכלי של עולם הבריאה, בכילים זכים זה לא מספיק. אלא צריך להביא את זה לכלי אולטימאטיבי שרק מקבל את האור כי המטרה של ההשפעה להגיע למקום שכולו רק מקבל כדי שהמקבל יהנה הנאה מוחלטת. הדבר דומה לזה שלא תכין ארוחה יפה דשנה מושקעת לאנשים שבעים או לאנשים חצי שבעים אלא אתה רוצה דווקא להכין ארוחה טובה ודשנה למי שרעב במיוחד כי הוא יהנה מכל דבר. אז הקב''ה היה חייב לשלשל את זה למלכות, למקום של 'לית לה מגרמה כלום', למקום כ''כ רעב, כ''כ חסר, שהוא ירצה וייחל לאור הזה.. ויקטוף ממנו מימד מימד ולא יקבל את כולו בבת אחת..ויתאפשר להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו. לא המקום כ''כ להרחיב על זה אבל יש תחום של החשיבה הקבלית. בתחום של החשיבה הקבלית מסבירים את ההבדל שבין הרציונאל הגשמי לבין החשיבה הקבלית. כשאתה ניכנס אתה רואה שיש חיבור בין הרציונאל הגשמי לבין החשיבה הקבלית ואז אתה מבין את ההגיון של מדוע כל זה כך.

בהיבט הזה, בשלמות הזאת כפי שנאמר, יש למעשה את השפע המשפיע ויש נברא שמקבל- 'השפע המשפיע' משפיע אור אין סוף והמקבל רוצה לקבל 'אור אין סוף' והוא 'חור שחור'.. וזה נמצא בתודעה האנושית. רק התודעה האנושית יכולה לייצר 'חור שחור' יותר גרוע מהחור השחור הפיזקאלי, אפילו החור שחור הפיזקאלי לטענתם פולט החוצה יקום הולוגרפי, פולט החוצה קצת אור. אנחנו לא, האדם לא פולט שום דבר, 'נוקבה דהתהומה רבה', אדם יכול לבלוע כל דבר..להגיע למציאות שאין לו שום דבר אחר בעיניים אלא הוא רק בולע. אלא שכאן..הריי כל דבר עשוי מהקב''ה אין כאן משהו שלא עשוי מהקב''ה..מכיוון שגם המלכות עצמה עשויה מהקב''ה לקבלה הזאת יש תופעת לוואי..תופעת הלוואי נקראת בושה. המקבל מקבל ומרגיש בושה אומר 'מצד אחד אני רעב, אני רוצה, אני תאוו וברגע שהוא מקבל מרגיש בושה'. מה שקורה שהוא מקבל אבל בעינוי הוא מקבל ומתייסר והבושה באה לידי ביטוי בכל מיני צורות גם אם לא בגלוי. אדם יכול ללכת ולבקש כסף או ללכת לחתום אבטלה..תחת מסווה של שקר..אבל התת מודע שלו יצעק לו 'אתה שקרן' 'אתה נוכל'..ואך אין לך בושה שאתה מקבל ומנצל. מי שער לקול הזה, שומע אותו, לא נעים להיות בעמדה של מקבל ולכל נברא יש את זה. הרבה מאוד אנשים אומרים לרב ' אני מרגיש הערכה עצמית נמוכה' הרב אומר 'למה'? הם מספרים שנכשלו, לא הצליחו אבל זה לא באמת זה..אנשים לא יודעים שהדבר שמשפיל אותנו מבפנים זה בושה של הקבלה. דבר עמוק להבין אותו.. בתוך הגות, ברגע שניכנסים, רואים את השורשים שמפעילים אותנו ואז אתה אומר 'למעשה מה שהרגשתי לא בגלל זה או בגלל זה, הרגשתי אי נעימות, הרגשתי חוסר נוחות וצרות אבל לא הבנתי מה השורש שלהם'.כשאתה מגיע להגות אתה נוגע בנקודה שאתה אומר 'אני יודע למה אני מרגיש רע', למעשה אני חי בבושה של קבלה. נחשוב על אדם שפיטרו אותו מהעבודה בבושת פנים הוא יכול לבוא ולהגיד  א. 'זה תיקון', ב. 'אני לא צריך את העבודה הזאת'. יש כ''כ הרבה דברים שאתה יכול להגיד כדי להיפטר מתחושת 'הנאכסיות' באותו הרגע אבל מתחושת בושת הקבלה אתה לא יכול להיפטר. למעשה יושב משהו: שמצד אחד לא יכול לא לקחת, הוא כזה זללן ותאוו, מצד שני הוא מלא בבושה, הוא אוכל עם נקיפות מצפון. ככה 6000 שנה נמצא אדם שאוכל עם נקיפות מצפון ולא יודע אך לפתור ולצאת מהפלונטר הזה. כמה שלא מנסה להתכסות, להעלים, לברוח ולהסתתר הבושה לא מניחה לו ויוצאת בכל מיני צורות: נכשלת במבחן, לא אוהבים אותך.. אבל עמוק עמוק פנימה יש בושה של קבלה.

