Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
והיו לבשר אחד - המסע ממשיך לחלק ב

והיו לבשר אחד - המסע ממשיך לחלק ב

 והיו לבשר אחד - מסע לימודים מרתק - חלק ב'- הרב אריק נווה , ימי ה' , 20:00-21:15

להמשך
  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
פרשת ניצבים | לא בשמים היא

פרשת ניצבים | לא בשמים היא

"בפרשה הזאת משה רבינו טורח, כביכול, להגיד לאדם "לא בשמים היא ולא מעבר לים כי קרוב הוא הדבר בפיך ובלבבך...

להמשך
פרשת "כי תבוא" | פתיחת הלב

פרשת "כי תבוא" | פתיחת הלב

השגיאה הגדולה של ימנו היא שאנשים מביטים על העולם החיצוני ומתרשמים ממנו. היום העולם הוא הישגי: אם בניתי, המצאתי, עשיתי...

להמשך
אדמה לעליון  | כיצד נשיב מיומניות אבודות

אדמה לעליון | כיצד נשיב מיומניות אבודות

צריך לדעת שיש מיומנויות בתורה שהלכו לאיבוד בגלות. כדי להקנות את המיומנות צריך רב צמוד רציני ויסודי שלא מוותר על...

להמשך


בס"ד

 

סוד קבלת כח החיים / הרב אריק נווה

תמלול מפרשת מטות מסעי תשע"ה

 

 

בפרשות האלו- מטות מסעי יש את 42 המסעות ונשאלת השאלה מדוע הם נקראים 42 מסעות כשהמסע הוא לא"י? אין לנו 42 יעדים כביכול, יצאנו ממצרים לעבר א"י, העניין הוא שהיינו צריכים לעבור איזה שהוא סוג של מסע וכשהאדם עובר איזה שהוא מסע בנפש אז צריכים לדעת מה תכליתו של אותו מסע.

 

מטות ומסעי אלו שני הפכים בנושא אחד, זה התמוטטות ונסיעה ביחד, מטות זה לשון התמוטטות ומסעי זה לשון נסיעה ונשאלת השאלה איך מבצעים את שני הדברים האלו ביחד.

כדי להבין את זה צריכים להתחיל מהשורש. הלימוד של חוכמת הקבלה מוציא את המוסר מהתמונה מהסיבה הפשוטה שתורת הקבלה מציגה לנו אקסיומה- ככה העולם בנוי ואין שפיטה של רע וטוב וזו שלמות והכול מיועד לתכליתו, רק שהאדם שנמצא בפנים צריך לעבור תהליך בינו לבין עצמו וכאן נכנס העולם הרגשי שלנו, וגם כשנסביר היכן נכנס החלק הרגשי שלנו לתמונה- זה גם חלק מהאקסיומה, זה גם חלק ממה שנראה אותו בסופו של דבר.

 

 

פרדוקס האחד

 

יש פרדוקס שצריכים לפתור אותו כאשר מדברים על ייחוד, איך הכול אחד בונה נברא שזה שניים, ואחר כך הכול אחד. איך אחד ועוד אחד שווה אחד? איך זה יכול להיות שיש לך את הקב"ה ויש את הבריאה וזה עדיין יהיה אחד?

לדברים האלו מצורפים פרדוקסים וצריך לפתור אותם.

מצד אחד כתוב שהקב"ה הוא טוב ומיטיב, זה עצם הבורא שאין בו את הרצון לקבל לעצמו כלל ורק באור יש את הפוטנציאל של הרצון לקבל בגלל הבריאה, צריך לברור, אז צריך שיהיה את השורש של הרצון, אז השורש של הרצון נמצא באורו.

כיון שהקב"ה טוב ומיטיב ורצה להיטיב לנבראיו אז הוא הוציא והפריש ממנו אדם, ואדם לצורך העניין הזה זה כל הבריאה. אז יש לנו עצם, אור ואדם.