כל אדם שואף לחירות- להיות אישיות בלתי תלויה באנשים אחרים כדי שלא יצטרך לקבל. גם אם אדם עובד כדי לקבל עצם הקבלה לא נעימה לו.. התלות בצורך אפילו בלשתות מים לא נעימה לאדם ואדם לא צריך אותה כי ברגע שהוא צריך אותה אז הוא צריך לעשות המון דברים שלוקחים לו את החירות. ז''א אם אני צריך לאכול אני צריך להיות 'שפוט' של משהו וללכת לעבוד אצלו, חודש שלם כדי לקבל קצת כסף, כדי לאכול אותם. אני צריך לישון אני צריך ללכת לקנות מיטה ב 3000 ש''ח כדי לישון עליה. כל דבר, אני מרגיש שאני צריך להיות משועבד כדי לקבל את הצורך שלי..ואדם לא אוהב את זה. אם היית מציע לבנ''א עכשיו 'טריק' להיות מנותק מכל צורך, לא להיות מנימליסט אלא להיות מנותק ממש, ולהיות בין חורין עכשיו היה 'חותם על זה'. אפילו שלאנשים יש תרבות צריכה ועונג רק 'מלהסתכל על חלונות ראווה' עדיין בלב שלהם, אם היית בא ואומר לו אתה לא צריך לבזבז כ''כ הרבה כסף, אתה לא צריך להיות תלותי בקניונים ולא צריך להיות תלותי בשום דבר..אתה יכול להיות אישיות אל חוטית בלתי תלויה..אתה רוצה? אין בנ''א שלא היה 'חותם על זה'.

לצורך העניין אנחנו צריכים לדעת שלכתחילה אנחנו לא צריכים שום דבר ויכולים לחיות בלי שום דבר. בטח בלי סגריות.. לא מדברים דווקא על מזיק..מדברים על זה שזה פשוט לא רלוונטי.. גם אוכל מזיק..גם לשאוף אוויר מזיק..זה לא רלוונטי..אנחנו לא צריכים שום דבר. אבל עצם העובדה שאנחנו עושים שימוש בדבר הזה, הוא שימוש שצריך להיות רצוני, מתוך שותפות, אני מקבל את זה, אע'פ שאני יכול להתנתק מזה, כדי לעשות השפעה עם זה. אז אני לא לא נושם אני נושם כתוב 'כל הנשמה תהלל יה' ויש חשיבות לעשות פעולות עם הנשימה כמו לדבר דברי תורה, לתקוע בשופר, להתנשק- יש עניין של דיבוק 'רוחה ברוחה' שאם האדם עולה לדרגת חוכמה ומנשק את האישה שלו הוא יכול להעביר לה רוח הקודש..ז''א יש שימוש בנשימה לא סתם אדם נושם. בכל דבר, אין דבר שהקב''ה לא נתן לו הלכה שתהיה מקורקעת בעולמות התחתונים כדי שהקבלה תהפך להשפעה. ההלכה היא קבלה שתהיפך להיות השפעה ואז האדם נהפך להיות שותפו של הקב''ה.

אך זה מתבצע? החוכמה הראשונה שניתנה לאדם הראשון נקראת 'חוכמה דהאצילות' 'תורה דהאצילות' ואדם ראה באמצעות 'תורה דהאצילות' מסוף העולם ועד סופו. זה לא שהיה מידע אחר, אין מידע אחר זה היה המידע האלוקי, ואדם היה מחובר לאחדות אבל היה מחובר לאינטלגנציה הרוחנית של האחדות. ז''א הארה רוחנית כמו שבודהה חווה או כל אלה שהגיעו להתפשטות הגשמיות מהצד של מדיטציה מאוד עמוקה ורצינית הם חווים את זה מעולם התוהו. עולם התוהו כמו להגיע קרוב קרוב לים, להיות בבית מלון שיש לו נוף פנורמי אל הים, הוא מסתכל ואומר 'הנה הים', הוא מסתכל ומדווח כל מה שרואה בים אבל זה לא להיות הים עצמו. ליקום שלנו יש אינטלגנציה רוחנית פנומנאלית שלמעשה היא 'שלמות הבורא', היא 'גלימת הבורא', היא 'מלבוש הבורא' והיא באה לידי ביטוי: שהוא יורד לפה בעשר ספירות, ב 22 אותיות, בל''ב נתיבות חוכמה..והוא יורד לכאן: ע''י ספירות, ע''י בנ''א, ע''י מלאכים, ע''י מלבושים. יש עקביות פנומנאלית ולומדים אותה מכוון שזה יורד לכל דבר, עושה עקביות בכל דבר ויוצר שלמות בכל דבר. אי אפשר סתם לעלות למעלה ולהגיד 'הכל אחד, הכל אין סוף, חמלה'..לא נגמר בזה.

יש לנו תפקיד לעשות יש עולם לברוא אותו- אחד מהתפקידים שניתן לאדם, ניתן בגמרא. מי שקורא גמרא אומר שזה הדבר הכי לא רוחני שמכיר, אין דבר פחות רוחני מהגמרא, למה? כי הגמרא לא שוברת תבניות היא יוצרת תבניות. לימוד הגמרא עושה עולם. אדם שלומד גמרא לומד עוד תבנית ועוד תבנית, עוד הלכה ועוד הלכה, ועוד משהו שצריך לעשות בעולם הזה, ואת הקיום של העולם הזה..וזו פואנטה גדולה מאוד. האדם הרוחני, היהודי הצדיק, נברא למעשה משניים. צד אחד ששובר תבניות באור חוזר ועולה לאין סוף ונתפס בו. הצד השני 'עולם חסד יבנה' כי הקב''ה רוצה שלמות הוא לא רוצה שהיקום יהיה רק אין סוף. אם תיקח את אומות העולם אתה רואה שהם רק עסוקים בלברוח מפה, רק בלמדוט ולברוח מפה, לצאת מהתודעה לתוך העולם של האין. ואילו אצלינו אומרים תיבראו עולם:'פרו ורבו מלאו הארץ וכיבשוה', טיתלו ידיים, תאכלו, תשתו, תשנו. תשתו יין תאכלו בשר- בכל האסכולות שמשתמשות במדיטציה זה מחוץ לתחום. אצלינו אומרים תשתה תה, קפה ואפילו..לעשן סגריה..לא כמנהג, לא כצורך אלא עד שש סגריות ביום. גם בסגריה יש עניין, חושבים את פיטום הקטורת בזמן שעושים את זה. גם הרב, 'מחזיק קופסת סיגריות' וסיגר, לא מעשן בשביל התענוג אלא כדי לקיים ייחודים גדולים מאוד עם הדבר הזה. יש גם ייחוד בעניין עש''ן- ראשי תיבות, עולם שנה נפש .יש עניין לעשות ייחוד בגשמיות של העשן והרבה דברים יכולים להתרחש בזמן שצדיק מעשן סיגריה אחת הוא יכול לשרוף את כל הסיטרא אחרא ולברוא עולם חדש. עד שש סגריות ביום, זה בסדר, אם אדם יודע להשתמש בזה (לא להתפלא אם רואים צדיק מעשן סגריות). בכלל, כל דבר שצורכים אותו: הבעיה היא לא אם הוא בריא או לא בריא, אם הוא אורגני או לא אורגני, לגבי הרב זה עבודה זרה, לא מאמין בסוג התזונה הזאת. אלא אם אדם אוכל על מנת לקבל לעצמו גם אם אתה שותה מיץ של עשב חיטה, כי אתה תאוו לזה, גם זה יפגום בו כי הדיסוננס שיש בין השפע שניכנס אלייך לבין 'האונס' של השפע (השימוש הקלוקל בשפע) הוא זה שיוצר את המחלה. אם תיקח כל סוג של שפע ותצרוך אותו בעל מנת להשפיע אותו זה לא יזיק לך אז אתה יכול לעשות את זה עם סיגריה ואתה יכול לעשות את זה גם עם מיץ של עשב חיטה. סרטן לא מקבלים מעישון של הרבה סיגריות סרטן מקבלים מזה 'שאונסים'(שימוש קלוקל) את הסגריות. ככה לכל דבר, הבעיה שהאנושות חולה בגלל 'שאונסת' את הדברים (עושה בהם שימוש לרעה). איזה דת נותנת לגטמציה לשתות יום מלא (פורים) עד שהדעת שלך תצא לגמריי ותהיה מעל טעם ודעת שלא יהיה לך שום רציונאל להבחין 'בין ארור המן לבין ברוך מרדכי' ..?! איזה אסכולה עושה את זה?! זה בניגוד גמור לכל סוג של התנהגות רוחנית. באה היהדות ומורידה אותך למטה: תאכל בשר, תאכל כבד, תאכל לחם..תאכל דברים מאוד כבדים. ארבע סעודות, חמין (אוכל ללא וויטמנים ושרוף) אבל לא מתייחסים לאוכל כאוכל, ולא מתייחסים לוויטמנים ולמינרלים אלא למשמעות. חמין זה מלבוש של משמעות, חמין אותיות 'מוחין', היכולת להוציא מוחין מהדברים שנמצאים שמה גדולה מאוד שאפשר כמו שכותב המהרח''ו לקבל רוח הקודש אפילו מברכות הנהנין.. אבל רק ברגע שאתה מקבל נכון. הנקודה לא לקבל לעצמך, כל דבר שתקבל אותו לעצמך, יפגע בך כי האפקט של הקבלה ביחד עם הבושה הרסני מאוד. כאשר אדם מקבל בלי בושה, אפשר לאכול לשתות לשמוח להנות ולקיים כמעט כל דבר. בתנאי שאתה מבטל את פגם הבושה, הבושה היא הרס גדול מאוד.

כדי לבטל את פגם הבושה אנחנו צריכים להיות בעמדה של השפעה- כדי להיות בעמדה של השפעה אתה צריך להחליף זהות, אם אתה נמצא בזהות שלך לא תוכל- לא לאכול ולא לשתות, זה טבעי לגמריי. לא תוכל לא לדאוג מההשרדות שלך, לא תוכל לא לדאוג מהפרנסה, לא תוכל לא להלחץ כשההורים מעירים לך הערות 'נו מה עם הפרנסה שלך..אנחנו צריכים כל הזמן לממן אתכם?!' אתה יכול להגיע למצב שאתה תלוש מכל הדברים האלה בתנאי שאתה מחליף זהות. אם אתה מבין למעשה שאתה באמת לא נצרך לשום דבר וכן יכול להיות מינמליסט, ולהשתמש בדברים האלה לצורך אלוקי: אתה אוכל מתוך צורך אלוקי, ישן מתוך צורך אלוקי ועושה תשמיש מתוך צורך אלוקי.. אז הדבר מקבל משמעות אחרת לגמריי, ההרגשה של זה היא אחרת לגמרי. אבל אנחנו חייבים להחליף זהות וזה עיצומו של 'יום' זה מהותו של יום. הכהן הגדול טובל חמש פעמים ועושה עליית עולמות- עולה מעולם העשיה לעולם היצירה, מעולם היצירה לעולם הבריאה, מעולם הבריאה לעולם האצילות, מעולם האצילות עולה לעולם קדמון עד שמגיע לדרגת יחידה. השיא שלו זה הכניסה 'לקודש הקודשים'- הוא ניכנס עם זהות אלוקית כדי להגיע לדבקות אחרת זה לא ידבק. הוא לא יכול להגיע 'כהן גדול' עם אלוקות, הוא לא יכול להגיע אדם עם אלוקות. אתה צריך לעשות את כל ההכנות האלה, שמה שניכנס לשמה הוא כבר אלוקי ואז כשניכנסים יש הדבקות ברגע שיש את ההדבקות זה השוואת הצורה. ברגע שיש השוואת הצורה, הכהן הגדול אומנם ניכנס רק לדקה אבל דקה ברוחני, אתה מקבל נבואה אתה עף ורואה מסוף העולם ועד סופו..ואתה לא רוצה לחזור.