השם הויה והאדם זה אותו הדבר, מכיוון שהאדם הוא זה שנברא, האדם הזה הוא אלוקות ואלוקות זה רק השפעה אין לה יכולת קבלה. אז הקב"ה ברא אדם כדי לתת לו, האדם הזה הוא אלוקי לגמרי- "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ", אז האדם הראשון נקרא אלוקים גם כן והאלוקים הזה מודע לעצמו והוא מודע לקב"ה. במדרש רבא כתוב- שהמלאכים קטרגו עליו שמצד אחד כתוב שהוא שלט בהכול וראה מסוף העולם ועד סופו ונתן שמות לכל דבר, וכשנשאל מה שמו אמר, אדם משום אדמה לעליון- אז הוא מודע לעצמו, ולקב"ה אמר אתה נקרא- א ד נ י, אתה אדנות מכיוון שאתה אדונו של עולם, כמו אדן החלון הכול נשען עלייך, אז הוא גם היה מודע לקב"ה, ומכיוון שהוא מודע לאדמה לעליון ומודע לקב"ה וזו אלוקות שמתבוננת באלוקות אז מה עושים? יש בושה.

 

אז יש אלוקות שמסתכלת באלוקות, הוא מבין שהוא מוחייה על ידו ובאופן אוטומטי- גם הוא לא יכול לקבל, הקב"ה רוצה לתת אבל האדם הראשון הוא אלוקי והוא לא יכול לקבל, וזה נעשה באופן טבעי זה לא עניין מוסרי כי הוא אלוקי והוא לא יכול לקבל אז הוא חש בושה ולכן הוא חוטא כי הוא צריך לצאת מהבושה הזאת, לכן הוא חטא והמחטא הזה נוצרה ההסתרה.

 

 

תיקון פגם הבושה

 

בודאי שהקב"ה היה מודע שתיוצר בושה והוא יפול בחטא והוא יהיה בהסתרה כדי להימנע מהבושה, אבל יש לזה מטרה- לחזור בחזרה ולהמשיך להיות איתו בקשר ולקבל את ההטבה,- רק בלי הבושה. אז המטרה של אדם הראשון היא לרדת מגן עדן לתקן את פגם הבושה ולחזור בחזרה לגן עדן אבל בלי בושה, הוא יחזור לאותם תנאים וזה יהיה בדיוק אותו דבר.

התפקיד של האדם הוא להפוך קשר הכרחי לקשר בחירי. הקשר של האדם עם הקב"ה הוא הכרחי כי הוא נולד כך, הוא לא ייצר את עצמו, הקב"ה עשה אותו אז זה קשר הכרחי. אבל אם הוא אלוקי לאלוקות חוץ מבושה יש עוד תכונה- הדבר היחידי הבחירי כאן בעולם הוא רק הקב"ה, רק הוא ישות בחירית והוא יכול לעשות או לחדול.

מכיוון שאנחנו אלוקיים והקב"ה רצה להעניק לנו בדיוק את אותה תכונה הוא רצה שנעלה לרמה הזאת.

ברמה הנמוכה תבחרו בין יצרי לבין יוצרי, ברמה הגבוה זה בין לעשות או לחדול וזה הרעיון של והייתם כאלוקים. הקב"ה העניק לאדם את היכולת לשלוט בחיים שלו ולכן האדם יכול להיות או לחדול,(הוא יכול להרוג את עצמו)

השם הכללי של זה- זה להפוך קשר הכרחי לקשר בחירי ולאדם יש את היכולת הזאת.

אני צריך לעבור תהליך מחשבתי של להפוך את אותו קשר שיש לי מהכרחי לבחירי וזה נוגע בכל תחומי החיים, אני צריך להפוך את כל הקשרים שיש לי לקשרים בחירים ולא הכרחיים, את הקשר עם ההורים, הילדים, עם בת הזוג וכו'.