מה הכהן הגדול מבקש? גשם. גשם זה גשמיות. הכהן הגדול מבקש לחזור בחזרה. לכאורה הוא לא צריך- זה בן שרץ לאבא שלו, שלא ראה אותו שנה שלמה (במקרה שהיה בית מקדש. אנחנו נצטרך לרוץ אחרי שלא ראינו אותו 2000 שנה)מחבק אותו ומתמזג איתו ואומר לו רציתי להגיע לרגע הזה אל תחזיר אותי למטה..אבל הקב''ה אומר 'אבל אני צריך בן שלי, השלמות חייבת לבוא לידי ביטוי ככה, אם הכל ידבק בי זה יהיה חד מימדי, אני צריך שלמות'... הכהן הגדול אוזר אומץ וכוח ואומר 'אני רוצה גשם' וצריך לצאת החוצה משם. לצאת מבית קודש הקודשים אך אפשר?! זה לעזוב מלאות וללכת  לחסרון, אך אפשר?! בשביל מה? לאכול בשר? את מי מעניין בשר כשאתה נמצא באור אין סוף..אבל הכהן הגדול עושה את זה ומבקש גשם. נראה שבקשת הגשם היא רצון לקבל לעצמו אבל רק הקב''ה יודע שזה ממש לא בשבילו, זה רק השפעה אז הוא יוצא אלוקות, יוצא אלוקות על מנת להשפיע. האכילה שלו לוקחת את האוכל ונהפכת לאור, הנשימה שלו לוקחת את החמצן באוויר והופכת לאור, הרגלים שדורכות על הקרקע הופכות את הקרקע לאור..כל דבר שנוגע בו..הכל נהפך להיות אור. ואז האלוקות נמצאת עלי אדמות בצורה של 'כהן גדול'. עם ישראל כולו נקרא 'כוהנים גדולים' כתוב 'תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. כהן, לשון כוון. גם לשון כנה. הכוון שלנו למעשה 'אור ישר אור חוזר'. הקב''ה נקרא כהן. אדם הראשון נקרא כהן. אברהם יצחק ויעקוב היו כוהנים. עם ישראל, הפואנטה שלהם, עניין הכהונה. רק שהכהונה זה לא טקסיות, הכהונה עצמה המלבוש המושלם לאור האלוקי. כי כהן מכהן, מלמד על משהו שעושה תפקיד וזה מהותו של יום..עבודת הכהן הגדול. נעשה כביכול מהר, הקוראים קוראים את זה מהר.

ההבנה הגדולה של היום הזה,

הכהן מבין שהאב הוא הבן והבן הוא האב. הוא יורד עם זהות אחרת. ולא יורד שקוראים לו אהרון משה או שלמה, הזהות האלוקית יורדת..ואז יש מגע של הקב''ה בעולם הזה. המטרה לעשות אחיזה כ''כ גדולה בזה כדי להוריד משהו ספציפי מאוד שהוא המשיח. המשיח אותו אדם שהזהות שלו ברורה לגמרי, שזאת אלוקות, והפחד הגדול הוא שזאת תהיה אלוקות עלי אדמות..כמו להסתכל על הקב''ה בעיניים, לראות אותו בגוף ולחבק אותו בגוף. היכולת הזו מונחת בכל לב יהודי/יה- לכולנו יש נפש רוח נשמה חיה ויחידה רק בתהליך שירדנו למטה ישנו רקיע שנקרא 'נשיה' שגרם לנו לשיכחה הזאת. המטרה להתחבר לזהות שמפעילה אותנו, יש כאן זהות שמפעילה אותנו. זה לא שהבן נפרד מהאב, כמו שהאב באמת נותן חיבוק והולך, אלא למעשה האבא עצמו יורד להיות הבן, הוא מתחפש ויורד להיות הבן.

ביום הזה, יש לנו את היכולת לשבור את רקיע הנשיה. היום כולו הוא יום טהור- 364 ימים בשנה יש רשות לשטן להפריע לקטרג להוות מסך ולבלבל..יום אחד הקב''ה אומר לשטן 'עוף מפה' אני עם הבנים שלי לבד. לכן אין שום הפרעה, אם יש הפרעה שמשהו מכניס זה הדמיונות שלו, השטן וכוחות האופל האמיתיים לא נמצאים ביום הזה, יש רק זכרון לזה. לכן מי שאומר 'הסיטרא אחרא' תפסה אותי, אין סיטרא אחרא ביום הזה, זה הדמיונות שלך. היום הזה פנוי לגמריי מכל דבר והאור האלוקי זורם למעלה ולמטה באופן פתוח לחלוטין. כל היום הוא צינור אדיר לתפילה, הוא חלון של דבקות אבל לא לנצל את זה לרעה. לנצל את זה אך ורק לדבקות, אך ורק לזכרון, אך ורק להחליף את הזהות. 

מחקר אחרון שעשו אצל חולי אמנז'יה- בד''כ כל המחקר היה להבריא את האמנז'ים (אנשים שקיבלו מכה בראש ושכחו את הזהות שלהם). כל הזמן עבדו על אך מחזירים להם את הזיכרון, ברגע שהחזירו את הזכרון, ב''ה פתרנו את הבעיה אפשר לעבור הלאה. היום, אחד הפסיכולוגים החליט לעשות פעולה הפוכה- אלה שחזרו שואל אותם ברברס 'תיזכר בזהות השניה שלך, זאת ששכחה, תגיד לא היית שם'? גילה דבר מדהים, כולם אמרו היינו שם, נמצאים ומרחפים שם, אבל היתה סקרנות לגלות את הזהות החדשה. ברגע שראינו את האנשים נלחצים מסביבנו, נורא לוחצים שנחזור, היינו רק צריכים להתחבר לדבר שכבר היה כאן בנו ורק להיזכר בו..כשניזכרנו בו מיד הכל חזר. לא בדיוק עשו את זה: הקלפים, התמונות, השבילים, המוזיקה.. זה היה הרצון להיזכר כי 'האני הישן' עדיין נמצא שמה..אנחנו אפופים בו, הוא נמצא שמה הוא לא נעלם. להבדיל אלף הבדלות,

האלוקות נמצאת בתוכינו 'וחיי עולם נטע בתוכינו'- חיי עולם, רק הקב''ה נקרא 'חי החיים'. אדם צריך לעשות תהליך של היזכרות.. רק לא לתפוס 'פאסון'...ברגע שאדם רוצה לתפוס 'פאסון': לחקות משהו, לדמיין משהו..זה לא אלוקות. ברגע שהוא רוצה להיזכר, להרגיש את 'הקול הפנימי', יש שמה קול פנימי, 'קול דממה דקה', יש שמה הרגש מסוים מאוד מאוד..נקרא 'נהר כבר' (ככה קוראים לזה בקבלה, נהר שכבר היה שם מאז ומעולם). אתה מרגיש את זה שזה רוצה לבוא ולהתבטא..תיתן לו כוח לבוא ולהתבטא בהשפעה...רק אל תקבל, אל תיצור מצב שאתה רוצה להנות מהקורסון, ואתה רוצה להנות מהפיצה..אבל רק רגע 'עדיין לא נהנתי מזה, ועדיין לא נהנתי מזה'..כי פה אתה מסתיר אותו..פה אתה חונק אותו..פה אתה מופיע והוא לא מופיע. ברגע שאתה מתחבר לדבר הזה-  תן לו, תאפשר לו, תרגיש אותו, תעשה את הדבר הנכון..אתה יודע מתי לעשות את הדבר הנכון יש לזה פידבק של הרגש נכון. כשאנחנו אומרים 'אמת' זה הרגשה טובה. כשאתה אוהב אהבה ללא תנאי זה הרגשה טובה. כשאתה נותן רחמים לבריות זה הרגשה טובה. אפשר גם להיות קשה, אפילו עם תלמידים, יש עניין לשפוך מרה בתלמידים ויש עניין לכעוס עליהם במידה והם עושים דברים לא טובים ואפילו להרחיק ולנדות אותם אבל זה גם נעשה מאהבה. זה נעשה מאהבה כי זה לטובתו, כי אמרנו שהחסד המקורי המקורי הוא השורש של הפעולות שנעשות פה בעולם הזה. אתה יכול להילחם בחורמה כנגד משהו אבל מתוך אהבה גדולה מאוד בעל מנת לשנות אותו לא בעל מנת להחרים אותו ובטח לא כדי להגן על 'האגו' שלך. זה לא בדיוק בודהיזים  אלא 'עוררה גבורתך' אבל זה נעשה על מנת לתקן את העולם, נעשה על מנת לתקן את הדבר השני.

צריכים להתחבר ליכולות תודעתיות שקיימות בנו- דוגמא למשהיא שמתקשרת עם חיות, מתקשרת מהכוון של ההרגש. היא חוותה את הסבל של היגאוור וניסתה להרגיע אותו שהמקום החדש זה מקום שאוהב אותו. הכל נעשה בתוכה, אבל זה מדהים כי היא התחברה ליגאור שנמצא בתוכה, ברגע שהתחברה ליגאור שנמצא בתוכה היא גם שמעה וקיבלה מידע נכון. אמרה 'הוא דואג לשני גורים שהיו איתו' כשאמרה את זה הם לא זכרו את זה. באמת היו לידו עוד שני גורים, לא שלו, אמרו שתגיד לו 'מצאנו להם בית והם בסדר'. יום למחרת הוא החליט לצאת מהכלוב שלו, להתוודע לכולם, להתחבר ולהתנהג אחרת. אותו דבר עשתה עם כרישים לבנים ועם סוסים פגועים ואלימים מאוד וכו. היופי, שלא עשתה את זה באמצעות חיזרים אלא  התחברה אל הדבר מתוך הרגש שלה. לנו, זה לא זר ומוזר. בפרשת בלק, בלעם מדבר עם האתון שלו. בלעם היה בנ''א גדול 'לא קם כמשה בנבואה בישראל אבל באומות העולם כן קם'. בלעם היה ישות מאוד פנימית ובשורש הרוחני שלו כתוב שהיה גדול ממשה רבינו..אז לא מפליא שבלעם דיבר עם האתון שלו. גם רבי פנחס בן יאיר, דיבר עם החמור שלו. ויש לא מעט סיפורים של תקשורת בין התנאים לבין החיות שנמצאים סביבם. אפילו יותר עמוק, רבי יוחנן בן זכאי, ידע שיחת הדקלים גם הארי ז''ל. יותר עמוק אפילו לדבר עם הדומם, רבי פנחס בן יאיר, דיבר עם נהר גינאי- רצה ללכת כדי לעשות פדיון שבויים אמר לנהר 'חלוק לי' הנהר סירב, אמר לו 'אם אתה לא חולק לי אחלוק אותך'..והנהר חלק לו.