השם הכולל של הכול נקרא חיים ואני צריך ליצור עם החיים לא קשר הכרחי אלא קשר בחירי לכן- "הנני נותן לפניכם את החיים ואת המוות את הברכה ואת הקללה את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים", וזה לא מובן מאליו לבחור בחיים, (הגורם מספר 6 למוות במדינת ישראל הוא התאבדות) ואם ניקח את ההתאבדויות את ניסיונות ההתאבדות ואת ההרהורים להתאבד נמצא שזה במקום הראשון. אבל אלו הרהורים טבעיים והקב"ה שולח לנו את המחשבות האלו כדי שנבחר בחיים, אם הקב"ה אמר- "ובחרת בחיים" אז הוא צריך לתת לנו קונטרה, זה כמו במצווה, הוא צריך לשלוח לך מניעה כדי שתעשה את המצווה. רוב האנשים עוד לא בחרו לחיות.

יש לנו 42 מסעות, בהתחלה הקב"ה כפה את זה עליהם והוציא אותם ממצרים ויצר קשר הכרחי, יצר מוות קליני ולא הייתה להם ברירה. ולכן היה צריך לשבור את הלוחות וזה סוד שבירת הלוחות כדי ליצור קשר בחירי, וזה אומר שאני צריך לבחור בקב"ה כל בוקר, ואני צריך לבחור להתפלל כל בוקר וזה לא מובן מאליו כי לי אינסטינקט לזה ולכן היו המסעות, זה סוד המסעות. סוד המ"ב מסעות היה להפוך את כל התהליך של ההליכה לא"י והדבקות בקב"ה מתהליך הכרחי לתהליך בחירי.

 

 

איך הופכים קשר הכרחי לקשר בחירי

 

אני צריך להפוך קשר רגשי עם הקב"ה- שאני נסער ממנו ולא בטוח לגביו בכלל, לקשר אקסיומתי עם הקב"ה שבקשר הזה אני אומר- זו האקסיומה ואני מקבל אותה, אני מבין אותה והיא טובה לי. אקסיומה נראית לנו כמו קשר הכרחי מעצבן כי אין עוד אופציה. יש אופציה שמתוך ריקנות תחפש את הקב"ה וזה על דרך הייסורים, והאופציה השנייה היא לעשות מסע מודע, מסע מודע זה על דרך תורת הקבלה תורת הסוד, ובמסע הזה כדי להפוך את הקשר לקשר בחירי אני צריך לחזור לאקסיומה- שאנחנו אחד, שאני אלוקי, ונשאלת השאלה איך עושים את זה.

 

ניקח לדוגמא את ההורים שלנו- איך הופכים את הקשר ההכרחי עם ההורים שלי לקשר בחירי?

התלמוד הירושלמי מסביר שכיבוד ההורים היא אחת המצוות החשובות ביותר, וכשקוראים בספרים מה תלוי בכיבוד ההורים זה ממש מפחיד, אם הורה מקפיד על הילד שלו הוא סוגר לו הכול, הם צועקים עלינו- למה אתם לא מתחתנים, ובעצם סוגרים את הצינור הזה, על כל נושא שהם צועקים עלינו הם סוגרים את הצינור שלו. את הצינור ניתן לפתוח לא על ידי ההורים אלא על ידי כיבוד ההורים. להורים אומרים לא להקפיד על הילד ולא לשמור על הכבוד של עצמו כדי שבהקפדות לא יסגור את הילד שלו.

 

לכולנו יש הרבה מאוד כעס על ההורים שלנו על כל מה שהם עשו לנו מכיוון שאנחנו מודדים את ההורים שלנו בסרגל מדידה, והסרגל מדידה הזה עקום ולא נכון וכל השפיטה של ההורים שלנו היא לא נכונה.

הסרגל שאני משתמשים בו הוא- או הנורמה החברתית או הנורמה הפסיכולוגית. הנורמה הפסיכולוגית אומרת שאתה לא צריך להיות ילד מוכה, משמע שאם חטפת מכות אז אתה מתלונן בהסתמך על סרגל המדידה שלך שאומר שלא היית צריך לחטוף מכות. וככה על כל נושא, ואז אתה אומר- ההורים שלי לא עמדו על הנורמה הפסיכולוגית ולכן אני לא מרוצה מהם בתור הורים. חטפתי מהם ויש לי מלא מה להגיד עליהם.

לכן כשאותו גר בא להילל שמאי הוא דחף אותו באמת הבניין, תזכרו תמיד להחליף את אמת הבניין, אמת הבניין שלנו היא לא נכונה.

הסרגל שבו אנו צריכים לשפוט את הדברים הוא: הקב"ה מכין אותנו בכל המסע הזה החל מאדם הראשון ועד לעולם הבא (שאוטוטו זה קורה והגאולה תבוא לידי ביטוי במושג שנקרא עולם הבא וזה יתבטא בקפיצה בתודעה האנושית)

ברגע שהאנושות הגיעה למיצוי בכל תחומי החיים או שפורצת מלחמה שממיתה חורבן ואז מתחילים הכול מההתחלה או שתהיה גאולה.

 

עכשיו נבחן את ההורים שלנו בסרגל אחר- כל אירוע בחיים הכשיר אותנו שנהיה מה שאנחנו כעת, וכל זה זו הכנה לימות המשיח, יוצא שאם אני אסתכל על כל הצעקות של ההורים שלי ועל כל מה שהיה שם- הכול היה מדויק כדי שאני אהיה עכשיו מה שאני כדי שאני אגיע לימות המשיח וכך בדיוק היה צריך להיות.

וזה המשל על כד היין של המלך- הכד הוא יפיפה, אבל אם הכד היה יכול לדבר הוא היה מספר על כל מה שעבר עליו- בהתחלה הייתי גוש בוץ, ואחר כך התחילו ללוש אותי, ושמו אותי על שולחן, וסובבו אותי, ודחפו לתוכי ידיים, ואחר כך שמו אותי במשרפה כדי שאתייבש, שמו עלי גלזורה רותחת כדי לכסות אותי וחרטו עלי......אבל אומרים לו- אבל אתה הכד הכי יפה של המלך, אתה אוצר, אבל בחוויה האישית של הכד הוא חווה את כל מה שהוא סיפר, אבל הוא לא יודע שכל הדברים האלו עשו אותו להיות הכד הכי יפה של המלך.

אז אותו הדבר אנחנו- אנחנו הכד של המלך וחווינו את כל מה שנאמר, לשו אותנו ודחפו בנו ידיים ושמו אותנו במשרפות ושפכו עלינו גלזורה והנה אנחנו כאן ואנחנו הכד של המלך.

 

עכשיו אפשר להגיד לכד- אתה הכד של המלך עכשיו תספר את הסיפור מההתחלה. והוא יגיד אה אוקי....הייתי חרס, והיה אומן מיוחד שעיצב אותי שהיה אומן גדול מאוד, והוא סובב אותי יפה יפה בעדינות, והוא שם אותי בחום נעים וככה לאט לאט ייבש אותי......והוא צבע אותי יפה...והיום אני הכד של המלך. J

אז זה בדיוק אותו תהליך רק תלוי איך אתה מסתכל עליו.

 

אז לבחור בהורים זה להבין שהם היו נחוצים לחיים שלי והם היו מדויקים בשבילי, והמסע שלנו היה מדויק כדי להביא אותי לרגע הזה (שאני יושב כאן ולומד קבלה).

 

דוגמא נוספת להפיכת קשר הכרחי לקשר בחירי- הילדים שלנו, הרבה מתלוננים על הילדים שלהם שהם מעצבנים ועושים דברים קשים ונופלים לסמים וכו'. מדוע הילדים האלו נוצרים לנו? הילד יודע לשקף לך את כל מה שאתה לא באמת, הם יודעים לשקף את האני האמיתי שלך. אנחנו צריכים לאפשר לילדים שלנו להגיד לנו מה אנו באמת, הילד משקף במה אתה לא מושלם.