השימוש בהבנה שהדברים נמצאים בתוכינו- זה לא באמת דיבור חיצוני דמיוני זה להתחבר למה שאתה רואה כי אתה מבין שהעולם הפנימי מקרין לעולם החיצוני..אתה מתחבר אליו ומין הסתם תקבל מידע נכון. אנחנו מתייחסים לעולם החיצוני כזר לנו ובאופן אוטומטי אתה מתייחס גם לעולם הפנימי כזר לך. אבל אם תתייחס לעולם הפנימי שלך כאנטימי ופנימי תקבל את ההבנה של מה הוא עושה עכשיו מול העיניים שלי, למה הוא מפריע לי..ואז תוכל כביכול לתקשר איתו. אבל זה לא תקשורת חיצונית, זה לא טלפתיה, זה תקשורת פנימית הרגשית כי הכל נמצא בתוכינו.. הכל הקרנה מאיתנו מהבורא.

אפשר להתחיל להפעיל את התודעות האלה כדי לעשות עם זה כל דבר-  מדובר בטכניקות פשוטות שהרב יכול ללמד אותם ואפשר לעשות אותם עם כל דבר: עם צמחים, עם דומם ועוד עם כל דבר אפשר לעשות את התקשורת הזאת. רק צריך לדעת אנחנו מלאים, אנחנו ישויות נפלאות ומלאות. המטרה בסופו של דבר להיכנס לדבר העמוק שנמצא בתוכינו ולהתוודע לאלוקות שממנה אנחנו עשויים. לא לייחס לעצמינו שום דבר- הריי אנחנו לא זוכרים מתי נוצרנו, הגענו למציאות הזו, אין לנו מושג מתי נולדנו ומתי נמות אבל למעשה נתוודע למקום שבו נבין שמעולם לא נולדנו ומעולם לא נמות. שאנחנו ישויות נצחיות וזה שמדבר מבעדינו למעשה הקב''ה, זה שפועל מבעדינו זה הקב''ה ואנחנו סוג של תוצר לוואי שנוצר תוך כדי התהליך עצמו.. נהייתה לנו מודעות. חסר כאן עכשיו רק השיתוף, חסר רק לשתף איתו פעולה- זה עניין של שיתוף הרחמים בדין. לקבל על עצמינו- לא להיות עצל ולא לראות את הנוחות והמנוחה כאידאל כי לשמה אנחנו שואפים והמנוחה הזאת נושקת למוות. שמה אנחנו רוצים למות, אסור לנו להיות במקום כזה, אלא להיות חרוצים ולקום ולעשות את הרצון שלו כי ברגע שאתה עושה את הרצון שלו מתוך שליחות ומתוך השפעה אתה זורק אור אדיר על העולם..ואגב כך אתה למעשה מתוודע אליו, מבין אותו. אתה פועל את הפעולות שלו ומנסה להבין אותו.

דסטין הופמן שיחק אוטיסט באיש הגשם. קודם התפקיד למד מה זה אוטיסט. אך עשה את זה? ישב איתם, חיקה את התנועות שלהם, ניסה להבין אותם..בסוף הבין אוטיסט. אמר 'אני מבין שאוטיסט הוא בנ''א עם מוגבלות פיזית אבל הפנימיות שלו עירה, הוא יודע מי נמצא סביבו, יש לו הרגש לכל מה שקורה פשוט התקשורת שלו עילגת..היום אני מבין אוטיסטים זה הביא אותי לאהבת האנושות.

אנחנו צריכים להבין את הקב''ה- צריך לעשות תנועות שלו, להרגיש מה הוא רוצה- מה אתה רוצה לעשות באמצעות ההלכה הזאת, לאן אתה רוצה להגיע. ברגע שאתה מתחבר לזה אתה מוצא גאונות רגשית שאין כדוגמתה אתה פתאום מבין מה זה אהבה שאינה תלויה בדבר. כי אנחנו לא צריכים להשיג שום דבר, אנחנו לא באמת צריכים לעשות משהו. אין כאן משהו שיעשה משהו לא טוב, אין כאן את המושג כשלון, כולם פה מצליחים- גם אדם 'נכשל' הוא ממש מצליחן בכשלון שלו, גם אם אדם 'בינוני' הוא ממש מצליחן בבינוניות שלו. אין מצב שאתה עושה משהו לא טוב- גם אם עשית תאונה כי אתה 'מסורבל תנועה' אז אתה מסורבל תנועה הכי טוב שיש בעולם..כי זה מדויק...זה בדיוק מה שהקב''ה צריך..והוא צריך כדי שתבין את הסטטוס התודעתי הזה שתהיה בסטטוס התודעתי הזה.

אנחנו לא פה לגמריי כדי ללמוד. אנחנו פה כדי לקיים. אנחנו הקיום של השלמות האלוקית.

עצם החיים האלה, עצם השיעור הזה, זה הקיום שלו, זה אחד המלבושים שלו- הקב''ה לובש צורה פושט צורה, לובש צורה פושט צורה..ובסופו של דבר התוצאה..זה שלמות ואחד. הסופר פוזציה של כל המצבים של האנושות, באשר הם נמצאים, זה אחדות. רק הם לא בריאליזציה לזה לכן הזוהר כותב שהמטרה 'בגין דהשתמדעון לה'. להגיע למצב שאנחנו מודעים לזה ברגע שנגיע למצב שאנחנו מודעים לזה גם 'פושע' הוא חלק מהשלמות אז זה רק עניין של להיות מודע.

אנחנו נמצאים בקיום לכן הקב''ה נקרא 'מלך חי וקיים'- אנחנו נמצאים בקיום המציאות. אנחנו לא באמת לומדים, אפשר לומר שהלימוד הוא תוצר לוואי, אדם אומר 'אני מבין מה זה דכאון', 'אני מבין מה זה להיות בעצב', 'אני מבין מה זה להיות שקרן'..בסדר..אבל היתה מציאות שקרן שהיית צריך להוציא בלי שום קשר..וזה דבר חשוב מאוד.

כתוב שהעולם נברא בשביל הצדיקים- צדיקים התודעה שלהם פרוסה על כל היקום(גם למעלה וגם למטה) בכל רגע נתון הם חווים את השקר אבל המושג 'אמת' כ''כ מתוק אחרי שיש לך 'שקר'. המושג 'נאמנות' כ''כ מתוק אחרי שאתה יודע את הבגידה. הצדיק מודע לזה אבל לאט לאט 'ועמך כולם צדיקים' ותהליכים של התפשטות צורה ולבישת צורה. אנחנו יוצאים למעשה מקיום המציאות ברמות נמוכות אבל אח'כ עולים למצב של מודעות המציאות. מודעות המציאות, מצב כמו צדיק שמודע לזה ויתקיים בנו הפסוק 'יעבדוך עמים'. אומות העולם ימשיכו לשקר, ימשיכו בגילוי עריות ושפיכות דמים ואנחנו נהנה 'מזיו השכינה' בהתאם לזה שאנחנו אוחזים בחבל בשני קצוותיו. מצד אחד אנחנו מודעים למעשה של אומות העולם מצד שני אנחנו מודעים לאלוקות ונהנים- מתוך השקר שאנחנו מרגישים מאומות העולם אנחנו נהנים מהאמת של הקב''ה, מתוך שפיכות הדמים אנחנו נהנים מעצם החיים עצמם.

המטרה, רק להותיר בנו זכרון של החסר, כדי שנהנה ותהיה הכרת הטוב לשפע ובכך גם נהפוך להיות משפיעים כי אדם שהיה הומלס וחזר להיות מליונר אח'כ ירחם על הומלסים, יהיה לו הרגש לדבר הזה, ובכך יהפך להיות משפיע.

סיכום

יש כאן למעשה אזשהיא סירקולציה. יש נקודה שהיא של שלמות. שלמות, שבה שני הפכים נמצאים בנושא אחד והם נעשים בעל מנת להוות חיזוק אחד לשני, הדגשה אחד לשני. השחור יכול להיות כתוב רק על גבי לבן והלבן נותן את הרקע לשחור אבל השחור לא סותר את הלבן כי על השחור של הדף הלבן כתוב 'כאן יש דף לבן'. אם אתה מחזיק דף לבן וכתוב בשחור 'כאן יש דף לבן' אז למעשה יש לך ביד דף לבן כי אין כאן סתירה.

אותו דבר, האדם צריך להגיד 'כאן יש אלוקות' -ברגע שיראו מהאדם אלוקות הוא לא יסתיר את האלוקות. האלוקות בראש ובראשונה זה אחדות. בכל מקום שהוא יהיה הוא צריך לעשות אחדות, שלום, אהבה ללא תנאי, צדק, אמת, חסד. אלה הדברים המרכזיים שכשרואים את האדם רואים את האלוקות ואז אפשר להגיד זה לא אתה זה הוא. לא לייחס את זה להלבשות למלבושים כמו שבנ''א יבוא לרב ויגיד 'הרב אני כ''כ אוהב אותך ויתחיל ללטף את הבגדים'..מה אתה מלטף את הבגדים?! הדובר היה אני. אותו דבר, מה אנשים מתחבקים ואוהבים אחד את השני הפואנטה זה הקב''ה?!  רש''י אמר אין סתירה בין הצווי 'ואהבת לרעך כמוך' לבין הצווי 'ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'- ברגע שתבין שאנשים זה המלבוש של הקב''ה..אז..ואהבת לרעך כמוך..ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך יהיה אותו דבר..כי כשאתה מחבק את האדם אתה מחבק את האלוקות בזמן שאתה מבין את זה.

אהבה שאינה תלויה בדבר- כשעולים למקום הזה אתה מוצף, כתוצר לוואי זה יקרה, באהבה שאינה תלויה בדבר. בא האדם להארי ז''ל ואמר לו אך התורה יכולה לצוות על אהבה, זה דבר רגשי..?! היא יכולה לצוות אותי לעשות דבר פיזי, תגיד לי תניח תפילין אני יניח תפילין כי פיזית אני יודע להניח, יכולה לצוות אותי לתת מעשר אתן מעשר. אבל אך היא יכולה להגיד לי 'ואהבת לרעך כמוך'? אך היא יכולה להגיד לי 'ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'? אמר לו הארי ז''ל כשבנ''א חולה והוא הולך לרופא, מה הוא מבקש? הוא מבקש להיות בריא. המשיך ואמר, ואדם בריא יכול ללכת לרופא ולבקש להיות עוד יותר בריא? אומר לו, לא הוא כבר בריא אי אפשר להיות עוד יותר בריא. ענה לו הארי ז''ל 'ישמעו אוזנך מה שפיך מדבר'. כאשר בנ''א חולה הוא בא לרופא, הרופא רק מסיר את גורמי המחלה, ומחזיר את הבריאות על קנה. הוא לא באמת מוסיף לו בריאות אלא נניח כמו בנ''א שניכנס לו קוץ הוא רק מוציא את הקוץ וההחלמה נעשית מאליה. כאשר אדם יש לו דלקת נותנים לו משהו נגד הדלקת וההחלמה חוזרת מאליה. לכן כשאדם בריא אי אפשר להוסיף לו יותר בריאות..זה מצב שהוא טבעי. אומר לו הארי ז''ל, שינאה זה מחלה וכאשר תבוא לרופא, שזה רב, הוא ילמד אותך אך להסיר את גורמי המחלה, את השינאה, ואז האהבה שהיא הבריאות המקורית תחזור על קנה.