ובזוגיות זה הכי קשה כי אתה אומר זה לא ביולוגי ואני יכול להתגרש, אבל זה הקשר הכי הכרחי כי כשאתה מתגלגל אתה מחליף הורים ילדים ואחים, אבל את בן הזוג אתה לא מחליף, הבן זוג מתגלגל איתך לנצח כי הוא חצי הנשמה שלך. אם היו עושים אותך בדמות נשית היא הייתה נראית כמו בת הזוג שלך, ולהיפך. ואתם שניכם צריכים לחזור לייחוד, אף אחד לא יחזיר אתכם, וזה לחזור לייחוד אלוקי, ושכינה ביניהם היא שצריך לראות מהגבר והאישה אלוקות בתוך הבית, שלא רואים שם לא זכרי ולא נקבי, זה נעלם ויש שכינה ביניהם, הם מייצרים משהו שלישי נוסף שזה לא הוא ולא היא אלא זה שניהם ביחד. האלוקות היא לא זכרית ולא נקבית וכדי להביא אותך למקום הזה כל ההערות שהבן זוג שלך נותן לך הן הערות מדויקות ולכן הוא הכי מדויק לך וזה להפוך את הקשר ההכרחי לקשר בחירי.

 

ברגע שאני הופך קשר הכרחי לבחירי אני מבטל את פגם הבושה וזה אומר אוטוטו להגיע לקב"ה ולומר לו אני רוצה לקבל ממך, אני מוכן להיות חלק ממך בלי בושה כאשר קודם אמרנו שאנו לא יכולים להגיע כי אנחנו בבושה.

 

מטרת התפילה היא דבקות לקב"ה, אני רוצה להיות ע ם הקב"ה, ולהתבודדות מטרה אחרת שקשורה למטות ומסעי ביחד, מסעי עניינו לבטל את פגם הבושה, איך עושים מטות מסעי, אני מתמוטט או נוסע? איך אפשר לעשות מהפרשות האלו פרשה אחת? אנחנו מתמוטטים או נוסעים? הפרדוקס הכי גדול שצריכים להביא אותו לידי פתרון שזה עניינו של השעטנז ושל כל העניינים הדואלים זה- שאני נברא שצריך לקבל, אבל אני נברא אלוקי שלא יכול לקבל, אז איך אני יכול לקבל ולא לקבל בעת ובעונה אחת? אז זה מטות או מסעי? זה הכרחי או בחירי? איך אני הופך את הקשר ההכרחי עם הקב"ה לקשר בחירי שאני מזיז את פגם הבושה מקבל ממנו והכול בסדר? איך עושים את זה?

 

 

איך עושים מטות מסעי

 

מאחורי כל הדברים שמרמזים לנו יש סוד, יש סוד לשעטנז, כל הסודות מרמזים לנו על תקיעות, והשאלה היא איך פותרים תקיעות ולמה זה נמצא באבנט של אהרון?

יש 2 מיני התבודדויות- התבודדות עם הקב"ה והתבודדות ביני ובין עצמי, ואנו זקוקים להתבודדות בינינו לבין עצמנו כדי לעשות פעולה. כל הפעולות שאנו עושים נתקלות בסוג של קושי. אם אני עושה פעולה נשמתית- הגוף מתנגד לה, אם אני עושה פעולה גופנית- הנשמה מתנגדת לה, יוצא שאין זרימה. העניין של שני הפכים בנושא אחד מראה שאין זרימה והמצב תקוע והרבה אנשים אומרים שהם נמצאים במצב של תקיעות.

והתקיעות הזו היא כאילו נכנסת לסוג של שעטנז בחיים, סוג של פעמון ורימון, ונשאלת השאלה איך יוצאים מזה,

וזה סוד פרשת מטות מסעי.

 

דיברנו על הפיכת קשר הכרחי לקשר בחירי, אם קשר נשאר קשר הכרחי זה ממאס מאוד מהר את הקשר. אנחנו ישויות בחיריות, אנחנו אלוקיים וכאלוקיים אנחנו לא רוצים שיהיה שום דבר תחת כפייה, אין כפייה ברוחני. אבל מצד שני אם אנחנו רוצים לזוז עם שתי מערכות- או המערכת הנשמתית הרוחנית, או עם המערכת הרוחנית, אחת כופה על השנייה ואי אפשר לצאת מזה. אם תזוז עם המערכת הרוחנית שלך- אתה כופה על המערכת הפיזית שלך, ואם אתה זז עם המערכת הפיזית שלך- אתה כופה על המערכת הרוחנית שלך- זאת התקיעות.