כאשר הקב''ה אומר 'ואהבת לרעך כמוך' הוא אומר תחזור לטבע הרוחני שלך הוא לא אומר לך תעבוד באנרגיות גבוהות. 'ואהבת לרעך כמוך' 'ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'- זה הטבע הטבעי, ככה נולדת, ואם ירדת מזה סימן שאתה חולה.

אתה צריך לבוא ולשאול שאלה הפוכה 'הרב למה אני שונא'? למה יש לי שינאה בלב? ברגע שמבינים את זה מבינים שבכל רגע נתון, אע'פ שיש כאן פירוד, אבל בפנימיות של הכל, יש אהבה שאינה תלויה בדבר. כי אם בתוכי מסתתר אחדות הבורא ובמשהו אחר מסתתר אחדות הבורא ושנינו נפגשים דרך גוף. שמתקשה להבין אחד את השני, מדבר בשפה אחרת ובטרימינולוגיה אחרת אני צריך לדעת שהעצמות צריכה להתחבר לעצמות באהבה שאינה תלויה בדבר. לא תלוי מה יתן לי, מה יגיד לי..לא תלוי בשום דבר..אלא עצם היותו עצמות הבורא ועצם היותי עצמות הבורא זאת אהבה שאינה תלויה בדבר ואנחנו רק צריכים לחבר את זה.

בחשוון, כשנחזור אחרי החגים נתחיל את המסלול של סוד העצמות והמהות. הרב ידבר הרבה על לזהות את האור האלוקי שנמצא בתוכי ולהביע אותו. צריך הרגש ועדינות. צריך המון המון עדינות- המקום שם למעלה נורא נורא עדין..זה עדינות פנומנאלית שאין אותה פה לכן נקרא 'גן עדן'. צריך להיות נורא נורא עדין כדי לחוש את הבורא כי זה ישות נורא עדינה הוא בעוצמות מטורפות אבל בעדינות מטורפת. פה אנחנו כ''כ גסי רוח שעצם הקיום שלנו פה באטומים ובמולקולות זה רעש כ''כ גדול ומיסוך כ''כ גדול עליו שלא מאפשר לשמוע אותו. אבל בהרגש עמוק מאוד אפשר להתחבר ולהעביר אותו. ואז אתה מבין שכל מה שהוא רוצה זה 'אך טוב וחסד': הוא רוצה לאהוב את הבריות, הוא רוצה להעניק חסד, הוא רוצה להשפיע, הוא רוצה לחבק, הוא רוצה לחבר, הוא רוצה להחלים את המקומות החולים, הוא רוצה לאחות את המקומות הפגועים. אם אתה נותן לו...נותן לדחף הזה לצאת מבעדך...לנהר הזה לצאת החוצה. תאמר לו 'תצא..מה אתה רוצה לעשות? נניח יש דחף ללכת לחבק משהו, ללכת לאהוב משהו, ללכת להשפיע על משהו, ללכת לתקן את העולם..תיתן לנהר הזה לצאת..תיתן לו..תפתח את הסכר הזה עד אין סוף. לאט לאט אתה תבין שאתה רק מפריע ותרצה להיעלם באור הנפלא, הכ''כ מיוחד, והכ''כ אוהב הזה..האור הטוב הזה. פה רק לעשות 'אך טוב וחסד'.אתה תבין שאתה מפריע עם אגו, קטנוניות, ילדותיות..עושה סכר על נהרות של אור..ברגע הזה מרוב בושה תירצה להיעלם..ורק לשתף איתו פעולה ולהגיד לו..'אך אני יכול להעביר אותך עוד יותר' ותהיה חרוץ בזה...זה מהותו של יום הכיפורים.

יום הכיפורים, עדיף לא לדבר אחד עם השני, לא לנהל שיחות. להיכנס להגות. מקבלים על עצמינו 'תענית דיבור' ולא מדברים עם אף אחד. מתכנסים בפנים ועוברים הרבה מאוד תהליכים בפנים. קוראים דברים גבוהים. מבקשים ומתפללים ביום הזה רק להיזכר. מנסים להרגיש את העידון של הקב''ה. בתפילה של הכהן הגדול, שהרב יעשה אותה, להיכנס לבית קודש הקודשים, לא להתבייש, להיכנס איתו, כולנו ראויים, אין כאן משהו שהוא לא ראוי- האלוקות נמצאת בשורשם של כולנו. להיכנס פנימה כדי להתמזג ואחרי שמתמזגים לצאת כשאנחנו אלוקיים לבקש גשם..לצאת ולתת לעולם הגשמי הזה את כל הברכה מבעד עיניים של אלוקות.

יהי רצון שכך יהיה

בעז''ה

תבורכו בכל ברכות החג. יהי רצון שביום הזה תהיה טהרה כ''כ גדולה שלכולנו תהיה בהירות שהיינו אלוקות ונביא את הגאולה בעז''ה..כבר עוד השנה. אמן.