אנחנו חיים למעשה בתוך שענטז, אנחנו חיים בתוך פעמון ורימון, אנחנו חיים בתוך צמר ופשתן ולכן יש תחושה של תקיעות מתמדת, יש כל כך הרבה הירהורים לכאן ולכאן עד שבפועל אתה לא עושה כלום.

זה עניין של מטות מסעי- מטות מסעי יוצר מצב שזה לא מטות ולא מסעי אלא זה סתם מצב תקוע. מטות זה התמוטטות זה תנועה אבל מסעי זה גם תנועה, אבל אם יש גם מטות וגם מסעי אז אין תנועה, אלו שתי תנועות הופכיות שמשאירות אותך במקום וזה הכי קשה לנו- להישאר במקום, אבל כשאדם נשאר במקום זה לא שהוא נשאר במקום כי הוא מרחף באוויר, אלא אלו 2 כוחות מנוגדים שפועלים עליו ומשאירים אותו במקום. 2 הכוחות שפועלים עליו מלחיצים אותו, כל אחד מושך אותו לכיוון השני והאדם פשוט עדיין לא קיבל בחירה ומדוע הוא לא בחר?

 

יש דיון שלם על עניין האונס. האונס עצמו מוזכר בהמון מקרים, בהמון פרשיות בתורה ובהמון סוגיות בגמרא. במגילת אסתר אפילו- השתייה כיד המלך- אין אונס, שתייה זה אורות החוכמה, אכילה זה אורות החסדים, אז יש לנו אורות של חסדים ואורות של חוכמה. אז שיש אור של חוכמה ואין אונס מלקבל אותו, וצריך לדעת איך אנחנו יוצרים קבלה, איך אנחנו מקבלים. כדי לעשות את התנועה הזאת צריכה להיות תנועה, אני חייב ליצור תנועה, אבל אמרנו שכל הבעיה היא שאם אני יוצר תנועה- הצד השני מגיב, תמיד זה כך, יש פעולה ותגובה, אין זרימה בבריאה, כאשר הכול רוחני אז הוא רק רוחני, כאשר הכול הוא רק גשמי אז הוא רק גשמי, כאשר יש חיבור של רוחני וגשמי המצב כביכול תקוע.

מטות מסעי זה חלק מהסוד של לשחרר אותו, איפה משחררים אותו? איך אני יכול ליצור מצב של תנועה, ושהתנועה לא תהיה מוכרחת ולא אונסת את אחד מהצדדים? אז זה סוד ההתבודדות, שבסוד ההתבודדות כאשר האדם בחצי הראשון מתבודד בינו ובין עצמו ועוד לא עם אלוקיו. ובהתבודדות יש את סוד יישוב הדעת.

 

 

יישוב הדעת

 

אהרון הכהן היה מיישב מחלוקות, כשיש מחלוקות אז יש 2 צדדים אז מיישבים את המחלוקת, מביאים אותה לידי שלום. כאשר אנו פועלים יש לנו 2 דעות- יש לנו דעה רוחנית ויש לנו דעה פיזית וצריך להיכנס ליישוב הדעת, צריך ליישב את הדעות, "ולעובדך בלבב שלם" -זוהי ההגדרה של יישוב הדעת, שהפעולה תהיה בלב שלם.

איך מגיעים לזה?- סוד ההתבודדות זה להגיע "ולעובדך בלבב שלם" וזה סוד יישוב הדעת, כאשר יש לנו רגשות לא חשוב איזה רגש, כל רגש מטלטל אותנו ואנחנו לא רוצים לא את זה ולא את זה, אנחנו רוצים יישוב הדעת. יישוב הדעת זה לא קור שכלי כמו של איש עסקים שמקבל פיטורים ביישוב הדעת, זה סתם אכזריות. יישוב הדעת זה שאני רוצה לשתף את הלב אבל אני רוצה לעשות את הדבר בלב שלם, אז אני צריך להגיע ליישוב הדעת וליישב את הנשמה ביחד עם הגוף. כדי להגיע למקום הזה אני חייב תנועה שהיא תלויה בתכונה מסוימת- עדינות.

 

עדינות

 

באנו ממקום שנקרא גן עדן, התנועה הגדולה ביותר אי פעם שיצרה את כל העולמות ויצרה את כל מה שאנחנו רואים עכשיו הכול היה בגן עדן וזה בזכות זה שהגוף שלו היה עשוי כותנות אור, אז ההחלטה של אדם וחווה לעשות את ההחלטה עצמה הייתה בלב שלם, לא הייתה כאן החלטה עם נקיפות מצפון. אז אם היה מקור לעבודה בלב שלם לתנועה החלטית במאה אחוז היא הייתה רק במקום אחד- בגן עדן לפני החטא- לעשות את החטא.

 

ברגע שאנחנו נעשה תנועה בעדינות, תנועה ביישוב הדעת על מנת לעשות את התנועה בלב שלם, שברגע שאני עושה את התנועה ואומר לגוף שלי- בוא ביחד נרים את הכוס, תסכים איתי, בוא ביחד נרים את הכוס, שום דבר לא יעשה בתנועות אלימות. אם יש לי חזון שתי הדעות יש להן מטרה אחת והן נעות לעבר אותו מקום.

התבודדות, יישוב הדעת, לב שלם, חזון ומכאן ואילך כדי להגיע לזה אני חייב עדינות.

 

דוגמא- תפילה.

 

לא צריך כל כך הרבה להתפלל ולא צריך להגיד את כל התהילים כשקורה משהו, לא צריך לדקלם שעתיים וחצי. קחו מזמור אחד שאתם מתחברים אליו ותגידו אותו מכל הלב, הקצב הוא קצב הכוונה לא לאט מידי ולא מהר מידי, תתפלל בקצב שאתה מתכוון וזה נקרא עדינות למרות שזה יכול להיות גם מאוד מהר.

העיקר זה לעשות את זה עם כל הלב, בלי לחץ, בלי למהר וצריך להאט כדי לסנכרן את מוח ימין ושמאל.

וככה אפשר להפך את מטות מסעי ככה אפשר להזיז את הכול כי ככה יש לך גם מטות וגם מסעי בעת ובעונה אחת, יש גם צמר וגם פישתין בעת ובעונה אחת, שני הפכים בנושא אחד ואז יש תנועה אבל זו תנועה עדינה כל דבר צריך להיות בעדינות כדי שיהיה יישוב הדעת כדי שיהיה שלמות הלב, ואין שום דרך אחרת להניע את המציאות, אחרת זה הכול יהיה בגבורות שהן לא טובות.

 

אם ניקח אדם גיבור שהוא מתגבר לעשות פעולה מסוימת- לאדם גיבור יש חזון, הוא מתגבר על יצרו ויש לו כיבוש עד שהוא לא יכבוש את היעד שלו הוא לא יפסיק. מצד אחד זה גבורה אבל הגבול בין גיבור לאנס הוא נורא דק, ומי שהכי מרגיש את זה זה האדם עצמו כשהוא אומר נניח-" אני אקום בבוקר אני אהיה גיבור", ואתה לא קולט שאתה אנסת את עצמך, אנחנו תמיד מחפשים מוטיבציה רגשית לעשות דברים ואמרים לך אל תעשה את זה, אל תאנוס, תעשה את זה בעדינות. תקום בעדינות, תתפלל בעדינות וזה לא קשור למהירות.

אז אנחנו מתפללים כל הזמן ולעבדך בלב שלם, תקיעות זה שיש אונס או לכאן או לכאן, תקיעות זה אומר שיש עצבים בפנים, זה אומר שיש תסכול ולהזיז את זה, זה רק בעדינות.